הגדרות:

אלימות – תוקפנות, מעשים בכוח הזרוע.

אלימות במשפחה – שימוש בכוח פיזי, מיני ופסיכולוגי, לא לגיטימי, בין בני משפחה.

אלימות במשפחה איננה תופעה המצטמצמת להיבט האישי והבין – אישי אלא שמדובר בתופעה חברתית – ציבורית רחבת הקף, קשה ומורכבת לפתרון, שלה השלכות על תחומי חיים רבים. ככזאת הגישה התאורטית שעומדת כיום בבסיס ההתערבות הנה הגישה האקולוגית שמניחה שיש להתמודד עם הבעיה החל מהרמה האישית, הבין – אישית, המשפחתית, רמת אנשי המקצוע והמוסדות המתערבים, הרמה החוקית ענישתית והרמה החברתית הרחבה.

זיהוי סוגי האלימות:

אלימות פיזית – תקיפה פיזית, החל בחבלות וכלה ברצח.

אלימות נפשית – יכולה לבוא לידי ביטוי בהתעללות מילולית, הטרדות, התנהגות רכושנית, בידוד האישה מחברים וממשפחה, השמדה של רכוש אישי ועוד. התנהגות זו משרה תחושה של פחד תמידי על האישה. השפלה נפשית היא לעתים הכואבת מכול והיא משאירה צלקות נפשיות המקשות בהמשך על התפקוד היום יומי.

אלימות כלכלית – המתבטאת במניעת גישה למשאבים כספיים, שליטה על כל המקורות הכספיים והקצבת כסף על פי ראות עיניו של בן הזוג, זוהי התנהגות הגורמת להשפלה רבה כמו גם להגברת התלות בבן הזוג.

אלימות מינית – כפיית קיום יחסי מין שלא מרצון תוך הסבת תחושת השפלה וכאב.

עד לשנים האחרונות הגנה על קורבנות אלימות במשפחה נעשתה במסגרת צווי מניעה וצווי הרחקה שהיו חלק מזכות האישה והילדים למדור שקט כחלק מתביעת מזונות.

בעקבות עבודת ועדת קרפ אישרה הכנסת ביוני 1991 את “החוק למניעת אלימות

במשפחה”. מטרתו העיקרית של החוק הנה להגן על בן משפחה מפני התנהגותו האלימה פיזית או מינית של בן משפחה אחר. החוק מציע 4 סעדים:

1. הוצאתו של האלים מן הבית.

2. איסור הטרדת בני המשפחה

3. שמירת הסטטוס

4. איסור על החזקת נשק

עברות אלימות במשפחה טופלו במסגרת חוק העונשין – התשל”ז ללא הבחנה בין עברות אלה לעברות אלימות בין זרים עד לתיקון מס’ 49 לחוק (מרץ, 1996). בתיקון לחוק הוחלט על מתן כפל עונש על עבירות התקיפה כאשר זו מתרחשת בין בני משפחה וכן, ניתנת האפשרות להטיל על התוקף צו מבחן בעבירות מסוג זה. בהחלטה זו מביע המחוקק את ההוקעה החברתית העמוקה של תופעות של אלימות במשפחה ואת התפיסה כי לאלימות במשפחה היבטים של חומרה יתרה בהשוואה לאלימות אחרת.

המציאות החדשה שיצרו החוקים הנה אפשרות לעשיית שימוש בחוק לצורך טיפול

בכפייה באנשים אלימים בתוך המשפחה. טיפול כפוי ידוע כיעיל ביותר לטיפול באנשים

אלימים ומביא אל השירותים קבוצה שלמה של אוכלוסייה שקודם לכן לא היתה מגיעה, מצב שמגדיל באופן דרמטי את כמות המטופלים במסגרות ומחייב הערכות מתאימה.

השערתי לגבי העבודה בנושא אלימות במשפחה היא שהנתקפים, בני המשפחה, אינם נוקטים אמצעים מספיקים, אם בכלל, בכדי למנוע ולהפסיק את האלימות מתוך פחד כלשהו מפני התוקף.

נשים מוכות

קולן של הנשים המוכות התחיל להישמע רק בתחילת שנות ה- 70. הסטטיסטיקה מעידה על 200,000 נשים מוכות בשנה, רק בישראל.

בכל העולם, מהחברה המתקדמת ביותר ועד לחברה המסורתית הסגורה במסגרותיה ועקרונותיה, ישנן נשים רבות, שהן קורבנות לאלימות של בן זוגן. המסגרת המשפחתית של נשים אלה היא המקום הפחות בטוח עבורן. תופעה זו חוצה מדינות ודתות, מוצא אתני, מעמד כלכלי, רמת השכלה, מקצוע וגילאים.

אישה מוכה היא אישה – נשואה או בלתי נשואה – הנמצאת בקשר אינטימי עם גבר – בעל, בן-זוג, חבר, או ידיד. היא נתונה בתוך מעגל סגור החוזר על עצמו, של התנהגות אלימה כלפיה, בלי יכולת להיחלץ ולצאת מן המערכת הזאת.

כל אישה עלולה להיקלע למערכת יחסים אלימה; אך זו שאינה יכולה להיחלץ ממנה, היא אישה מוכה.

לאלימות פנים רבות: אלימות פיזית, אלימות מינית, אלימות פסיכולוגית-נפשית אלימות מילולית, הטרדה ואיומים.

אלימות פיזית, נזקיה גלויים לעין; אלימות נפשית – נתונה להתייחסויות ולפרשנויות שונות. בין גילוייה: השפלה, בידוד, יחס רכושני כלפי האישה, שליטה בכסף, בזמן, בתודעה, ביכולת הבחירה והכחשה של היכולות והכוח שלה. כל אחד מגילויי האלימות הללו, נזקיו קשים מאד. נשים הסובלות מכולם, או אף מחלקם, מתקשות לשרוד ולהירפא.

בקרב הנשים המוכות ע”י בן זוגן ניתן למצוא קשת רחבה: נשים בעלות השכלה גבוהה וחסרות השכלה; בעלות מקצוע: מורות, אחיות, עורכות דין, שוטרות – וחסרות כל מקצוע ועיסוק; נשים מכל מעמד ומוצא, בנות למשפחות מצוקה, כמו גם בנות למשפחות המנהלות אורח חיים תקין ונורמטיבי.

בישראל ובעולם הרחב, התופעה של אלימות כלפי נשים במשפחה, וההכרה שהמסגרת המשפחתית אינה מקום מבטחים לכל אחד, ידועות ומוכרות. גורמים רבים מטפלים בקורבנות האלימות: לשכות רווחה, מרכזים לטיפול במניעת אלימות, מקלטים לנשים מוכות, קווי חירום ומוקדי עזרה אחרים, בתי-ספר ומסגרות אחרות הנערכות לחינוך ולפעולות מניעה. התקשורת נרתמת גם היא להסברה ולהעלאת המודעות בנושא זה. אך למרות המודעות ולמרות ההיערכות הממסדית והוולונטרית לטיפול ולעזרה, ממשיכות נשים רבות לסבול מאלימות על כל היבטיה, וגם ילדים רבים ממשיכים לסבול מאלימות בביתם ובקרב משפחתם הסובלת.

ההתנהגות האלימה במערכת המשפחתית חבויה מאחורי מסך של חשאיות ושתיקה. היא ארוגה וסבוכה בקשרים אמביוולנטיים של אהבה ושנאה, משיכה ודחייה, קשר ותלות; היא מושפעת מנורמות, ערכים, נאמנויות ומיתוסים הקשורים בקדושת המשפחה, במחויבויות למשפחה המורחבת ולמעגלים החברתיים הקרובים.

דפוס האלימות במשפחה מאופיין במעגליות, בעיקר כשמדובר באלימות פיזית ובאלימות מוחצנת ובוטה. לאחר ההתפרצות, שביטוייה הם פגיעה גופנית, פרץ של איומים, או של השפלה פוגענית וקשה – פעמים רבות יופיע שלב של פיוס, התנצלות, חרטה, והבעת רצון לפתוח “דף חדש”. אחרי תקופה קצרה של ירח דבש מחודש, ואשלייתי, חוזר הדפוס על עצמו: התפרצות אלימה – פיוס וסליחה – והתפרצות אלימה חוזרת. שלב הפיוס וההתנצלות הוא חשוב מאד, מפני שפעמים רבות הוא מלווה בגילויים של אהבה, מתנות, הבטחות ותיאורי עתיד חדש, שיש בהם כדי להשכיח את האלימות ותוצאותיה. הם מזינים את אשלייתה ורצונה של האישה להשאיר את המערכת המשפחתית על כנה ולהישאר בה. אך מן הראוי לציין שהרבה התפרצויות אלימות אינן מסתיימות דווקא בפסק זמן של פיוס והתנצלות, אלא בפסק זמן של הטלת אחריות ואשמה על האישה המוכה. חזרת הדפוס המעגלי על עצמו מתישה את האישה, מגבירה את חרדותיה ויוצרת תחושה של חוסר אונים, ייאוש ותסכול מתמשך.

מדוע היא נשארת?

היא מתביישת במצבה, רואה בו כשלון של עצמה; מאשימה את עצמה במצב ולוקחת על עצמה את האחריות לכך; יש נשים החשות אהבה כלפי הבעל, מרחמות עליו וממשיכות לקבל אחריות על מילוי רצונותיו וצרכיו. רובן ככולן חשות פחד שאינו מאפשר שינוי המצב ומשתק כל כוחן בקירבן.

האישה המוכה חוששת מהסלמת המצב ומניתוק ממערכת החיים, שלמרות תלאותיה היא מוכרת וידועה. פחדהּ נובע גם מתלות כלכלית-קיומית בבעל, פחד מפני חיים של בדידות וקשיים כלכליים, מפני לקיחת אחריות כוללת אישית על המשפחה, מאחריות על ניתוק הילדים מן האב, מפגיעה בהורים, מהסטיגמה המלווה כל צעד מוחשי שנועד להפסיק את האלימות, כמו תלונה במשטרה, עזיבת הבית וחשיפת הקשיים במשפחה לעיני גורמים חוץ-משפחתיים. כך נשארות נשים רבות, אומללות וכואבות למשך שנים רבות, במצב של ספיגה והשפלה. לא זו בלבד: הן יולדות ומגדלות ילדים החווים את הקשיים מהיוולדם ונושאים אתם את הפגיעה והאומללות של משפחתם.

התעללות בילדים

התעללות בילדים אינה תופעה המייחדת את המאה העשרים. היא היתה קיימת מאז ומתמיד. אולם, עלייתן של התנועות למען זכויות האדם במאה העשרים וביניהן התנועות למען זכויות הילד, והתפתחות התיאוריות הפסיכולוגיות שהדגישו את הקשר הרגשי בין הילד להוריו כתנאי להתפתחותו התקינה – תרמו להגדרת התופעה כלא נורמטיבית, הרסנית ומגונה. במקביל, התבסס תפקיד המדינה כ”הורה-על” הדואג לבריאותו הנפשית והפיזית של הילד, באמצעות חקיקה מתאימה.

ההתעללות הוגדרה לראשונה בארה”ב, בשנות ה60- – אז נקראה התופעה The Battered Child Syndrome, וההגדרה דיברה על הורה בעל אפיונים פאתולוגיים. היום הנטייה בהגדרות היא להתמקד, לא באישיות ההורה אלא בנזק הנגרם לילד. בחוזר מנכ”ל משנת 1993 הוגדרה ההתעללות בילדים כ”פגיעה פיסית, מינית או נפשית, אם במעשה, אם במחדל ואם בהזנחה מתמשכת, המתאפיינים בדפוס קבוע לאורך זמן ואשר התרחשו במסגרת משפחתו של הילד (הטבעית, המאמצת, האומנת או מי שהילד נמסר למשמרתו)”. עם זאת אחראים להתעללות יכולים להיות גם מכרים או זרים*. “התעללות” בהגדרה זו מהווה תרגום של המושג האנגלי abuse.

התעללות מינית – הגדרה

התעללות או ניצול מיני, הוגדרו ע”י Roberge & Schechter (1976) כ”עירוב ילדים ומתבגרים תלותיים שאינם בשלים מבחינה התפתחותית בפעילויות מיניות אותן אין הם מבינים לחלוטין, להן אינם מסוגלים לתת את הסכמתם המיודעת (informed consent) והמפירות את הטאבו החברתי של תפקידי המשפחה”. להגדרה זו הוסיף Tilman Furnis את המשפט: “והמיועדות לסיפוק דרישותיו ורצונותיו המיניים של המתעלל”.

התעללות פיסית – הגדרה

התעללות פיסית מוגדרת בסיפרות כשימוש בכוח פיזי וגרימת חבלות שונות כדרך התנהגות. Gillham (1994) מוסיף את המושג – inflicted injury, כלומר – גרימת חבלה בכוונה תחילה.

התעללות נפשית – הגדרה

Brassard & Germain, Hart (1987) מקדישים פרק שלם להגדרות השונות של ההתעללות הנפשית (psychological maltreatment).

אחת ההגדרות עליה נוצר קונסנסוס רחב, אומרת שהתעללות נפשית כוללת פעולות (commission) או הימנעות מפעולות (omission), הגורמות, על-פי סטנדרטים חברתיים וידע מקצועי לנזק נפשי. פעולות אלה יכולות להינקט ע”י אדם אחד או ע”י קבוצה, הנמצאים בעמדת כוח מועדפת ההופכת את הילד לפגיע. פעולות אלה משפיעות על התפקוד ההתנהגותי, הרגשי, הקוגנטיבי, או הפיזי של הילד.

הגדרות אחרות כוללות רשימה של פעולות מזיקות: דחייה, עלבון, הפחדה, בידוד, ניצול, והימנעות מהתייחסות רגשית.

מרבית ההגדרות מתייחסות לתוצאות הפעולה או ההימנעות מהפעולה על הילד, ללא התייחסות לכוונה שעמדה מאחוריהן.

מספר הגדרות יוצאות מתאוריית הצרכים של Maslow. התעללות נפשית, לפי גישה זו, תהיה התנהגות הורית שלא תצליח לענות על הצרכים הבסיסיים של הילד: הפיזיולוגיים, הצורך לחוש בטחון, שייכות ואהבה, והצורך בקבלת הערכה.

הזנחה – הגדרה

מקובל היום להתייחס למספר סוגים של הזנחה: פיזית – היעדר דאגה למזון, ללבוש, להיגיינה ו/או לטיפול רפואי הולם בשעת הצורך; השארת הילד ללא השגחה מתאימה לגילו; הזנחה חינוכית – חוסר דאגה ללימודי הילד, לתפקודו במסגרות חינוכיות (ביקור סדיר, מילוי חובות בבית-הספר, קשר עם המסגרת החינוכית), היעדר דאגה לגרויים ולהתפתחות קוגנטיבית, היעדר התייחסות לצורכי חינוך בלתי פורמאלי (ניצול פנאי והעשרה), היעדר שמירה על כללי התנהגות וגבולות; הזנחה רגשית – היעדר התייחסות לצרכיו הרגשיים המשתנים של הילד.

חלק מן ההגדרות הנ”ל מתארות את התנהגות הפוגע, חלקן את תוצאות הפגיעה על הילד, ויש הגדרות שמשלבות בין השניים.

תופעת ההתעללות בילדים כרוכה בנטייה טבעית להכחשה, השתקה וסודיות. אחד התנאים לתחילת התמודדותו של הקורבן עם הפגיעה, היא שבירת מעגל השתיקה והסודיות. קיומה של יחידה נפרדת העוסקת במניעת התעללות בילדים מבטא את המסר שיש לשבור את מעגל הסודיות וההכחשה, ושאין להבליע את התופעה.

יש לסייע לתלמיד לממש את יכולתו הרגשית והלימודית, לקדם את התפתחותו התקינה, חוסנו הנפשי, ויכולתו להתמודד עם מצבים משתנים, וכן הרצון להכין אותו לחיים. אין היום ספק שלהתעללות תוצאות התנהגותיות, נפשיות ופסיכוסומטיות קשות, הפוגעות בהסתגלות האנושית הרגילה לחיים, ופוגמות באופן קשה בחוסנו הנפשי של הילד. למרות שמרבית מקרי ההתעללות מתרחשים מחוץ לכתלי בית-הספר, חשוב לחשוף את התלמידים לתוכניות מניעה שמטרתן חיזוק יכולתם לעמוד מול מצבי חיים מורכבים וקשים.

הייעוד של היחידה הוא להביא את מסרי המניעה למספר גדול ככל האפשר של ילדים ולמבוגרים המטפלים בהם במסגרות החינוכיות השונות.

ליחידה למניעת התעללות בילדים מספר מטרות:

1. העצמת הילד (empowerment). הכוונה היא לסייע לו לפתח כשרים נפשיים שיבססו אצלו את השליטה והאוטונומיה, כתנאי להתמודדות במצבי חיים מורכבים וקשים.

2. הכשרת המבוגרים העובדים במעגלי ההתחנכות של הילד. להכשרה יש מספר

כיוונים:

א. הכנה רגשית שתקל על הכלתם (containment) של תכנים וסיפורי חיים קשים. תהליך הקניית הכישורים לתלמידים בונה איכות תקשורת חדשה בינם לבין המחנכים. הוא יוצר יחסי אמון ויחסי פתיחות. לכן, חובה על המחנכים לפתח תשתית רגשית שתאפשר להם להאזין גם לתכנים קשים מפי התלמידים, ללא תגובות חרדה, בהלה וחוסר אונים. הפגשה מודרכת של המחנכים עם עולם התוכן של ההתעללות בילדים תכשיר אותם להתמודד עם התכנים הללו.

ב. מתן ידע מקצועי לגבי דרכים לאיתור הילדים הנפגעים.

ג. פיתוח דרכי תגובה הולמות לילדים שנפגעו.

ד. הכרת החקיקה הרלוונטית לתחום.

אלימות במשפחה – מהי?

אלימות כאורח חיים – מכיוון שתופעת האלימות כלפי נשים מאופיינת ברצף של

התנהגות מתעללת, ובהסלמה בחומרת ההתעללות, בדרך כלל לא מדובר בפעם אחתאלא באורח חיים של טרור ואלימות מתמשכים ומחמירים.

כיוון הפעלת הכוח – הדינמיקה במצבי אלימות במשפחה מאופיינת ע”פ רוב בקיומו שלתוקף וקיומו של קורבן או קורבנות ברורים. לעתים נטען כי הפעלת הכוח הנה דו

כיוונית וקיימת אלימות הדדית. יש להיזהר ממושג זה שכן, כל עוד לא בודקים את

איכות האלימות לא נדע אם זו יזומה או תגובתית.

דיפרנציאל הכוח – כיוון הפעלת הכוח איננו מקרי אלא שהוא פועל ע”פ דיפרנציאל הכוח כלומר, ההתעללות מופעלת ע”י בן משפחה עם עמדת כוח חזקה יותר כלפי בן משפחה עם עמדת כוח חלשה יותר. כך קורה, שע”פ רוב גברים מכים נשים והרבה פחות להפך, הורים מכים ילדים והרבה פחות להפך וכן הלאה.

אוכלוסיית היעד – אלימות במשפחה מתרחשת לאורך כל מעגל החיים. בעוד

שההתייחסות החברתית מתמקדת בעיקר בשתי תופעות מרכזיות מבחינת ההיקפים: אלימות כלפי נשים ע”י בעליהן ואלימות כלפי ילדים ע”י הוריהם, היא נוטה להזניח סוגי אלימות כלפי קבוצות אחרות שאולי מצומצמים יותר מבחינת היקפים אך קשים לא פחות כגון, אלימות בין בני זוג שאינם נשואים (בתקופת החיזור), אלימות כלפי הורים, כלפי קשישות, כלפי חריגים במשפחה, ילדים עדים לאלימות ועוד.

הגדרה מבחינה – כאשר מגדירים חשוב להתייחס לשונות הקיימת בסוג האלימות, כיוונה, חומרתה, שכיחותה, משכה, סיבותיה, נסיבותיה ותוצאותיה. צריך להיזהר מהכנסת הכל לקטגוריה אחת ובכך לגרום עוול לקורבנות לאלימות קשה וקיצונית. גם ההתערבות בהתאם חייבת להיות דיפרנציאלית (מבחינה).

בעייתיות בהגדרה – הגדרת התופעה הנה בעייתית ומורכבת שכן היא תלויה במידה רבה באינטרסים ובמדיניות של המגדיר, קיימת שונות ופער בהגדרת המעורבים בה לעומת הגדרת המתערבים בה, התחום האפור רחב מאד ואין הסכמה לכמה כוח נחשב ללגיטימי. יחד עם זאת קביעת מדיניות מחייבת הגדרה וזו, תחייב את המדיניות.

התפתחות התגובה החברתית לתופעת האלימות

מעבר מבעיה אישית לבעיה חברתית – אלימות במשפחה איננה תופעה המצטמצמת להיבט האישי והבין – אישי אלא שמדובר בתופעה חברתית – ציבורית רחבת הקף, קשה ומורכבת לפתרון, שלה השלכות על תחומי חיים רבים. ככזאת הגישה התאורטית שעומדת כיום בבסיס ההתערבות הנה הגישה האקולוגית שמניחה שיש להתמודד עם הבעיה החל מהרמה האישית, הבין – אישית, המשפחתית, רמת אנשי המקצוע והמוסדות המתערבים, הרמה החוקית ענישתית והרמה החברתית הרחבה.

מעבר מטיפול ארגונים לטיפול ממסדי – תופעת האלימות נגד נשים “יצאה מן הארון” ביוזמה רבה של ארגוני הנשים, כנסת ישראל ובמיוחד התקשורת. ארגוני הנשים הם אלה שפיתחו את השרות הראשון לנשים מוכות בשנות ה – 70 (מקלטים וקווי חירום). בשנת 1986 מינה היועמ”ש ועדה בראשותה של עו”ד יהודית קרפ עליה הוטל “ללמוד את סוגיית האלימות במשפחה ולהמליץ המלצות בנושא מדיניות החקירה, התביעה והמשפט בתחום זה…”. בפועל הרחיבה הועדה את נושאי הבדיקה ועסקה גם בסוגיות של טיפול, בריאות, מחקר ואחרות. ועדה זו היוותה נקודת מפנה דרמטית בכל הקשור לתופעת האלימות במשפחה ולאחר סיום עבודתה קיבלו על עצמם משרדי הממשלה השונים ליישם ולהרחיב את המלצות הועדה. כך קרה שהחל משנת 1990 מוקמה תופעת האלימות במשפחה במקום מרכזי ומועדף בסדר היום של משרד העבודה והרווחה אשר לקח על עצמו לפתח רצף עשיר של שירותים ומסגרות בתחום המניעה והטיפול בתופעה.

תרומה מיוחדת נתן לייחס לועדה הבין – משרדית (מדינה, הרמל, ואחרים) אשר העלתה על סדר היום את חשיבות הידוק הקשרים בין המשרדים השונים תוך מתן המלצות ספציפיות ודרכי יישום.

מעבר מאוריינטציה פמיניסטית לאוריינטציה מערכתית – משפחתית – בעוד

שבשנים הראשונות לטיפול בתופעת האלימות כלפי נשים המיקוד היה במתן עזרה

לנשים המוכות, בעיקר בתחומי ההגנה והייעוץ המשפטי ומתוך תפיסה אטיולוגית

שמדגישה את ההיבטים הסוציולוגיים – פמיניסטיים להבנת התופעה (מעמד האישה, חוסר שוויון, נחיתות נשים ועוד) בשנים האחרונות השתנתה הגישה לראייה מערכתית רחבה יותר של התופעה, ראייה קונטקסטואלית. העזרה ניתנת לנשים המוכות, לגברים האלימים, לילדים העדים לאלימות מתוך ראייה מערכתית רחבה תוך שילוב היבטים של הגנה, טיפול וענישה.

מעבר מתפיסה פתולוגית לתפיסה עבריינית – הגישה המרכזית להסבר האטיולוגיה

בשנים הראשונות לחקר וטיפול בתופעה היתה הגישה הפסיכו-פתולוגית (ע”פ המודל הרפואי) שהתייחסה למשפחה שיש בה אלימות כאל משפחה שחלק מחבריה סובלים מבעיות נפשיות והדרך להתמודד עם התופעה הנה דרך טיפול נפשי באותן בעיות. בשנים האחרונות גישה זו השתנתה בשני מובנים: ניתן דגש רב יותר למשתנים הסוציולוגיים להבנת התופעה ופחות למשתנים הפסיכולוגיים ובמקביל התוקף נתפס כאדם שאחראי למעשיו ושיכול לתת את הדין עליהם ולא כאדם סוטה/חולה שזקוק לטיפול נפשי.

ההתערבות

התערבות בין – תחומית – על מנת להתערב בצורה יעילה ולספק את מגוון השירותים הנדרש בתחום יש לשלב בין ההתערבות החוקית/משפטית, ההתערבות השיקומית/ טיפולית, ההתערבות המשטרתית/אכיפתית, ההתערבות ההגנתית/תכליתית וההתערבות החינוכית/מניעתית. להתערבות יעילה צריכים לחבור יחדיו המשרדים הממונים על ההיבטים השונים: משרד העבודה והרווחה, משרד המשפטים, משרד הבריאות, משרד החינוך, משטרת ישראל, משרד הפנים ורשויות התקשורת לפעולה לאומית – ממלכתית משותפת. החוליות החלשות עתה הן: מערכת הבריאות ומערכת החינוך.

רצף של שירותים – פיתוח השירותים יעשה ע”פ תפיסה אקולוגית לפיה קיים מגוון

רחב של שירותים בכל אחד מהתחומים: בתחום ההגנה (דוג’: מקלט לנשים מוכות,

מעון לגברים אלימים, דירות קלט, צו הגנה, שחרור ממעצר בערובה להתנהגות

טובה, בניית תוכניות הגנה), בתחום הטיפול (דוג’: טיפול פרטני – קבוצתי – משפחתי, טיפול קצר מועד – ארוך טווח, טיפול דינמי – טיפול משימתי), בתחום הענישה (דוג’: מאסר, מעצר הרתעתי, של”צ, צו מבחן), בתחום המניעה (דוג’: הסברה, שינוי עמדות, הגברת מודעות, חינוך לפתרון קונפליקטים, חינוך לזיהוי נורות אזהרה).

ככל שיורחב רצף השירותים שעומד לרשות איש המקצוע המתערב יינתן מענה שלם, מקיף ומתאים יותר לכל פרט ומשפחה.

אלימות היא עבריינות – אלימות במשפחה הנה התנהגות עבריינית – פלילית שלה

היבטים של חומרה יתרה בהשוואה לאלימות בין זרים ממספר היבטים: א. מדובר

ברצף של התנהגות מתעללת, ב. לאלימות במשפחה ישנו קורבן עיקרי וישנם

קורבנות משניים שסבלם אינו פחות, ג. הפגיעות הרגשיות – נפשיות כתוצאה

מאלימות במשפחה הנם טראומטיות יותר שכן מדובר בהתנגשות קיצונית בין המקום שאמור להיות הכי מגן ואינטימי למקום שהוא הכי פוגע ומזיק.

אחריות הממסד להגן על קורבנות – בחברה מתוקנת ומודרנית תפקידו של הממסד להגן על קורבנות של אלימות במשפחה. בדילמה הקיימת בין הרצון של חברה להגן על הקורבנותלבין המחיר של פגיעה בזכויות הפרט הנגזרת מהגנה זו צריך לגבור הערך של הגנה על קורבנות. אמנם חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו קובע ערך נורמטיבי עליון לחירותו האישית של הפרט, אך יחד עם זאת קובע החוק כי כל אדם זכאי להגנה על חייו, על גופו ועל כבודו.

אלימות קיימת בכל השכבות – אלימות איננה התנהגות המאפיינת שכבה מסוימת, מגזר מסוים או מעמד סוציו-אקונומי מסוים, זו איננה מנת חלקה של קבוצת אוכלוסייה מסוימת ואין נתונים המצביעים על קשר בין קיום אלימות לבין

משתנה חברתי כלשהו. יש לשבור את המיתוס כאילו אלימות במשפחה קיימת

בשכבות החלשות, אצל עולים חדשים, אצל אנשים פחות משכילים או אצל עדות מסוימות. יש לפתח מענים טיפוליים לכל שכבות האוכלוסייה ולכל המגזרים.

אלימות איננה סימפטום – אלימות איננה ביטוי לבעיות אחרות והיא איננה סימפטום לבעיות אחרות שכן להיות אדם אלים משמעותו לחשוב בצורה אלימה (שלגיטימי להשתמש בכוח על מנת לכפות את רצוני על הזולת), להרגיש בצורה אלימה (להחטיף רגשות – EMOTIONS INFLICTING , ליצור אווירת טרור ופחד) ולהתנהג בצורה אלימה (לצעוק, לקלל, להרביץ, לזרוק חפצים ועוד). הטיפול מחייב התייחסות לכל ההיבטים הללו ולא רק הפסקת האלימות הפיזית או זו הנראית לעין ובכך לפתור את הבעיה.

כל חברי המשפחה מעורבים וחיים תחת טרור – האלימות במשפחה יוצרת מציאות חיים בלתי נסבלת לכל חברי המשפחה וגורמת לפגיעות נפשיות – רגשיות קשות ביותר אצל הקורבן הישיר ואצל הקורבנות העקיפים בטווח המיידי ובטווח הארוך. החוויה העיקרית אותה חווים הקורבנות הנה חיים בפחד ובטרור שבאים לידי ביטוי בפגיעות קשות בדימוי העצמי, בהתנהגויות אוטומטיות ובלתי ספונטניות, באובדן וצמצום העצמיות, בהאשמה עצמית, בבדידות קשה, בקשיים בתפקוד, בפגיעה בהתפתחות, בחוסר יכולת לנבא ובחרדה מתמדת, בעייפות ותשישות קיצונית ובתגובות קשות רבות נוספות על המצוינות כאן.

שמירת הסוד – בגלל הסינדרום שמפתחים קורבנות לאלימות במשפחה הם מתקשים מאד בפנייה לקבלת עזרה. הקורבנות מאשימים את עצמם, מתביישים במה שקורה, פוחדים להיפגע ע”י התוקף אם יחשפו את המצב, אינם מגדירים את עצמם כקורבנות אלימות ומאבדים את האמון ביכולת הסביבה לסייע להם. גם התוקפים אינם פונים לעזרה שכן הם נוטים להתכחש לקיומה של בעיה ולהשליכה על הקורבנות. ע”פ הספרות פנייה לעזרה נעשית רק מספר שנים לאחר שמתחילה האלימות. אי לכך יש לבצע פעולות נרחבות של הסברה לאותה משפחה לצורך שבירת הסוד.

מטרות ההתערבות:

הגנה – הגנה על קורבנות הנה המטרה הראשונה שכן מדובר על סוגיות של חיים ומוות. לצורך הגנה על קורבנות יש לבצע הערכת מסוכנות ולפעול ע”פ תוצאות ההערכה. במצבי סיכון יש להפריד בין התוקף והקורבן באופן זמני באמצעות צו הגנה או במצבים הקיצוניים באמצעות מקלט, דירת קלט או הסתרה אחרת. לכל קורבן של אלימות במשפחה יש לבנות תוכנית הגנה מפורטת ואישית בשלב הראשון של ההתערבות. רק לאחר שהקורבן מוגן אפשר לעבור לסוגיות אחרות בטיפול בו.

טיפול ושיקום – ניתן לשבור את מעגל האלימות, להפסיק להשתמש באלימות ולהפסיק לספוג אלימות. ניתן לשקם את חיי המשפחה ובחלק מהמקרים לפרק את המשפחה ולבנות חיים חדשים ללא אלימות. ניתן ללמד את בני המשפחה התנהגויות אלטרנטיביות לאלימות במצבי לחץ וקונפליקט, לפתור בעיות אחרת, לתעל כעסים אחרת. ממצאי מחקרים רבים מראים על הצלחות משמעותיות (כ – %08) של יציאה ממעגל האלימות בעקבות טיפול. קשה מאד לשבור את מעגל

האלימות ללא סיוע (פורמלי או בלתי פורמלי). חשוב לציין יחד עם זאת כי לא בכל

המקרים ניתן לסייע. ע”פ הספרות כ – 20% מהגברים האלימים אינם ברי טיפול ומקרים אלו צריכים להיות מאובחנים בשלבים מוקדמים תוך הדגשת היבטים של הגנה על הקורבן והענשת והרחקת האלים.

ענישה והרתעה – הטיפול איננו תחליף לכך שאדם אלים ייענש על התנהגותו. בכך

שיחמירו עם עברייני אלימות במשפחה קיים מסר חברתי מרתיע לכל אלה הסבורים שהתנהגות אלימה בתוך הבית הנה לגיטימית ואיננה עניינם של גופים חיצוניים. חשוב לשלב את הענישה בטיפול (לאלו שברי טיפול) ולפתח רצף של עונשים שיהיו ברי יישום.

מניעה וחינוך – ככל שיושקעו משאבים רבים יותר בחינוך לפתרון בעיות, לפתרון

קונפליקטים, להתמודדות עם כעסים, לזוגיות שוויונית, לחיי משפחה, לכבוד בין אדם לרעהו תמנע התופעה ויושקעו פחות משאבים בהתמודדות עם תופעות קיימות. מניעה צריכה להיעשות במסגרות חינוכיות בשלבים מוקדמים ומאוחרים, דרך פרסום והסברה, דרך הרתעה, דרך חינוך ומתן כלים להורות טובה, דרך חינוך מבוגרים, דרך הגברת המודעות לחומרת התופעה, מאפייניה ותוצאותיה, דרך חיזוק של אוכלוסיות מיעוט חלשות (נשים, ילדים, מיעוטים, חריגים), דרך שינוי עמדות של אנשי מקצוע העוסקים בתופעה ובדרכים רבות אחרות.

איפיוני האישה המוכה

אישה מוכה יכולה להיות בכל גיל, בכל רמת השכלה ובכל שכבה חברתית-כלכלית; היא יכולה להיות עצמאית ומוצלחת בתחומי חיים אחרים. האישה המוכה רואה עצמה, ברוב המקרים, אחראית להצלחת הקשר הזוגי ולכן היא חשה פעמים רבות רגשות אשמה לאור אלימות בן הזוג כלפיה. היא נוטה להאמין כי קיומה של מערכת יחסים תקינה תלויה בה והיא זו שתוכל לשנות את המצב; אמונה זו נוסכת בה תקווה שהמצב אכן ישתנה. תחושה זו אף מתחזקת שכן בן הזוג המכה נוטה להאשים אותה באלימות שלו.

האישה מכניסה עצמה למעגל קסמים אשר בהרבה מקרים גורם להידרדרותה הנפשית. ככל שתלותה בבן הזוג גדלה, כך גדלה נכונותה לסבול את תהפוכותיו והתעללותו. היא מאשימה את עצמה יותר ויותר על שאינה עומדת בציפיותיו, היא מאבדת עוד ועוד מעצמאותה והאלימות – במקביל – רק הולכת ומחריפה.

במקרים רבים האלימות כלפי האישה אינה רציפה. ברוב המקרים קיים מעגל של אלימות – משלב צבירת הכעס, התפרצות, לאחר מכן שלב הפיוס וההתנצלות, עד לתקופת רוגע, וחוזר חלילה, תוך החרפת האלימות עם הזמן.

* אם את חוששת משינויים קיצוניים במצב הרוח של בן זוגך.

* אם את נכנסת לעתים קרובות לרצונו בן זוגך מכיוון שאת חוששת לפגוע ברגשותיו או חוששת להכעיס אותו.

* אם את מוצאת את עצמך מתנצלת בפני אחרים על התנהגותו של בן זוגך כשהוא מתייחס אלייך בצורה בלתי הולמת.

* אם פגישותייך עם חברייך ופעילויות שונות שלך תלויים ברצונותיו של בן זוגך או בתגובתו הצפויה.

* אם בן זוגך היכה אותך, בעט בך, דחף אותך או זרק עלייך חפצים במהלך התקפת קנאה או כעס.

*אם את חיה בתחושת סכנה מתמדת.

איפיוני הגבר האלים

בכל גיל, רמת השכלה ושכבה חברתית-כלכלית יכול להיות גבר אלים. רוב הגברים האלימים מתפקדים בצורה נורמטיבית ותקינה במערכות אחרות ובדרך כלל הם נראים סימפטיים ולא מאיימים.

מחקרים מצאו כי לגברים אלימים תכונות התנהגות כגון: אימפולסיביות, קנאה, התקפי זעם, שינויים במצבי רוח, רכושנות ותלות מוגזמת בבת הזוג. כ- 80% מהגברים המכים העידו כי היו חשופים בילדותם לאלימות – כילדים מוכים או כילדים העדים לגילוי אלימות כלפי אמם.

* אם הוא מנסה לבודד אותך ממשפחה וחברים.

* אם הוא קנאי בצורה קיצונית, עד כדי התנהגות אובססיבית כגון מעקבים, שיחות טלפון רבות, רצון לדעת היכן את נמצאת בכל רגע.

* אם הוא חשדן ונתקף חרדה מהמחשבה שאת בוגדת בו.

* אם הוא מאשים אותך ואת הסביבה בבעיותיו.

* אם הוא מתנהג כלפייך באלימות.

* אם הוא מאיים שיחריף את האלימות אם תספרי על כך למישהו.

* אם הוא מתכחש להתנהגותו האלימה ומעביר אלייך את האחריות להתפרצויות שלו.

* אם הוא מבטיח שרק אם את תשתני הוא ישנה את התנהגותו.

* אם הוא מאיים שיתאבד או יפגע בעצמו אם תעזבי אותו.

קו חירום לטיפול באלימות במשפחה

1-800-220-000

מרכז גליקמן לטיפול באלימות במשפחה מטעם עת”א ונעמת

אבחון אלימות והערכות סיכון, ייעוץ משפטי,

טיפול קבוצתי לגברים ונשים, כולל זוגות לפני נישואין

א’ – ה’ 15:00- – 09:00

טל: 03-6492469

טל: 03-6492470

ויצ”ו

קו חירום לנשים מוכות, 24 שעות ביממה

טל: 03-5461133

טל: 02-6514111

טל: 08-6376310

טל: 08-8550506

ל.א. – לחימה באלימות נגד נשים

ת.ד. 1495, הרצליה, מ. 46101

טל: 1-800-353-300

קו טלפוני 24 שעות בימים א-ה, בין השעות 18:00 – 00:31,

(ניתן לקבל עזרה גם בשפה הרוסית)

עבור נשים: 09-9505720

עבור ילדים ונוער: 09-9518927

נעמ”ת

ארלוזורוב 39, תל אביב, מ. 62098

מרכזי נעמת לטיפול באלימות במשפחה

ירושלים – א’ – ה’ 12:00 – 09:00

טל: 02-5610608

תל אביב – א’ – ה’ 15:00 – 09:00

טל: 03-6492469

חיפה – א’ – ה’ 12:00 – 09:00

טל: 04-8513079

המרכז לטיפול ולמניעת אלימות במשפחה

פתח תקווה

חיים עוזר 11, פתח תקווה, מ. 49361

טל: 03-9052536/7

המרכז הישראלי לתקשורת לא אלימה

השחם 32 (לידי גאמידה פורלייף (ישראל) בע”מ)

בית אמרגד, פתח תקווה, מ. 49170

טל: 03-9222026

פקס: 03-9242550

תוכנית 18+

מרכז ארצי ויש שלוחות באזורים שונים.

תוכנית שיקום סוציאלי לבני 30 – 18 שכונות המצוקה שאינם במסגרת

טל: 02-5847090

קו חירום עבור גברים מכים

טל: 03-6492470

בית נעם

האגודה לגמילה מאלימות במשפחה

טל: 09-7430358

טל: 09-7430478

מסקנות

המסקנה שלי “הנתקפים, בני המשפחה, אינם נוקטים אמצעים מספיקים, אם בכלל, בכדי למנוע ולהפסיק את האלימות, מתוך פחד כלשהו מפני התוקף” אומתה ע”י כך שברוב מקורות המידע בהם נעזרתי, הופיע המשפט שאומר כי נשים וילדים שותקים, ואינם מגלים את סבלם לגורמים מבחוץ.

נשים מוכות מפחדות מהחרפת האלימות כלפיהן ע”י בעליהן, ולכן לא מתלוננות. סיבה נוספת לכך, היא שלרוב הבעל מבטיח הבטחות, מתנצל, מראה סימני אהבה כלשהם כלפי אשתו, אשר משכנעים אותה שכל מה שקורה זה רק מאהבה.

אצל ילדים תמונת המצב שונה כמעה. הילד לא רואה שמשהו לא בסדר, כיוון שכך הוא גדל במשך כל ימי חייו, כך הוא חונך, ולעתים אף מחליט שזוהי בושה להודות בכך שההורים מכים אותו, או אחד האחים. את התוצאה אנו רואים בהתנהגותו בבית הספר, כלפי חברים וכלפי גורמים מ”בחוץ”. כלומר נטייה להכחשה, הסתרה, ואף גילוי אלימות.

*מבוסס על עבודת המחקר

מה למדתי

בעבודה למדתי על איפיון הגבר האלים, על איפיון האשמה המוכה, ועל עוד עובדות אשר לא הכרתי עד היום. אני מרגישה כי העבודה הזו תרמה לי מידע חיוני להמשך חיי, כי כעת אני מודעת לגורמים שיכולים לעזור לי, אם חס וחלילה אקלע למצב בו אני או מכר/ה שלי נסבול מאלימות. נדע שיש מספר גורמים בהם ניתן להעזר.

נדע גם איך לאבחן את האלימות, בעודה בהתפתחות, ונדע לעצור אותה (אפיוני גבר אלים ואישה מוכה) לפני שהתוצאות יהיו מחפירות.

בנוסף לכך, נחשפתי לדרכים בהן יש לנקוט במקרה של התעללות בילדים, ולדעת איך לגשת למקרה בניסיון לעזור. כמובן שיהיה עליי לפנות לגורמים סמכותיים יותר.

קיבלתי גם הגדרות חדשות למושג “אלימות במשפחה”. עד כה חשבתי כי אלימות במשפחה נובעת מכך שהגבר שיכור או משהו בדומה לזה. כעת אני מבינה כי הגבר לא בהכרח צריך להיות שתוי, אלא מודע למעשיו, וזה לא מפריע לו.

מדי יום ביומו אנו נתקלים בבעיות אלימות במשפחה, רק איננו מבחינים בכך. לדעתי, על כל אחד ואחד מאתנו לפקוח עין, ולשים לב לדברים חריגים אצל מקורבינו.

ביבליוגרפיה

1. מילון “אבן שושן”, ערך אלימות.

2. www.leadersnet.co.il

3. www.tolerance.co.il

4. www.daat.ac.il

5. www.education.gov.il/shefi

6. www.macom.org.il/violence.asp

7. www.ynet.co.il

תוכן עניינים

עמוד נושא

1 שער

2 תוכן עניינים

3-4 מבוא

5 אלימות במשפחה – מהי?

6 התפתחות התגובה החברתית…

7-9 ההתערבות

10-11 נשים מוכות

12 איפיוני האשה המוכה

13 איפיוני הגבר האלים

14-16 התעללות בילדים

17 יש למי לפנות

18 מסקנות

19 מה למדתי