לעיתים קרובות יש חיכוכים בין הנביא למלך (אחאב, שאול וירמיהו). תפקיד הנביא והמלך הם נבחרים, לעומת תפקיד הכהן הגדול, שהוא תפקיד מולד, והאדם נולד כדי להיות בו .
נביא הוא אדם בעל ייעוד, אדם ששמע וחווה חוויה על טבעית. העם לא יודע אם להאמין. לנביאים יש בעיה והיא שה’ נגלה רק אליהם, ולא ניתן לדעת אם הם נביאי אמת או שקר. ניתן לזהות נביא אמת ושקר רק לפי מבחן ההיסטוריה, אם הוא צודק. הקריטריון השני לאבחנה בין שני סוגי הנביאים הוא נבואות התוכחה. נביא שקר נוהג לומר בעקר נבואות נחמה כדי שיאזינו לו. נביא אמת בד”כ מנבא נבואות תוכחה. ירמיהו הוא נביא טראגי.
הקריטריונים לאבחנה בין נביא שקר לבין נביא אמת הם:
1. נביאי השקר תמיד פעלו כחבורה לעומת נביא אמת שהוא בודד במערכה.
2. נביא שקר לוקח תמורה או כסף בעבור נבואתיו.

פרק ז’
פסוקים 1-15 נשמעים כמו נבואה נגד המקדש. ירמיהו עומד במקדש ומדבר על החטאים, והמגמה של ההיטהרות כביכול. הוא מדבר על כך שהמקדש ייהרס. בדבריו יש פאתוס, בגלל שהוא עומד במקום ואומר שעוד כך וכך זמן המקום כבר לא יהיה קיים. הדרשה נאמרת באחד משלושת הרגלים, ובגלל זה יש קהל גדול כל כך שמקשיב לדרשה.
בפרק עולה הדילמה – מה חשוב יותר: הדת המוסרית או הדת הפולחנית. מלוחות הברית ברור שהדת המוסרית חשובה יותר, כי יש 8 דברות שעוסקות במוסר, ורק שתיים עוסקות במוסר.
אין ציווי קורבנות, ואין כלל אזכור לחובת הפולחן לאל. למרות שהפולחן נוצר כבר עם קין, ברור שהמטרה בדת היא המוסר, והפולחן נוצר רק משום שקשה לחיות עם דת מופשטת. ה’ רוצה שקודם יקיימו את מצוות המוסר, ורק אז, אם יירצו, יקיימו פולחן, ולא להפך. הפולחן הוא צורך של העם, ולא של האלוהים. ירמיהו מאשים את העם בכך שהם מעלים קורבנות כדי לבקש מחילה מן האל, אך ממשיכים לחטוא.
העם לא מאמין לירמיהו, כי הם לא מאמינים שה’ יהרוס את ביתו, בימ”ק. אבל האמת היא שגם בימ”ק הוא רק סמל בשביל העם, כי האל שוכן בכל מקום. למקום שבו כביכול האל שוכן אין חשיבות – העיקר היא התורה והחוקים שהוא מעביר לעם.