צ’אפלין התפעל מאופיו של היטלר, מהכריזמה השופעת בנאומיו, מהכעס המשלהב את הקהל ומהיכולת להסתיר תוכן כל כך מרושע מאחורי הבטחות לעתיד מושלם. כשחקן ובמאי ידע צ’אפלין לזהות את “המשחק” של היטלר, את ההצגה שעומדת מאחורי כל נאום או מצעד ואת הבימוי המעולה של סרטי התעמולה של גבלס (שהגיעו לארה”ב כחלק מיומני החדשות הקבועים) והיה מוכרח לחשוף לקהל האמריקני את הפרצוף מאחורי המסכה בדרך שר צ’אפלין יכול- הקומדיה הפרודית.
באפריל 1939 נכתבה הטיוטה הראשונה לתסריט ומאוחר יותר החלו הצילומים.

סיפור מעניין נוסף חושף את ההתלבטות של צ’אפלין האם לשלב דיבור אמיתי בסרט או להמשיך במתכונת הסרט האילם שדבק בה עד כה: ידוע שצ’אפלין היה חסיד מושבע של הסרט האילם וסירב לדובב את סרטיו הקודמים למרות הצלחות סרטים כגון “זמר הג’אז”
שיצאו בתקופתו, אולם צ’אפלין ראה כי לא ניתן היה להעביר את המסר וריאתו את היטלר ללא דיבוב. כיצד הייתה מובנת הפרודיה בנאומו ההיסטרי של “הפוי של טומניה- אדנויד הינקל” (דמות לעג לאדולף היטלר) לולא דיבוב? ומכיוון שכבר עשה את הצעד הראשון והפיק סרט מדובב- המשיך צ’אפלין מעתה לדובב את כל סרטיו הבאים.

תקציר העלילה

הסרט “הדיקטטור הגדול” נפתח בהצגת שדה קרב, בחזית המלחמה הגדולה בין מדינה אירופאית בשם טומניה וגוף המכונה “הברית”, אנו נתקלים בדמות הנווד של צ’אפלין- הפעם בתפקיד חייל בחיל התותחנים הטומני. כאן מבחינים כי טומניה עומדת על סף הפסד במלחמה וניתן לראות כי מפקדיו של החייל עצבניים.
כמו שרק צ’אפלין יכול להמציא- החייל עובר הרפתקאות קטנות וקומיות בשדה הקרב, מחילוץ רימון יד נטול נצרה שנפל לשרוולו והתקלות עם כוח אויב בלי שישים לב עד להובלת פצוע בחזרה לטומניה בעזרת מטוס- שמתרסק בסופו של דבר.
החייל מאבד את זכרונו כתוצאה מההתרסקות ונמצא חסר הכרה. בנקודה זו נודע לנו כי טומניה הפסידה במלחמה.
לאחר כשנתיים מתעורר החייל בבית החולים שם הוא מגלה את זהותו- ספר יהודי בגטו בעיר הבירה של טומניה, כעת עליו להחזיר לעצמו את זכרונו ולהשלים את מה שהפסיד כשהיה מחוסר הכרה.
החייל היהודי שב לביתו בגטו- לא מודע להפסד של המדינה במלחמה ולהשתלשלות האירועים לאחריה- הוא מופתע לגלות חיילים עונדי סרטי-זרוע משוטטים בגטו ומתנכלים ליהודים, הוא רואה פחד בעיני האנשים אותם הכיר אך לא מבין מדוע ומה גרם לשינוי.

בנקודה זו אנו נחשפים לדמותו של אדנויד הינקל, הפוי של טומניה שגם אותו מגלם צ’אפלין, כאשר הוא נואם בפני קהל משולהב. מאחורי הנאום הארוך והלעגני עומדים למעשה רעיונות פשוטים ושחוקים שהינקל מצליח לחדש- אנטישמיות, עליונות הגזע הארי והצורך בשימוש בכוח ע”מ להשיג מטרות. הנאום הפרודי שמבצע הינקל בג’יבריש חסר הגיון דומה להפליא לנאומים הנלהבים של הדיקטטור האמיתי- היטלר.

בחזרה לגטו- שם התנאים קשים, עוני, התנכלויות ליהודים, השפלות ואלימות שצ’אפלין מצליח להציג בהומור אירוני. דמות החייל- הספר היהודי, מגלה אט אט מה התרחש במדינה אותה אהב ושירת, מדינה שנפלה לידי רודן אכזר ופטפטן. הוא מתיידד עם נערה יהודיה שלא מוכנה לשבת בשקט בראותה את מעשי החיילים ומנסה להמשיך את חייו למרות הקושי.

שוב חוזרים לדמות הינקל, כאן מוצגת דמותו הנלעגת והמגלומנית כאשר הוא משחק בבלון עליו מצוירת מפת העולם- ומפוצץ אותו בטעות. כמו כן אנו נתקלים בעושי דברו של הינקל, חבורה של טיפוסים תמהוניים ונלעגים שמבצעים כל מה שייאמר להם, אפילו לקפוץ מראש בניין כאשר “כובע-מצנח” על ראשם.

בגטו, פוגש הספר היהודי את החייל שהציל משדה הקרב, החייל- שהפך לקצין מוסמך ומפקד מסייע לחברו כאשר הוא רואה כיצד מציקים לו פקודיו, הוא לא מאמין שהם מסוגלים להתעלל באנשים חסרי אונים ללא כל סיבה ומתחיל לפקפק במעשיו.
בינתיים החיים בגטו הופכים לקשים יותר מיום ליום כאשר הפוי מטיל גזרות שונות ומשונות על הקהילה היהודית.

בינתיים ממשיך הינקל הדיקטטור בתוכניותיו ומתכוון להשתלט על מדינה שכנה- אוסטרליץ’. על אותה מדינה מנסה להשתלט רודן אחר, דמות לעג למוסוליני. הדיקטטורים נפגשים בטומניה ומגיעים למריבה בנוסח סלפסטיק בנוגע למי ישתלט על העולם, מריבה שמוצגת כמאבק כוחות על חשבון חיי אדם.

תוך כדי החמרת המצב בטומניה מבחינת היהודים, מחליט הקצין שהציל הספר היהודי שהמצב בטומניה בכי רע, הפוי הורס את המדינה ואת המורשת המכובדת שלה, הוא קובע חד משמעית שיש לעשות משהו להפלת המשטר ומישהו צריך להתנגד להינקל, אך את מי הוא מנדב למשימת התנקשות? לא את חבריו הקצינים המהססים או את חייליו העוורים,
או אפילו את עצמו. הוא מגייס קבוצה של יהודים זקנים ובינהם הספר התמים למשימת התאבדות.
בסופו של דבר המשימה הטיפשית נדחית ובעקבות החמרת המצב עוד יותר מחליטים הספר, ידידתו וחבריהם בבית שבגטו לעזוב טומניה ולעבור לאוסטרליץ’- מדינה שכל כך דומה לטומניה כך שהמעבר לא יהיה קשה ואין סיכוי שהינקל יגיע אליה. תקוות שווא שמלווה את המהגרים עד לרגע הפלישה הטומנית שמגיעה תוך זמן קצר מהצפוי.
הפלישה לאוסטרליץ’ נערכת בהפתעה אך בראווה, יחידות לוחמה חודרות לארץ ללא הפרעה ומספחות את המדינה לאימפריה המתעצמת של טומניה.

הפלישה מעוררת את המורדים בראשות הקצין להגיב שנית אך הפעם באופן שונה, הדמיון הרב בין הספר היהודי לדיקטטור מצית רעיון במוחה של ידידתו של הספר- להחדיר את הספר לטקס נאום הנצחון של הינקל כדי שינאם במקומו ויעמיד את העם הטומני על טעותו.
הסרט מסתיים בנאומו המרגש של הספר היהודי כאשר הוא פונה אל הקהל הטומני הצמא לנאום סוחף נוסף. במקום ג’יבריש נלהב, הוא מעניק לקהל חומר למחשבה, על הציות העיוור, הטיפשות שבמעשי הדיקטטור והמצב אליו הולך העם כעדר.
כמה אירוני שהאדם שהביא את העם הטומני להבנה כל כך דומה לדיקטטור שעשה ההפך ויחד עם זאת כל כך שונה ממנו.

ניתוח היצירה

צ’ארלי צ’אפלין ידע לנצל את את רוח התקופה ולהביא לידי עימות את שתי הדמויות שתפסו את תשומת לב העולם באותה תקופה: צ’אפלין עצמו, הכוכב העולה בבמה ההוליוודית ואדולף היטלר, הכוכב העולה בבמה ההסטורית.
האחד קומיקאי, הוגה ויוצר, השני דיקטטור, פושע בסדר גודל עולמי והרסני.

תקופת הוצאת הסרט לאקרנים ב1940- הייתה ראשיתה של מלחמת העולם השנייה והעולם המערבי עדיין לא נחשף לזוועות השואה והפרעות ביהודים (או שנחשף ובחר להתעלם) ולכן גם צ’אפלין עצמו לא היה מודע עד כמה נכונה הייתה האמרה שלו ואף עד כמה המצב חמור במציאות, מה שמסביר את בחירתו לעסוק בנושא באופן קומי ואופטימי. בראיון שהעניק לעיתונאי אמריקני יהודי לקראת סוף המלחמה הביע חרטה על מועד הוצאת הסרט וציין כי אם היה יודע על הזוועות האמיתיות של המלחמה ועל העוול הבלתי נתפס שנעשה ליהודים- לא היה מפיק כלל את הסרט.
אולם למרות אופיו האופטימי של הסרט עדיין ניתן למצוא אנלוגיות בין החברה “הטומנית” שבסרט לחברה הגרמנית- נאצית של שנות ה40-.

הדיקטטור

הדיקטטור שמוצג בסרט, הוא מגלומן מושחת שחלומו העיקרי הוא “להפוך את טומניה למדינה של בלונדינים תחת מנהיג שחרחר” וכוחו בהעצמת משאלות ליבם של נתיניו. כמוהו גם היטלר- מנהיג כזה לא היה קם כלל אם גרמניה לא הייתה אנטישמית ותאבת נקם לאחר הפסד במלחמה, אולם הצלחתו לגעת ברגשות הנתינים היא מה שהביאה אותו לדרגת פיהרר ושליט מוחלט.
הסרט לא עוסק באופן משמעותי במה שגרם לעליית דיקטטור שכזה, אך נתן רמזים מתוך האירועים ההסטורים באותה תקופה- למשל, הפסד גרמניה.טומניה במלחמה.
הדרך החוקית בה עלה היטלר, הרודן האמיתי, לשלטון נובעת מחוקתה הקלוקלת של רפובליקת ויימאר שלאחר מלחמת העולם הראשונה.
הפרצות בחוקה שאפשרו זמן מנהיגות בלתי מוגדר אם הדבר תלוי בצווים, ותחום שיפוט נרחב למנהיג בודד הם שהביאו את היטלר לעלות לשלטון לא באופן אלים וצורם (כמו “פוטש” בית הבירה, או ה”פוטש” של קאפ) אלה באופן לגיטימי בהתאם לחוקה דמוקרטית כביכול שהייתה חסרה את המסורת הדמוקרטית.

הגטו היהודי

הדילמה שלדעתי הסרט מציג באופן הבולט ביותר היא הדילמה של הצד הנפגע בסיפור- הצד היהודי. צ’אפלין לא פחד לציין כי היהודים סובלים בגרמניה ולכן לא השתמש בדימוי להם בסרטו, הוא הבחין בין מספר תגובות של היהודים לעליית האיום הנאצי:
• דמות הספר/ החייל שחזר מן המלחמה למען הארץ אותה אהב וחשב שאהבה אותו בחזרה למדינה שתיעבה אותו בשל רעיון גזעני מגוחך. אותם יהודים שנלחמו למען גרמניה לא יכלו לקבל את העובדה שחבריהם, שכניהם וממשלתם דוחה אותם ומתייחסת אליהם כאזרחים מסוג ג’.
• דמותה של חנה, ידידתו של הספר מייצגת את האוכלוסיה שהבינה כי האיום שמהווה היטלר הוא איום ממשי וכי אסור לשבת בחיבוק ידיים ולקוות לטוב, יש לפעול באופן פוליטי לגיטימי למען זכויות בסיסיות ונגד אפליה שכזו ואם יהיה צורך- אף להאבק באופן פיסי על כך. הסרט, כמו גם המציאות מראים שפלח אוכלוסיה זו היה קטן וכי האופן שבה נסחף ההמון הגרמני אחרי הנאציזם הרתיע וייאש גם את החזקים שבלוחמים- כך שלמרות רצון להאבק החליטו בלית ברירה להגר ולהמלט מהאסון הקרב ובא.
• דמויותיהם של היהודים המבוגרים בגטו מייצגות את אותה אוכלוסיה שהעדיפה לחשוב שהאסון הוא זמני בלבד, שהם התבוללו מספיק בקרב הגרמנים כדי להשתייך אליהם באופן מוחלט ושהעם הגרמני “הנבון” יתעשת ויראה עד כמה מסוכנת הדרך בה הוא הולך. אלה כמובן, היו רוב קורבנות השואה.

העם הגרמני

העם הגרמני מיוצג בסרט ע”י העם הטומני, שמופיע בעיקר בקטעי הנאום של הינקל. זהו עם נלהב שנסחף ע”י נאומים רגשניים וזועמים ומושפע מהבטחות לאוטופיה עתידית תחת הנהגתו של מנהיג עליון.
לא ניתן להסביר בדיוק מה גרם לעם הגרמני להסחף אחר היטלר שכן הדיון בנושא זה הוא נרחב בפני עצמו, אולם ניתן לומר שחלק מהאופי התוקפני שכבש את לב העם הגרמני הופיע עוד בתקופת מלמחת העולם הראשונה ועוד אפילו מוקדם מכך- בימי הבינים. האנטישמיות והרצון להיות כפופים למנהיג עליון ונערץ היו עוד מושרשים בעם הגרמני לפני מלחמת העולם הראשונה: האמונות התפלות בקשר ליהדות, עלילות הדם ואפילו האפליה לטובה (כל היהודים עשירים, חכמים וכו’)
היו סימן לכך שמשהו לא בסדר בעם הגרמני.
לאחר מלחמת העולם הראשונה המצב עוד החמיר, היהודים הואשמו בתקיעת סכין בגב האומה הגרמנית ובהפסד בלחמה, ואפילו תקופת “הדמוקרטיה” הזמנית של ויימאר לא השקיטה את הרוחות. לכן אין הפתעה מדהימה בהסחפות של גרמניה אחר תורת הגזע, עליונות הגזע הארי וכו’.

חוות דעת אישית

כאשר צפיתי בפעם הראשונה בסרט “הדיקטטור הגדול” לפני מספר שנים נהנתי מאוד מהאופי הקומי ומההומור של צ’אפלין (במיוחד מקטעי הנאום של הינקל)
אולם כשצפיתי בו לאחרונה כשהוקרן בערוץ 2, ראיתי יותר ממה שזכרתי.
האירוניה והביקורת המבריקה שמטיח צ’אפלין במשטר הנאצי ובקהל האמריקני שמושפע מסרטי התעמולה ולא מן המציאות מעניינת לא פחות מההומור.
לדעתי העובדה שישנם אנשים שטוענים שהסרט מפחית את זוועות השואה ואף מנסה לעדן אותה או להכחישה היא טעות, מקריאה של קטעי ראיונות ושיחות (שהופיעו בספר על צ’ארלס צ’אפלין) מבינים את הדילמה של צ’אפלין האם להפיק או לא להפיק את הסרט ושכוונתו הכנה הייתה להעביר מסר וביקורת נגד הרוע שבעולם בצורה שהוא יודע- קומית. צ’אפלין ציין כי אילו היה יודע מה באמת קרה בגרמניה ואיך באמת התייחסו ליהודים הוא לא היה עושה את הסרט כלל, אולם לדעתי עשיית הסרט באותה תקופה הייתה חשובה ואסור היה להמשיך להתעלם מהאסון בגרמניה, גם אם מדובר בקומדיה ביקורתית.
היו קיימים בסרט מספר קטעים שלא כל כך מצאו חן בעיני, כמו ההצגה של ההתעללויות של חיילי האס.אס ביהודים בגטאות דרך אירועים קומיים שמזכירים סרטי סלפסטיק, אבל צריך לזכור שצ’אפלין רצה לא רק להעביר מסר, אלא גם למשוך קהל שיקלוט אותו ולכן אפשר להתייחס בסלחנות לקטעים הקומיים שלא נראים במקומם.
לסיכום, לדעתי הסרט נהדר, מצחיק ונותן חומר למחשבה, לא רק בנוגע לאינדבידואליזם ושמירה על מוסר, אלא גם בנוגע לשמירה על צלם אנוש ורוח אופטימית עד כמה שאפשר.

את החומר לעבודה נסיתי לרכז מתוך האינטרנט (הבית השני שלי…) וחוץ מתמונות ומאמרים על הפקת הסרט נתקלתי בתופעות מעניינות שהשפיעו על כמה מהרעיונות בעבודה. בין האתרים הרבים שבקרתי בהם יצא לי להזדמן מתוך סקרנות “לחדר שיחה” (התכתבות בזמן אמיתי עם מספר אנשים) של נערים בגילי שיזמו בטוב ליבם “אתר הסברה” לפלג ה- KKK אי שם בארה”ב, שוחחתי עם כמה מהם שנלהבו להסביר לי כמה שיותר על “התורה” שלהם (לפני שסיפרתי להם מהיכן אני מדבר) והתעניינתי מאיפה הם ספגו ולמדו את הרעיונות הגזעניים, אחד מהם בכלל לא ידע לענות לי וסיפר ש: “ככה זה צריך להיות”, האחרים ניסו להיות קצת יותר יצירתיים וסיפרו לי שקיים מן קודקס, או אמנה שמבוססת על הרעיון של היטלר רק מותאמת לתקופה המודרנית כדי “שתועיל לכולם”. גם לשחורים, ליהודים, להיספנים, ולאסיאתים? מסתבר שכן, “הרי הם רוצים לחזור לאפריקה/ישראל/קובה/קוריאה” אז למה להכריח אותם לחיות בעוני כאן?” מיותר להדגיש שרוב השיחה הזו נוהלה כאילו מתוך “מדריך מקוצר לפאשיסט הצעיר” אבל הסתבר לי שאת הרעיונות האלו הם ספגו מההורים, הסבים, הדודים וכו’, מאותם אלה שלא ראו סרטים כמו “הדיקטטור הגדול” ולא נחשפו לזוועות של השואה, אלה קיבלו רק
את יומני החדשות הקולנועיים והאמת המרופדת.
מה שמדהים היה לראות זה איך הם שללו את הרעיונות של היטלר, אך קיבלו את הרעיונות של פאט ביוקנן למשל.
מסתבר שלמרות האופי הדמוקרטי שלכאורה בטוח בארה”ב הגדולה- זו שנלחמה בגרמניה, קיימים גם שורשים של נאציזם מסוג שונה, אך מזיק באותה צורה.

בנימה אופטימית אפשר לסיים ולספר שהסיבה שחברי ה- KKK הצעירים ששוחחו איתי ברשת שמחו לדבר איתי לא רק מתוך אידאולוגיה, אלא גם משום שהייתי הראשון מבין כמה עשרות קודמים שבקרו באתר שנשאר לשוחח עמם ולא רק זרק קללה עסיסית והסתלק בבוז…

בבליוגרפיה