פוסט: מולייר

מולייר גדל בבית צרפתי אמיד ממעמד בורגני. אביו עסק בסחר בדים ורפדות. מולייר למד בבית הספר הישועי ה"קולז' דה קלרמון". שם למד מיתולוגיה יוונית, פילוסופיה יוונית ולשון רומית. מאוחר יותר למד כשנתיים תורת המשפטים, אך לא סיים את לימודיו. הוא החל להתעניין בתיאטרון כבר מילדות, כאשר התלווה לסבו כדי לצפות בהצגות.בשנת 1643 ייסד יחד עם השחקנית מאדלן בז'אר את התיאטרון שלו בפריס. הם לא הצליחו להשתלב בפריס ובמשך כ- 12 שנה נדדו ברחבי צרפת, כשהם מופיעים בהצגות שונות. מולייר שיחק גם בהצגות טרגיות. בשנת 1650 הפך למנהל התיאטרון. בתפקידו כמנהל דאג מולייר לנושאים נוספים מלבד הכתיבה. הוא היה אחראי לנושא המימון, וכן לעיצוב התפאורה ובימוי השחקנים. בשנת 1658 שב לפריס וזכה לתמיכה מצד אחיו של מלך צרפת. בחסותו, התיאטרון של מולייר הופיע בחצר המלך. עד מהרה נכבש המלך לואי ה- 14 עצמו בקסמיו של מולייר והוא העמיד לרשותו את "Petit Bourbon" – אולם ששימש אותם להצגות עד לשנת 1661. מאוחר יותר עברה הלהקה לאולם יותר גדול "Palais Royal" והלהקה הפכה ל"להקה המלכותית". בשנת 1662 נשא לאישה את ארמנד בז'אר. בשנת 1669 עלה לבמות המחזה המפורסם "טרטיף", לאחר מאבקים קשים עם אנשי הדת. מולייר קנה את תהילתו כמחזאי בעקבות הצלחה קומדיה "המתעדנות הנלעגות". מאז כתב מחזות חשובים כמו: "הקמצן", "החולה המדומה" ו"שונא בריות". מחזותיו של מולייר היו בעיקר קומדיות שמוקדן העיקרי התרכז בנושאים חברתיים.מולייר חלה בדלקת ריאות, ממנה לא התאושש. הוא התמוטט במהלך ההצגה "החולה המדומה" ומת.במחזותיו העביר ביקורות על החברה, בצורת דיאלוגים אשר בלט בהם יסוד קומי-גרוטסקי. מולייר כתב סאטירות חברתיות חריפות שעסקו בנושאים: נישואין, חינוך, אי צדק, שחיתות בחברה, יחסי משפחה ובמקומן של הנשים בחברה. הוא תקף במחזותיו את אנשי הדת והציג אותם באור נלעג. מחזותיו של מולייר אינם מחזות המטיפים לאדם על דרך ראויה או על מוסר השכל. מולייר הושפע מהקומדיה דל'ארטה האיטלקית. הדמויות שהציג היו דמויות קיצוניות ומגוחכות, שהציגו את החסרונות בהתנהגות האנושית.
ז'אן באטיסט פוקלן נולד בפאריס ב-15 בינואר 1622. אביו היה סוחר רפד שהצליח לעלות בסולם החברתי כאשר רכש את התואר "רפד המלך". בהיותו בן עשר מתה עליו אמו.
מולייר סיים את חוק לימודיו בבית הספר של הכמרים הישועיים, בית ספר אשר הקנה לו השכלה קלאסית מקיפה וידיעה ביצירותיהם של מחברי הקומדיות הרומיים פלאוטוס וטרנציוס, שהשפיעו מאוחר יותר על יצירותיו. עם סיום לימודיו פנה מולייר ללימודי משפטים באורליאן. את המפנה שחל בחייו ואשר העלה אותו על דרך התיאטרון, כורכים בשמה של מאדלין בז'אר – שהייתה כבר שחקנית מפורסמת בפאריס. מולייר בן העשרים ואחת, מקים עם בני משפחת בז'אר תיאטרון חדש המכונה "התיאטרון המהולל", "L'Illustre Theatre". לאחר זמן קצר מתברר כי עדיין אין בכוחו של התיאטרון החדש להתחרות עם הלהקות המנוסות, הזרות והמקומיות, שהתמקמו אז בפאריס. הלהקה שוקעת בחובות וקשייה מתרבים. באותה תקופה בוחר פוקלן שם תיאטרוני, ומכאן ואילך הוא מתקרא מולייר (התעודה הראשונה הנושאת חתימה זו היא מה-28 ביוני 1644). אימוץ שם תיאטרוני היה מנהג רווח מאד בקרב שחקני הלהקות בצרפת, איטליה, ספרד ואנגליה. "התיאטרון המהולל" נסגר, אולם להקת מולייר-בז'אר אינה מתפזרת והצוות מצטרף ללהקה קיימת. הם עוזבים את פאריס וחוזרים לבירה מקץ שתים עשרה שנה, בסתיו 1658. בשנת 1652 זכתה הלהקה בתואר הנכבד של "שחקני הנסיך דה-קונטי" ואף בתמורה כספית לא מבוטלת. בתקופה זו גם קשרה הלהקה קשרים בחלונות הגבוהים שהקלו אחר כך את שיבתה לפאריס.
באוקטובר 1658 הציגה להקת מולייר בפעם הראשונה בפני חצר המלך בלובר, בנוכחותו של המלך הצעיר, לואי ה-14. מולייר כבש את לב המלך במשחקו, וזה העניק לו את חסותו. בשלהי 1658 מתחיל פרק חדש בחיי מולייר והוא כבר בן שלושים ושש. מאז ועד מותו ב-1673 עמד מולייר במרכז חיי התרבות של צרפת.
מרבית המחזות ששרדו נכתבו לאחר שובה של הלהקה לפאריס. להקת מולייר עולה לדרגה הרמה ביותר כשמתמנה להיות "להקת המלך". בשנת 1662 נישא מולייר לארמאנד בז'אר, הצעירה ממולייר בכעשרים שנה ואשר מן הסתם הייתה בתה של מאדלין. מנישואין אלה נולדו לארמאנד ולמולייר שלושה ילדים. שני בנים שנפטרו סמוך ללידתם ובת אחת שהאריכה ימים ונפטרה ערירית.
בשלהי 1665 חלה מולייר ולא החלים מאותה דלקת ריאות. הוא הירבה לשבת בביתו שבפאריס והקדיש את זמנו לכתיבת הקומדיות שלו ולעיצוב הדמויות שיצר, על מנת שישחק אותן על הבמה. על אף מחלתו לא נטש מולייר את הבמה ואת המשחק עד יומו האחרון ממש. ב-17 בפברואר 1673 ביום ההצגה של "החולה המדומה", כשמולייר מגלם את תפקיד החולה, הצליח בקושי רב לסיים את ההצגה. הוא נפטר בביתו בשעה 10:00 בלילה, בדיוק שנה לאחר מות אהובתו וידידתו מאדלין. בתחילה סרבו לאפשר לו קבורה כדת, ורק לאחר תחנוניה של ארמאנד והתערבותו של המלך, הותרה קבורתו ב-21 בפברואר 1673, עם רדת החשיכה, ללא טקסים. מקום קבורתו המדוייק אינו ידוע ומצבתו אבדה במרוצת הדורות