בראשית ט’ 5-7: חיי האדם הם ערך עליון ומקודש, גם אם בעלי החיים שפכו דם אדם הם ייענשו. לדוגמה: שור שפגע באדם ייסקל וימות (שמות כ”א 28-29).

ה’ יעניש גם את האדם השופך את דם רעהו- אדם שהרג אדם אחר.

בפסוק זה יש תקבולת כיאסטית: “שפך דם האדם באדם דמו ישפך”, הרעיון של פסוק זה הוא שהרוצח אדם ייהרג בידי אדם- על פי העיקרון של מידה כנגד מידה, כלומר הנקמה תהיה בידי אדם אחר.

הרצח נחשב חטא חמור במיוחד והנימוק לכך הוא “כי בצלם אלוהים עשה את האדם”- כל פגיעה באדם היא כמו פגיעה בה’ כי האדם נברא בצלמו.

 

שמות כ”א 12-14: התורה מבחינה בין שני סוגי רצח- רצח במזיד (בכוונה) ורצח בשוגג (לא בכוונה). בפסוק 12 מוצג הכלל ופסוקים 13-14 מופיע פירוט סעיפי המשנה (פס’ 13 דן ברוצח בשוגג ופס’ 14 דן ברוצח במזיד).

 

רצח בשוגג- במקרה שאדם שהרג בלי להתכוון, קרתה תאונה, ה’ גרם לו שיהיה מעורב ברצח מבלי שהכוון לרצוח הוא יכול לברוח למקום שבו אסור לאף אחד לפגוע בו ושם הרוצח נשאר עד למשפטו (עיר מקלט).

 

רצח במזיד- אם אדם רוצח בכוונה ובתיכון מראש אפילו במזבח הקדוש לא יהי לו הגנה ודינו מוות.

 

חוקי החיטים-ח”ח:

 

ח”ח סעיף 3- מדובר באדם שהכה איש או אישה והמית אותו או אותה.

עונשו: הוא ייתן שתי נפשות לעבדות תמורת הנרצח ובנוסף ייתן את מקו כעירבון לתשלום הפיצויים.

 

ח”ח סעיף 4- מדובר המקרה שאדם הכה עבד או אמה והמית אותו או אותה.

עונשו: הוא ייתן נפש אחת לעבדות תמורת העבד ובנוסף את משקו ייתן כעירבון.

 

מההבדלים בעונשים ניתן להסיק שמעמד העבד נחות יותר ממעמדו של עבד חופשי.

 

השוואה בין ח”ח 3 לשמות כ”א 13:

דומה- שני הקטעים עוסקים בהריגה בשוגג של איש חופשי.

שונה- בשמות משתמע שההורג בשגגה נענש על אובדן חופש התנועה- הוא יצטרך לשהות ב”מקום אשר ינוס שמה”. ובח”ח 3 ההורג בשגגה נענש מבחינה כלכלית- הוא ממשכן את משקו ואם אכן מוסר את בני משפחתו לעבדות למשפחת הנרצח- בני משפחתו נענשים על מעשיו.

 

 ח”ח סעיף 1- מדובר ברצח של איש או אישה חופשיים.

העונש: הרוצח ייתן ארבע נפשות לעבדות תמורת הנרצח ואת משקו ייתן כעירבון.

ח”ח סעיף 2- מדובר ברצח עבד או אמה.

העונש: הרוצח ייתן שתי נפשות לעבדות תמורת הנרצח ואת משקו ייתן כעירבון.

השוואה בין ח”ח 1-2 לשמות כ”א 12,14:

בשמות 14 מדובר ברצח במזיד שתוכנן מראש לעומת בח”ח שלא מדובר בתכנון של הרצח, אלא ברצח שבוצע מתוך התפרצות זעם. בשמות 12 דין הרוצח מוות על פי העיקרון של מידה כנגד מידה לעומת בח”ח שלא חל עונש מוות על הרוצח, אלא פיצוי כספי וענישת בני משפחתו. במקרא, בגלל קדושת האדם, חל איסור מוחלט על הסכמי פשרה בין הרוצח למשפחת הנרצח ואין אפשרות של מתן פיצוי תמורת רצח במזיד או בשוגג.

בחוקי המזרח הקדום יש אפשרות שקרובי ההרוג יקבלו פיצויים במקום המתתו של הרוצח.

 

 

במדבר ל”ה 9-34:

פרק זה הוא פירוט והרחבה של שמות כ”א 13-14.

בפרק ירחיבו על ההבדל בין רוצח בשוגג לרוצח במזיד ויסבירו מהו “המקום אשר ינוס שמה” הרוצח בשוגג. לכוהן הגדול מעמד נכבד ביותר ומותו מביא חנינה לפושעים.

 

9-15 ערי מקלט ומטרתן:

 

בפסוקים אלה יש ניסיון למנוע שפיכת דם נקי של ההורג בשגגה ולכן כשמגיעים לארץ כנען יש לקבוע ערי מקלט שהרוצח בשגגה יוכל לנוס לאחת הערים האלה הקרובות לו ביותר. ישנה דרישה שלפיה יהיו שישה ערי מקלט בארץ: 3 ערים בעבר הירדן המזרחי ו 3 ערים בעבר הירדן המערבי. ערים אלו מפוזרות בכל הארץ כדי שהמרחק אליהן לא יהי רחוק. ערי המקלט ישמשו את הרוצחים בשוגג מבני ישראל ואת הגר. תפקידה של עיר המקלט הוא להגן על הרוצח בשוגג וגם להענישו שהרי בכל זאת נשפך דם נקי גם אם זה לא היה בכוונה.

# עיר מקלט כמקום שמעניק מקלט והגנה מפני גואל הדם- “ונס שמה רצח” הפועל “נס” מלמד על הגנת המקום על הרוצח.

 # עיר המקלט כעונש וכפרה על הרצח- מודגש שהרוצח ישהה בעיר המקלט ואסור לו לעזוב עד מות הכהן הגדול- זו יכולה להיות שהייה ארוכה כשהוא מנותק מסביבתו הטבעית, ממקור פרנסתו וממשפחתו כאילו היה בגלות או במאסר וזה כעונש על המעשה שעשה. גם אם משפחת הנרצח מוכנה לקבל כופר (פיצוי כספי במקום השהייה שלו בעיר המקלט וככה לא תהיה סכנה לחייו של הרוצח) אסור להמיר את עיר המקלט בפיצוי כספי, כלומר שהשהייה בעיר המקלט היא עונש שאי אפשר להמירו.

 

16-21 רוצה במזיד ודינו:

 

בקטע זה ישנן דוגמאות שבהם הרוצח הוא רוצח במזיד ולכן דינו מוות. דוגמאות לחפצים או כלים: “כלי ברזל”, “אבן יד”. רוצח במזיד יכול להיות גם אחד שהיו לו כוונות פנימיות לרצוח, פעולתו נעשתה מתוך שנאה או איבה ובכוונה תחילה הרוצח השליך על הנרצח כלי כלשהו. הגואל ההורג את הרוצח במזיד יכול לעשות זאת גם בתוך ערי המקלט או מחוצה להן שהרי הרוצח המזיד אינו זכאי להישאר בערי המקלט לאחר משפטו. כמובן שהגואל יכול להרוג את הרוצח במזיד רק אחרי פסק הדין של הדיינים וזאת כדי למנוע מגואל הדם לקחת את החוק לידיו.

 

22-29 רוצח בשוגג ודינו:

 

הרוצח בשוגג הוא זה שפעל במפתיע, לא היו בינו לבין הנרצח יחסי איבה, השליך על הנרצח כלי כלשהו בלי כוונה ולא היה לו מניע לרצוח. תפקיד חברי העדה (גוף המורכב מגברים בוגרים שהם נציגי השבטים) הוא לשפוט בין המכה לגואל הדם, כלומר הם בודקים וחוקרים את המקרה וקובעים אם המקרה הוא רצח בשוגג או במזיד. אם אכן הם הגיעו למסקנה שהרוצח הוא רוצח בשוגג הם מצילים אותו מידי גואל הדם ומחזירים אותו אל עיר המקלט. ההבחנה בין רוצח בשוגג לרוצח במזיד נעשתה על ידי גוף אובייקטיבי ולא על ידי משפחת הנרצח, זאת כדי שלא תיווצר אנרכיה בחברה. הרוצח בשוגג חייב לשבת בעיר המקלט עד מות הכהן הגדול ולאחר מותו הוא ישוחרר, בתקופה זו אסור לו לצאת מתחומי עיר המקלט ואם יצא מגבולות העיר וגואל הדם ירצח אותו הוא לא יואשם ברצח ולא ייענש כדין רוצח. ניתן להבין מזאת שאם גואל הדם הורג את הרוצח בשגגה כשהוא בתחומי עיר המקלט או לאחר מות הכהן הגדול הוא ייחשב כרוצח במזיד ודינו מוות. למה דווקא לאחר מות הכהן הגדול?

# לפי העיקרון המקראי הדם הנשפך יכופר רק על ידי שפיכת דם הרוצח אך מכיוון שלגבי רוצח בשוגג אין דין מוות, מותר הכהן הגדול יכפר על דם הנרצח.

# יש הטוענים שהאבל על מות הכוהן הגדול הוא כה דרמטי ומכאיב (בגלל היותו אהוב על כל ישראל) עד כי זה ישכיח מגואל הדם את אבלו הפרטי ולא ירצה לנקום ברוצח.

 

30-34 דינים נוספים הקשורים לרצח:

 

 רק על פי שני עדין לפחות ימיתו את הרוצח ולא לפי עד אחד בשביל להצליב את העדויות בזמן החקירה. אסור לקחת כופר בגלל קדושת חיי האדם שלא נמדדים בכסף, אסור להמיר את עונשו של הרוצח בעונש כספי.

בחוקי המזרח הקדום ניתן היה לשחרר את הרוצח תמורת תשלום כספי, כלומר ניתן היה להמיר חיי אדם תמורת כסף. “ולא תיקחו כופר לנפש רוצח אשר הוא רשע למות כי מות יומת” (פס 31)- פנייה לגואלי הדם או לשופטים כדי שלא ייקחו כופר מן הרוצח במזיד על הרצח. “ולא תיקחו כופר לנוס אל עיר מקלטו לשוב לשבת בארץ עד מות הכהן” (פס 32 )- פנייה לגואלי הדם או לשופטים כדי שלא ייקחו כופר מהרוצח בשוגג.

 

שמות כ”א 20-27: חוקים העוסקים בפגיעות וחבלות גופניות. אדם שמכה את עבדו או אמתו במקל והעבד או האמה מתים עונשו של האדון מוות. אדם שמכה את עבדו או אמתו והם שורדים עם שלושה ימים ורק אחר כך מתים אין עונש לאדון ואסור לנקום בו- האדון לא נענש, למרות שרצח במזיד, מכוון שלא ניתן להוכיח שהעבד מת דווקא מהמכות של האדון ועל ההכאה אי אפשר לבוא בטענות לאדון מפני שמותר לו להכות את עבדו, בנוסף נאמר שהעבד הוא רכוש האדון “כי כספו הוא” והאדון לא ירצה לרצוח את עבדו ובכך לגרום לעצמו הפסד כלכלי. לפי חז”ל הכוונה היא לעבד כנעני מפני שעבד עברי דינו ככל אדם בישראל ואסור לאדון להכותו, העבד העברי לא נחשב לרכוש האדון.

 

בחוק המזרח הקדום- אדון שרצח את עבדו או אמתו אינו נענש במוות כי העבד הוא רכוש האדון.

בחוק המקראי- האדון כן יומת מפני שהעבד הכנעני גם הוא נברא בצלם ה’.

 

פס 22-25: המחוקק מתאר מקרה של שני אנשים שרבים ביניהם ונפגעה אישה הרה:

אם היא הפילה כתוצאה מפגיעתם אבל היא עצמה לא נפגעה המכה ישלם קנס כספי על פי דרישת הפיצוי של הבעל אך זה יהיה כפוף ובהתאם לפסיקת בית המשפט (בית הדין יחליט סופית על סכום הפיצויים). אם האישה נפגעה מתקיים העיקרון של מידה כנגד מידה.

 

במקרה של הכאת עבד, אם המכה גורמת לנזק בלתי הפיך (שבירת שן או עקירת עין) העבד משוחרר. העיקרון של מידה כנגד מידה תקף רק לגבי בני חורין וכשמדובר בעבדים לא קיים עיקרון זה מפני שמעמדו של העבד נחות יותר.

השן- מסמלת את הפגיעה הקלה ביותר (השן היא אחד האיברים הפחות חשובים בגוף).

העין- מסמלת את הפגיעה החמורה ביותר (העין היא האיבר החשוב ביותר בגוף).

כל פגיעה בעבד, אם היא קשה או קלה, תאלץ את האדון לשחרר את עבדו וזאת כדי למנוע מהאדון להתאכזר כלפי עבדו מכוון שגם הוא נברא בצלם ה’.