1. הגיבור הטרגי

המחזה אנטיגונה הנו טרגדיה שבמרכזו עומדת הדמות הראשית אנטיגונה. במבט ראשוני נדמה כי אנטיגונה היא הדמות הטראגית במחזה – היא מצטיירת כדמות חזקה, בטוחה בעצמה, אמיצה ובעלת מוסריות גבוהה. תכונות אלה מתגלות במאבקי הצדקה שלה נגד קראון, מלך תבי, אשר אף הוא בטוח בצדקתו ובעל מעמד גבוה משל אנטיגונה מה שלא מונע ממנה לנסות ולהתנצח מעליו בויכוחים על חוקי אלים ומוסר עליון, ואף לדבר אליו בעזות מצח וביוהרה. מן ההתחלה אנו רואים את מוסריותה ומסירותה הרבה של אנטיגונה לבני משפחתה, המשפט “אחותי מרחם אם” שאומרת בתחילת המחזה מעיד על היחס שלה כלפי משפחתה כאשר המשפט מתייחס לא רק לאיסמנה אחותה, אלא מתייחס גם לאח אשר גופתו הושארה חשופה ללא קבורה. מן ההתחלה קבעה אנטיגונה כי לא תבגוד בערכיה, ותקבור את גופת האח למרות הצו המלכותי אשר אסר זאת. ברגע שקבעה זאת, נגזר גורלה ונפתחה שרשרת של מהלכים אשר סופם במותה, דבר הגורם לנו לחשוב כי היא הדמות הטרגית במחזה, אך משום מה חסרים מספר גורמים אשר לדעתנו מאפיינים דמות טרגית כגון המוטיב האנושי, שמתאפיין בלשקף תכונות אנושיות אשר יוכלו לחבר את הצופים למחזה. נראה תחילה כי אנטיגונה היא כמו רובוט המונחה ע”י מסלול קבוע מראש שלא ניתן להסיטה ממנו, אך על ערש הדווי אנטיגונה מתגלית כדמות אנושית ורגישה: “הביטו… זו דרכי האחרונה, זה מבטי האחרון אל נגה השמש… ללא מספד, בודדה… אני מובלת בדרך שנגזרה עלי. עוד רגע אחדל לראות את עין השמש הקדושה, ועל כך איש לא מזיל דמעה…” אך על אף צערה על מותה הקרב אין אנטיגונה מכה על חטא משום שידעה מן ההתחלה כי ענשה יהא מוות ולא חששה מכך, על כן ניתן לומר כי היא ידעה על גורלה הצפוי להיות מר ופשר מעשיה, וקיבלה אותם מן ההתחלה, ולא הסיקה מסקנות מהסבל או ממשהו אחר, מה שלא נראה תואם דמות טרגית אשר חווה את הטרגדיה במלוא עצמתה כאשר היא בשיאה ומסיקה מסקנות ממחיר טעויותיה. כך יוצא שמילותיה האחרונות של אנטיגונה הן אינן בגדר “אישור מחודש” לגורלה הטרגי כיאה לדמות טרגית אלא עצבות טהורה ואמיתית של אדם ביודעו כי זוהי דרכו האחרונה.
לכן הסקנו כי על אף שהיא אולי הדמות הראשית שעל גורלה מספרת הטרגדיה, אין היא הדמות הטרגית במחזה אלא אחת מן הכוחות הנעלים הנאבקים זה בזה במחזה ונגד גורלם הידוע מראש (כדרך כל הטרגדיות, הגורל הוא שלוקח חלק חשוב בניתוב הדמויות דרך העלילה אל קיצן או אל שיאן מבחינה רגשית ומוסרית ע”י הבנת השלכות מעשיהן).
מנגד לאנטיגונה עומדת דמות שנייה, אף היא חזקה ועקשנית אשר בטוחה בצדקתה – זוהי דמותו של קראון. קראון הוא מלך תבי, דודן של אנטיגונה ואיסמנה אשר קיבל את המלוכה לאחר מות הגבר האחרון לבית אדיפוס, אטאוקלס אחי אנטיגונה.
קראון הינו אדם חזק וקשה רוח המקרין מכוחו על כולם ומולך בעריצות בכוח הזרוע והפחד על תבי כאשר הוא הפוסק היחיד והצדק העליון, פרט לדברי האלים אשר אותם הוא רואה כנתונים לפרשנות. לאחר המלחמה קראון מוציא צו שקובע כי אין לקבור את פולינקס משום שבגד בממלכה כאשר בה להרסה ושאין לתת כבוד לבוגד כלאזרח ישר ולקברם זהה. רבות ניתן ללמוד על קראון מויכוחו עם אנטיגונה, כאשר היא נתפסת ומובאת לפניו ע”י אחד משומרי הגופה ומודה מידית בכיסוי הגופה. קראון רואה זאת כפעולה שחצנית שבאה לפעול תחת הוראותיו, וכבר אז פוסק כי דינה על המעשה יהיה מוות. אך כאשר מתקדמים בעלילה ובויכוחיו של קראון עם מתנגדיו לגזר הדין שקבע לאנטיגונה נראה כי הוא מתבצר בעמדת מגננה שבה הוא נועל את עצמו עד אשר לבסוף הוא מבין כי טעה, דבר הקורה רק לאחר הנבואה הקשה שמנבא לו טרסיאס ויעוץ מן המקהלה. אך אפילו לפני כן נראה כי ככל שהוא מתבצר יותר בדעתו כך גוברת אצלו התחושה של חוסר ביטחון, כדוגמת דבריו בנוגע לענשה של אנטיגונה – תחילה הוא קובע כי מוות יהא לה ולאחותה, אחר כך משנה את גזר דינו וקובע כי אנטיגונה לבדה תושלך למערה סלעית עם מעט מזון מחשש כי מותה ייפול על אחריותו וע”י כך לכאורה משאיר את גורלה ביד אל השאול (הדס) אותו היא כיבדה, מה שמעיד על כך שהוא מאבד את הביטחון בעונשיו ואף הופך לפרנואיד כלפי הסובבים אותו, אותם מאשים לא פעם בשחיתות ובבצע כאילו מקיימים קונספירציה שלמה כנגדו בעוד שהם רק מנסים להאיר את עיניו לדבר המשגה בעונש שקבע. נראה כי קראון מנסה כל כך להחזיק בכוחו וברמתו ולא מוכן לוותר ולחזור בו מחשש כי הדבר יתפרש כחולשה, וכתוצאה מכך עיניו הופכות עיוורות לצדק והוא אינו מוכן אפילו לשקול את דבריה של אנטיגונה בייחוד שהיא אישה ואף לא את דברי הסובבים אותו. לכן אנו בחרנו כגיבור הטרגי את קראון משום שהוא זוכה לסבל הרב ביותר במחזה כאשר מגלה את טעותו ולאחריה מגלה כי איחר את המועד וגורלו נחרץ לשאת בסבל שאחרי מות אנטיגונה ומות בנו כפי שניבא הנביא ובהם הוא רואה עצמו כאחראי בלעדי. נבדוק את היות קראון גיבור טרגי לפי הפרמטרים שנתנו קודם:
1. מעשה מביש – המעשה המביש במחזה אנטיגונה הוא הצו אשר הוציא קראון שלא לקבור את המת. קראון מפר חוק מוסרי שעיקרו הפקרת המתים ע”י החיים. אנטיגונה שמפרה את הצו, מנסה להגן בעצמה על החוק המוסרי ועל חוקי האלים שמהווים מערכת חוקים נצחית שאין לאדם רשות להפר ומסיבה זאת גוזר עליה קראון מוות. מרגע שקראון הוציא את הצו הוא החל בשרשרת האירועים אשר מובילים לסוף המר.
2. סבל – שני הגיבורים הינם דמויות טרגיות – אנטיגונה שסובלת מחרפת אי קבורת אחיה, מחוסר ההבנה של אחותה את משמעות הדבר בעיניה ומהדרך אל מותה בא היא מסכמת את חייה שנדונו למוות שלא בצדק. אך אנטיגונה היא קורבן הגורל, כיאה לטרגדיות, ולכן אין אנו רואים בה את הגיבורה הטרגית, כי סבלה מסתיים בגדולה, בכך שהיא מתה למען הדבר הנכון בעיניה ואף למן הצדק הסופי כפי שמתברר לאחר מותה עם סיום המחזה. לעומתה קראון סובל מאופיו העיקש ומעיוורונו. קראון זוכה לסבל שנובע מאשמתו הבלעדית בגורלו המר ולכן כאבו בעינינו הוא הגדול ביותר, הוא סובל כאשר מתגלה לו הסדק בשלטונו ובבסיס כוחו שעליו הוא נתלה במפגשים עם אנטיגונה ועם הנביא טרסיאס וכמובן כאשר הוא אוחז בגופת בנו ומבין כי הוא האשם והוא האחראי, הוא בעצם מבין את מעשיו וסובל בצורה הכי טהורה וקשה שיכולה להיות.
3. ידיעה – קראון עובר את שלב ההיוודעות בשלבים שונים לאורך המחזה כאשר אנשים רבים באים ומספרים לו ורומזים על טעותו, אך הוא מבין זאת רק בשלב מאוחר ומחליט ללכת ולשחרר את אנטיגונה בעידודו של טרסיאס ומבין שאת מעשיו יהיה עליו לתקן אך היה זה מאוחר מדי.
4. אישור מחדש – האישור המחודש מתבטא בצורה בולטת בסוף המחזה כאשר הוא עומד אוחז בגופת בנו ומבין לאיזה עוול גרם. בשלב הזה הוא מבין מתוך הסבל שלו את אשמתו על מות בנו ועל הריגת אנטיגונה שהיתה חפה מפשע ומגיע לשלב שאין הוא רואה טעם בחייו ומבקש למות.

לפי הקריטריונים הנ”ל קראון מתגלה לנו כגיבור טרגי קלאסי המעורר אפילו מידה של חמלה כלפיו, למרות שהוא זה שהביא את סבלו עליו. אך למרות זאת זוהי דווקא אנטיגונה שמביאה את הקהל לקתרזיס, לפורקן, אך על כך נרחיב בהמשך.

2. התפתחות הקונפליקטים הדרמטיים המחזה

א. במחזה אנטיגונה ניתן למצוא מספר קונפליקטים הבאים לתאר את החברה באותה תקופה ויחסים שונים בין אנשים שונים ובעלי דעות שונות, ובין אנשים בעלי קרבה משפחתית. הקונפליקטים הדרמטיים במחזה מתפתחים ומתרבים לאורך העלילה ויוצרים מטענים נוספים על הצופים ועוד נקודות למחשבה בנוגע לאופי הדמויות ולאינטרסים שלהם.
ניתן למצוא קונפליקטים דרמטיים כבר בשחר המחזה ועד לשיאו הטרגי שבו כל המטענים שנוצרו לנו לאורך העלילה נפרשים ואף מקבלים פורקן.
1. קונפליקט ראשון ניתן למצוא בתחילת המחזה כאשר אנטיגונה פונה לאחותה איסמנה ואומרת לה כי היא מתכננת לקבור את גופת אחיהם פולינקס על אף שקראון המלך הוציא צו מפורש האוסר זאת. כאן אנו רואים קונפליקט משפחתי בין אנטיגונה לאחותה, כאשר אנטיגונה גורסת כי זוהי חובתן המוסרית כלפי אחיהן לקבור את גופתו: “שמעת מה שקרה ועוד מעט תראי אם את יאה למוצאך או פחדנית… האם תתני ידך לשאת את הגופה?…” בעוד שאיסמנה חוששת להפר את צו המלך ועל סמך ההיסטוריה המשפחתית שלהן שרווית זוועות ומיתות: “הו אחותי, חשבי על אבא, איך אבד אפוף שנאה…איך זו אשר היתה אמו וגם אשתו הצמידה חבל לצווארה והתאבדה. חשבי על שני אחינו אשר ביום אחד שפכו דמם יחדיו…”
2. עם התפתחות העלילה אנו נתקלים בקונפליקט שני שהוא גם המרכזי במחזה – הקונפליקט בין אנטיגונה לקראון. אנטיגונה נתפסת ומובאת לפני קראון, אז עוד לא נוצר קונפליקט של ממש משום שקראון עוד נותן לאנטיגונה “שביל יציאה” בשאלתו: “האם עשית את הדבר?…” ואח”כ בשאלה: “האם ידעת שצו אסר את הדבר?…” כאשר הוא נענה בתשובה חיובית נחרצת לשתי השאלות נוצר חיכוך וקרב התנצחויות מילוליות קשה, כאשר כל צד מביע את דעותיו בצורה עיקשת ולעתים בוטה, ונראה כי ידוע מראש שבגישה הזו כל הויכוח חסר טעם מבחינתה של אנטיגונה שנאבקת באדם שהוא במעמד גבוה ממנה (קראון הוא מלך תבי) ולכן השימוש בגישה התוקפנית כלפיו נראה כחסר אונים אך בכל זאת אנטיגונה העקשנית “יורה” את טענותיה. היא מודה כי לא קיימה את הצו של קראון ביודעין ובמזיד ומסבירה זאת בכך שזהו לא צו שנקבע ע”י זאוס או ע”י אלי השאול ולכן אין לו תקף שמאפשר לפגוע בדבר האלים אשר קובע כי את המת צריך לקבור: ” הרי לא זאוס את הצו פרסם… לא חשבתי שלפקודותיך תקף לרמוס חוקי אלים בלתי כתובים…” (בימים ההם, טענו כי רק ע”י קבירת המת נשמתו תוכל להגיע לעולם המתים ולידי אל השאול. אי קבירת המת גרמה לכך שאלי השאול לא קיבלו את המגיע להם ואל כן הצו של קראון הינו אסור לפי חוקיהם) והיא אף מוסיפה ואומרת שהיא מודעת לכך שענשה יהיה מוות כפי שנאמר שינתן לקובר הגופה והיא אינה חוששת מעונש: “ידעתי שאמות, אתה חושב שלא?… למות לפני זמני זה רווח בעיני…. אילו הפקרתי את בנה של אמי ללא קבורה, היה מכאיב לי, ענשך אינו מכאיב…” אך פרט לאלה אנו יכולים לראות את אופייה קל הדעת וחם המזג של אנטיגונה כאשר היא מוסיפה ואומרת:”אולי טיפש פוסל אותי בתור טיפשה…” ובכך פוגעת באופן ישיר בקראון ברמה האישית דבר שמרתיח את דמו ושעליו לא יוכל לסלוח. קראון לא יושב שותק למשמע דבריה ותוקף חזרה באומרו שדווקא עקשנים קל לדכא, קורא לאנטיגונה שחצנית ויהירה ופוסק כי דינה ודין אחותה יהא מוות: “היא מעזה להתייהר במעשה וללגלג… אדאג שהיא ואחותה לא ינצלו ממוות בחרפה…” (מראה על קלות דעת גם אצל קראון, הוא פסק לפני שטרח לבדוק את מעורבות איסמנה בדבר) ומוסיף ואומר לה הכיצד אין היא מתביישת שהיא נבדלת מכל האנשים שקיבלו את הגזרה ושותקים למרותו, ואומר לה שמעשה זהה לחלוקת כבוד לבוגד אשר הרג את אחיה ובא להחריב את תבי אך אנטיגונה דבקה בטענתה כי המעשה הוא כדבר האלים. אנטיגונה: “אני אזכה בתהילה על שקברתי אח, כל אלה היו אומרים שבחי לולא הפחד… הם בעדי אבל עוצרים בלשונם…לא לשנאה נוצרתי, אלא לאהוב…”
קראון: “את חולקת לו כבוד כמו לבוגד… הוא בא לכבוש והשני להגן…אויב נשאר אויב גם אחרי מותו, רדי לשאול ואהבי את המתים…”
כאמור מדובר כאן בקונפליקט המרכזי במחזה כאשר קראון ואנטיגונה מהווים שני כוחות הבאים משני כיווני אמת שונים הנאבקים זה בזה על “של מי האמת האמיתית” כאשר כל צד בטוח בצדקתו ומוכן להגן על עקרונותיו גם בחירוף נפש.
3. בלב הויכוח בין קראון ואנטיגונה מתגלה קונפליקט נוסף, כאשר קראון קורא להביא את איסמנה וזו באה בוכה. היא לוקחת על עצמה מן האחריות למעשה, אך אנטיגונה לא מקבלת את דבריה בטענה שהצדק יודע מי פעל ושהיא ידעה כי גורלה מוות בעוד שאיסמנה בחרה לחיות וכך יהא. הקונפליקט המשפחתי הנוסף מתחבר לקונפליקט הראשון המוצג בתחילת המחזה אלא שפה מתגלה לנו הקרבה הגדולה בין האחיות כאשר איסמנה מבקשת למות יחד עם אנטיגונה, אלא שהלה לא מסכימה לדבר. כעת מנסה איסמנה להצטרף לויכוח לטובת אחותה ומנסה לגרום לקראון רגשות אשם על הריגת ארוסת בנו אך קראון איש קשה ודבריה אינם נוגעים בו כלל.
4. הקונפליקט הבא במחזה הוא בין קראון לבנו היימון לאחר פסיקת האב בדבריו מותה של אנטיגונה ארוסתו של היימון. פה מדובר בקונפליקט משפחתי נוסף אלא שבו נכנסים מאפיינים שבין אב לבן. היימון נמצא במצב שבו נאמנותו כלפי אביו עומדת למבחן כאשר הוא אינו בטוח בצדקתו או אינו מסכים כלל עם דעתו של אביו.
התפיסה המקובלת בתקופה ההיא ואף בימינו היא שהמבוגרים יותר הם הצודקים ושצריך לכבד את דבריהם ולקבלם משום שהם יותר למודי ניסיון ובעלי הבנה מעמיקה יותר לדברים שבהם ילד עוד אינו זכה להתנסות ולהפיק לקחים, אך במקרה הנ”ל היימון מחליט לעמוד לפני אביו ואומר לו כי הוא שומע את לחשושי ההמונים אשר אינם מסכימים עם גזר הדין שניתן לאנטיגונה ומפציר באביו לנסות ולאמץ דעות נוספות ואף מנסה ללמד את אביו פשרה בעזרת שני משלים על האילן היודע להתכופף בעת סערה ולכן שורד, ועל הספן המקפל את מפרשי ספינתו בעת סערה כדי לצאת ממנה בשלום: “על גדות נהר גועש אילן שמתכופף מציל את ענפיו ואילו עץ נקשה נשבר ונעקר… ספן המותח מפרשו בלי להרפות, סופו שמתהפך וספינתו נסחפת…” ואף אומר לאביו כי הוא מבין שהוא צעיר אך בכל זאת מנסה לעוץ עצה טובה, אלא שקראון לא מקבל את דעת בנו: “אנחנו בגילנו נצטרך ללמוד חכמה אצל בחור צעיר כזה?…” אך היימון מוסיף ומנסה להסביר לאביו כי זוהי דעת העיר,אך קראון עקשן ואומר כי הוא שמולך ולא העיר ומאשים את בנו בצידוד בדברי אנטיגונה ובבגידה בו. הויכוח נגמר כאשר היימון עוזב נסער את קראון אשר רותח על דברי בנו אשר הועלו כנגדו.
5. הקונפליקט הבא במחזה הוא כאשר הנביא העיוור טרסיאס בא לפני קראון ואומר לו כי מעשה השארת הגופה חשופה היה טעות חמורה אשר פגעה קשות באלים שכעת לא מוכנים לקבל קרבן, הוא מסביר לקראון שמותר לטעות אך חשוב לדעת לתקן את הטעויות ולא להתעקש ולוותר ולקבור את המת. אלא שקראון רואה בדברי הנביא דברי כזב, הוא חושב שכולם בחרו בו כ”מטרה לחיציהם” ומאשים את הנביא בתאוות ממון וקורא לו מושחת: “ידוע שהנביאים רודפים ממון… אתה נביא מוכשר אבל את המושחת…” . בתגובה להאשמות ולשחצנותו של קראון מטיח בו טרסיאס נבואה נוראית האומרת שקרוב היום שבו ימות בנו (היימון) ושקירות ביתו עוד ירעדו מבכי נשים מקוננות ושכל העיר תזעם עליו ותתמרד: “…תמסור אחד שזרעך הוליד בתור גוויה שמכפרת על גוויה… אלות מענישות אורבות לך… בביתך יקוננו על אנשים ועל נשים…כמו קשת אני יורה חצים הישר אל תוך לבך, ולא תברח מצריבתם…”
קונפליקט זה מבטא את שיא העימות בין חוק המלך לחוק האלים, כאשר קראון מאמין שהצו שלו תואם את רצון האלים ושלא היה צריך לקבור את הבוגד בעוד שטרסיאס מנבא נבואות זעם לקראון ושמעשהו ימיט שואה על משפחתו ועל העם.
נבואות טרסיאס משאירות את קראון חושש לגורלו כי על אף האשמותיו את הנביא בשחיתות, המקהלה מזכירה באוזניו כי נבואות טרסיאס לעולם לא טעו וקראון מבין כי חטא ומחליט לתקן את הנעשה.
ב. לדעתנו השיא הדרמטי במחזה הוא הרגע שבו אנטיגונה הולכת לעבר מותה שנגזר עליה
ע”י קראון על כך שהפרה את הצו שהוציא. בסצנה זו אנטיגונה מובלת לעבר מערת הקבר שאליה היא אמורה להיות מוכנסת ומותנית לחסדי אלי השאול בדבר חייה או מותה. אנטיגונה הולכת בדרכה האחרונה ומספידה את עצמה על גורלה המר ועיוות הצדק שנגרם לה וזוכה לתגובות מצד קראון והמקהלה. בדבריה היא מעוררת רחמים ומגלה את סבלה העמוק: “הביטו, אזרחי מולדתי, זו דרכי האחרונה…הו אומללה, אין לי מעון, לא מעל ולא מתחת… ללא מספד, בודדה, בלי בעל, אני מובלת בדרך שנגזרה עלי…”
אנטיגונה שעד עתה הצטיירה כדמות עקשנית המוכנה למות למען הערכים שלה, מתגלית לנו כדמות אנושית כאשר היא מבקשת רחמים ומראה כי היא מודעת אל המקום אליו היא הולכת ולכאב שבעובדה שלא תזכה להינשא לאהובה היימון וזוכה לדברי עידוד מן המקהלה על כך שהיא מתה בהגנה על חוקי האלים – בתהילה ולא ממחלה או מוות מסוג אחר: “ואולם בתהילה ובשבח את הולכת אל תהום המתים. לא עקב חולי ממאיר, לא מדקירת סכין…” כחלק מדבריה משווה אנטיגונה את מצבה לניובה שהיתה מצאצאי אלים וזכתה לגורל דומה לגורלה כאשר נכלאה בסלע והפכה למצבת אבן אשר עודנה מתייפחת על גורלה. אך במהרה המקהלה מזכירה לה להצניע לכת בעת היא מספידה את עצמה, כי אין היא בת אלים ולא ראויה “להשתבח בכך שהיית שותפה לגורל צאצאי אלים…”. עצם ההשוואה הנעשית ע”י אנטיגונה היא בגדר חטא ההיבריס – אנטיגונה שהיא מלאת רחמים עצמיים אך בכל זאת מלאת גאווה. בדרכה האחרונה היא מבקשת שיזכרו שדינה עוות, ואת הקללה שרבצה על משפחתה,אך שוב המקהלה מתערבת ומזכירה לה כי היא זו שבחרה במותה: “מזגך העצמאי הרס אותך…” ואז בדברי שבר וכאב היא מעידה שוב על מר גורלה ועל כך שלא זכתה להינשא וללדת ילדים אך משלימה עם גורלה ומאחלת כי אם דברי קראון לא נעשו כרצון האלים, שיענישוהו כפי שחטא לה.
אנו רואים בקטע הזה את שיאו הדרמטי של המחזה בכך שכאן הקהל זוכה לתגובה גלויה ומלאת רגש מצד הדמות הראשית אשר משפיעים עליו באופן ישיר (קתרזיס), ובהם מוצגת הדמות הראשית באור אחר ממה שנראתה קודם וממחישה את אחד החלקים היותר מזוויעים של המחזה – את מותה שלה. בסצנה זו במחזה אנו, הצופים/קוראים, מתמלאים חמלה ורחמים כלפי אנטיגונה אשר דינה עוות והולכת עצובה ואומללה אל מותה. לדעתנו הסצנה הזו משפיעה רבות על קהל המחזה בכל הקשור להתחברות למחזה ולכן רואים בזה את שיא הטרגדיה. גם מבנה הסצנה שבה מוצג מונולוג דרמטי רגשני של הדמות הראשית לראשונה במחזה והיא אף זוכה לתגובות שונות, חלקן תומכות וחלקן קוטלות, מצד משתתפים נוספים במחזה אשר גורמים לנו לתהות בנוגע למעשי המשתתפים השונים במחזה ולגבי צדקתם של אנטיגונה ושל קראון.

3. הפרת הסדר בדרמה

א. תבי אמנם עיר שזה עתה יצאה ממלחמה קשה שבה איבדה את שליטה הבן האחרון למשפחת אדיפוס, אך בכל זאת נראה כי עומדת על רגליה וממשיכה בשגרת חיים אלא שהסיפור הטרגי שפוקד אותה, המסופר במחזה “אנטיגונה” שוב מפר את השקט ומונע מהחיים להמשיך כהרגלם. כידוע אין מדובר בצרות האישיות של משפחה פרטית קטנה מהעיר תבי, אלא במשפחת המלוכה הגדולה אשר כל מעשיה וכל צרה או קונפליקט אשר פוקדים אותה זוכים לתגובות רבות וביקורת מן העם. ( אמנם אין הביקורת נעשית בפומבי או בקול רם אלא רק בדלתיים סגורות מהפחד שקיים תחת שלטונו העריץ של קראון, על הביקורת והתגובות אנו שומעים מדברי אנטיגונה מול קראון כאשר אומרת לו כי העם היה מסכים איתה אילו היה יכול לומר דעתו בקול ולא חשש מפני העונש שהציב המלך, ואף בדברי היימון באומרו לאביו כי הוא נמצא בעם ושומע אנשים מתלחשים בדברי התנגדות למעשיו בהענשת אנטיגונה ). הפרת הסדר יכולה להיגרם ע”י גורמים רבים כגון: הגורל – אשר מטה חיי אדם מסדרם למשהו צפוי וידוע מראש שיגרור לעיתים השלכות מרחיקות לכת ולכן ניסה האדם להיאבק נגד גורלו לא פעם אך תמיד נכשל, מעשה מסוים שעושה דמות ראשית במחזה אשר היה אסור לעשותו או אשר הוביל לשרשרת של קונפליקטים שסופם טרגי יכול להוביל להפרת הסדר הקולקטיבי של החיים במשפחה שבה הסיפור דן ובחיי הסובבים כולם. במחזה “אנטיגונה” אנו רואים כי הפרת הסדר לא נעשתה משום מאבק של אדם נגד גורלו מעצם העובדה שאנטיגונה אשר קברה את אחיה ובכך שינתה את סדר החיים היומי של הממלכה, ידעה את גורלה ואף הלכה במודע בדרכו. אנו יכולים לשער כי אם אנטיגונה לא היתה עושה את אשר עשתה ולא היתה מפרה את צו המלך בקבורת פולינקס, לא היתה שום סיבה לשינוי הסדר הקולקטיבי בעיר תבי או בממלכה עצמה וחיי כולם היו ממשיכים במסלולם, אלא שבמעשה אנטיגונה הטתה את סדר החיים הרגוע לכיוון אחר שהשתלב יפה בגורלה והוביל לקיצה הטרגי שלה עצמה ולסופו הטרגי של המחזה כולו. ניתן לראות במעשה אנטיגונה את הפרת הסדר העיקרית אלא שהצו שהוציא קראון הוביל בהחלט להפרת סדר זו משום שהפר את הסדר של האלים – הסדר הטבעי ואת הסדר המוסרי באי-קבירת אדם מת, הוא הלך נגד דרך המוסר והטבע ובכך גרר את מעשה של אנטיגונה ולכן הינו שותף להפרת הסדר הגדולה במחזה.
ב. הפרת הסדר משפיעה על המשך העלילה בכך שכל דבר שיתרחש מרגע הפרת הסדר יהיה תוצר ישיר של הפרה זו – אחרי שאנטיגונה נמצאת אשמה בהפרת הצו של קראון ושהוחלט על ידו כי ענשה יהא מוות “נוצרים” שורת אירועים אשר קשורים ישירות לאותה הפרה ועונש: 1. שיחת היימון וקראון אביו באה בתגובה להחלטת קראון להוציא להורג את אנטיגונה,אנו יכולים לדעת זאת בבירור בעזרת דברי המקהלה: “אך הנה היימון, אחרון בניך, האם הוא בא כמתאבל על גורל ארוסתו, אנטיגונה, דואב על נישואיו שנתבדו?” בעצם המקהלה שואלת את השאלה המתבקשת – מה תהיה תגובת היימון לנעשה? ואכן בשיחה המתנהלת בין היימון לקראון, היימון מייעץ לאביו להקשיב לדברי העם שאומרים שלא להרוג את אנטיגונה אך זוכה רק לתגובה עקשנית מצד אביו המסרב לקבל את עצתו. ניתן לומר כי בסירוב קראון לקבלת עצת בנו הוא אף הפר במידת מה את הסדר החברתי בכך שהוביל למרירות בעם כלפי החלטות השליט.
2. שיחת קראון והנביא העיוור טרסיאס אשר באה בתגובה לאי קבירת המת ע”י קראון אשר בכך כפר ברצון האלים אשר מסרבים לקבל מעתה מנחות. קראון שוב מסרב בגאוותנות לקבל גם את עצת זה בדבר קבורת המת עד אשר זה מנבא לו רעות ועוזב. אך לאחר עזיבתו קראון מבין את משמעות מעשיו, נכנע לפחדיו ומחליט לתקן את מעשיו.
פרט לפגישות הנ”ל אשר באו בתגובה לנעשה בהתחלה, הובילה הפרת הסדר בסופו של דבר לסוף הטרגי של המחזה שבו מתים אנשים נוספים פרט לאנטיגונה שאת מותה בחרה בעצמה, אך שניתן להסיק כי ממעשיה בהתחלה, גזרה אנטיגונה לא רק את גורלה אלא גם את גורל ארוסה ואמו אשר מתו בעקבותיה, אך אין רושמים את אירועים אלה לחובתה משום שהמשגה הטרגי שהוביל בעצם לכל זה היה במתן הצו האסור מלכתחילה ולא מהפרתו ע”י אנטיגונה אשר שינתה את כל הסדר החברתי, המוסרי והטבעי של המחזה.
ג. המחזה מסתיים באישור מחודש של ערכים. הסדר שב אל כנו, קראון מבין שעליו להיכנע ולוותר, שהצו שהוציא היה לא צודק והוא אכן ניגש לתקן את העוול
שגרם. אך כפי שידוע היה כבר מאוחר מדי, המוות שכן בארמונו וקראון נשאר
סוכה על הריסות ביתו לאחר שכל משפחתו גזרה על עצמה מיתה.
האישור המחודש של הערכים ניכר בדבריו האחרונים של קראון: “הו טרופי,
טעויותיי העיקשות, הקטלניות! הביטו, הרגתי את בני, הו החלטותיי השגויות!…”
“אוי, את אשמתי איני יכול לזרוק על מישהו אחר!” אומר קראון בכאב לב על מות בנו ואשתו. הודאתו באשמה מדגישה את המסר החינוכי של הטרגדיה היוונית,
תפקידה להראות שהגאווה עלולה להמיט שואה על בני אדם ושהחוקים האמיתיים
שקיימים הם החוקים שנקבעים ע”י האלים ולהם צריך לציית.
קראון שמרד בדברי האלים והיה עיקש מדי וגאוותן מכדי לראות את טעותו בא על ענשו ואנטיגונה שלחמה למען הצדק ונגד עיוות הדין מצאה את מותה משום
שניסתה לבצע את צדק האלים בעצמה ולא נתנה להם לפעול בדרכם.
ולאחר אלה מסיימת המקהלה במסר המסכם של הסיפור: על האדם לנהוג בתבונה
ולא לפגוע בכבוד האלים ושעבור גאוותנות אנשים משלמים מחיר כבד עד שלעת
זקנה הם לומדים את לקחם:” התבונה היא התנאי העיקרי לאושר. וגם אין לפגוע בכבוד האלים. עבור מילים גדולות משלמים אנשים יהירים במכות גדולות, עד
שלעת זקנתם הם לומדים תבונה”.

4. תפקידו של טרסיאס הנביא במחזה

א. תפקיד הנביא משפיע על המשך העלילה בכך שכאשר הוא בא ומסביר לקראון בתיאור רב רושם כי שגה, ושפגע באלים (הוא ניסה להקריב קרבן אלא שהקרבן לא התקבל משום שהאלים סירבו לקבל קרבנות על המזבח שטומא על ידי העופות שניזונו מגופת פולינקס), כעת זוהי לא רק אנטיגונה שמפנה טיעון “מתרץ” למעשה קבורת אחיה אלא דבר הנביא נותן אישור ותוקף דתי לכך שקראון הפר את חוקי האלים במעשהו.
דבר הנביא על אף שעורר תגובה תוקפנית מצדו של קראון שפקפק באמינות דבריו, חדרו עמוק אל לבו מה שהשפיע על הבנתו את מעשיו ושאכן טעה וגרם עוול כבד באי קבירת המת ובהענשת אנטיגונה, זהו דבר שרבים ניסו לומר ולרמוז לקראון לאורך המחזה אלא שרק הנביא בעזרת נבואה קשה הצליח לחדור אל לבו של קראון בדיוק איפה שכואב (גם בזכות העובדה שקראון הכיר את הנביא שאף ניבא את מותו של בנו הראשון ולכן לא פקפק הפעם קראון בדבר הנבואה על בנו השני) וע”י כך לשכנעו לסגת מעקשנותו ולוותר.

ב. טרסיאס היא אמנם דמות משנה אך יש לה תפקיד חשוב בחידוד הקונפליקט הטרגי המרכזי שבמחזה שבין חוק המלך לחוק האלים. הקונפליקט בא לידי ביטוי לראשונה בדברי אנטיגונה המנסה להסביר בפני קראון שהשארת הגופה חשופה הינו מעשה הנוגד את חוקי האלים שאותם היא רואה כחלים על כל בני האדם אפילו אם מנוגדים לחוקי ארץ ומלך. תרומת טרסיאס היא במתן אישור ותוקף דתיים לדברי אנטיגונה (ראי סעיף א’).
בנוסף הופעתו מסייעת לעצב את דמותו של קראון ומציגה את עקשנותו אך מראה גם כי הוא איש היודע פחד, כניעה וויתור וכך לאחר הפגישה עם טרסיאס, קראון מבין את טעותו ויוצא לתקנה.

5. מושגים:

אקספוזיציה

האקספוזיציה במחזה מהווה הקדמה, פרולוג אשר באה להציג את הרקע להתרחשויות במטרה להכניס את הצופים שאפילו אינם מכירים את הסיפור לתוך העלילה.
הרקע הניתן באקספוזיציה כולל את תיאור המקום, הזמן שבהם לוקח חלק המחזה ומציג את הבעיה המרכזית במחזה ואת הדמויות המרכזיות.
א. מקום – הדרמה מתחוללת בארמון המלך ובפתחו (זה יהיה המקום היחיד בו המחזה יתקיים וכל מעשה אשר יבוצע מחוץ לכותלי הארמון יסופר רק ע”י שליחים).
בפרולוג מתוארת לנו פגישתן של אנטיגונה ואיסמנה אחותה בפתח הארמון, שאר המחזה יעשה בתוך הארמון.
ב. זמן – המחזה מתחיל עם עליית השחר לאחר הדיפת צבא ארגוס אשר תקף את תבי.
ג. רקע להתרחשויות – שיחת האחיות בסצנה הראשונה מכניסה את הקורא/צופה למחזה.
השיחה מאפשרת להכיר את הרקע המשפחתי של אנטיגונה ואיסמנה אשר קשור להמשך העלילה. בשיחה הן מתייחסות הן לקורות אביהן (אדיפוס), אמן (יוקסטה) ואחיהן (אטאוקלס ופולינקס) אשר הרגו זה את זה. סיפור אנטיגונה ומשפחת אדיפוס כולה היה ידוע באתונה אך האקספוזיציה חשובה כדי למקד את העובדות החשובות המעצבות את הבעיה העולה מן המחזה.
אנטיגונה: “האם יש עוד צרה שזאוס לא המיט על שתינו כיורשות פגעיו של אדיפוס?…”
איסמנה: “הו אחותי, חשבי על אבא, אך אבד פוף שנאה…שלח ידיים וניקר את שתי עיניו…וגם אשתו הצמידה חבל לצוואר והתאבדה…שני אחינו, שני האומללים ביום אחד שפכו דמם ביחד…”
ד. הדמויות המרכזיות – בפרולוג מופיעה הדמות המרכזית הראשונה הלוא היא אנטיגונה שעל שמה קרוי המחזה. איסמנה, אחותה, הינה דמות משנה שבאמצעות ויכוחה עם אנטיגונה נחשפת עמדתה של אנטיגונה.
הדמות המרכזית השנייה במחזה – קראון תופיע בשלב מאוחר יותר, בשלב זה מסופר רק על הצו שהוציא.
הבעיה המרכזית של המחזה – הבעיה המרכזית במחזה טמונה בצו שהוציא קראון, המלך החדש. הצו הזה שהוצא לפני תחילת המחזה הוא שמניע את כל המחזה.
אנטיגונה מתנגדת לרעיון שאחיה לא יזכה לקוברה הולמת ומורדת בצו. היא מפרה את הצו והולכת לקבור את אחיה (לא קבורה מלא, היא רק מפזרת עפר על גופו).
באקספוזיציה במחזה מוצג בפנינו הקונפליקט בין אנטיגונה ואחותה על רקע צו קראון. בעוד אנטיגונה מתעקשת לקבור את פולינקס, איסמנה מנסה להניע אותה מן המעשה.
הקונפליקט בין האחיות מובא כדי להכין את הקונפליקט המרכזי- בין קראון לאנטיגונה.
למעשה אין מחלוקת בין האחיות בקשר לצורך לקבור את פולינקס ושתיהן מכירות בצו האלים שהופר ושכבוד המשפחה חולל, אך זו אנטיגונה שאיתנה בדעתה לקבור את אחיה, בעיניה כבוד המשפחה והמת עומדים לפני צו המלך ואינה חוששת מעונש המוות שהציב קראון לכל הקובר את המת. לעומתה איסמנה טוענת שמשפחתם סבלה כבר קרבנות רבים ואין תועלת בקרבנות נוספים.
תפקיד איסמנה באקספוזיציה הוא להציג לצופים את דמותה של אנטיגונה שהיא הדמות הראשית במחזה, כאשר מתוך הויכוח המתנהל ביניהן ניתן ללמוד כי אנטיגונה עקשנית, גאה ואוהבת את משפחתה ומונחית ע”י צווי האלים לעומת איסמנה שהיא יותר ריאליסטית ואינה רואה טעם להיאבק בגברים ובצו המלך.

קתרזיס

היטהרות, הזדככות.
הטרגדיה היוונית מסתיימת ב”אישור מחודש של ערכים” אשר מביא את הקהל לקתרזיס.
הקתרזיס בא לידי ביטוי כאשר הקהל מרגיש חמלה ורחמים כלפי אנטיגונה, שמתה למען כבוד המשפחה ולמען הצדק. רגש הרחמים מגיע לזיכוך בסוף המחזה כאשר הוא רואה כי הצדק הושג- פולינקס זכה לקבורה, אמנם במחיר חיי אחותו, ארוסה ואמו, אך הצדק הושג.
הטרגדיה מתארת לנו גיבורה שמתה אלא שנפילתה חושפת בפני הקהל את צדדיו הנעלים, את המאבק למען הצדק והמוסר. ברגע נפילתה אנו רואים את אנטיגונה בשיא גדולתה, אינה מתחרטת, צודקת עד הרגע האחרון וכואבת את הגורל הקשה שלו זכתה.
ברגעיו האחרונים של הגיבור אנו מתמלאים חמלה ופחד מפני המחשבה שאנו היינו יכולים להיות אלא שעומדים במקומו ואילו הדרך שבה הוא מתמודד עם נפילתו, גורלו, היא שיוצרת את הקתרזיס.
פרט לתחושת הקתרזיס הנלווית למותה של אנטיגונה, הקהל זוכה לתחושת חמלה ורחמים גם כלפי קראון כאשר הוא מבין בסוף המחזה כי חטא בחטא הגאווה ולכן היה עליו לשלם בחיי אהוביו. מסיבה זו בחרנו את קראון כגיבור הטרגי של המחזה כי אמנם הוא לא שמביא את הטיהור לקהל אך הוא זה שמפיק את הכי הרבה לקחים לעומת אנטיגונה שסבלה אינו צודק וזאת הסיבה שהקהל זוכה לאותה תחושת היטהרות.

המשגה הטרגי

המשגה הטרגי במחזה הוא אותה הטעות אשר תתחיל את שרשרת המהלכים אשר יובילו לסוף הטרגי לקץ המר של הגיבורים הטרגיים במחזה. בכל טרגדיה ישנו מעשה אשר יוביל בהמשך למהלכים או המתווים ע”י הגורל או המבוצעים באשמת אופייה הייחודי של הדמות אשר עליהם היא תצטרך לשלם את המחיר.
בטרגדיה “אנטיגונה” אנו רואים במתן הצו האוסר את קבירת פולינקס כמשגה הטרגי שעשה קראון משום שמעשה זה הוא שיוביל אח”כ את אנטיגונה להפר את הצו ולשרשרת האירועים שתיגמר במותם של אנטיגונה, היימון ואורידיקה ולצער עמוק של קראון שהבין את חטאו. אל אף שנדמה שקבירת אחיה המת ע”י אנטיגונה היה משגה טרגי בכך שביודעין היא הפרה את הצו אשר ידעה כי יגרום למותה ולשרשרת האירועים הטרגית במחזה אך בכל זאת הוצאת הצו מלכתחילה היה שגוי ונוגד את דבר האלים ועל כן היה משגה חמור שעליו קראון שילם בסופו.

חטא ההיבריס

פירוש המילה היוונית “היבריס” הוא גאווה, התנשאות.
היוונים סברו כי תכונת ההתנשאות נובעת מחוסר שליטה עצמית ומחוסר מתינות.
היוונים ראו בהתנשאות דבר רע משום שזו נגדה את האידיאל שלהם של אדם הרמוני ומרוסן.
ההתנשאות הגאוותנית עלולה לעוור את עיני האדם ולגרום לו לעשות מעשים העלולים לפגוע במעמדו.
אחת התכונות של הגיבור הטרגי אשר מובילות אותו אל הקטסטרופה היא תכונת הגאווה, ההיבריס.
אף בתוך דברי המקהלה בשירתם על האדם ניתן להבין כי האדם אמנם כבש את כל היקום אך בכל זאת לא הצליח לכבוש את רצון האלים.
במחזה “אנטיגונה” אנו נתקלים בשתי דמויות שחטאו בחטא ההיבריס – שתי הדמויות הראשיות קראון ואנטיגונה. קראון בטוח בצדקתו בדבר הצו שהוציא ובטוח כי הוא על דעת האלים ורואה בכל אדם התומך בהפרת הצו כחותר תחתיו ורוצה להפילו ושבצע כסף מעורב בדבר. אנטיגונה אף היא בטוחה מעשה, היא בטוחה שזהו רצון האלים ושתזכה לתהילה ולחיי נצח טובים יותר אם תילחם למען כבוד המת ולא תשאירהו חשוף. כאשר שני דמויות אלה בטוחות כל אחת בצדקתה המוחלטת נוצר מאבק שמסתיים בצורה טרגית משום שאף צד אינו מוכן לוותר או להתפשר ולכן הסוף חייב להיות טרגי.

טרגדיה של אופי וגורל

בטרגדיה היוונית באה לידי ביטוי בצורה ברורה אמונת האדם בגורל. הרעיון המנחה את הטרגדיה היוונית הוא כי הגורל קבוע מראש . בתקופה הקדומה האמינו היוונים שהכל קבוע מראש וביטוי לאמונה זו אנו רואים בסיפור אדיפוס. הוריו של אדיפוס רצו למנוע את האסון שניבא האורקל מדלפי והוציאוהו מהבית. אדיפוס אשר יצא מבית הוריו המאמצים לא ידע כי הם אינם הוריו האמתיים וכך יצא שבסופו של דבר הוא עשה מבלי לדעת את מה שהגורל ייעד לו.
לפי האמונה השכר והעונש של אדם על מעשיו הטובים והרעים הוא בעל חשיבות משנית. מעל לכל היוונים רואים באדם כנתון לחסדי האלים ומשמש למעשי ככלי משחק בידיהם.
לפי האמונה הזו גורלה של אנטיגונה קבוע מראש מכורח הקללה שרובצת על בית אדיפוס בתור בתו של אדיפוס עצמו. אנטיגונה מודעת לקללת הגורל ולכן אינה חוששת לקבור את אחיה ובלבד שתזכה לחיי נצח טובים בעולם הבא מאשר החיים המקוללים בעולם הזה.
האלים נותנים לבני אדם לפעול בדרכם שלהם, אך אינם אוהבים שבני האדם מפרשים את רצונם ומנסים לפעול במקומם. אנטיגונה חוטאת בחטא הגאווה (ההיבריס) בכך שמנסה לבצע את תפקיד האלים ולאכוף את חוקיהם ובכך שהיא מצהירה כי היא מעדיפה את המוות על פני החיים ומאוחר יותר מתאבדת. קראון חוטא בחטא הגאווה כשהוא מחליט מה טוב לאלים וכי הצו האומר שאין לקבור את האח המת הוא לרוחם.
פרט לגורל, שעליו בנויה תפיסת הטרגדיה היוונית שעל פיה כל מאבד מועד לכישלון, ישנו גורם נוסף המוביל את הגיבורים הטרגיים לעבר הקטסטרופה – אופיים המיוחד המשפיע על מעשיהם. בחינת הטרגדיה אנטיגונה תיעשה תוך בחינת מאבקי הגיבורים בגורלם מחד ובינם לבין עצמם (אופיים הייחודי) מאידך.
חטא הגאווה הוא חטא הקשור באופי של הדמויות אשר מונע מהם את הפשרה שבין שאיפותיהם הייחודיות לבין גורלם המותווה באמצעות האלים, רק אם ילמדו את הפשרה שבין אלה יזכו לחכמה האמיתית.

התרה