אחת משתי הממלכות שאליהן משתייכים האורגניזמים החיים בכדוה"א. הצמחים נמצאים ביבשה, בים, ובמקווה מים מתוקים. באויר נישאים נבגי צמחים, ובמי השתיה שלנו יש אצות חד תאיות, שגם הן צמחים.
הצמחים שונים זה מזה בגודלן- למן האצות החד תאיות, שהן מיקרוסקופיות, ועד האצות הענקיות הגדלות באוקיאנוס השקט.
אברי הצמח:
כל צורות הצמחים נבדלות זו מזו הבדל רב, אך כדי לעמוד על מבנהו האופיני של הצמח נדון בצמח עושה פרחים,כגון הנורית. לצמח הנורית יש גבעול, שורשים, עלים, פרחים ופירות. גבעול גדל מעל פני האדמה. הוא ארוך ודק ומסתעף לעתים יש בו
מבסיס הגבעול יוצאים שורשים החודרים לתוך הקרקע, הם מסועפים,ומקצותיהם המכוסים בכיפות שורש קטנות, יוצאות נימים רבים.
צוף
נוזל מתוק,שריחו נעים,המופרש מן הפרחים.
תפקידו של הצוף למשוך אל הפרחים חרקים ועופות. כשאלה עוברים מפרח לפרח לינוק
את הצוף, הם מעבירים את האבקה מאבקני פרח אחד לצלקות העילי של פרח אחר וכך
הם מסייעים בהפריה.
הצוף מופרש בפרח מבלוטות מיוחדות, חד-תאיות או רב-תאיות, הנקראות צופנים. יש
צופנים שהצוף מופרש מהם בפעפעו מבעד לדופן התא ויש צופנים שהצוף נאגר בתוך
תאיהם עד שלחצו הגובר והולך סודק את דופן התא.
סוג הצופן ומיקומו בפרח שונים בצמחים שונים. יש פרחים שהצוף נקווה בהם בתוך
איבר מיוחד. בדרבנית,או בכובע הנזיר למשל, הצוף נקווה בדורבן, יש פרחים שהצוף
חבוי בהם עמוק, מעבר להישג לשונה של דבורת הדבש(אורכה של לשון זו 6
מ"מ).בפרחים אלה נעשית האבקה באמצעות דבורים שלשונן ארוכה יותר, זבובים
ארוכי חדק או פרפרים ארוכי חדק, כגון רפרפים.
פרחים המואבקים ע"י הרוח אינם מייצרים צוף.
פרח
איבר הצמח שהו נוצרים הזרעים, המתפתחים אחר כך לצמחים חדשים,שהם
צאצאיו של הצמח בעל הפרח.
הפרח כולל את כל חלקי הצמח הקשורים ביצירת הזרעים. מכאן שרק מצחים עושי
זרעים מוציאים פרחים. ואומנם, ממלכת הצומח מתחלקת לשתי קבוצות גדולות- צמחים
עושי פרחים(וזרעים),וצמחים חסרי פרחים(כמו תחבים,חזזית,פטריות,שרך ועוד…)
חלקי הפרח
רוב הפרחים מורכבים מארבע קבוצות של אברים,הערוכות בדורים, זה מפנים לזה.
קבוצות אלה הן עלי הגביע, עלי הכותרת, האבקנים והעלי.יש צמחים שפרחיהם חסרי
כותרת או גביע,בפרחיהם של צמחים אחרים יש דמיון מוחלט בין הגביע לכותרת(כמו
למשל בצבעוני)יש גם צמחים שפרחיהם חסרי אבקנים,ויש כאלה שפרחיהם חסרים את
העלי. אך פרח טיפוסי דוגמת פרח השקד,מכיל את ארבעת הדורים של כל קבוצות
האברים.
דור האברים החיצוני ביותר הוא הגביע המורכב מעלה הגביע.בדרך כלל עלים אלה
ירוקים. הם עשויים להיות מחוברים יחדיו, כמו בפרחי ההדר,או נפרדים, כמו בפרחי
הנורית.
דור האברים שמפנים לעלי הגביע הוא עלי הכותרת. כאשר הפרח עודנו ניצן עלי
הכותרת מקופלים בתוך עלי הגביע המגנים עליהם מפגיעה.
האבקנים נמצאים מפנים לכותרת ומספרם שונה בכל צמח. האבקנים הם המייצרים את
האבקה. בדרך כלל מורכב האבקן מזיר וממאבק, או שק האבקה. הזיר הוא הנושא את
המאבק. במאבק נמצאים גרגרי האבקה, שהם תאי המין הזכריים של הצמח.
במרכז הפרח מצוי העלי. בדר"כ מורכב העלי מעמוד העלי,שבראשו צלקת ומשחלה
שבחלקה התחתון מצויות ביציות עמוד העלי הוא הנתיב שדרכו עוברים נחשוני גרגרי
האבקה מן הצלקת אל השחלה. בצלקת הבשלה יש במקרים רבים משטח חיצוני דביק
שגרגרי האבקה נדבקים אליו. העברת גרגרי אבקה מן המאבק אל צלקת העלי נקראת
האבקה.
עלה
אבר בצמח היוצא מן הגבעול
בעלים הירוקים מבצע הצמח את תהליכי הפוטו סינתזה. הוא מטמיע פחמן דו חמצני ומים
כדי לייצר את מזונו. מזון זה אינו אלא סוכר, המיוצר בגופיפים זעירים, דמויי
ביצה,הקרויים כלורופלסטים. הכלורופלסטים ירוקים משום שמצוי בהם חומר הקרוי
בהם כלורופיל. הכלורופיל הוא הצבען(פיגמנט)הקולט את האור ומאפשר את ההטמעה.
עלה טיפוסי מורכב ממשטח רחב, המכונה טרף, ומחלק צר המכונה פטוטרת. הפטוטרת
מחברת את הטרף אל הענף או אל הגזע. אם נבחן עלה מקרוב, יתברר לנו שעוברת
בתוכו רשת של צינורות צרים מאוד הקרויים עורקם. העורקים עוברים מן הטרף אל
הפטוטרת ומשם מתחברים למערכת צינורות ההובלה של הגבעול או של הגזע. כך קשור
כל עלה ישירות אל שורשי הצמח ויכול לקבל מן הקרקע מים,המכילים מלחים.
האנרגיה הנדרשת לצורך תהליך הפוטו סינתזה מקורה באור השמש. הסוכר הנוצר
בתהליך ההטמעה, ואינו נצרך ע"י העלה עצמו, מועבר לחלקיו האחרים של הצמח.
מסוכר זה בתוספת מינרלים שונים,מייצר הצמח חומרים שונים ובכלל זה
עמילן,תאית,שומנים,חלבונים,ועוד…
עלים יכולים לפתח גם אברי רבייה. עליהם של שרחים מפתחים בבוא הסתיו בצד
התחתון שלהם רצועות או קבוצות של נקודות אבקה חומות, הנקראות מנבגים. מהם
יצאו בבוא העת תאים זעירים,הקרואים נבגים, אשר יתפזרו בחלל האויר ויהפכו אחר כך
לצמחים קטנים.
יש מצחים,כגון הטופח הריחני,המטפסים באמצעות קנוקנות. הקנוקנות הם עלים, או
חלקי עלים,ארוכים ודקים,הנכרכים סביב התמוכה.
גבעול וגזע
גבעול: האיבר בצמח הנושא בדר כלל עלים
גזע: הגבעול הראשי בעצים ושיחים
לכל הצמחים בעלי הפרחים יש גבעולים ,שמתוכם יוצאים העלים והפרחים. בדרך כלל
הגבעול קשיח למדי והוא נושא את כל חלקי הצמח שמעל חלקי הקרקע. הגבעול מתחיל
בחלקו העליון של השורש ובשתילים רכים הוא קטן ודק.אך ככל שהצמח גדל, הוא הולך
ומתעבה. על פי רוב הגבעול ירוק, חוץ מאשר בצמחים מעוצים ובעצים שאת גבעוליהם
העבים אנו מכנים גזעים. בדרך כלל הגבעול מעוגל וגדל כלפי מעלה בכיוון האור.
יוצאים מכלל זה צמחים שונים שגבעוליהם גדלים על פני הקרקע,. לצמחים רבים יש
גבעולים תת-קרקעיים,שבהם המזון נאגר. כאלה הם , למשל,קנה השורש של היבלית
והפקעת של תפוח האדמה שהיא חלקו התפוח של הגבעול התת קרקעי. במקרים אחרים
עשויים צמחים חדשים להתפתח מגבעולים תת-קרקעיים ,ואחרי כן יוצרים צמחים אלה
שורשים ונצרים משל עצמם. כך הדבר למשל אצל הקנה המצוי.
בצמחים רבים יוצאים הענפים מתוך הגבעול העיקרי ואף הם נושאים עלים ופרחים.
הענפים גדלים בזווית קבועה ביחס לגבעול.כשזווית זו רחבה, זוכים העלים בשפע של
אור ראשיתו של כל ענף וניצן המצוי בחלקו של עלה משום כך ימצא תמיד עלה מתחת
לכל ענף(או צלקת של עלה אם העלה עצמו נשר). המקומות שבהם מתפתחים העלים על
הגבעול הצעיר נקראים מפרקים.
בהיקפו של הגבעול מצויה קליפה. בצמחים צעירים הקליפה דקה ביותר, ואילו בגזעי
עצים הקליפה עבה ומפוצלת, תוכו של הגבעול מורכב מרקמות שונות, מצויים בו סיבים
קשיחים השומרים על זקיפותו של הצמח, צינורות העצה, המוליכים את המים מן
השורשים לעלים,וצינורות השיפה המוליכים מן העלים את חומרי המזון הנוצרים בהם
בתהליך הפוטו סינתזה. בגבעולים רבים מצויה גם רקמה הנקראת קמביום. רקמה זו
מתחלקת ויוצרת תאים חדשים הגורמים להתעבות הגבעול או הגזע וליצירת ענפים
צדדים המסתעפים מן הגבעול או מן הגזע.
הטחבים,השרכים והמחטניים(עצים נושאי איצטרובלים) הם צמחים שאינם עושים
פרחים, אך יש להם גבעולים נושאי עלים. לפטריות ולאצות אין גבעולים במשמעות
המקובלת של המילה.
שורש
החלק התחתון של הצמח, הנמצא בתוך האדמה
השורשים ממלאים בצמח שלושה תפקידים: הם מעגנים אותו בקרקע ועל ידי כך תומכים
בשאר איברי הצמח,הם סופגים מן הקרקע מים ומלחים מינרליים,והם מייצרים חומרי
צמיחה. שורשיהם של רוב הצמחים גדלים בתוך הקרקע. על פי רוב הם מסועפים ובעלי
מבנה חיצוני אחיד,פחות או יותר,וקל להבחין בינם לבין גבעולים תת קרקעיים:
לשורשים(שלא כמו לגבעולים התת קרקעיים)אין עלים קשקשיים, כלומר עלים קטנים
דמויי קשקשים,הערוכים במרווחים לאורך הגבעול,ואין להם ניצנים. מכאן שהחלק
הנאכל בצמח הגזר הוא שורש(הנקרא אשרוש),ואילו החלק הנאכל בתפוח אדמה הוא
גבעול תת-קרקעי הנקרא פקעת.קצות השורשים הולכים ומתארכים כל העת, וכך הם
באים במגע עם נפחי קרקע חדשים. כמעט לכל הצמחים הגדלים ביבשה יש בשורשיהם
יונקות, שהן גידולים של תאי האפידרמיס של השורש. היונקות בוקעות מן
השורשים,בדרך כלל בזוית ישרה,מגדילות את שטח הפנים של מערכת השורשים,
וקולטות מן הקרקע מים ומלחי מזון המומסים בהם. אפשר לראות אותן מבעד לזכוכית
מגדלת.אם עוקרים מן הקרקע צמח צעיר,לעתים קרובות רואים חלקיקי אדמה הדבוקים
ליונקותיו.לשורשים בצמחים שונים יש צורות שונות. יש שורשים שהם שורשי אגירה בשרניים כדוגמת אשרוש הגזר;שורשי העצים מסועפים,עבים ומעוצים;לצמחים מסוימים, כמו למשל לעשבים ממשפחת הדגניים,יש ציצת שורשים-שורשים רבים,שכולם שווי ממדים ושווי צורה..
