סיפור המסגרת
סיפור המסגרת בנוי בצורה הבאה:
[אקספוזיציה פרוזית]
פרק א’ – 1-5 – תאור מוקדם
6-12 – הסצנה בשמיים
13-22 – הסצנה בארץ
[הפסקה]
פרק ב’ – 1-6 – הסצנה השמימית
7-13 – הסצנה בארץ
פרק מ”ב – 7 -סוף – סוף. אחריתו הטובה של איוב

פרק א’ + ב’
איוב הוא הגיבור הראשי, כאשר כל חוטי העלילה מופנים כלפיו. בתחילת הסיפור, כאשר מתארים אותו, לא אומרים שהוא חכם , אך בסוף הוא הופך לחכם, כי הוא מבין שה’ הוא האל האמיתי היחיד. מסופר עליו שהוא תם הליכות: הוא דמות מוסרית, חסרת ייחוד מסוים.

איוב משפחה
תכונות
רכוש

הגורמים החיצוניים שמאירים את דמות הגיבור מובאים במספרים טיפולוגיים שנחשבים כמספרים עם כוח מאגי, ומובן שהכל מתואר בהגזמה. גם התיאורים של הסביבה של איוב, הם על דרך ההגזמה, כדי להביא שלמות – יש לו את הכל.
הסיפור כולו מתרחש בחווה של איוב, שבה נמצא כל רכושו הרב. הוא מזכיר את סיפורי האבות, שגם אצלם הכל טוב ומושלם. העלילה כולה מתרחשת במקום מגוריהם של איוב ובני משפחתו.
הסיפור מספר על כך שאיוב דואג שאולי ילדיו , שיושבים בסעודה ביחד (דבר המדגיש שהוא אב טוב, כי הוא חינך את הבנים להזמין גם את הבנות לארוחות האלו) חושש שמא בניו ישתו יותר מדי בסעודה (ישתכרו), וכתוצאה מכך יברכו את ה’ בלבבם בטעות. המילה החוזרת בקטע היא “יברכו”.

המניע
יש איש מושלם שיש לו הכל. האם הוא מאמין בה’ כי טוב לו, או האם אמונתו היא לשמה: בכל זמן ובכל עת. ניתן לבדוק זאת ע”י העמדתו בניסיון. אם הוא מאמין תועלתני הוא יקלל את אלוהים, אחרת הוא ימשיך להאמין בה’ כרגיל.

הניסיון
כל ניסיון הוא דגל: החברה אמורה ללמוד מדבר שמישהו אחר עשה.
ה’ מעמיד בניסיון את מאמיניו. הניסיון הוא למען המנוסה, ולא למען ה’, הוא נועד למאמין עצמו. ה’ יעמיד בניסיון רק אנשים שבטוחים באמונתם – אנשים חזקים.
מטרות הניסיון הן:
1. להוציא מן הכוח אל הפועל את עוצמת האמונה.
2. להעלות את המנוסה בדרגה: לקרב אותו יותר אל האל, ע”י חיזוק האמונה.

ע”פ התפיסה המקראית רק ה’ יכול להעמיד אדם או קבוצה בניסיון, ואם קבוצה או אדם ינסו להעמיד את ה’ בניסיון, הם ייענשו. בסיפורי המקרא נאמר או נרמז במפורש על שני סיפורי ניסיון, והם היו על מנת להפחית את החרדה בלב הנביא (סיפור ביתו של יפתח).

סצנה 1
יש 2 קבוצות: בני האלוהים והשטן, ששיכים לפמליה של מעלה, שביניהם המלאכים. בעולם השמימי יש 3 דרגות של מלאכים:
1. המלאך הנעלה, בעל הראש והכנפיים. אלו ישויות שמימיות בלתי נראות. אלו הם המלאכים מהדרגה הגבוהה ביותר. ביניהם נכללים הכרובים והשרפים. הם נמצאים בגן עדן – שומרים על השער {בטח דרגה נעלה, סך הכל כמה ש”גים}. הם הקרובים ביותר לאלוהות, ותפקידם לשרת את אלוהים. פוגשים אותם בתפקידים שונים, כמו מלאך מצרים ובסולם יעקב.
2. מלאכים שלובשים ופושטים צורה, כמו שלושת אלה שבאו לבקר את אברהם, כמו אלו מסיפור שמשון ואלו מסיפור מנוח ואישתו. המלאך שם אומר לא לשאול אותו לשמו כי הוא פלאי, וכמו שהוא מגיע לפתע – כך גם העלמותו פתאומית.
3. בני האלוהים, שנמצאים במגע מתמיד עם בני האדם, ומקשרים בין בני-האדם לה’. הם נזכרים בסיפור הבריאה (“נעשה לנו…”), ובסיפור איוב.

בסצנה זו פוגשים בפמליה שהיא החוט המקשר. עד תקופת בית 2 לא מוזכרים המלאכים בשמם, פרט לשטן. רק בתקופה מאוחרת יותר מופיעים שמותיהם של המלאכים – ע”פ תפקידם [רפאל – רפואה, גבריאל – מלחמה, מיכאל – שלום ושלווה]. השמות מופיעים בהשפעת האלילים. ה”הכרות” גרמה לכך שאנשים התקשרו וציפו למלאכים.
מול קבוצת המלאכים מופיע השטן – מהמילה להשטין (להוציא דיבה, להוציא את הרוע). ע”פ רמב”ם השטן משמעותו סטה מדרך הישר. בתקופת בית 1 השטן הוא אדם , אך בבית ה- 2 הפך השטן לישות שמימית המתנגדת לה’. תפיסה נוספת מאמינה שה’ הוא זה שהביא אותו – את הרוע – לעולם, כמו הנחש בגן עדן. השטן/נחש הוא היצר הרע שטמון בכל אדם. ע”פ הסיפור הזה השטן עומד מול האלוהות, משמע שהוא בעל דרגה נעלה.

בסיפור יש השפעה אלילית מובהקת. העולם העתיק מורכב מהיררכיה שמימית שבו יש מלאכים שכל אחד ממונה על תחום אחר. לא ניתן להדחיק את המשקעים המיתולוגיים בסיפור, למרות שהעורך המקראי מנסה נואשות לעשות זאת.
הניסוח בפס’ 6 יוצר את הניגוד בין הטוב לרע (גורם שכיח במיתולוגיה).
בשיחה בין ה’ לשטן מספר השטן שטייל בארץ, וה’ ממשיך לדבר איתו. ברור כי ה’ הוא המניע את האירועים, ושהשטן הוא רק כלי בידי ה’. ה’ והשטן “מתערבים” ביניהם, והשטן נענה לאתגר שמציב בפניו ה’.

המערכה הארצית הראשונה
המערכה הזאת מורכת מ- 4 תמונות:
1. שקט ושלווה פסטורלים. פתאום יש התנפלות של שבט שבא על הבקר של איוב, וגם כל הנערים שם נהרגו [מכה בידי אדם].
2. שרפת הצאן והבקר ע”י איש אלוהים [מכה בידי שמים].
3. פושטים על הבהמות שבטי כשדים [מכה בידי אדם].
4. כל הילדים יושבים בבית ואוכלים – תמונה פסטורלית של שמחה משפחתית, אך לפתע רוח קדים ממוטטת את הבית, והילדים נהרגים [מכה בידי שמים].

במערכה הראשונה מתואר מצב של הרס מוחלט, והיא בעצם בבואה של כל הסיפור. המבנה הוא: שמים – אדם אדם – שמים. המכה הראשונה והאחרונה בנויות באותה תבנית – הן לא צפויות. יש מבנה של מן הקל לכבד. יש בקטע תיאודיציה – איוב לא מקלל את אלוהים. הוא לא אמר תפלה (דברי שטנה) בה’, וגם לא חשב רע בלבו – שלמות בין הפה והלב. איוב שלם עם עצמו בכל רמ”ח אבריו.

השטן מגרה את ה’, הוא מאיץ את העלילה.
המילה חינם מופיעה פעמיים: בפרק א’ 9 פירושה הנחש, ובפרק ב’ – אלוהים. המילה “חינם” היא נשקו של השטן: במילה זו הוא מציג את איוב כמאמין תועלתני. ה’ עונה על כך לשטן בכלי השטן – הוא טוען שלמען תועלת השטן הוא פוגע חינם באיש חף מפשע.
ע”פ השטן האדם תמיד מנסה להתכסות – לא אכפת לו שהוא פגוע כל עוד נפשו נשארת שלמה, וזאת מאחר שהאדם יעשה הכל כדי להישאר בחיים. לאור המשל הזה מרשה ה’ לשטן לפגוע באיוב. סדרת הניסיונות הבאה כוללת 3 ניסיונות, שגם הם באים מן הקל אל הכבד. הניסיונות:
1. פס’ 7 – פגע בגופו בשחין, שהיא מחלת אור, שכתוצאה ממנה נאלץ איוב להסתגר. הוא ישב בתוך תלולית חול ולקח חרש (מכשיר או נער) כדי שיגרדו את גופו – הוא מצא פתרון למכה, והמשיך לשתוק.
2. אשתו של איוב משתמשת באותו משפט שאמר השטן לאלוהים – האשה/שטן מציעה לו לקלל את ה’ ולמות. ניתן להבין את הפס’ בשני דרכים: תקבל את הדין, אך תברך את ה’ קודם (לברך בפרוש האמיתי), או שיש במקור “קלל”, ואז הפרוש הוא שיקלל את ה’ וימות. הפגיעה הזו היא בנפש – האישה, שהיא העזר כנגדו, היא זו שאמורה לתמוך בגבר, אך במקרה של איוב היא עומדת מנגד ומרפה את ידיו. תשובתו של איוב לה היא לא לקלל את ה’ – כתוב שהוא לא חטא בשפתיו (אך לא נאמר מה עם נפשו).
3. 3 רעים/אורחים באים ומזדעזעים ממראהו של איוב. הם יושבים המומים. לאחר ביקורם מקלל איוב את יום היוולדו. הרעים הם פגיעה בנפש, והם היו הקש ששבר את גב הגמל.

ככל שהניסיון יותר קשה מתפרקת דמותו של איוב. גם בשיא המתח והלחץ איוב לא מקלל את ה’ אלא את הבריאה שלו. הוא לא יוצא כנגד ה’, אלא כנגד הסובבים אותו.

מ”ב 7 -סוף – אפילוג
השאלה הנשאלת בסוף היא האם הגמול שקיבל איוב שווה למה שאיבד.
האפילוג מתחיל – “ויהי אחר דבר ה’…” – האמרה נותנת תחושה של חילוף אירועים, ואז מתחיל תהליך השיקום. ה’ יוצא נגד הרעים, והם נמצאים במלכוד. אם הם יגידו שאיוב צודק אז הם ייצאו נגד ה’. הם לא יכולים לנהוג כמו בניחום אבלים רגיל, אך אם הם יגידו שה’ צודק הם ישקרו לעצמם, ולכן הם מעדיפים לשתוק. התוצאה היא שה’ כועס אליהם כי הם לא היו מוכנים להתמודד. ע”פ הדת מותר לאדם לערער ולחשוב, חוץ מבענייני אמונה [דוגמא היא אברהם שלא שואל שאלות כאשר ה’ מצווה עליו לעקוד את יצחק]. הרשות לערער נובעת מכך שהתנ”ך לא בנוי כמקשה רעיוני אחד, וכל דעה בו שייכת לתחום אחר.
ה’ מפנה את כל כעסו כלפי הרעים, שלא היה להם אומץ להתמודד. הם מקריבים קורבן לאיוב, ומביאים לו אותו, ואז הוא קורא תפילה. הסיבה היא בגלל שביהדות מחולקים החטאים לשניים: בין אדם לחברו ובין אדם למקום. מסיבה זו צריך איוב להביע ע”י התפילה את סליחתו לרעים.

בסוף הכל מוחזר למקומו: ה’ מחזיר לאיוב את הכל למשנה. למילה “משנה” שני פרושים אפשריים:
1. שנית, כמו קודם.
2. הכפיל, הוסיף.
לפי המפורט ה’ הכפיל את רכושו של איוב, ולכן הפרוש השני הוא הנכון. ה’ הכפיל את מספר הצאן והבקר.
באשר למשפחה – נולדו חדשים. ובאשר לרעים שהתרחקו ממנו בעקבות תחלואיו – הוא הבין מי הם חבריו האמיתיים, ומי איתו רק כשטוב לו. הוא משתפר, וגם משתקם מבחינה חברתית. הוא עצמו זוכה גם לאריכות ימים. רכושו גם הוכפל ממה שהיה קודם, ולכאורה הכל חוזר כפי שהיה – נסגר המעגל. בסיפור יש מבנה כיאסטי סגור (רעים, משפחה רחוקה, רכוש, משפחה, איוב – איוב, משפחה, רכש). המבנה הכיאסטי הסגור ממחיש שהסיפור בא לידי מיצוי.