1) מהו הקונפליקט או הבעיה שאתה צריך הגיבור להתמודד?

גיבורת הסיפור, דליה, צריכה לאורך כל העלילה להתמודד עם קונפליקטים שונים.

קונפליקט ראשון:
האיש בג'ינס:
"היינו בטוחים שהאיש בג'ינס הוא חוטף ילדים. לפחות שלוש פעמים תפסנו אותו מסתכל בנו, ונדמה היה לי שבי הוא הסתכל במיוחד…."

קונפליקט שני:
החרם:
לדליה יש קונפליקט קשה. מירית, חברתה הטובה התעמתה עם אחד הבנים המקובלים בכיתה, וכתוצאה מכך הוכרז עליה חרם. את החרם מובילה נויה, מלכת הכיתה, ולמרבה הצער רוב ילדי הכיתה מסכימים לשתף איתה פעולה. יותר מכך, נויה מאיימת כי מי שלא יצטרף לחרם עשוי להיות מוחרם בעצמו.
הציבו בפני חברותיה של מירית-דליה ונילי אולטימטום. אם הן לא ינתקו את הקשר עם מירית, הילדה אותה החרימו, יחרימו גם אותן.
דליה בעיקר, נפגעה מכך והיא שקעה במחשבות רבות:
"זה היה רגע נורא. החברה הכי טובה שלי מתקרבת, נילי שואלת אם אני עומדת לדבר איתה ואני, במקום להגיד מיד "בטח"-שותקת ומתלבטת…"
לאחר שחשבה הרבה היא הגיעה למסקנה שהיא תמשיך לשמור על קשר עם מירית, בגלל שלפני הכל, היא החברה הכי טובה שלה, ושום חרם לא יפריד ביניהן.
"ביום ראשון, מיד כשנכנסתי לכיתה ראיתי שכתוב על הלוח בגדול: 'מי שלא מבין מה זה חרם-ירגיש מה זה חרם!'
כל הילדים בכיתה הסתכלו עליי כשנכנסתי. הבנתי שמתכוונים אליי…."
הכיתה קיימה את הבטחתה, היא ביצעה את החרם על דליה.

קונפליקט שלישי:
כישלון האהבה של דליה.
לדליה יש ילד בכיתה בשם יובל שאוהב אותה.
הוא הציע לה חברות, ואפילו הציע לה ידידות בזמן שאיימו עליה בחרם אם היא לא תנתק את הקשר עם מירית.
"אבל בכל זאת יובל אוהב אותי, אני יודעת. עכשיו הוא הולך יחד עם רון במדרכה שממול. אבל אני בטוחה שהוא פוזל אלי בלי שירגישו."
היא לא הסכימה, היא לא לקחה ברצינות עדיין את נושא החברות: " אני לא אדישה אליו, אבל קצת מפחיד אותי העניין הזה של חברות. ללכת ביחד לכל מקום ולדבר על כל הדברים שאני רגילה לדבר עם החברות שלי ובכלל, מתי יהיה לי זמן בשבילו?…" כשהוא הציע לה ידידות, היא הסכימה מהסיבות הבאות: "לא ידעתי מה לענות לו. להצעת החברות שלו-כבר סירבתי. אם אשיב בשלילה גם להצעת הידידות-הוא יותר לא יבקש ממני חברות לעולמים, כי זה חוק אצלנו בכיתה: פעם אחת מבקשים חברות ופעם אחת ידידות וזהו. אחרת זה נחשב להתחנפות. אז לא הייתה לי ברירה, כי אני בכל זאת מחבבת אותו. זה גם קצת ניחם אותי על האיום בחרם. הנה, הוא מבקש ממני ידידות. אולי לא יחרימו אותי? כתבתי לו, 'בסדר' וקיפלתי"
הקונפליקט מתבצע כאשר החרימו את דליה. כשהחרימו אותה, למרות שהיו ידידים, גם יובל השתתף בחרם. הוא לא דיבר איתה.
היא הרגישה רע ונפרדה ממנו אחרי החרם "איך אני ויובל נפרדנו? פשוט, שלחתי לו פתק, שמצידי, אנחנו כבר לא ידידים. לפחות כשנגמר החרם, הוא יכול היה לגשת אלי!"
אחרי שהיא נפרדה ממנו היא חשבה, והבינה שהיא מאוהבת ביובל ושהיא לא רוצה להיפרד ממנו.
"תפסתי אומץ וכתבתי לו פתק: 'אם אתה רוצה-אני מסכימה שנהייה עוד פעם ידידים' ".
הוא העביר לה פתק ובו כתוב תשובה שאכזבה אותה מאוד: "חבל, כבר ביקשתי חברות מבת אחרת."
היא לקחה קשות את הבשורה.
"יובל?! מה הוא פתאום מבקש חברות-ח ב ר ו ת, לא ידידות! – מבת אחרת?! הרי כולם יודעים שהוא אוהב אותי! אפילו שגמרתי איתו!"
היא לא הבינה מדוע, ויותר מכך, לבסוף התברר לה גם מי הבת לה הוא הציע את החברות, לא פחות ולא יותר מנילי, אחת החברות הכי טובות שלה.
כשנילי ויובל היו חברים, וגם אחר כך דליה והיא הפסיקו להיות חברות משום שהיא לא סבלה את ההרגשה שהחברה הכי טובה שלה נמצאת עם הבן שהיא אוהבת.
" ניסיתי לדמיין איך זה יהיה, כשיובל יגיד לנילי שהוא גומר איתה-ויבוא להציע לי חברות. ואיך אני אסכים".
החברות של נילי ויובל נמשכה זמן רב, וכך גם נמשכה ההתרחקות בינה ובין חברתה נילי.

קונפליקט רביעי:
האמת שהתגלתה לדליה:
לדליה התגלו שלושה דברים שהיא לא ידעה במשך עלילת הסיפור.
הדבר הראשון שהתגלה לה היה, אורי, אותו היא כינתה "האיש בג'ינס" (עליו סיפרתי בקונפליקט הראשון).
דליה וחברותיה היו בטוחות שהאיש בג'ינס הוא חוטף ילדים עד לאותו הרגע בו דליה התבקשה על ידי עדנה מורתה כמו שאר הכיתה, להכין חיבור בנושא אישי. ולמצוא מנחה שיעזור לה.
"השיעור הזה היה מוקדש לנושא אישי. השנה, כל ילד צריך לבחור לו נושא אישי ולכתוב עליו עבודה. עדנה אמרה שכל אחד צריך לבחור לו מנחה, כלומר, מישהו מומחה שיעזור לו בעבודה. אם למשל בוחרים לעשות עבודה על בעלי חיים, צריך לחפש מנחה שהוא וטרינר או מישהו אחר שמבין בבעלי חיים".
דליה הלכה לספרייה לחפש חומר ולנסות למצוא נושא אישי, סימה הספרנית שהייתה גם ידידה של המשפחה שלה עזרה לה למצוא. משום שזה היה בתקופת החרם, שהחרימו את חברותיה ואותה, סימה ייעצה לה לבחור בחרם כנושא אישי.
"ישבתי ודפדפתי בחוברות. בין דפדוף לדפדוף הרמתי את העיניים. ופתאום, חשבתי שאני מתה. הבחנתי באיש בג'ינס עומד ליד השולחן של סימה ומשוחח איתה!"
"ואז קרה משהו מדהים: פתאום אני רואה את סימה ואת האיש בג'ינס מתקרבים אל השולחן העגול. זאת אומרת-אלי!"
לאחר שסימה הכירה לדליה את האיש בג'ינס, ששמו אורי, דליה הבינה שלא מדובר בחוטף ילדים, אלא בסוציולוג. סימה מנתה אותו להיות המנחה של דליה בעבודה. משום שהוא הבין בחברת הילדים, וכך היא חשבה שהוא יוכל לעזור לה.
לאחר שהכירה את אורי, דליה חשה הקלה רבה. היא יותר לא פחדה מאורי, האיש בג'ינס.
אבל בכל זאת היא המשיכה לתהות, מדוע הוא הסתכל עליה? מדוע דווקא עליה, כאילו שהוא מכיר אותה? אבל היא לא העיזה לשאול אותו, עדיין לא.

הדבר השני שהתגלה לדליה היה מחלתו של אורי. והדבר השלישי היה העבר של אורי עם אמה של דליה:
במקביל לעזרה שדליה קיבלה מאורי בספרייה, היא גם דיברה איתו שיחות מאוד מעניינות בכל פעם שהיא נכנסה לספרייה למשל שיחה על העובדה שהוא לא התחתן מעולם, ושהוא גר לבדו. אך הוא לא אהב לענות לה על שאלות בנוגע למשפחה שלו. "איך הוא התקפל ששאלתי אותו בעניין של להיות לבד או להתחתן. איזה מוזר!"
היא גם הזמינה אותו מספר פעמים אליה הביתה להכיר את ההורים שלה, אך הוא לא שש להצעה הזו, או יותר נכון התחמק ממנה. והיא לא הבינה מדוע.
לאחר מכן, דליה ערכה שיחה עם סימה הספרנית. ונודע לה דבר שגרם לה להרהר.
פתאום היא אמרה, "חבל שהוא לא ממשיך בתיכון. הוא עשה שם עבודה נפלאה."
התפלאתי, "מי?"
היא אמרה, "אורי."
שאלתי, "מה הוא מורה?"
היא אמרה, "הוא היה. הוא ריכז את לימודי המגמה החברתית בתיכון 'ברנר'."
"אז למה הוא לא ממשיך, אם הוא כזה טוב?"
היא נאנחה ואמרה, "אף אחד לא רוצה בסביבה שלו אנשים עם בעיות. אבל אל תדאגי, כעת הוא בסדר גמור."
לא הבנתי על מה היא מדברת. למי יש בעיות? לאורי?!
סימה לא הסבירה את עצמה. היה לה הפרצוף הזה שיש למבוגרים, כשהם עצובים, מסיבות שלא מספרים לילדים…."
לאחר מכן כשדליה סיפרה לאורי על הבעיות שלה עם יובל, שהוא חבר של נילי הוא אמר לה שהוא מבין אותה משום שגם לחבר שלו קרה דבר דומה.
הוא סיפר לה של"חבר" שלו, לפני שנים הייתה חברה שהוא מאוד אהב ורצה להתחתן איתה. אבל היא עזבה אותו משום שהוא היה חולה, והמחלה שלו הפחידה אותה. זו לא הייתה מחלה רגילה, אלא מחלת נפש.
"הוא לא צרח ולא עשה שום דבר שהפריע לאחרים, רק היה בדיכאון. דיכאון" הסביר, "זה עצב עמוק".
לאחר זמן מה, אורי סיפר לדליה את האמת לגבי חברו, שזה בעצם הוא.
" החבר הזה, שסיפרתי לך עליו, את יכולה למחוק אותו."
"כל מה שסיפרתי לך עליו, זה אני!"
והוא סיפר לה גם, שהחברה שלו שעזבה אותו, לפני שנים, זו בעצם אמא שלה, אמא של דליה!
"אורי שתק והביט בי וזה הבהיל אותי מאוד.
אמרתי לו: "מה קרה?"
הוא הוריד את העיניים ולא ענה. לבסוף הוא אמר " עכשיו אני אספר לך, דליה, למה רציתי להכיר אותך."
היתה לי הרגשה שאולי בעצם אני לא רוצה לדעת מה הוא עומד לספר לי והתחלתי לפחד.
"אני רוצה לקוות שמה שאספר לך לא יפגע בך. ואני מקווה שנמשיך להיות ידידים."
הייתי לחוצה נורא.
הוא אמר, "ראיתי אתמול את אמא שלך".
"מה," שאלתי, "אתה מכיר אותה?"
"כן, אני מכיר את רוחלה, דליה." המשיך אורי, "אני מכיר אותה מזמן. כשהיא ראתה אותי, היא סובבה לי את הגב והסתלקה מהמקום." הוא שתק קצת, והוסיף בצער, "אני לא התכוונתי שהיא תראה אותי".
פתאום התחבר לי כל הפאזל בראש. אבל לא יכולתי להאמין שזה מה שאני חושבת-זה באמת מה שאורי מנסה להגיד!
"כן, דליה, זאת אמא שלך," אמר אורי, "היא הייתה החברה שלי. וכשחליתי….."
דליה הרגישה רע לגבי אמא שלה, היא לא הבינה איך היא יכלה להיות כזאת גועלית ולעזוב אותו, בדיוק בזמן שהוא כל כך היה צריך אותה, ושהוא היה חולה.
לאחר מכן אורי קיבל התקף דיכאון. הוא היה אפטי לכולם.
ואמא של דליה, לא הסכימה שדליה תבקר את אורי בביתו משום שהוא חולה נפש אבל אבא של דליה שכנע את אמא שלה, והם הלכו יחד (היא ואביה) לבקר את אורי.
דליה חשה רע מאוד כששמה לב שאורי לא שם לב אליה, לא מתנהג אליה כמו פעם, והוא כל כך נראה שונה עכשיו שהוא בדיכאון.
לאחר שדליה עשתה מאמצים רבים יחד עם אביה כדי להסב את תשומת ליבו של אורי, הוא אמר לה "את עושה עבודה טובה דליה." והיא הרגישה כל כך שמחה שהוא סוף סוף דיבר אליה!
אחרי כמה ימים הוא מת, לא מהמחלה אלא משום שמכונית דרסה אותו.
דליה הרגישה מאוד עצובה אבל היא התנחמה בכך שהיא ידעה שהיא גרמה לו להיות גאה בה על כך שהיא הבינה כל כך טוב את מה שהוא לימד אותה, ואת מה שהוא דיבר איתה.

2) בחר 3 דמויות שהתחברת אליהן ביותר, אפיין אותן ע"פ הקריטריונים הבאים:
-תיאור חיצוני
-התנהגות הדמות, תכונותיה וכו'.
-יחסה עם שאר הדמויות בסיפור.

הדמויות עליהן בחרתי לכתוב הן:
דליה, הגיבורה של הסיפור.
מירית, החברה הכי טובה של דליה.
ואורי, המנחה שלה לעבודה.

דליה

-תיאור חיצוני:
דליה מתייחסת לגבי המראה החיצוני שלה בזלזול.
היא לא הבינה איך יובל אוהב אותה. דווקא אותה.
"חשבתי, למה דווקא עלי הוא הסתכל? נילי יותר יפה ממני, עם השיער הבלונדיני שלה והעיניים הכחולות, ואני סתם אחת, לא יפה ולא משהו".
"אין לי ראש מי יודע מה. סתם תלתלים חומים, עיניים חומות, ופרצוף לבן עם נמשים על האף ומסביב. ויש לי גם פלטה ליישור השיניים"
"רק לי, יש פרצוף לגמרי רגיל".
דליה בת 12, ולומדת בכיתה ו'.

-תכונותיה:
דליה היא נערה אמיצה. שאוהבת מאוד את חברותיה. הוכחה לכך אפשר לראות לפי שהיא עמדה לצידה של חברתה מירית, כשהחרימו אותה.
וגם שאיימו עליה, על דליה, בחרם היא לא נתקה איתה את הקשר ומכאן אפשר לראות שהיא אוהבת ומעריכה את חברותיה. "בסופו של דבר, החלטתי שזהו. אני יוצאת להפסקה, ממשיכה לדבר עם מירית ומה שיהיה-יהיה"
דליה היא גם בנאדם חברותי, היא אוהבת שיש סביבה חברים והיא נפגעה קשות כשחברתה אמרה לה שמאיימים עליה בחרם: "נילי הורידה את העיניים, בחשה בחול עם הנעל ואמרה לי בפה חצי סגור , שנויה, מלכת הכיתה, אמרה לה להגיד לי, שאם אני לא מצטרפת לחרם-יחרימו גם אותי.
הרגשתי שהלב נופל לי. התחלתי להזיע.
כמה ילדים מהכיתה עברו לידינו, בדרך לכיתה, ואף אחד לא אמר לנו שלום. עכשיו עלה לי מין קור כזה בפנים והתפשט בכל החזה…."
דליה נוהגת תמיד לזלזל בעצמה. היא לא מעריכה את עצמה מספיק. אבל לפעמים היא עושה דברים שמוכיחים לה אחרת:
"מירית לא נשברה. אני בטח הייתי נשברת. אני לא כזאת חזקה.
ובעצם, הרי המשכתי לדבר עם מירית, למרות שהתחילו להחרים גם אותי. נכון שזה נמשך רק כמה ימים וידעתי שעדנה עומדת לדבר עם הכיתה, אבל בכל זאת!
אז אולי גם אני קצת חזקה?…."
דליה אחות טובה, היא דואגת לאחותה הקטנה מיקי ומאכילה אותה.
וזאת תכונת האחריות אצלה.
"רחצתי את מיקי בכיף. מילאתי את האמבטיה ועשינו סירות מנייר והתזנו מים זו על זו, עד שמוטי חזר וצרח שאנחנו משוגעות ושאמא תהרוג אותנו.
ניגבתי את מיקי ואת עצמי, קראתי לה שניים-שלושה סיפורים, עד שהיא כמעט נרדמה לי בידיים. אז השכבתי אותה במיטה והלכתי לנגב את השיטפון באמבטיה.
"אני האכלתי את מיקי. עשיתי לה קוביות מהלחם והסעתי אותן, בתוך שודדים, בזו אחר זו, לתוך הפה שלה"
היא גם יוצאת איתה בכל יום לשחק בפארק.
יש לה תכונה נוספת-איכפתיות.
ואפשר לראות את זה לפי איך שהיא הייתה איכפתית כלפי אורי, המנחה שלו, ואיך שמחלת הדיכאון שלו לא הפחידה אותה, והיא המשיכה להיות לצידו. היא גם הרגישה רע לגבי אמה, היא לא הבינה איך היא יכלה לעזוב אותו.
"ואמא שלי, אם זה באמת היא שהייתה חברה שלו, איך היא יכלה להיות גועלית כזאת ולעזוב אותו בזמן שהוא היה מדוכא?"
מכאן אפשר להבין שהיא לא התכוונה לעזוב אותו. והיא באמת לא עזבה אותו.

התנהגותה:
לדליה יש התנהגות אופיינית לגילה.
היא הולכת לצופים, ונפגשת עם חברותיה.
"ביום שלישי אחרי הצהריים הלכנו שלושתנו לצופים. אנחנו בכיתה ו' וכל הכיתה בצופים."
היא נוהגת ללכת הרבה לספרייה ולדבר עם סימה הספרנית.
"סימה חלפון גרה בשכונה שלנו, והיא דווקא נחמדה. יש לה צמה שחורה ופנים קצת כהים וכשהיא מחייכת ורואים לה את השיניים זה יפה. בגלל זה נעים להצחיק אותה. והיא לא סתם ספרנית. אצלה הספרייה לא בית ספר. בחדר ההשאלה, שהיא אחראית עליו, אפשר להתנהג בחופשיות, לא כמו בחדר העיון אצל נירה. וסימה גם יודעת לקלוע לטעמו של כל קורא…"
היא תלמידה חרוצה בבית הספר, עושה את כל מה שמבקשים ממנה.
לדוגמא הפרוייקט שהיא נתנה להם לעשות, היא לקחה מאוד ברצינות.
היא נוהגת גם לעזור לאנשים, כפי שעזרה לאורי בעת מחלתו.

יחסיה עם שאר הדמויות בסיפור:
יחסיה עם אביה ואמה:
יש לה יחסים טובים איתם, היא אוהבת אותם והם אוהבים אותה. היא בת טובה והיא לא עושה להוריה בעיות, להפך, היא תורמת בבית ועושה כל מה שהם מבקשים ממנה.

יחסיה עם אחיה:
כמו כל האחים, לעתים היא נוהגת לריב עם אחיה, מוטי, שקטן ממנה בשנה.
אך באחותה הקטנה בת השלוש, מיקי, היא מטפלת ודואגת שהיא תהייה עם השגחה ושיטפלו בה, יאכילו אותה, וישחקו איתה.

יחסיה עם חברותיה:
לדליה שתי חברות הכי טובות. מירית ונילי.
אפשר לראות מהסיפור שאת מירית היא אוהבת יותר מאשר את נילי, משום שאפילו איום בחרם לא עזר מספיק בשביל להפריד ביניהן. והיא גם מציינת זאת.
"החלטתי לברר על האיש כמה פרטים והצעתי למירית שתבוא איתי לעקוב אחריו. לא הזמנתי את נילי. נכון שנילי ומירית שתיהן חברות טובות שלי, אבל מירית יותר…."
אפשר לראות זאת גם לפי איך שכן נגמרה החברות בין נילי ודליה, רק בגלל שנילי הייתה חברה של הבן שהיא אוהבת. אם מירית הייתה חברה שלו, לדעתי היא לא הייתה מנתקת את הקשר.

יחסיה עם סימה הספרנית:
היא אוהבת את סימה, היא מתייחסת אליה בחיבה רבה ונוהגת לדבר איתה על החיים שלה, ולספר לה כל מיני דברים שהיא לפעמים לא מספרת אפילו לחברותיה. היא יכולה תמיד לסמוך עליה. ויש להן קשר טוב אחת עם השניה.

יחסיה עם אורי המנחה שלה:
אמנם, בהתחלה לפני שהיא הכירה את אורי וכנתה אותו "האיש בג'ינס" היא לא הבינה מדוע הוא מסתכל עליה כל פעם שהיא מסתובבת עם חברותיה. והן אפילו חשבו שהוא חוטף ילדים.
"חשבתי, איך יכולנו לחשוב שטיפוס כמו אורי יכול להיות חוטף ילדים?"
אבל לאחר שהיא הכירה אותו, אחרי כמה פגישות שהם שוחחו ביניהם, היא רקמה איתו קשר מאוד הדוק, והמשיכה לעזור לו גם אחרי שהוא סיפר לה את האמת עם אמה. היא נקשרה אליו ופיתחה איתו ידידות תוך זמן קצר.
ומכאן גם אפשר עוד לראות שהיא טיפוס חברותי. וגם הוא.

מירית-החברה הכי טובה של דליה.

תאור חיצוני:
דליה היא זו שמתארת את מירית מבחינה חיצונית.
"גם מירית מיוחדת, אומנם אין לה עיניים כחולות והיא מרכיבה משקפיים, אבל אם מסתכלים עליה טוב, רואים שהיא אחת שחושבת. יש לה גם שיער ישר וארוך והיא הייתה יכולה לעשות כל מיני תסרוקות, אבל דברים כאלה לא מעניינים אותה בכלל…."

תכונותיה:
מירית היא הילדה הכי חכמה בכיתה. היא אומרת לכולם את מה שמתחשק לה, והיא לא מפחדת מאחרים, גם לא מנויה מלכת הכיתה, ולא מאף אחד.
בגלל זה היא לא מקובלת, כי כולם מפחדים ממנה או מקנאים בה בגלל שהיא אומרת לכולם את מה שהיא חושבת עליהם בפרצוף.
"מירית אולי חושבת שהחרימו אותה בגלל שלא הסכימה להזמין את עמיר למסיבה שלה, אבל אני חושבת שזאת הייתה הזדמנות להעניש אותה על זה שהיא אחרת, לחוד כזאת, לא עם כולם, ועל זה שהיא אומרת בדיוק מה שהיא חושבת, אפילו שזה פוגע באחרים. זה מעצבן את הילדים במיוחד, מפני שהיא לא מקובלת, אז איך היא מרשה לעצמה."
החכמה של מירית גם ניכרת בעובדה שהיא שקולה יותר ביחס לאחרים, והיא תמיד יודעת מה בסדר לעשות, ומה לא בסדר.
"ברור שבחרתי לספר למירית ולא לנילי על התכניות שלי, אבל גם למירית יש חסרון גדול. היא לא מתלהבת מדברים כמו נילי. נילי, אם אומרים לה, בואי נרכב על אופניים עד תל אביב-מיד נוצצות לה העיניים ונעשות כחולות-בהירות והיא תכף ומיד מוכנה לצאת לדרך.
מירית שואלת, זה לא קצת רחוק? מרשים לך? ואם יהיה לנו פנצ'ר? ועוד שאלות שמוציאות את החשק."
"בסוף מירית הסכימה. הרגשתי הקלה, כי אם מירית מסכימה-סימן שחשבנו על כל האפשרויות ולא יקרו לנו דברים מפתיעים. כשנילי ואני עושות כל מיני דברים משוגעים, קורות לנו גם תקלות, כי שתינו לא חושבות הרבה לפני שאנחנו עושות משהו, אבל מירית-זה דבר אחר."
תכונה נוספת של מירית-חוזקה.
מירית היא ילדה מאוד חזקה, לא באופן הפיזי, אלא באופן הפנימי, הנפשי.
שהחרימו אותה, היא התמודדה עם זה הרבה יותר טוב מאשר דליה, היא אולי הרגישה רע עם זה, אבל היא לא הראתה לאף אחד ונתנה לכולם להיות בטוחים שבכלל לא מזיז לה שהכיתה עשתה עליה חרם.
"אי אפשר היה לנחש אם מירית סובלת-או אדישה למצב."
דליה אומרת:
"לאט לאט הפך החרם, אם אפשר להגיד, להרגל. כבר התחלתי לחשוב שזה ימשך לעולמים. מה שעוד הפריע לי בחרם הזה, חוץ מהסבל של מירית ומהפחד שלי ושל נילי, שמירית לא דיברה עליו. כשכבר קיבלנו אומץ, נילי ואני, לדבר על זה, היא עשתה עצמה שהיא לא שומעת.
כל כך רצינו לדעת איך היא מרגישה, אבל לא העזנו לחקור אותה."
מהקטע בעמוד הקודם אפשר ללמוד על עוד תכונה של מירית, מירית לא אוהבת לדבר על דברים כואבים. היא ילדה מופנמת.
"רציתי לשאול את מירית איך היא שקטה כל כך, איך היא לא מתפרצת ולא בוכה, איך היא לא מפסיקה לבוא לבית הספר?"

3)בחר קטע שריגש אותך במיוחד {לפחות חצי עמוד} העתק אותו ונמק בחירתך.

הקטע שריגש אותי במיוחד נמצא בפרק הרביעי, בעמוד 27 והוא עוסק במחשבות של דליה על החרם.

"לא יכולתי לחשוב על שום נושא. כל הזמן חשבתי על החרם שמאיים גם עליי והייתי לחוצה. חיכיתי בקוצר רוח להפסקה. הרגשתי שאני לא יכולה יותר עם הפחד הזה מהחרם.
מי שלא החרימו אותו, אין לו מושג מה זה חרם. נכון שאותי עוד לא ממש התחילו להחרים, אבל בגלל שמירית חברה שלי, ובגלל שכבר איימו עליי, הרגשתי הכי קרוב למה שמרגישים כשמחרימים אותך.
מין הרגשה שאתה לבד בכל מקום – בכיתה, בהפסקות, בדרך לבית הספר ובדרך הביתה, שאתה לא ממש נמצא עם הילדים, שכאילו קירות שלא רואים אותם, מפרידים אותך מכולם. וזאת מן הרגשה שמשהו אצלך לא בסדר, כאילו יש לך מחלה מדבקת או משהו, שלא רוצים לגעת בך.
וזה כל הזמן. אפילו בבית, כשאין לידך אף אחד מהכיתה, אתה לא יכול לשכוח את החרם. אתה כל הזמן מרגיש משהו כבד כזה בלב, כמו מחלה שאתה לא יכול לשנות אותה אלא רק לחכות שהיא תעבור, והדבר הכי גרוע הוא, שאתה לא יודע מתי זה יעבור…."