תור הזהב הוא כינויה של תקופת פריחה של היהודים בספרד בימי הביניים (תור פירושו עידן, תקופה). תקופה זו היא פרק חשוב ביצירה הרוחנית היהודית, בה פרחה השירה, ההגות והפרשנות. בין הבולטים שבחכמי ספרד: ר' יהודה הלוי – פילוסוף ומשורר, ור' אברהם אבן עזרא, שהיה משורר ופרשן המקרא. החל מהמאה התשיעית ועד המאה ה-13, הייתה ספרד מקלט ליהודים, והקהילה היהודית נהנתה בה מרווחה כלכלית ומפריחה תרבותית. עם הכיבוש הנוצרי של ספרד השתנה היחס ליהודים ומצבם החל להידרדר. היהודים נרדפו ונדרשו להתנצר; אלה שסירבו הועלו על המוקד. יהודים רבים המירו את דתם למראית עין, ונקראו "אנוסים". ב-1492 הוצא צו גירוש לכל יהודי ספרד. על-פי הצו, כל היהודים שלא הסכימו להמיר את דתם – לעזוב את היהדות ולהתנצר – נאלצו לעזוב את ספרד תוך שלושה חודשים, עד ז' באב שנת רל"ב (1492). בגירוש הגדול נאלצו לעזוב את ספרד כ- 180,000 יהודים.
הנוצרים היו מעלילים על היהודים שהם משתמשים בדם של נוצרים – בעיקר בדם של ילדים נוצרים – לצורכי חג הפסח, לאפיית מצות או לטקסים אחרים. עלילות הדם היו נפוצות בארצות נוצריות בימי הביניים.
הנוצרים האמינו בשקר הנורא של עלילת הדם אף-על-פי שידעו שלפי עשרת הדיברות אסור ליהודי לרצוח. זאת ועוד: על-פי התורה, אכילת דם אסורה לחלוטין, כולל דם של בעלי חיים שמותר לאכול אותם.
נוצרים רבים המשיכו להאמין שעלילת הדם היא אמת, גם כאשר השליט או האפיפיור הכריזו שהיא שקר עלילות הדם נגד היהודים רווחו מאוד בימי הביניים, אבל ראשיתן קדומה הרבה יותר – עוד בתקופה ההלניסטית.
יוסף בן-מתתיהו מביא באחד מספריו תיאור של עלילת דם נגד היהודים: על-פי עלילה זו, פעם בשנה במועד קבוע היו היהודים תופסים אדם יווני, מאכילים ומפטמים אותו שנה שלמה, ואז מביאים אותו ליער, הורגים אותו, מקריבים את גופו "לפי מנהגי פולחנם" וגם אוכלים את המעיים שלו.
במהלך טקס זה של קורבן אדם היו היהודים נשבעים כביכול להמשיך ולשנוא את היוונים.
הנוצרים היו מעלילים על היהודים שהם משתמשים בדם של נוצרים – בעיקר בדם של ילדים נוצרים – לצורכי חג הפסח, לאפיית מצות או לטקסים אחרים. עלילות הדם היו נפוצות בארצות נוצריות בימי הביניים.
הנוצרים האמינו בשקר הנורא של עלילת הדם אף-על-פי שידעו שלפי עשרת הדיברות אסור ליהודי לרצוח. זאת ועוד: על-פי התורה, אכילת דם אסורה לחלוטין, כולל דם של בעלי חיים שמותר לאכול אותם.
נוצרים רבים המשיכו להאמין שעלילת הדם היא אמת, גם כאשר השליט או האפיפיור הכריזו שהיא שקר עלילות הדם נגד היהודים רווחו מאוד בימי הביניים, אבל ראשיתן קדומה הרבה יותר – עוד בתקופה ההלניסטית.
יוסף בן-מתתיהו מביא באחד מספריו תיאור של עלילת דם נגד היהודים: על-פי עלילה זו, פעם בשנה במועד קבוע היו היהודים תופסים אדם יווני, מאכילים ומפטמים אותו שנה שלמה, ואז מביאים אותו ליער, הורגים אותו, מקריבים את גופו "לפי מנהגי פולחנם" וגם אוכלים את המעיים שלו.
במהלך טקס זה של קורבן אדם היו היהודים נשבעים כביכול להמשיך ולשנוא את היוונים.
