רקע:
רקע הסיפור אינו מוגדר דיו, ולא ניתן לקבוע בו זמן מדויק.
עובדות אלה מלמדות על חוסר ייחוד באופי הסיפור.
הרקע, הוא, למעשה, העולם: "עיירות וכפרים"; "שדה יער, רחוק מן היישוב"; "בית ציידים".
גם הזמן, למרות שנראה סתמי, הוא זמנו של יהודי המהלך בעיירות ובכפרים ומציע את הסחורה שבסלו לשרים ושרות, לאדונים ולאדוניות.
יהודי זה הוא יהודי בגולה. המספר נתן בו סימן זיהוי – הוא נטול שורשים. ("אישה ובנים לא היו לו ולא היה לו על מי יתגעגע").

תקציר:
רוכל יהודי הגיע לבית בודד בשדה יער, והציע לאדונית החיה שם מסחורתו. בתחילה היא סירבה, אך לאחר שהתעקש היא הסתכלה בסחורתו, וקנתה סכין ציידים.
הרוכל המשיך בדרכו דרך היער. לאחר שאיבד את דרכו, ראה אור והחל ללכת לכיוונו. הוא הגיע לביתה של האדונית שקנתה ממנו את הסכין. לאחר שכנוע מצד הרוכל, האדונית הסכימה להלינו ברפת ישנה בחצרה באותו הלילה. באותו הלילה ירדו גשמים רבים שהרסו את גג הבית. לכן, כאשר עמד לצאת לדרכו, האדונית ביקשה ממנו כי יתקן את גג ביתה ובתמורה לכך היא הסכימה שיישאר בביתה עד תום הגשמים.
הרוכל נשאר ללון בחדר בבית האדונית בו מצויים כלים ישנים.
למחרת החלו לשוחח. במהלך השיחה, החלו להתקרב. דברי הרוכל בשיחה זו הינם מלאי כניעה, מחמיאים ומחניפים לאדונית – מתוך סקרנותו. לעומתו – האדונית הינה בעלת אופי עצור. מכאן מתקבל הרושם כי הרוכל הוא אדם לא מנומס. לאחר "חקירתו" הממושכת את האדונית, הוא מגלה כי בעלה נהרג. הרוכל, שחש כי היא אינה מעונינת לדון בנושא, חדל לשאול.
הרוכל החמיא לאדונית, ודיבר איתה דברי אהבה. האדונית החזירה חיבה לרוכל. האהבה ביניהם אינה אהבה אמיתית. משיכתם ניזונה מן הסודות שביניהם. לאחר שתמו הגשמים, הרוכל נשאר בביתה של האדונית, גר בחדרה וישן במיטתו של בעלה. הרוכל אף התחבר לאנשי המרום. הוא היה אוכל ושותה מאכלים שהאדונית הכינה לו, אך לעולם לא ראה אותה אוכלת או שותה. הרוכל הסתקרן והחל לשאול בנושא. האדונית התחמקה מתשובה משמעית, וענתה תשובות לא מובנות כגון "דם אנשים אני שותה ובשר אדם אני אוכלת" (עמ' 96).
האדונית העניקה אהבה לרוכל, והוא הפסיק לשאול בנושא, אל תשובתה של האדונית הטרידה אותו מאוד. בעקבות סקרנותו של הרוכל, ותשובתה המוזר של האדונית, יחסיהם החלו להתדרדר. האדונית הציקה לרוכל והוא שנא אותה, אך לא עזבה. העובדה שלא הכיר אותה הפריכה לו. הרוכל לא התאפק, חקר ושאל אודות בעלה, וגילה כי היו לה מספר בעלים. לאחר שנשאל אם הוא מאמין באלוהים, הוצע לו להתפלל שסופו לא יהיה כסופם של בעליה האחרים.
הרוכל החליט להסתלק מבית האדונית, אך מפני שהערב ירד, הוא החליט להישאר לישון. בלילה, יוסף (=הרוכל) התעורר ונדמה היה לו כי תקעו סכין בלבו, וכי כלבה נועצת את שיניה בגרונו. בלילה שלמחרת, עבר יוסף ללון בחדר בו מצויים הכלים הישנים. שם ישן למשך שבוע. לילה אחד, כאשר הביאה לו הילני (=האדונית) את ארוחתו, ריח פיה היה כריח אדם רעב. לאחר שהלך לישון, החליט לקרוא "קריאת שמע". עקב היות פסל נוצרי בחדר, החליט יוסף לצאת לקרוא "שמע" מחוץ לבית.
כאשר חזר, מצא את כלי מיטתו מלאי חורים, ואת הילני שרועה על רצפת חדרו עם סכין בידה. הוא הרים אותה אל מיטתו, וכאשר קרב את ראשו בכדי לשמוע את דבריה היא נעצה את שיניה בגרונו. היא דחפה אותו מעליה תוך קריאה כי דמו קר כמי קרח. יוסף טיפל בהילני ימים ספורים, עקב פציעתה בניסיונה להרגו. הילני לא אכלה דבר מפני שהייתה רגילה לאכול בשר אדם בלבד. ביום ה-5 היא מתה. יוסף לא הצליח לכרות לה קבר מפני שהשלג היה מוצק. הוא הניח את גופתה בארון שבגג, והעופות אכלו אותה. האוכל אסף את סחורתו והמשיך בדרכו.

המישור האליגורי:
סיפור אליגורי (הגדרה): הסיפור האליגורי הוא סיפור שבו מסומן מישור אחד – עפ"י רוב מופשט ואידיאי – ע"י מישור אחר שהוא ריאלי ומוחשי [י' אבן, מילון מונחי הסיפורת]
המשמעות הסמלית – האליגורית של הסיפור היא במובן הלאומי: ישנו ביטוי ליחסים בין עם ישראל לאומות העולם ולבעיית ההתבוללות.
האדונית מסמלת את הגויים – אדונים על ביתם ועל חייהם. לובשים בגדי חירות. עולמם הוא עולם מפתה.
בנוסף, ניתן לפרש את האדונית כמדינה האוספת אליה את כל הזרים לטובתה, ובמבצעת את כל העבודות הקשות. בסופו של דבר, כאשר אינה זקוקה להם יותר, או כאשר רעבונה גדל היא הורגת אותם. אל מה הטעם במותה של האדונית אם היא אינה מצליחה להרוג את הרוכל? ישנה סברה, כי האלגוריה רומזת כאן למאורעות שלאחר מלחה"ע 1. בנקודה זו, הסופר חורג מתחומי האלגוריה ונכנס לתחומי הסמל. גם בעיצובה האומנותי יש כניסה לתחומי האלגוריה. למשל, משחק העיניים של האדונית במהלך היצירה:
בהתחלה: "נסתכלה…ועיקמה עיניה ממנו (מן היהודי…" משמע- לא רצתה להסתכל עליו.
עם חזרתו אל ביתה: "הציצה עליו בעלת הבית" משמע – איזה מן יצור הוא?
עם בקשתו ללון בביתה: "הביטה בו בעין זעומה".
עם סירובו לקבל שכר על עבודתו: "הביטה בו בדרך חשד".
עם התנצלותו לפניה: "נסתכלה בו האדונית…"
עם חקירתו על בעליה: "לכסנה את עיניה וחייכה".
ובהמשך הסיפור: "נסתכלה בגרונו ועיניה הכחולות הבהיקו כלהב של סכין חדשה".
תיאורים אלו חורגים ממסגרת האלגוריה.
הרוכל, המסמל את היהודים, נמשך לעולם הגויים, הוא מנסה להתקרב אליו ולהיות במחיצת הגויים. הוא אינו שם לב כי בניסיונו להתקרב אליהם הוא נותן להם את כלי הנשק להורגו. האדונית אומרת במלים ברורות: "איני צריכה לך ולסחורתך".
אך הרוכל שוגה בפעם השנייה, ומפציר באדונית. לבסוף, הוא מוכר לה סכין ציידים, שבו היא אח"כ כמעט רוצחת אותו. לא במקרה הוא חוזר לאחר כמה שעות לאותו הבית. משהו בו מושך אותו.
כאן עולה נושא ההתבוללות: "פשט בגדי רוכל ולבש בגדי חירות ונתחבר לאנשי המקום עד שהיה כאחד מהם". במשך כל הסיפור, מלבד במשפט זה, לא מוזכרים אנשי המקום כלל.
ישנה תפנית בעלילה, בה הרוכל חוזר לדרכי היהדות ושמירת המצוות, וכך הוא ניצל. לתפנית זו יש משמעות סמלית, שרק חזרת היהודים לאמונתן תציל אותם. אך לאחר שהקשיים חולפים ונעלמים, היהודים חוזרים לנדודיהם בין הגויים ולניסיונות ההתבוללות החוזרים ונשנים שלהם.
בסיפור הגויים נחשפים בכיעורם הנוראי. הם מדומים לחיה הנועצת את שיניה בבשר אדם ומנסה למצוץ את דמו כערפד. לעתים, המספר מייחס לביטוי כלשהו משמעות כפולה. למשל, דברי יוסף הרוכל: "אלי שבשמים, כמה התרחקתי" – התרחקות מן היהדות והתרחקות מבית האדונית.

המספר:
המספר הוא כל-יודע, אשר ברוב חלקי הסיפור נוקט בנקודת התצפית של הרוכל. לכן אנו מגלים יחד עם הרוכל מיהי האדונית. המספר מתערב בסיפור.
רמזים מקדמים: המספר יודע את אשר עומד להתרחש. הוא מביע את עמדתו בעזרת רמזים הוא חושף חלק מידע זה.
לדוגמא: כאשר האדונית שואלת את הרוכל "מה אכפת לך באיזו מיתה נהרג או אם נשחט בסכין. הלוא אף אתה מוכר סכינים שאפשר לשחוט בהן אדם" (עמ' 94).
בדוגמא זו, המספר מביע את עמדתו כי הרוכל יהיה אשם באירוע בעתיד מפני שמכר את הסכים לאדונית.
נימה אירונית: לעתים, מביע המספר את דעתו באמצעות אירוניה.
לדוגמא: כאשר האדונית קוראת לרוכל "פגרי המתוק", ומוסיפה רמז לעתיד "עד שאני חוששת שלא תצא מידי חי" משלים המספר באירוניה "כך היו מוציאים את ימיהם באהבה ובחיבה ושום דבר שבעולם לא ערבב את עסקיהם" (עמ' 97).
אמצעים פיגורטיביים: המספר מביע את עמדתו, בעיקר כלפי הדמויות בסיפור, באמצעות הלשון הפיגורטיבית.
לדוגמא: האדונית מעידה על עצמה "ועכשיו אני עצמי נושכת אותך ככלבה מטורפת", הרצח טמון בעצם קיומה. גם הרוכל ראה עצמו "כאילו הוא שבוי בשדה יער" – רמז לשבי הנפשי בידי האדונית.
התערבות גלויה: עמדת המספר מובעת גם באמצעות מסירת השקפת עולם כללית, והבעת עמדה באופן מפורש. בבחירת הדימוי המספר מביע את עמדתו לגבי הקשר בין הדמויות.
לדוגמא: "מי שעסקו עם נשים יודע שכל אהבה התלויה בדבר סופה בטלה. ואפילו אדם אוהב אישה כשמשון את דלילה לסוף היא מהתלת בו" (עמ' 97).

המוטיבים:
מוטיב הסעודה: אחד המוטיבים המרכזיים. מאפיין את הדמויות. זהו, למעשה, הביטוי לעזיבת מצוות היהדות ע"י יוסף (הרוכל). האדונית מפטמת את הרוכל בכדי שיהיה ראוי לאכילה. הסעודה מקרבת אף גם מפרידה ביניהם. הרוכל אוכל ושותה עממה, אך היא אינה אוכלת ואינה שותה. הרוכל נמשך לסוד אי-אכילתה, אך מתרחק ממנה כאשר היא מסרבת לחשוף אותו.
כאשר היא רומזת לו על סודה, היא מדמה עצמה לחיה טורפת.
בגסיסתה, מוטיב הסעודה מהווה אמצעי לתיאור חייתיות הגויה ואנושיותו של היהודי.
הביטוי הסמלי של מוטיב הסעודה הוא הקשר של עם ישראל לאומות העולם.
הסעודה יוצרת קרבה. ההסתייגות מאכילה משותפת היא של הגויה. סעודת הגויה (מציצת דם יהודי) הינה בעלת רמז מהופך לעלילת הדם הידועה על היהודים.
שתיית הדם וכילת בשר האדם – רמיזה ל"בשרו ודמו של ישו" ומוטיב "הסעודה האחרונה" בנצרות.
האכילה קשורה בהתרחקות של הרוכל מדרכו, במינות ובתאוות. ככל שהאוכל אוכל הוא מסתאב, והוא נעשה בהמי יותר מבחינה רוחנית.
מוטיב החיה: מוטיב זה מאפיין בעיקר את האדונית – הגויה. היא מדומה לכלבה, ובמותה, גופתה מתוארת כ"נבלה שהעופות טורפים אותה". האדונית מכנה את הרוכל בשמות בע"ח ("נשוק אותי נשרי, נשוק אותי עורבי" – עמ' 96) וקוראת לו בשם "פגר". במישור הסמלי, עולם הגויים הוא עולם חייתי, ואילו בעיני הגויים, היהודים נועדו להיות "פגרים" גם בחייהם.
מוטיב הסכין: מוטיב הסכין חוזר פעמים רבות כאמצעי לאפיון הדמויות.
כאשר היהודי מוכר סכים ציידים לאדונית, הסכין הופך לחלק ממהות האדונית ("ועיניה הכחולות הבהיקו כלהב של סכין חדשה" – עמ' 98).
הסכין מסמלת גם את אשמתו של העם היהודי, שנתן לגויים כלפי העם היהודי.
הסכין מסמלת גם את אשמתו של העם היהודי, שנתן לגויים אמצעים להורגו. הוא רצה את קרבתם, החמיא להם וניסה להיטמע בתוכם.
מוטיב הדרך: בתחילת הסיפור מופיע הרוכל כאדם "שנתעלמה ממנו הדרך". רק לאחר שהוא מבין את שבייתו בידי האדונית, הוא מוצא את דרכו.
הרוכל מגיע לבית האדונית, מפני שעבר ממקום למקום בכדי למכור את סחורתו בעיירות ובכפרים, וגם אחרי שיצא מביתה המשיך לעבור ממקום למקום בכדי למכור את סחורתו.
הדרך מסמלת את אורח-חייו של העם היהודי. כאשר הוא תועה בחשכה הוא מאבד את ייחודו. בזמני משבר הוא חוזר אל מקורותיו, אך לאחר שהמשבר חולף הוא חוזר לנדידתו.

סגנון:
אוצר מילים ומבנה משפט:
אוצר מילים:
ישנן מספר מילים חוזרות ביצירה פעמים רבות, כמו, למשל:
*אכל *שתה *דם *בשר *סכין *עיניים *מילים נרדפות למילה חיה.
המילים החוזרות יוצרות מחזוריות, המאפיינת גם את הרעיון המרכזי – היהודי החוזר ונודד בין הגויים.
מבנה משפט:
ישנה תבנית אופיינית של חזרה גם לחלק מן המשפטים בסיפור.
משפטים חוזרים פעמים אחדות בסיפור. חלקם חזרה מדויקת, לעתים בוואריאציות שונות, שהשינוי מצביע על משמעות מסוימת.
דוגמא 1: "ואף על פי שהיא אדונית והוא רוכל עני" (עמ' 95),
"עד שהתחיל שוכח שהוא רוכל עני והיא אדונית" (עמ' 96)
באמצעות השינוי במשפט, מודגש הנושא הלאומי.
דוגמא 2: "מה אתה מבקש כאן יהודי" (עמ' 92)
"מה אתה מבקש יהודי?" (עמ' 92)
"מה אתה מבקש?" (עמ' 92)
הפנייה השנייה היא כבר יותר כללית. בפעם השלישית השאלה פותחת פתח לקשר שיווצר ביניהם בהמשך.
דוגמא 3: "טען את קופתו על כתפיו והלך לו" (עמ' 92)
"טען את קופתו על כתפיו וביקש לילך" (עמ' 93)
"כתפיו כבדו מאד, כאילו טוען את קופתו הכבדה" (עמ' 101)
"נטל את קופתו וחיזר ממקום למקום" (עמ' 102)
החזרות יוצרות אפקט של מחזוריות.
המקורות ותפקידם בעיצוב הסגנון והמשמעות:
שני פרקים מסיפור יוסף המקראי מהווים תשתית לסיפור (מכירת יוסף ע"י אחיו, יוסף ואשת פוטיפר).
ההקבלה לסיפור המקראי מעמיקה את משמעות הסיפור הסמלית: הפיתוי לעולם היופי הגויי (הילני), הזנחת מצוות היהדות בכדי להשתלב בין הגויים, האסון וההצלה ברגע האחרון.
גם הקונוטציות הנוצריות תורמות להעמקת המשמעות הסמלית של היצירה בהעמקת הפער יהדות-נצרות.
הנימה הסגנונית:
הנימה הסגנונית הינה אירונית. היא מושגת בעזרת שימוש בכפל משמעות. עליו מושתת הסיפור כולו.
האדונית והרוכל למעשה מעמידים פנים. האדונית מעמידה פנים של אהבה, אך רומזת על שחיטת הרוכל, והרוכל מעמיד פנים של אהבה אך שונא את האדונית.
המספר עצמו תורם לאירוניה ולכפל המשמעות באמצעות הערותיו שמגלות לנו את עמדתו.
האירוניה נוצרת באמצעות אירוניה בהערות המספר. נימה זו מושגת גם באמצעות הקבלים מן התנ"ך ("ואפילו אדם אוהב אישה כשמשון את דלילה") שנוצרת ע"י קונוטציה שלילית.
כפל המשמעות נוצר בעזרת שימוש במילה "כאילו" ["הרי היא מרטטת כאילו רואה היא את הסכין"; "דומה אתה כאילו כבר בלעתיך" ועוד.]
עיקר האירוניה מצוי בפואנטה. מהלך האירועים מקדם אותנו למסקנה הצפויה כי האדונית תשחט את הרוכל. אך מתקיים מצב הפוך, בו האדונית שוחטת את עצמה (בטעות) והרוכל מטפל בה עד למותה. האירוניה במקרה זה מראה את "עליונות" היהודי על הגויה. על מוסריותו בעוזרו לה [למרות מה שרצתה לעשות לו] והאנושיות שהוא מגלה כלפיה.

ארמזים מקראיים:
ברקע הסיפור ניתן למצוא סימנים מן המקרא:
יוסף שהוגלה למצריים בגלות הראשונה, והתפתה ע"י העולם הזר וע"י האישה הזרה – אשת פוטיפר. פיתוי זה מביא בעקבותו אסון שאשמים בו האדונית הגויה ויוסף היהודי שהנו המפותה והמפתה.
ההיסטוריה היהודית חוזרת על עצמה מפני שעם ישראל לא למד את לקחו.
שני פרקים מסיפור יוסף המקראי מהווים תשתית לסיפורנו:
מכירת יוסף ע"י אחיו וסיפור יוסף ואשת פוטיפר.
דוגמא: האדונית אומרת לרוכל: "מה אכפת לך באיזה מיתה נהרג, אם חיה
רעה אכלתהו או אם נשחט בסכין". הביטוי "חיה רעה אכלתהו" מופיע בסיפור יוסף ואחיו.
הביטוי "כל שיש לה נתנה בידו, חוץ מן הלחם שאינה אוכלת עמו על שולחן אחד" מופיע בסיפור של יוסף ואשת פוטיפר, המקביל בעלילתו ל"אדונית והרוכל". שם הגיבור זהה – יוסף. עלילה זהה – אשת פוטיפר מפתה את יוסף. יוסף נמלט.
ההקבלה יוצרת עומק למשמעות הסמלית: הפיתוי לעולם הגויים, הזנחת היהדות, האסון וההצלה.
דוגמא 2: "…וכל שיש לה נתנה בידו, חוץ מן הלחם שאינה אוכלת עמו על שולחן אחד". במקרא ניתן למצוא:
· "ויעזוב את כל אשר לו ביד יוסף…כי אם הלחם אשר הוא אוכל" (בראשית ל"ט פס' ו').
· "וישימו לו לבדו…כי לא יוכלון המצרים לאכל את העברים לכם…" (שם, מ"ג, פס' ל"ב).
דוגמא 3: בסיפור ניתן למצוא קשר לפרשת שמשון ודלילה (שופטים ט"ז). הקשר נזכר בדברי המספר העורף השוואה בין יחסיהם של האדונית והרוכל ליחסי שמשון, והרוכל מנסה לגלות את סודה של האדונית.

פנטזיה מול ראליה:
קיימים מספר אלמנטים שאינם מציאותיים בסיפור זה:
1. האדונית היא קניבלית – ניזונה מבשר אדם.
2. האדונית היא ערפדית – שותה דם אדם.
3. היא אינה אוכלת דבר לפרק זמן ממושך מאוד.
4. דמו של הרוכל קפוא – לא אפשרי, מפני שדם אדם לעולם אינו קפוא מפני שבני אדם הם בעלי דם חם.

סיפור מעגלי:
ישנם מספר מקרים בסיפור שהינם מעגליים:
1. תנועתו של יוסף בין החדרים בבית האדונית.
בתחילה, היה ברפת. משם, עבר לחדר בו מצויים כלים ישנים. לאחר מכן עבר לגור בחדר האדונית. בעקבות חלומו חזר לישון בחדר בו מצויים הכלים הישנים, ולקראת עזיבתו חזר ללון ברפת.
2. עזיבת וחזרת יוסף ליהדותו.
בתחילה – כאשר שאלה אותו האדונית "…חביבי שלי מאמין אתה באלוהים?" הוא ענה לה "כלום אפשר שלא להאמין באלוהים?". בהמשך הסיפור מצוין כי אכל בשר בחמאה, והמספר אף מוסיף "כדרך קלי עולם שבתחילה אין רוצים לעבור עבירה ואחר כך עושים כל עבירות שבעולם לתיאבון". בסוף הסיפור, הרוכל שב לדרכיו, ויוצא לקרוא קריאת "שמע".
3. הליכת הרוכל בדרכים.
בתחילת הסיפור, הוא הולך בדרכים, בין הכפרים והערים, ובסוף הסיפור הוא חוזר לשיטוטיו בדרכים בין הערים והכפרים.