1840-1918 רודן אוגיסט ויצירותיו

פסל צרפתי דגול, בדברי ימי הפיסול מלא רודן תפקיד חשוב אף יותר מזה שמלאו בני דורו: סזן, גוגן, וואן גוך בתחום הציור, שכן, במו ידיו (תרתי משמע) השיב את הפיסול אל דרך המלך של האומנות ואל מוקד ההתעניינות הציבורית שממנו נדחה מאז ימי קזאנובה ופלקסמן.
שלא כשני פסלים אלה היה רודן בראש ובראשונה אומן העיצוב פחות מאשר אומן הגילוף.
רומנטי ברוחו ובעל כושר מופלא ליצור אשליית תנועה באמצעות משחק האור על המשטחים המקוטעים שבפסליו.
מוצאו היה ממשפחת עניים, ובתחילת דרכו האומנותית לא האירה לו ההצלחה פנים:
במשך עשרים שנים תמימות התפרנס מביצוע עבודות גילוף, ושלוש פעמים נדחו בקשותיו להתקבל ל"אקול דה בוזאר" שבפריז.
המפנה חל באמצע שנות השבעים למאה התשע עשרה עת סייר באיטליה והתבונן ביצירותיו של מיכאלאנג'לו, תודות להם חש עצמו כמי שהשתחרר מכבלי האומנות האקדמית, ומהן שאב את ההשראה.

"תקופת הברונזה"
דמויותיו הריאליסטיות של רודן ביצירה זו היו כו רחוקות מן הסגנון המקובל וכו ריאליסטיות, עד שהאשימו אותו שיצר אותן ביציקת גופותיהם של דוגמנים חיים.
תקופת הברונזה הוציאה לו מוניטין ובשנת 1880 נרכשה על ידי ממשלת צרפת.
באותה שנה אף הזמינה אצלו ממשלת צרפת פרויקט פיסולי ענקי, שעמו נאבק משך כל חיו כמעט דלת ברונזה גדולה בשם "שערי השאול", שהייתה עתידה להיות הפתח למוזיאון לאומנות עיטורית.
אך המוזיאון שלו נועד שער הכניסה לא הוקם מעולם והשער עצמו לא הושלם במשך שלושים ושבע השנים מאז ועד מותו של רודן ב1917.
האב-טיפוס לשערו של רודן הוא שער הכניסה המפורסם ביותר בתרבות המערב, זה שהציב גיברטי בפתח הבפטיסטריום (בית הטבילה) בקתדרלת פירנצה במאה ה- 15.
ברישומים המוקדמים שרשם רודן ליצירה זו אנו מוצאים עדיין חלוקה דומה לחלוקתו של אותו שער, אך מערך זה נטשטש בהדרגה עד העלמו כליל בשטף דמיונו היוצר, וכל אחת משתי דלתותיו של השער המתנחשלת כלפי מעלה וכלפי מטה, מזכירה יותר את "יום הדין האחרון" של מיכאלאנג'לו מאשר את שעריו של גיברטי.
"האדם החושב" היושב במרכז מעל שתי דלתותיו של השער הוא בעת ובעונה אחת דיוקנו הדמיוני של דנטה וסמל רוחו החוקרת של האדם, דמותה אומרת כולה אותו פסימיזם אינטלקטואלי שהיה אופייני לשנות השמונים של המאה ה- 19.
"האדם החושב" היה לפיסלו הנודע ביותר של רודן והוא הועתק בקנה מידה מונומנטלי גם בשיש וגם בברונזה וזכה לרפרודוקציות רבות מספור בקנה מידה קטן יותר.
על קברו של רודן במדון שליד פריז הוצב, לפי בקשתו, העתק עשוי ברונזה של פסל זה.
"שער השאול" היה בין השאר, מצבור של דמויות שממנו שאב רודן צורות ודימויים במשך כל דרכו האומנותית.
נראה שאי יכולתו להשלים את השער לא הדאיגה אותו במיוחד, "שער השאול" נראה לו כמקביל לשטף המקביל של דמיונו היוצר של האומן והוא עצמו השווה מפעל אומנותי זה לקתדרלות הגותיות: "האם הושלמו הקתדרלות אי פעם?", שאל.
אך תופעה זו מצביעה, מכל מקום, על מגבלה מסוימת שתחמה את גאוניותו.
היצירה האומנותית היתה בעיניו בגדר תהליך מתמשך והולך ולעולם לא יוכל למצוא פתרון סופי ומוחשי לבעיות המבנה המורכב, בפרט מבינהן של קבוצות פיסוליות.
"אזרחי קלה" נותרה בגדר מקבץ של דמויות נפרדות, המקושרות זו לזו תודות למתח הנפשי העצור בהן יותר מאשר באמצעות קשר צורני אוכף.
רודן האמין בכל ליבו שעל האומן ליצור צורה על ידי מתן ביטוי לדמיונו היוצר באמצעות אצבעותיו המעצבות את החומר, היפוכה של שיטת העבודה שנקט מיכאלאנג'לו הנערץ עליו, בהסירו חלקים מגוש השיש כדי לחשוף את הדמות אותה מצא חבויה בו.
דעתו של רודן היתה נוחה מכך שפסלי החומר שבו גולפו גם משיש ולא רק נוצקו מברונזה, אך מלאכת הגילוף נעשתה כמעט תמיד בידי עוזריו.
"אישה קורעת"- 1882 (ראה תמונה 4) מלאכת היצירה האינטנסיבית ביותר של רודן בעצבו את "שער השאול". בשלביו המוקדמים חלה בעת ובעונה אחת עם פרשת אהבה סוערת: כמה מן הדמויות הקודרות שעיצובן שואב מן ה"אינפרנו" של דנטה.
בשנה הראשונה שעבד רודן על שערי השאול הוא התחיל לעבוד על האדם החושב כיצירה עצמאית
חנוכת הפסל האדם החושב הייתה ברומא.
בשנת 1922 האדם החודש הועבר לצרפת בקופנהגן דנמרק בשנת 1888 הוצג לראשונה לבדו בלי שערי השאול.
ב1902 הוגדל הפסל האדם החושב יחד עם פסלים אחרים של רודן הפסל גדל עד ל 1.8
זאת הגירסא מברונזה שנישארה ברומא

2.
החומר שממנו עשוי הפסל האדם החושב הוא ברונזה אך יש גם את ההעתקים של הפסל שעשויים משיש וברונזה.
הפסל נעשה על ידי טכניקת הוספה. טכניקת הוספה מתחילה עם יציקה (כל פיסול שהוא הוספה נעשה על תבנית בחומר רך).
ישנה טכניקת ברונזה אך מכיון שהיא בעלת שלבים רבים ומסובכת וקשה לא משתמשים בה, לרוב התכניקה המקובלת שבה הישתמש רודן היא טכניקת השעווה האבודה/הנעלמת.

השלבים של טכניקת השעווה האבודה/הנעלמת:

א. האומן בונה את הפסל מחימר/ גבס/שיש/אבן/עץ הוא מצופה בשכוות שעווה רכה ונוחה לעבודה כך אפשר להגיע לרמת גימור גבוה עם פרטים מדוייקים, עובי שכבת השעווה יקבע את עובי שכבת הברונזה יש צורך לחשב.
ב. על שיכבת השעווה האומן בונה מוטות משעווה או מעץ כך נוצר תבנית.
ג. מצפים שוב בשכבת חימר דקה ומתקבלת מעטפה חיצונית.
ד. מוזגים ברונזה חמה שממיסה את השעווה וכך נשאר הברונזה בתוך החימר
ה. שוברים את החימר
תוצר סופי פסל חלול מברונזה

חסרונות-
1. ישנו חשש שהברונזה תתקרר לפני שימראו את החלל
2. החישובים צריכים להיות מדוייקים מאוד כדי שהפסל יהיה מוצלח
3. החימר נתון להתפוצצות
4.

היתרונות
1. אפקטים של אור וצל
2. הברונזה עמיד וחזק

3.
הפסל פוסל בדיקנות רבה עד לפרט האחרון, אך הוא שומר על הטקסטורה המחוספסת שלו. הוא רוצה להפריד בין המעמד לפסל כדי שנבין שזה אבן, הוא גרם מעמד להיות מחוספס.
בדמות לא מורגשות מסכות ידיו. עבודת היציקה מאוד מסובכת וקשה לא מרגישים את טביעות ידיו של האומן בפסל מכיוון שאת הפסל הוא עשה עם מכשירים ולא עם הידיים מכיוון שזה ברונזה ולא ניתן לעבוד איתו בידיים.
כלי העבודה לא מורגשים בפסל לא ניתן לראות את כל התהליכים של היציקה בעזרת טכניקת השעווה הנעלמת / הנסתרת. לא רואים שעווה חימר או עץ רואים רק את התוצר הסופי ברונזה.
הפסל מלוטש חוץ מהמעמד שעליו הוא יושב. אין ממש השפעה רבה לליטוש על אופי הפסל חוץ מכך שרודן רצה שהפסל יהיה ריאליסטי קרוב למציאות והוא לא ליטש את האבן, כיוון שהוא רצה שיראו את ההבדל בין האבן לאדם ושיבינו את הקשר ביניהם.

4.
העיצוב של הפסל האדם החושב הוא תלת מימדי לגמרי ניתן להיסתכל על הפסל מכל זווית.
בפסל העיבוד חודר עמוק לתוך הגוש ניתן לראות שיש עומק בפסל.
הפסל הוא תוצאה של פחות מחצי מהמסה ממנו הוא התחיל כלומר רודן היה צריך להוציא הרבה חלקים מיותרים כדי להגיע לתוצאה הסופית, ניתן לראות את החלל שיש בין היד לגוף שהוא תורם למראו התלת מימדי ואת הירידה לפרטים הקטנים ביותר.
הפסל הוא ריאליסטי קרוב למציאות עקב כך שרודן יורד לפרטים קטנים, ושגודל הפסל כגודל אדם,ישנה תחושה מנומנטלית אך אין איום, הפסל הוא כאומנות שסך הכל הרמונית לצופה.
לדעתי כשהצופה רואה את הפסל הוא יכול לקבל ממנו מעין השראה יש אולי מעין מסר של חינוך לאדם שישתמש בתבונתו, וזה נוצר על ידי עיצוב הפסל בישיבה ובגודל וביחס המצויין בין חלקי הדמות עצמה. הפסל הוא הרמוני לעצמו ולסביבתו.
"מה שגורם לאדם החושב שלי לחשוב הוא שהוא חושב לא רק עם המוח עם המצח המכווץ הנחיריים הנפוחות והשפתיים ההדוכות והמהודקות אלא כל שריר בזרעות בגב וברגליים והאגרופות הסגורים ואצבעות הרגלים המתוחות והאוחזות באבן שאליו הוא יושב"
ציטוט של רודן. רודן אומר שהאדם החושב שלו מאמץ את כל גופו בחשיבה ולא רק את מוחו שכן, ישיבה זו היא התנוחה האידיאלית לחשיבה ולכן רודן מפסל את האדם החושב בישיבה.

5.
בפסל הקומפוזיציה היא סטטית האדם החושב מכווץ בישיבה הוא לא זז אין תנועה, בנוסף
יש גם קומפוזיציה סגורה, האדם בפסל סוגר את ידיו ואת גופו בכלליות, מה שמעיד על קומפוזיציה סגורה. האדם בפסל יושב מכווץ ולכן זה עוד מאפיין של קובפוזיציה סגורה הוא לא פורץ לחלל.
יש גוש בתחתית הפסל שמיצב את הפסל ועוזר לו לעמוד ובנוסף גם קשור ליצירה כאבן שעליה יושב האדם. חוץ מהמעמד התומך הפסל כולו מלוטש וחלק ולא ניתן לדעת שפעם היה הפסל גוש לא מעוצב כלל. צורת הפסל המלוטשת מזכירה את דמות האדם באופן מצויין. מימדי הפסל הם כימעט כגודל אדם. יש סדר גיאומטרי, הפסל הרמוני נעים לעין יש קווים אלכסוניים שבאים לידי ביטוי בגב וברגליים ובכיפוף של היד עם האגרוף.
יש איזון בפסל, הפסל מחולק ל-2 חלקים: פלג גוף עליון ופלג גוף תחתון. בפלג הגוף העליון יש את הראש, הגב והידיים. ובפלג גוף תחתון יש את הרגליים, ירכיים וכפות רגליים. חלוקה זאת הינה הרמונית וכן פורפורציונלית ומאוזנת. 

6.
בפסל יש קווים אלכסונים שהם יוצרים זוויות. הזוויות שנוצרות הם מקיפול הרגליים והידיים אלו הם כימורי גוף האדם. הזוויות הן זוויות ברורות אך לא חדות, הן בידיוק מתאימות לגוף האדם.
הפסל הוא בצבע ברונזה שהוא ירוק או חום, בעל אופי כהה. הפסל אינו ציבעוני והוא אינו כצבע גוף האדם. הצבע לא תורם להבנת הפסל מבחינת הצבע יש ריחוק מין המציאות, אך מכיוון שזאת תקופה שבה אומנים נהגו להיתמש בברונזה, מישום שזאת תקופת הריאליזם, וכן לא היה נהוג לצבוע את הפסל. בתקופות מאוחרות יותר כן נהגו לצבוע את הפסל לדוגמה דגה ביצירתו רקדנית הבלט שאף הוסיף ביגוד לפסל. ביצירה זו ניתן לראות באופן שהיה מקובל את הברונזה כפשוטו.
ביצירה זו הצבע לא קובע את אופי הפסל. הפסל הינו ראליסטי והצבע לא תורם לריאליסטיות שבפסל.

7.
הפסל מואר באור טבעי. הוא ממוקם בגינה של המוזיאון של אגוסט רודן שבפריז שבצרפת.
האור לא תורם לאופי הפסל. מבחינת החומר האור לא משפיע על הברונזה ולכן זה לא משנה אם האור מלכותי או טבעי. הפסל ממוקם באמצע גינה לא ליד קיר או בתוך גומחה. האור ולא משנה איזה סוג הוא, בא במפגש עם הפסל ויוצר משחקי אור וצל וזאת על ידי הכימורים והזוויות שבפסל.
רודן לא השאיר הוראות בנוגע להיכן שישימו את הפסל.
הפסל הוא תלת מימדי לגמרי ניתן להסתובב סביב הפסל ולהתבונן בה מכל זווית אפשרית זה משנה את ראיית הצל על הפסל. העובדה שניתן להסתובב ולהיסתכל על הפסל מזוויות שונות וכך ליראות את פגיעת האור על הפסל מוסיף דינמיות מצד הצופה.

8.
הפסל הינו סטטי כלומר אין תנועה. התנועה היחידה שנוצרת בפסל היא על ידי משחקי אור וצל כלומר שזה על ידי גורם חיצוני. ישיבה היא תנועה טיבעית של האדם אך מכיוון שהדמות מכווצת יש לתנועה זו מימד סטטי ומקובע. יש תומך בתחתית הפסל. האדם החושב אינו יכול לשבת בלי תומך לכן יש משמעות לתומך זה, שבפסל הוא מוצג כאבן. מכיוון שברונזה הוא חומר כבד הדמות לא הייתה יכולה לשבת ללא תומך.

9. הסגנון של הפסל האדם החושב הוא ריאליסטי התקופה בין השנים (1850-1940)
האדם החושב נוצר ב-1902. הפסל מתאים לתקופתו מכיוון שהפסל הוא ריאליסטי וקרוב למציאות. רודן לקח את האדם החושב מתוך עבודה קודמת שלו הניקראת שערי השאול שבו האדם החושב היה כגירסא קטנה יותר מאוחר יותר הוא לקח את האדם החושב והגדיל אותה למימדים של פסל בפני עצמו. בפסל רודן ניסה לפסל את דנטה, כמעין מחווה. הפסל הוא תיאור של דנטה בעת הלחנה לשיר חדש ולכן מתוארת חשיבה.
הפסל מתאים לתקופתו מכמה בחינות:
חומר הברוזה היה נהוג לשימוש בתקופה זו.
הפסל הינו ריאליסטי כמו שהיה מקובל לפסל בתקופה זו פסלים שמזכירים את האדם באופן מוחלט. האדם מוצג בעירום שכן זה הוא דבר קלאסי ומתאים לתקופה הריאליסטית.

10.
בחרתי באדם החושב מכמה סיבות: האדם החושב של אגוסט רודן הוא בין הפסלים המפורמים ביותר בעולם אבל עם זאת לא ידעתי בעצם כלום על הפסל.
דרך העבודה הזאת למדתי דברים רבים לגבי הפסל ודרך הכנתו וגם על האומן.
הפסל אינו מנומנטלי או מזערי. גודלו הוא כימעט כגודל אדם, אך מה שמוסיף לפסל עוצמה הוא המעמד שעליו מונח הפסל. עם זאת, הפסל עדיין אינו מנומנטלי וכן בגודלו, הוא לא מאיים על הצופה.
לדעתי הפסל מעוד מדוייק ומעוד אקספרסיוניסטי, ההבעת פנים של האדם החושב ושריריו המכווצים במאמץ מעוד עוזרים למראו הריאליסטי של הפסל ולדעתי הפסל יפה ו

קצת היסטוריה על אוגוסט רודן (1918-1840)

"מה שגורם לאדם החושב שלי לחשוב הוא שהוא חושב לא רק עם המוח עם המצח המכווץ הנחיריים הנפוחות והשפתיים ההדוכות והמהודקות אלא כל שריר בזרעות בגב וברגליים והאגרופות הסגורים ואצבעות הרגלים המתוחות והאוחזות באבן שאליו הוא יושב"
ציטוט של רודן
הסיבה לכך שהאדם החושב יושב הוא מכיוון שזאת התנוחה האידיאלית לחשוב.
הפסל בגרסה המקורית כחלק משערי השאול, תוכנן כדיוכן של המשורר האיטלקי דנטה הפסל היה אמור להיות בחלק העליון של הדלת כאילו דנטה מסתכל על המתרחש למטה, או אפילו מיצר את המתרחש למטה. "לפי ההשראה הראשונה שלי חשבתי על אדם חושב אחרגבר ערום יושב על סלע רגלים מכופלות תחתיו אגרוף מתחת לשיניים הוא חולם המחשבה הפורה מתפתחת לעט בתוך מוחו הוא כבר לא חולם הוא יוצר"
בתקופה של רודן בשנות 1870 אומנים רבים הושפעו רבות מיצירותיהם של דנטה ומיכלאנג'לו בונארטי. רודן למד שניתן לראות פסל מכמה זוויות כולל מלמטה.
המפנה חל באמצע שנות השבעים למאה ה-19, עת סייר באיטליה והתבונן ביצירותיו של מיכלאנג'לו, תודות להן חש עצמו כמי שהשתחרר מכבלי האומנות האקדמית, ומהן שאב את ההשראה ליצירתו החשובה הראשונה (1875-1876) – "תקופת הברונזה" (יציקות רבות של יצירה זו בוצעו מאז ובדומה לרוב יצירותיו של רודן אפשר לראותן גם במוזיאוני רודן בפריז ובפילדלפיה). דמויותיו הריאליסטיות של רודן ביצירה זו היו רחוקות מרחק רב מן הסגנון המקובל, עד שהאשימו אותו שיצר אותן ביציקת גופותיהם של דוגמנים חיים . "תקופת הברונזה" הוציאה לו מוניטין ובשנת 1880 נרכשה על ידי ממשלת צרפת.
"האדם החושב" היה לפיסלו הנודע ביותר של רודן והוא הועתק בקנה מידה מונומנטלי גם בשיש וגם בברונזה וזכה לרפרודוקציות רבות מספור בקנה מידה קטן יותר. על קברו של רודן במדון שליד פריז הוצב, לפי בקשתו, העתק עשוי ברונזה של פסל זה.
רודן האמין בכל ליבו שעל האומן ליצור צורה על ידי מתן ביטוי לדמיונו היוצר באמצעות אצבעותיו המעצבות את החומר, היפוכה של שיטת העבודה שנקט מיכאלאנג'לו הנערץ עליו, בהסירו חלקים מגוש השיש כדי לחשוף את הדמות אותה מצא חבויה בו. דעתו של רודן היתה נוחה מכך שפסלי החומר שלו גולפו גם משיש ולא רק נוצקו מברונזה, אך מלאכת הגילוף נעשתה כמעט תמיד בידי עוזריו.
מלא רודן תפקיד חשוב אף יותר מזה שמלאו בני דורו: פול סזאן, פול גוגן וואן גוך בתחום הציור, שכן, במו ידיו (תרתי משמע) השיב את הפיסול אל דרך המלך של האומנות ואל מוקד ההתעניינות הציבורית שממנו נדחה מאז ימי קזאנובה ופלקסמן.
שלא כשני פסלים אלה היה רודן בראש ובראשונה אומן העיצוב פחות מאשר אומן הגילוף. רומנטי ברוחו ובעל כושר מופלא ליצור אשליית תנועה באמצעות משחק האור על המשטחים המקוטעים שבפסליו.
מוצאו היה ממשפחת עניים, ובתחילת דרכו האומנותית לא האירה לו ההצלחה פנים: במשך עשרים שנים תמימות התפרנס מביצוע עבודות גילוף, ושלוש פעמים נדחו בקשותיו להתקבל ל"אקול דה בוזאר" שבפריס.

שערי השאול
"האדם החושב" היושב במרכז מעל שתי דלתותיו של השער הוא בעת ובעונה אחת דיוקנו הדמיוני של דנטה וסמל רוחו החוקרת של האדם, דמותה אומרת כולה אותו פסימיזם אינטלקטואלי שהיה אופייני לשנות השמונים של המאה ה-19.
נראה שאי יכולתו להשלים את השער לא הדאיגה אותו במיוחד, "שער השאול" נראה לו כמקביל לשטף המקביל של דמיונו היוצר של האומן והוא עצמו השווה מפעל אומנותי זה לקתדרלות הגותיות: "האם הושלמו הקתדרלות אי פעם?", שאל. אך תופעה זו מצביעה, מכל מקום, על מגבלה מסוימת שתחמה את גאוניותו. היצירה האומנותית היתה בעיניו בגדר תהליך מתמשך והולך ולעולם לא יוכל למצוא פתרון סופי ומוחשי לבעיות המבנה המורכב, בפרט מביניהן של קבוצות פיסוליות. "תושבי קלה" (1884-1886) נותרה בגדר מקבץ של דמויות נפרדות, המקושרות זו לזו תודות למתח הנפשי העצור בהן יותר מאשר באמצעות קשר צורני אוכף.

יצירות נודעות נוספות של רודן:
• הקריאה לנשק – 1879
• אישה כורעת – 1882
• הנשיקה – 1886