המחברת – אידה פינק, ילידת פולין, בזמן השואה הסתתרה בגטו תוך שימוש בניירות אריים. עלתה לישראל בשנת 1957, חיברה סיפורים קצרים, מחזות וספריה תורגמו לאנגלית, גרמתי והולנדית וזכו לתפוצה רבה.
היא זכתה בשנת 1985 בפרס הספרותי על שם אנה פראנק.
נושא הסיפור – סיפור שואה. הנושא המרכזי של הסיפור עוסק בניסיון לשרוד את מלחמת העולם השנייה. להציל את המשפחה מהשואה.
זהו סיפור אישי, פרטי, יומיומי הקשור בטבע בקטיף תפוחים. הסיפור עוסק בהשוואה בין שני גנים: גן המספרת (“הגן שלנו”; המספרת, אותה, אביה) וגן השכנים (הגן של משפחת וויצ’ך).
ההשוואה בין הגנים:
בעבר: היה שותפות, דמיון
1. כלכלית – שפע בשני הגנים : “היה זה הגן של השכנים יפה ושופע כשלנו ובו – כבתוך שלנו גדלו עצי פרי”.
2. חברתית – “נהגנו לבצע את כל עבודות הגן בעת ובעונה אחת בשני הגנים באותו היום עצמו כיסחנו את הדשא באותו יום עצמו סיידנו את גזעי העץ”. “בנו של וויצ’ך ידיד נעורנו”. “למן ימי ילדותי רגילה הייתי לקרבתו”.
3. גיאוגרפית – “שני הגנים של וויצ’ך ושלנו מחוברים זה לזה כיחידה אחת, שבו שום גדר לא חצצה בניהם…ורק שדרת הדמדמניות חיברה אותם בתפר ישיר בתכלית”.
בהווה (הסיפורי):
1. כלכלית – אצל משפחת וויצ’ך – בשלים,אצלנו לא. אצלנו בטלה אצל וויצ’ך קטיף.
2. חברתית – ” המרחק בינו לבינינו הלך וגדל”. “אחותו של וויצ’ך לא אמרה לנו כלום”.
3. גיאוגרפית – הגן של וויצ’ך מפליג למרחקים לעומת הגן שחסר לו את יכולת ההפלגה.
מוטיבים:
מוטיב התאומים (הכפילות):
המוטיב מבליט את השינוי בין שני הגנים, בין הבתים,בין המשפחות וגורלן.
הגורם לשינוי הוא חיצוני, היסטורי, פרי התערבות של אחר, של היסטוריה בחיי הפרט. הגורם לשינוי הוא אותו רצון המשפחות, אלא להפך: רצון הפרט הוא בדמיון ובחיבור “סדרת הדמדמניות חיברה אותם בקשר ישיר בתכלית (=מהות).
· המספרת מכניסה אותנו לאווירה נינוחה, תוך ציון זמן של שעת הצהריים חמימה ונעימה, השמש עייפה וזוהי האכספוזיציה שחושפת את הזמן והמקום. המקום זו המרפסת שממנה רואים את הגנים והאנשים.זה משפחת וויצ’ך המספרת ואחותה. האכספוזיציה מסתיימת בשורה 7 “השמש לאה וזהובה”.
פרטים אכספוזיציוניים: פרטים המוסרים מידע נוסף על הדמויות, או הזמן או המקום שהיו אמורים להופיע באכספוזיציה. אבל הם מופיעים לאורך העלילה במטפורות “הגן המפליג למרחקים”: ההפלגה מופיעה פעמיים: בתחילת הסיפור “פעם אחת ראיתי גן מפליג ומתרחק לאיטו מלא הוד אל מרחקים שאין להשיגם”. בסוף הסיפור “החל להפליג אט אט כספינה גדולה ירוקה, התרחק לאיטו ואך בלי הפסק”. המרחק בינו לבינינו הלך וגדל והגן נעשה קטן יותר ויותר ונעלם, הוא ריחף לשם למרחקים שאין להכריעם ואין להשיגם”.
משמעות המטפורה:
הגן מייצג קירבה, ילדותיות, אנושיות, חום, חברות, חיבור, הרמוניה.
הפלגת הגן מסמלת ניתוק, התרוממות, בריחה מהמציאות מכוח ההזיה. מכוח רצונה של המספרת לספר על העבר האל-טבעי. שבירת ההזיה (על “הגן המפליג למרחקים”) מתבצעת באמצעות אחותה של המספרת המחזירה אותה באופן מיידי, בטון מדומה למציאות: “הפסיקי למצמץ בעניים, כשאת ממצמצת בענייך ניכר בך תכף ומיד שאת יהודייה”. מיד מתפכחת המספרת: “בדברים אלא חזר לפתע הכל למקומו, הגן והעצים. כלי הנצרים והסולם, וויצ’ך ואחותו אבל מי כבר מאמין בחזרות כאלה, לא אני”. דבר לא ישוב לקדמותו מבחינת תפיסתה של המספרת.
רמז מטרים – רמז שרומז על סוף הסיפור אך מופיע לפני סוף הסיפור. טרם – לפני קודם לכן.
רמזים מטאפורים:
“פעם אחת ראיתי גן מפליג למרחקים” – המטפורה שמספרת מדמיינת לעצמה – מפני שגן השכנים המסמל את השכנים ואת גורלם – יכול “להפליג” כלומר יש לו עתיד, יש לו לאן לשאוף, להגיע. לעומת הגן של המספרת שלא יכול להפליג כי אין לו לאן להגיע, כי הגורל שלו גם לא ידוע.
“מתוך הרגל הכריז על קטיף התפוחים” – כלומר ההרגלים, השנים אינם מתיישבים עם המציאות החדשה.
“השיחה (עם גברת קסינסאקה) התנהלה בחדר עבודתו שעמד עכשיו מאובק ומיותר” (שורה 23). שבעבר המצב היה שונה ועכשיו קיימת מציאות חדשה ועכשיו החדר מאובק ומיותר.
“כיכר לחם שחור בסל – כתשלום” (שורה 24) – סחר חילופין כשהתשלום הוא היה במוצר קיומי, בסיסי, יומיומי ופשוט. חיים שאין בהם מותרות.
תיאור הטבע: “השמש הציתה מדורות בתרניי העצים” (שורה 31) – רמז לעיתים להתרחש בעולם האנושי. בפרוץ מלחמת העולם השנייה.
הזמן: לקראת החורף, עונה של סופות, סערות, עונה של מוות.
הזמן ביום: אחר הצהריים רגע לפני הופעת החשיכה
המשך הרמזים המטרימים:
הפציינטים מגיעים לאב עושים זאת בערך, בחצות בחשיכה. הערב כמקור פורענות אך גם כאמצעי הצלה למשפחת המספרת.
דמויות:
המספרת היא הגיבורה:
גוף ראשון, יחידה – כשמתואר הגן הממריא (המספרת).
גוף ראשון רבות כשמסופר רוב הסיפור (המספרת ואחותה)
גילה של המספרת צעיר, וכנראה היא מקבלת עליה את מהותם (שמעה בקולם) של האחות והאב. ילדה מספרת ומציגה עמדה תמימה, טהורה , פשוטה, וכך מובלט בצורה יתרה המצב הקיצוני: האיום הנוראי אליו נקלעה מלחמת העולם השנייה והשואה.
הדמיות בסיפור:
משפחת המספרת:
המספרת האב והאחות.
משפחת וויצ’ך: הבן, האחות.
גברת קסינסאקה.
האב: “חדר עבודתו עמד עכשיו מאובק ומיותר” = החדר מוטנומי לבעליו.
מוטונומיה- החלפת דבר אחד קרוב לדבר אחר.
“קולו של אבא לא נשמע כלל” משפט זה מציין את אובדן הסמכות הקולית. אובדן יכולתו של האב לספק הגנה, למלא את תפקיד. לומר את דבריו משום שאין לו שליטה על המציאות.
גברת קסינסאקה: “מפעם לפעם נשמע קולה הנמרץ של גברת קסינסאקה”.
“גברת קסינסאקה הנמרצת…הבטיחה לדאוג לנו לקנקרטן”.
קולה. נמרצותה, ויכולת להגן עומדים בניגוד גמור לפסיביות של האב, “ידע של הגויה על העליונה על פיה ישב דבר”.
וויצ’ך: תמים כמו המספרת. אינו מבין את הנסיבות, אינו מבין את מקור השינוי או סיבותיו.
ידיד נעורים קשור לשם ולטוב שאין ביכולתם לשמור גם לו לנוכח השגרה שהוא מנסה להמשיך.
אחותו של וויצ’ך: “אחותו של וויצ’ך לא אמרה לנו כלום”. חוסר תקשורת או חוסר יכולת להציע פתרון או מענה למצב הקיים בקטיף התפוחים היא נוהגת בערניות, בדאגה וברוך ביחס לתפוחים. רוך שאולי מכוון כלפי שכניה היהודים, גם אם לא במפורש.
אחותה של המספרת: נוהגת בדומה למספרת, אך מודעת ממנה למצב.היא קוראת לפיקחון היהודייה (להתעורר למציאות).
הסיפור הפואנטה עם סוף מפתיע, סיפור שואה, לפי המילה קנקרטן ולפי הסיום של הסיפור.
