ישנה גם רבייה אל-מינית, ולכן היא אינה מתבססת על מיוזה ותאי מין.
הקריטריונים האלו נכונים ליצורים מפותחים.

מערכת הרבייה הנשית:
שפתיים חיצוניות – הגנה.
שפתיים פנימיות – הגנה נוספת.

המחזור החודשי
המחזור השחלתי הוא בן 28 ימים, ומורכב משני חצאים:
*הבשלת הביצית שעיקרה גדילת הביצית, יצירת גוש התאים שמקיף אותה והפיכתם לתאי
בלוטה. ביום ה-14 הביוץ.
* א. אם אין היריון – הגופיף הצהוב שנשאר הולך ומתנוון.
ב. אם יש היריון – הגופיף הצהוב שנשאר חייב לשרוד.

האם ישנו קשר הגיוני בין המחזור השחלתי למחזור הרחמי?
ישנו קשר, משום שהעיתוי בין הגעת הביצית מן החצוצרה למוכנות הרחם חייב להיות א תואם. כאשר הביצית מגיעה לרחם, חייבת להיות ברחם רירית, בשיא תוספת של כלי דם, רחם טחובה.התאום בין שני המחזורים הוא באמצעות הורמונים.

השחלה: תאי התינוקת המיועדים עברו חלוקת הפחתה ראשונה ושנייה (מיוזה) – יהיו 4 תאים הפלואידים. 3 מהם יתנוונו. בשחלה נמצא סדרה של תאים הפלואידים (שעברו מיוזה). הם שונים אחד מן השני במצבור הגנאי שלהם. אין שני תאי ביצית דומים אחד לשני.
אנחנו לא צריכים את ה-3 תאים שמתנוונים, מפני שהאבולוציה רוצה צאצאים שונים אחד מן השני.
לתוך השחלה נכנס עורק ויוצא וריד. חייבת להיות אספקת דם לכל תא.
מחזור חודשי – חצי 1
ביום הראשון של המחזור החודשי מגיע מן המוח אל השחלה הורמון שנקרא FSH – Folicle Stimulateel Hormone. זה הורמון מעורר זקיק. זקיק זה הביצית במצב התרדמה.
הזקיק הוא התא ההאפלואידי עם קבוצת תאים במקיפה אותו, ולה חשיבות גדולה. אלו
הם תאי שחלה. תאים סומטיים רגילים.
ההורמון נוצר באיבר בלוטה, ומגיע עם הדם. הוא נוצר בבלוטת ההיפופיזה. זוהי בלוטה אנדוקרינית (מחוץ למוח). אברי המטרה של ה-FSH הם תאי הזקיק. ההורמון נותן אות לסדרת תהליכים. בתחילה, הביצית גדלה, אוגרת מזון בציטופלסמה שלה (מתרחבת לפי 10 מגודלה המקורי – עד ס"מ), וקבוצת התאים שמסביבה מתרבה. התאים האלו בעצמם הופכים להיות תאי בלוטה, שמייצרים את ההורמונים אסטרוגן ופרוגסטרון (בשלב המאוחר יותר של המחזור). התאים משנים תפקיד ומתחילים להפריש את האסטרוגן, ומאוחר יותר גם את הפרוגסטרון.
באיזה שהוא שלב התאים מתחילים להתמוסס, ונוצר חלל שאליו מופרש הורמון. החלל מתמלא לאחר מכן בנוזלי הציטופלסמה של התאים שהתמוססו. כל התהליך הזה לוקח 14 ימים.
במצב הכמעט סופי, הזקיק נקרא זקיק ע"ש גראף. אז, הלחץ בזקיק כל כך גדול, וזה גדל מאוד בשחלה, עד לכדי הפעלת לחץ על האזור. בשלב זה, הביצית משתחררת קרוב לפני דופן השחלה. זה משתחרר מפני שהזקיק מהווה בליטה בדופן השחלה, דופן השחלה הדקיקה נקרעת, הנוזלים בחלל מתפרצים החוצה, התאים נקרעים, הנוזלים שבהם יוצאים החוצה והביצית עפה לקטע של החצוצרה שקרוב לשחלה – משפך הביצים.
זה קורה בדיוק ביום ה-14 מיום הגעת ה-FSH לתאי השחלה. לתאים ששרדו יש חשיבות עצומה. אלו (תאים הבלוטה) נשארו בתוך השחלה. ברגע שהביצית יצאה התאים הללו משתנים. הם עדיין ממשיכים להפריש הורמונים. מגיע הורמון אחר מן המוח, הורמון ה- LH. הורמון זה "מודיע" לתאים לשנות את התפקיד שלהם, תוך כדי שהם נשארים. ברגע שהם התחילו להצהיב וייצר גם פרוגסטרון בנוסף לאסטרוגן, הם מתחילי להיעלם ולהתנוון.
מחזור חודשי – חצי 2 – כאשר אין היריון
מן היום ה-14 ועד היום ה-28, ההיפותלמוס שולח שוב "הודעה" להיפופיזה שתשחרר את ההורמון LH. איבר המטרה שלו הוא השחלה. הוא זה שגורם לתאים שנותרים בשחלה להפוך לצהובים ולהמשיך לייצר אסטרוגן, ולהתחיל לייצר הורמון נוסף – פרוגסטרון. למה עוד הורמון?
בשביל להאיץ את תהליכי השגשוג ברחם, מפני שעוד 3-4 ימים הביצית תגיע. לפרוגסטרון ולאסטרוגן יש את אותו התפקיד. לאחר מכן, כשהאסטרוגן והפרוגסטרון מגיעים לרמה מספקת, נשלח משוב שלילי להיפופיזה להפסקת שחרור ה-LH. ככל שמינון ה-LH יורד ופוחת (בגלל המשוב השלילי), הגופיף הצהוב מתנוון ומצטמצם. בלי ה-LH, הוא לא מחזיק מעמד.
בהתאם לירידת רמת ה-LH, יורדת גם רמת האסטרוגן והפרוגסטרון הולכת וקטנה. ברגע שהגופיף נעלם, אין יותר אסטרוגן ופרוגסטרון, והרחם מתפרק. לא רק שהוא מפסיק לשגשג, גם מה ששגשג מתפרק.
זאת רק במקרה שאין היריון.

ישנו שוני בין שני חצאי המחזור החודשי. בחצי הראשון, מן הרגע שמשוחרר FSH, הזקיק הולך וכדל ומשתחרר יותר ויותר אסטרוגן. בחצי השני, ה-LH הוא לא רק יריית זינוק אלא גם הכרח לקיומו של הגופיף הצהוב. זה מין סוג של התאבדות כזו. הגופיף הצהוב משחרר חומר שגורם להפסקת שחרור החומר ההכרחי לקיומו של הגופיף.

מחזור חודשי – חצי 2 – כאשר יש היריון
הייתה השתרשות של העובר ברחם. העובר מתחיל להפריש בעצמו הורמון שלא נותן לגופיף הצהוב להתנוון מפני שהגופיף הצהוב הוא זה שגורם לרחם לשגשג ולגדול.
מערכת הרבייה הגברית:
בלוטת האשך צריכה להיות בטמפ' של 30 מעלות צלזיוס.
שני האשכים יושבים בשק האשכים שהוא קפל עור.
מכל אשך יוצא צינור מוביל זרע שעובר דרך הבטן, מקיף את שלפוחית השתן, ועובר דרך הפין. ישנים שני צינורות שנכנסים לבטן. הם מקיפים את שלפוחית השתן, ומתחברים יחד לצינור השופכה.
נכנסים ל"צומת" שלושה צינורות -2 צינורות מן האשכים, ואחד של שתן.
העורלה היא קפל עור שנועד להגן על פתח המין, ויש בו ריכוז של תאי חישה.
כל הקפלים הללו יוצרים בעיות של זיהום, משום שמצטברת שם פסולת, ובתנאי הטמפרטורה והנוזלים מתפתחים חיידקים.
כל תאי הפין מכילים 3 מרכיבים עיקריים:
1. הרבה מאוד כלי דם.
2. הרבה מאוד תאי חישה מעוצבבים שמגיעים לעמוד השדרה.
3. תאי מילוי, הממלאים את החלל הפנימי ויוצרים את הרקמה הספוגית.

בזמן מגע מיני מגיע אות למוח (לאו דווקא עקב מגע פיזי – העיקר שהמוח חושק, חושב ומדמיין).
כלי הדם בפין נפתחים, מתרחבים קצת, כלי דם במקומות אחרים בגוף מתכווצים, ויותר דם מגיע אל הפין מאשר בחיי היום-יום. הדם לא נשאר בכלי הדם. כלי הדם מחוררים, והרקמה לא צפופה. הדם נשפך החוצה וממלא את החללים שברקמה הספוגית. כל הפין מתמלא דם בנימים ומחוצה להם, ואז ישנה זקפה.
ברגע שיש זקפה, תאי החישה שוב משדרים למוח, השרירים שסותמים את הצינורות מובילי הזרע נרפים, השרירים מסביב לצינור מוביל השתן נסתמים, וכל מה שנמצא בשק אוגר הזרע נפלט.
שלב לאחר מכן, הדם מתנקז חזרה החוצה ואינו יכול לחזור חזרה כי הנימים מכווצים.
הרקמה הספוגית חוזרת למצבה הריק.
מגיל 12, גבר לא מפסיק לייצר זרע. הזרע לא כל הזמן נפלט. יש כל הזמן תחלופת זרע כי הוא טוב רק ל-3 ימים. בהטלת שתן מידי פעם זרע ישן יוצא החוצה.
עצם החיק, שהיא עצם ישרה, דמוית צלחת, אמורה להגן על מה שנמצא מאחוריה. אך אצל הגברים, הצינורות מובילי הזרע עוברים מעליה.
מבנה הזרע: 3 חלקים: 1. ראש 2. צוואר 3. זנב
בראש ישנו גרעין הפלואידי גדול, שבו נמצא הדי.אן.איי. הוא מכיל בדיוק 23 כרומוזומים. סט אחד בלבד. בנוסף ישנה ציטופלסמה ואברונים. ישנו גם אנזים שנקרא ליזוזים. הוא ימיס את קרום הביצית בכדי לחדור. הזרע הוא תא אחד שקיבל צורה מעוותת. בצוואר יש ריכוז גדול של מיטוכונדריות שמייצרות הרבה אנרגיית ATP. הזנב שהוא המשך התא, יש בו נימות שריריות, שהן מולקולות חלבון ארוכות. יש ביניהן מרחק. היכן שזה מתכווץ, זה הולך לצד ההוא. בכל פעם הנימות מתקרבות בצד אחר, וכך התא נע. בין הנימות מחברים אקטין ומיוזין, שהם חלבונים, הסיבים.
תאי הזרע נוצרים באשך.
האשך: בו נוצר טסטוסטרון. אבובית הזרע מגיעה לאורך של 6 מ' באשך אחד בלבד!!
בדופן האבובית נוצרים תאי הזרע, והם נוצרים מתאי הדופן. לכן ישנו צורך לחדש את תאי דופן האבובית. לכן, כאשר על תא גוף עובר מיטוזה בערך חמש פעמים, רק חלק מהתאים ימשיכו לתהליך של תאי זרע. חלק יהפכו לתאי דופן אבובית.
לאחר שתאי הזרע נוצרים, הם נדחפים לכיוון החלל, וכשהם מושלמים, הם נופלים לתוך החלל שמלא בנוזל זרע שמגיע מן הערמונית.
כל אזור דחוס של אבובית נקרא אונית.
בתהליך יצירת הזרע צריך לקרות:
א. מיוזה מלאה, התחלה מאפס.
ב. שינוי צורה לצורה המיוחדת של ראש-צוואר-זנב.
לוקח חודשים לייצר תא זרע בודד. בו בזמן מיוצרים תאים רבים.
ספרמטוגוניה: תאי גוף רגילים, N2. עוברים מיטוזות להגברת המספר ההתחלתי. חלק מן התאים האלו יישארו, וחלק מהם ימשיכו בתהליך של מיוזה ראשונה ושנייה. שלב האמצע של ספרמטוציט ראשוני הוא כבר האפלואידי , ויש בו N כרומוזומים.
אלו נדחפים קדימה. כעת הם מתחילים לשנות את הצורה שלהם.
בתחילת החלוקה, לאחר המיטוזות, ישנם 32 תאים שעוברים מיוזות (חלוקות הפחתה) ל-120 תאים.
בשלבי ההתפתחות השונים, נמצאים בין תאי הזרע "תאי תמיכה" – Sertoli.
לתאים אלו יש צורה משתנה, והם דוחפים את תאי הזרע כלפי מטה, כלפי חלל האבובית.
קיימים גם תאי ביניים – Lyding. אלו נמצאים בעיקר בדופן. הם תאי בלוטה המפרישים טסטוסטרון.
בתאי הביניים, ישנו מידע, וישנם אנזימים שבונים על תאי הביניים רצפטורים, והם מייצרים טסטוסטרון. טסטוסטרון עצמו הוא הורמון. הוא מופרש מן התא החוצה לדם, ולתאים השכנים לו.
ה-FSH הוא הטריגר של ייצור תאי זרע. הטסטוסטרון שמחלחל לתאים השכנים הוא זה שגורם לתא לשנות את הצורה שלו (כנראה). יש לו עוד השפעות רבות. הוא מסתובב בדם ויוצר את מערכת האיברים המיניים המשניים – הארכת מיתרי הקול, שיעור, מבנה שרירים ייחודי ועוד.
אצל הגבר, רמת הטסטוסטרון חייבת להיות קבועה כל הזמן, מפני שהוא כל הזמן מייצר זרע ומשפיע. זאת בניגוד לאישה, שבמהותה ההורמונים אינה ברמה קבועה. אצל הגבר מהותית רמת ההורמון צריכה להיות קבועה.
כאשר רמת הטסטוסטרון מגיעה לרף מסוים, וממשיך להיווצר טסטוסטרון עד לכדי רמה שמגיעה מעל ה- setpoint, ישנו משוב שלילי עם ההיפותלמוס שיפסיק לייצר RF.
אם רמת הטסטוסטרון נמוכה אף בקצת מה-setpoint, ישנו משוב חיובי עם ההיפותלמוס, להגברת רמת הפרשת ה-RF.
השינויים ברמות הינם יומיומיים. לא צריכה להיות איזה שהיא מחלה שתשפיע. לכן, הזכר כל חייו מייצא תאי זרע ברמה קבועה.

אמצעי מניעה:
גלולה למניעת היריון: הגלולה יוצרת משוב שלילי קבוע על ההיפופיזה שיש בגוף אסטרוגן, כך שההיפופיזה לא תשחרר FSH, בכדי שלא תתחיל בכלל הבשלת זקיק.
הגלולה מונעת את הבשלת הביצית והשחלה. הגלולה גם משגשגת את הרחם, מפני שלאסטרוגן יש משוב חיובי על הרחם שגדל ומשגשג. לכן, לאחר 21 יום, מפסיקים לקחת את הגלולה, ומיד הרחם מתפרק, ונוצר וסת שהתחיל בצורה מלאכותית.
ישנה גם סכנה בנטילת גלולות. חייבים לתת לגוף לחזור לעצמו. ההיפופיזה חייבת לחזור לעצמה ולא להתנוון. יש לדאוג שכל התהליכים של בשלת הזקיק וכו' יתרחשו.
הגלולה מכילה מינונים שונים של אסטרוגן ופרוגסטרון. למה בגלולה יש פרוגסטרון? מפני שאנו רוצים לחקות לפחות את המחזור הרחמי, שלא נפגע ברחם. אנו נחקה את המחזור הרחמי בצורה מושלמת, והוא יכול להסתיים בצורה מושלמת עם כל נימי הדם וכו' רק בנוכחות פרוגסטרון.
שיטת הימים הבטוחים: שיטה שבה נשים לא משתמשות בשום אמצעי מניעה חיצוניים, ולא מקיימים משגל נסוג, ישנים ימים שבהם בדיוק נפגע בהיריון. ישנם אחוזי בטיחות – 60-70%.
בין היום ה-14 ליום ה-17 כל מגע מיני ב-100% גורם להיריון. סופרים מן היום הראשון שקיבלנו את הוסת. מיום סיום הוסת ישנם "ימים בטוחים" שבהם אין ביצית עדיין. אם ניקר 3 ימים מקדם בטיחות, מפני שהביוץ יכול להקדים, או לאחר. ישנם 10 ימים שהם כלל לא בטוחים. מן היום ה-5 עד היום ה-11, אין כלל ביצית, בהנחה שהמחזור הוא קבוע. גם שבוע לפני הוסת אלו ימים בטוחים, מפני שהביצית מתנוונת.

הפריה והיריון:
הפריה פנימית – בטוחה יותר ומותאמת מפני התייבשות. ההפריה חייבת להיות בנוזל מפני שתאי הזרע צריכים לשחות. הביצית מחכה לזרע בסביבה נוזלית. הפריה פנימית מתאימה גם למעבר לחיי יבשה. סיכויי ההישרדות של העובר גדלים בהרבה. ישנה התפתחות אבולוציונית שתחומים של הפריה, התפתחות עובר וטיפול בצאצאים.
על הזרע לעבור מרחק רב יחסית לגודלו, דרך צוואר הרחם, דרך חלל הרחם, ולחצוצרה. ה-PH בנרתיק הוא חומצי. ישנו גם ריר. אלה גורמים לסוג כלשהו של קטילה של חלק מן הזרעים. רק חלק מן הזרעים מגיע לחצוצרה הנכונה. מתוך כל הזרעים אל הביצית מגיעים רק כמה מאות של תאי זרע מתוך כל המיליונים. ביצית טובה רק ל-24-30 שעות. הביצית אומנם נייחת, אך היא מתקדמת באמצעות שרירים טבעתיים וריסים לכיוון פתח החצוצרה. מעבר לקרום הביצית, ישנו מעטה רירי. לעתים למעטה העבה הזה נשארו דבוקים חלק מתאים הזקיק. תא הזרע צריך לחדור את המעטה הרירי, את קרום הביצית, ולהחדיר את הגרעין שלו. צריכה להיות התאמה כימית בין הזרע לביצית בשביל לבצע הפריה. ההתאמה הכימית הזו נקבעת עפ"י השיירים שעל קרום התא בין קרום תא הזרע לקרום תא הביצית. השיירים הם גליקופרוטאינים – גלוקוז, סוכרים עם חלבונים.
ברגע שישנה התאמה, הראשון שהגיע, חל בו תהליך שהאנזים ליזוזים מופרש, יוצר פתח דרך המעטה והקרום כדי שמה שיחדור יהיה הגרעין בשלמותו. שאר התא לא חודר ונשאר בחוץ. ברגע שחל נקב אחד בקרום הביצית, חל תהליך כימי לא ידוע שכל קרום התא כולל המעטה הופך לאטום מבחינה כימית. אף תא זרע אחר לא יכול לחדור. לעולם לא יחדרו 2 תאי זרע לביצית אחת.
מיד לאחר שהגרעין נכנס, מיד הקרום שלו מתמוסס. הקרום שלו מותקף ע"י אנזימים בתא הביצית, ובאותה עת גם קרום גרעין הביצית מתמוסס והכרומוזומים ההומולוגיים מחפשים אחד את השני ומסתדרים בזוגות – אימהי מול אבהי. אז נוצר תא דיפלואידי בעל N2 כרומוזומים, ומתחילות חלוקות מיטוזות. מתקבל גוש של תאים, שנקרא תותית. כל התאים זהים אחד לשני. תהליך זה מתרחש עוד לפני ההגעה לרחם, כבר בחצוצרה.
התותית מתקדמת לכיוון הרחם. שאר תאי הזרע מתנוונים, מתים ומתפרקים תוך כמה שעות. התותית משתרשת ברחם ברגע שהיא מגיע למקום טחוח. מקום ההשתרשות הוא אקראי.
ההשתרשות מתבצעת כך: התותית מגיעה, נצמדת, מפרישה חומר שמאכל חלק קטן מהתאים ויוצרת חור.
כעת מתחילה סדרת התרחשויות. לא כל התותית תתפתח להיות עובר. רק קבוצת תאים מאוד קטנה בסופו של דבר תהיה העובר. שאר התאים יתמיינו לרקמות שונות. התותית ממשיכה להתחלק, גודלה כמ"מ. אלו נקראים תאי גזע עובריים. עם טריגר מסוים הם יכולים להתמיין לכל רקמה בגוף. מתחיל תהליך ההתמיינות, שראשיתו יצירת קרומים סביב העובר. מסביב לעובר קבוצת תאים מתמוססת, ואלו יהיו מי השפיר. הקרום המקיף את מי השפיר נקרא כוחון. זהו חלל מי השפיר. הוא חלל שנועד לספק הגנה פיזיקלית לעובר. ההתמיינות הנוספת של הקרומים זה אזור שנקרא שק החלמון. זוהי קבוצת תאים שקשורה לעובר. תאים אלו "מקריבים" את עצמם לטובת העובר. חומרי הגלם שלהם ישמשו לתאי העובר את חומרי הגלם לייצור ATP, חלבונים, קרום וכו'. השק ילך ויקטן ככל שהעובר ילך ויגדל.
ישנה קבוצת תאים שמקיפה חלק מהעובר שתהווה שליית העובר. נשאר קטע שלא מתמוסס, שיהיה קטע מחבר בין השלייה לעובר.
העובר עצמו ממשיך להתחלק ולגדול. החל מהשבוע השני להיריון הוא מתחיל להתמיין. ההתמיינות הראשונה שלו היא לקבוצת תאים שקשורה לדם, וקבוצה אחרת מתמיינת לתאי עצב שלעתיד יהיו חוט השדרה.
עיקר ההתמיינות היא בחודש הראשון והשני. בסוף החודש השני ישנה התמיינות לכל האיברים. ניתן להבחין בתותית הפנימית מה כל קבוצת תאים תהיה. שאר החודשים מהווים בעיקר צמיחה וגדילה.
בזמן ההיריון אסור שהגופיף הצהוב יתנוון, מפני שעליו להפריש אסטרוגן ופרוגסטרון שיגרמו להם לשגשג. הגופיף הצהוב אינו מתנוון בהיריון, למרות שה-LH נעלם עקב הורמון ששליית העובר משחררת, שמאוד דומה ל-LH. שמו HCG. הוא מופרש עד חודשיים מתחילת ההיריון. בעיקר מופרש ע"י תאי שליית העובר. לאחר חודשיים, השלייה מייצרת אסטרוגן ופרוגסטרון עובריים, ומפסיקה להפריש HCG, מפני שאין צורך יותר לעכב את התנוונות הגופיף.
מלבד לשלייה המפרישה כעת את ההורמונים, גם התאים בן התאים של דופן הרחם לבין שלו של נימי הדם, מפרישים הורמונים.
תאי השלייה העוברית הופכים לתאי בלוטה, שתאי המטרה שלהם הם הרחם האימהית.
לאחר חודשיים, מתפתח גם ההיפותלמוס העוברי. זה שולח הוראות הורמונליות שמשפיעות על יותרת הכליה של האם. בהיריון יותרת הכליה, בהשפעת ההיפותלמוס העוברי מפרישה הורמון שנקרא קורטיזול. הקורטיזול, יחד עם האסטרוגן והפרוגסטרון מגיעים לשיאם ואז מתחילה הפרשת אוקסיטוצין, המופרש מההיפופיזה. הורמון זה גורם לרחם להתכווץ. כאשר דופן הרחם מתכווצת, ישנם צירי לידה. האוקסיטוצין מפעיל משוב חיובי על המשך הפרשתו – כלומר, ככל שרמת ההתכווצויות של דופן הרחם גדלות יותר, כך גדלה גם רמת הפרשת האוקסיטוצין.
הקורטיזול גם גורם להפסקת הפרשת האסטרוגן והפרוגסטרון. זה קורה בזמן הלידה. ברגע שרמתם יורדת, השלייה ניתקת, כל הקרומים מתחילים ליפול והשלייה יוצאת החוצה.

השלייה:
דם העובר מתנקה בשלייה. החוט שדרכו הדם הולך וחוזר הוא חבל הטבור.
השלייה מורכבת משני חלקים: * אימהי *אבהי
בשלייה יש התפצלות של צינור הדם שיוצא ומתפצל לתוך מאות נימי דם. נימי הדם יוצרים הרבה התפצלויות שטח-פנים שמתחברות חזרה לצינור המחזיר. הוריד המחזיר יהיה עם דם עורקי, טעון מזון וחמצן.
כלי הדם של העובר ושל האם לא מתחברים, ולא עובר ביניהם דם. הם צמודים, ויש מעבר של פלזמת דם, נוגדנים, מזון וחמצן. בכיוון ההפוך, מהעובר לאם עוברים פחמן דו חמצני, שתנן ושאר חומרי פסולת.
רק אזור מסוים בדופן הרחם גדל ומתפתח.
בלידה השלייה חייבת לצאת. מה שיוצא וניתק הוא החלק העוברי מדופן הרחם.
השלייה היא גוף זר, שיכול לגרום לזיהום. הדי.אן.איי הוא שונה. בהיריון בלבד העובר לא נדחה, אך מן הרגע שהוא יוצא ונושם לבדו, מתחיל להיווצר נתק בין נימי הדם, עקב התכווצויות של דופן הרחם. אם השלייה תישאר, ייווצר נמק והאם עלולה למות.
לאחר ההיריון במשך חודש פחות או יותר נופלים ויוצאים עודפי כלי דם, ושאריות שגשוג הרחם. החור, היכן שהשלייה הייתה, הוא כעת פצע.
שלושת שלבי הלידה:
1. צירים. כאן באים לידי ביטוי השרירים ברקמת הרחם. הם מתכווצים, שק מי השפיר נקרע, מתחיל לחץ על צוואר הרחם ועל הנרתיק להיפתח.
2. הלידה עצמה – חייבת להיות עם הראש קודם, מפני שהוא הכי רחב. אם הרגליים יוצאות קודם, בלידת עכוז, הראש עלול להיתקע. הלידה עצמה מתרחשת במשך כמה דקות.
3. יציאת השלייה – לוקחת כמה דקות.