זהו שיר ארס-פואטי (יצירה ספרותית העוסקת בענייני ספרות).
השיר "מתהפך". ברובד הגלוי ניתן לראות התנצלות של הדובר, ואילו ברובד הסמוי האשמה.
הרובד הגלוי – התנצלות
כבר בכותרת השיר ניתן להבחין בהתנצלות. הדובר משיב לטענה כי הוא זכה בשירה מן ההפקר. הוא עונה לטענה, ומראה כי הטענה אינה נכונה.

בית שני – הדובר מתאר מנין מגיעה השירה. בתוך לבו יש לו את ניצוץ הכתיבה. היכולת לכתוב. יכולת זו באה ממנו, והיא בתוכו. הוא לא שאל אותה ולא גנב אותה.

בשני הבתים הראשונים חוזרת תבנית השלילה. כל פעולות הלקיחה מן ההפקר לגיטימיות, מלבד הגניבה. למרות לגיטימיות הלקיחה מן ההפקר, אדם שקיבל דבר מה בדרך זו לא התאמץ כלל, והשיר בא לו בקלות.
בעזרת תבנית שלילה זו, הדובר מחזק את טענתו כי עבד קשה והתאמץ בשביל השירה.

בית שלישי – הדובר מתאר את מקור השיר ותהליך הכתיבה. השיר בא מתוך כאב וסבל רב. הלב כאילו "התפוצץ" תחת פטיש הצרות. בעקבות הפיצוץ נוצרו ניצוצות (יכולת הכתיבה). אחד מאלו נכנס לעינו, שהיא רואה ומבינה, ומשם נוצר החרוז, השירה.

בית רביעי – נמשך תהליך הכתיבה. מתוך החרוז השירה נמלטת לתוך לב הקהל. הדובר המשורר כותב שהקהל נהנה מהשירה. בשורה השנייה של הבית חל ההיפוך. בשורה זו נאמר כי הדובר מצית את השיר בעזרת האש של הקהל שמבקש כי יכתוב. לאחר שהקהל ביקש את השיר, והמשורר כתב אותו, השיר נעלם לתוך הקהל. הקהל הוא זה שזכה מן ההפקר. הוא גנב (פעולה לא לגיטימית – בית ראשון). כעת השיר אינו שייך יותר למשורר. הקהל הכריז עליו בעלות. הקהל גנב את השיר וזכה מן ההפקר. תבנית השלילה מן הבתים הראשונים מחזקת את עניין זה. קודם נשמעה טענה כלפי המשורר, כי השיר בא לו בקלות, אך לקהל השיר בא בקלות, מפני שהוא גנב אותו מן המשורר והכריז עליו בעלות. המשורר הופך את השיר לטענה כלפי הקהל, על שלקח משהו שלא שייך לו.
הרובד הסמוי – השיר המתהפך
לשיר המתהפך מספר תנאים (מבנה קבוע):
1. סוף השיר מכחיש את תחילתו. הנושא מתברר כי אינו כפי שהוצג בתחילה.
2. המשמעות הראשונה בקריאת השיר אינה כמו בסופו.
3. לאורך השיר מתגלים רמזים למשמעות הסמויה.
4. השיר מוליך שולל בכוונה באמצעות אמצעים רטוריים המסבים את תשומת לב הקוראים לעניין אחר.
5. ההתהפכות חלה בבית האחרון.
רמזים למשמעות האמיתית של השיר:
1. בשני הבתים הראשונים – רמיזה לסיפור מתוך המיתולוגיה היוונית. פרומתאוס גנב את האש מן האלים והעביר אותה לבני האדם. הוא נענש, האלים קשרו אותו לסלע, ומידי בוקר היה מגיע נשר ומנקר את הכבד שלו. עם ערב הפצע נרפא, אך בבוקר שוב חזר הנשר וחוזר חלילה. פרומתאוס התכוון לטוב. רצה לעזור לבני האדם אך נענש. בבית השני והשלישי נזכרים אש, גנבה, סלע וניקור, המתקשרים לסיפור של פרומתאוס. גם המשורר מתכוון לטוב, אך נענש כאשר הקהל גונב ממנו את השירה שלו.

2. אילוזיה מקראית לירמיהו. דברי הנביא הם כאש עצורה בעצמותיו. הוא חייב לקיים את השליחות הנבואית שלו. כזה הוא גם המשורר. הוא כותב מתוך שליחות וצורך נפשי ואינו יכול להימנע מכך. הכתיבה, כמו הנבואה, נובעת מסבל.
נביאי השקר גונבים מירמיהו את דבריו ואומרים אותם כאילו נבעו מהם. חלק זה מתקשר לשיר בנושא הגנבה והכרזת הבעלות על השיר. כמו נביאי השקר, כך הקהל גונב למשורר את השיר, ומכריז בעלות עליו כך שיוכל לעשות בו כרצונו.

3. בבית השני נאמר כי השיר הוא כולו של המשורר. זוהי אלוזיה לתלמוד. סוגיית "שניים אוחזין בטלית". זו דנה בענייני בעלות. יש בין שני אנשים ויכוח על בעלות. כך גם בשיר. כאשר המשורר טוען כי הניצוץ "כולו שלי" הוא מרמז על האלוזיה מן התלמוד. כך הוא רוצה לומר כי לו ולקהל יש ויכוח על בעלות. למי השיר שייך. לטענת המשורר, השיר שלו בלבד, כי עבד קשה ויצר אותו.

4. בבית השני נכתב "כי ממני ובי הוא". שורה זו מרמזת על ביטוי ארמי – "מניי וביי" האומר כי השיר יוצא מן המשורר, כי הוא כתב אותו, לכן הוא חוזר אליו חזרה – הוא שלו.
5. בבית האחרון נזכר כי המשורר משלם את הבערה בחלבו ובדמו. הוא משלם מחיר גבוה על הכתיבה, הנ"ל עולה לו בסבל רב.
החוק המקראי אומר כי אם אדם הצית אש שהתפשטה וגרמה נזק לאדם אחר, על המצית לשלם פיצוי. המשורר טוען כי לפי חוק זה, המבעיר את האש עליו לשלם בגין הנזק שעשה. מכאן, על הקהל לשלם לו. אולם במקום שהקהל ישלם, המשורר משלם בסבל.