מהלך המרד
פרץ ב – 19 באפריל 1943
כלי הנשק – מכונות ירייה, אקדחים, רימונים (לעיתים קרובות תוצרת עצמית), מוקשים, פצצות ובקבוקי מולוטוב.
מספר הלוחמים – לא ניתן לדעת במדויק אך היו בגטו בין 600 ל 1500 לוחמים מאורגנים ומספר בלתי ידוע של לוחמים לא מאורגנים.
תגובת הגרמנים למרד – הגרמנים הופתעו מהתקפות היהודים עליהם אך כעור זמן מה התאוששו ותקפו את הגטו מרחוק .
מהלך המרד – 19 באפריל 1943, יום ב’ בשבוע, הוקף הגטו על-ידי יחידות גרמניות – 4 בבוקר נכנסו יחידות S.S. ומשטרה לתוך הגטו במערך קרבי מלא, במטרה לחסל את שארית הפליטה של גטו וארשה. אך הפעם, שלא כמו בעת הגירוש הגדול בקיץ 1942, נתקלו בהתנגדותן של הקבוצות הלוחמות שהיו מוכנות וערוכות להגנת הגטו: טור גרמני שצעד לאורך רחוב נאלבקי הותקף בידי כיתה של הארגון היהודי הלוחם. הגרמנים נסוגו. בינתיים החל קרב בפינת רחובות זמנהוף – מילא . על הטנק ושתי המכוניות המשוריינות של הגרמנים הושלכו בקבוקי מולוטוב. את הקרב מצד הנאצים ניהל הגנרל שטרופ, שהצליח לעבור את עמדת המגנים, וכפה עליהם נסיגה. באותו יום הגיע שטרופ לכיכר מוראנוב, שם לחמו אנשי בית”ר ושם הוצת טנק גרמני שני.
ביום השני התרכז הקרב בשטחי המברשתנים. הלוחמים הפעילו מוקש בכניסה לשטח וההתפוצצות גרמה לנסיגה מבוהלת של הגרמנים. הגרמנים חזרו והציעו לעובדים לנהל משא
ומתן, אבל רק 28 מתוך 4,000 עובדים התפתו.
לאחר 22 באפריל שינו הגרמנים את שיטת הלחימה, והחלו לשרוף את הגטו בית אחר בית, מורדי הגטו המשיכו להתנגד אך לאט לאט הגטו ניכבש ע”י הגרמנים. ב-8 במאי נפל הבונקר של המפקדה של הארגון היהודי הלוחם, בו היה מרדכי אנילביץ’ ובכירי הלוחמים. רוב הקבוצה התאבדה. ומעטים הצליחו לברוח. המרד נכשל והגטו הושמד.
מאפיינים ייחודיים למרד –מרד גטו ורשה היה המרד גדול ביותר והגטו שהחזיק מעמד זמן רב יחסית לאחר פרוץ המרד והיה המרד הראשון באירופה . במרד הזה היה שימוש רב מאוד בנשק חם מסוגים שונים. מרד זה היה גם הקשה ביותר לדיכוי.

דמותו של מנהיג המרד מרדכי אנילביץ’ – תעודת זהות
זמן: 1919 – 1943
מקום: נולד בעיירה וישקוב, הסמוכה לוורשה אך את רוב חייו חי בוורשה עצמה.
רקע: ילדותו של מרדכי אנילביץ’ עברה עליו בשכונת פועלים של וארשה – פובישלה. תושבי השכונה היו אנטישמים כלפי מעט היהודים שחיו בה אך מרדכי אנילביץ’ למד להגן כבודו וכבוד חבריו. כאשר סיים את בית הספר העממי נישלח לבית הספר התיכון לנערים – “לאור” למרות דלותה הרבה של המשפחה. כאשר היה ברביעית הצטרף מרדכי לתנועת בית”ר אך בגיל חמש-עשרה עזב מרדכי אנילביץ את בית”ר והצטרף לקן “השומר הצעיר”. הוא אף ארגן מתוך תלמידי בית הספר קבוצה משלו, שקיבלה את השם “למרד”.ב – 1938 סיים את לימודיו התיכוניים וקיבל תעודת בגרות . ועתה הוא עוסק בעבודת התנועה. עם פרוץ המלחמה מרדכי אנילביץ’ נודד עם זרם הפליטים מזרחה ומגיע לקובל, שבתחום הכיבוש הסובייטי. בלבוב מתקיימת התייעצות של “דרור” ו”השומר הצעיר”, על פתיחת פתח לעליה דרך רומניה. מרדכי אנילביץ’ ניסה ונאסר. נחלץ מן הכלא וחזר לווארשה. הוא רואה את המצוקה, נפגש עם חבריו וחניכיו, והם מבולבלים ואובדי-דרך. אחרי פגישות אלה החליט לבנות מחדש את התנועה בפולין. מרדכי אנילביץ’ נטל אתו חברים אחדים מגדודו ויצא לווילנה, שם נמצאו רוב חברי ההנהגה. הוא הצליח לעבור את הגבול והגיע לריכוז השומרי בוילנה, בו נתקבצו מאות שומרים-פליטים מרחבי פולין. באותה תקופה כבר נפלה ההכרעה במועצת וילנה : יש להחזיר אנשים לפעולה בפולין הכבושה. תנועת השומר הצעיר ירדה למחתרת. בשנת 1941 החלו מגיעות ידיעות על רצח המוני של יהודים. ואז מתגבש רעיון ההתגוננות. מרדכי אנילביץ’ מארגן את חבריו ומדריך אותם לפעולה. עם חבריו הבוגרים ממנו, שמואל בראסלאב ויוסף קפלן, הוא מוליך את תנועתו למרד. ובינתיים הוא נודד מעיר אל עיר ומעיירה אל עיירה, מארגן סניפים וקורא להתגוננות ולהתנגדות. במחצית מאי 1942 יוצא מרדכי לסדרת ביקורים באזורי דרום-מערב פולין. מראהו החיצוני של צעיר בלונדי, בהיר-עיניים, דובר פולנית ללא צל מבטא יהודי, אפשר לו לעבור גבולות. הוא הגיע לבנדין. שהה באזור כחודשיים. ובינתיים בוצע הגירוש הגדול בגטו וורשה ותנועות הנוער החלוציות הקימו את הארגון היהודי הלוחם.לאחר מותו של מורו וחברו של מרדכי אנילביץ’, יוסף קפלן, חזר מרדכי אנילביץ’ לוורשה. לאחר הקמתו שלה ארגון: היהודי הלוחם הכללי, והצטרפו אליו גם שאר התנועות המחתרתיות שהיו בגטו, נבחר מרדכי אנילביץ למפקד הארגון. הוא הקדיש את כל זמנו לארגון ברכש נשק, ולקשרים אל אנשי מחתרת מחוץ לגטו. כשפרץ ב – 19 באפריל המרד בגטו ווארשה, לחם מרדכי בגטו המרכזי ופיקד על הלחמים, הוא מצא את מותו בבונקר המרכזי של אי”ל ברחוב מילא 18, ב – 8 במאי, והוא בן 24.
תפקיד: מרדכי אנילביץ’ היה ראש קבוצת “למרד” בתנועה “השומר הצעיר” בבית סיפרו: לאור . לאחר מכן , בגטו וורשה היה מפקד אי”ל.
יחוד: מרדכי אנילביץ’ היה אדם שממכתבו האחרון ומקורות אחרים ניתן לדעת שאהב את עמו ושלמרות היותו צעיר הצליח לעשות דבר גדול מאוד , לגרום לאנשים ללא תיקווה, להילחם
תגובה לכרוז הקורא למרד
האים אענה לאותו כרוז הקורא לצאת למרד? בזה שלא אענה ודאי לא אעצור את המרד אך גם לא אעצור את הגרמנים. אולי אני אתחבא בבונקר פי שרבים יעשו? אם כולם יתחבאו אז מי ימרוד? עכשיו ברור שהרכבות מובילות למוות בטוח ולהתנגד באופן זה או אחר צריך. ואם אלך להילחם? כמעט ברור מראש שאמות אם אלחם או אתחבא. המורדים זקוקים לאנשים , ככל שיהיו יותר מתנגדים ייטב. אולי עמי אירופה הכבושים יראו שאפשר להתנגד ויתנגדו גם הם ואז המלחמה תסתיים מהר יותר.
אני אלך לנקום את דם בני משפחתי בכך שאלחם!
חלק ב – 5 סיפורים של ילדים ונוער בשואה
– הסיפורים:
א~ חנה’לה (חנה) בת 6 ומשה’לה (משה) בן 4
מקום – גטו כלשהו (לא ידוע)
זמן- כנראה שנת 1941
תקציר הסיפור – בזמן שחנה’לה ומשה’לה היו בביתם בגטו הם שמעו צעדים של אנשי S.S ולכן ירדו לחצר אל הפינה בין המֵלוּנוֹת¬ לתיבת האשפה. משה’לה התחיל לבכות ואז ירו בילדים. שניים שניסו להינצל אך לא הצליחו.
ב~ מלכה’לה (מלכה) בת 12.
מקום- גטו קיֶלצֶה , פולין.
זמן – 1943
תקציר הסיפור:
אביה של מלכה היה עופה במקצוע וגם בגטו השתדל לעפות לכם מפעם לפעם לפרנסה. מלכה דאגה לספק למשפחתה קמח כדי לעזור לפרנסת משפחה. פעם בשבוע היא הייתה מתגנבת לצד הארי ותמורת תכשיטים משפחתיים מביאה קמח ושמרים.אף פעם היא לא הסכמה לספר איך היא מצליחה לעבור לצד השני ולחזור . כי אפילו לדבר אל זה היה מפחיד מדי. פעם אחד היא נתפסה נורתה למוות – היא הייתה רק בת 12 וכל פשעה היה שק קמח שהיא קנתה.

ג ~ קיוֶול , שלמק וינוצ’ק.
מקום- מחנה עבודה הנריקוב , פולין.
זמן – 1943
תקציר הסיפור : לאחר הסלקציה בגטו קיֶלצֶה רוב הילדים נתפסו – נשארו רק 2 מתוך 47 שהיו קודם. הילדים שנתפסו נשלחו לאחד הבתים בגטו ומשם העבירו אותם במשאיות למקום לא ידוע. אחרי שיצאו משם משיות אנשים מגטו ביקשו לבדוק את הבית בתקווה למצוא שם משהוא שאולי הצליח להימלט ובתירוץ של חיפוש שמיכות. הם באמת מצאו שם 3 ילדים שהתחבאו והעבירו אותם למחנה. המבוגרים שבמחנה היו מסתירים את הילדים במחנה מעיני הגרמנים. כולם היו כמו משפחה אחת – היו ימים של ייאוש וחשש מזה שגרמנים יחסלו את כולם לפני שיבוא הצבא האדום וימים מעטים של תקווה ועידוד. לפעמים ילדים היו משמחים מבוגרים בשירה וריקוד
ד~ בני סוקול .
מקום – ביילורוסיה
זמן – 1941
תקציר: בקיץ 1941 כאשר גרמנים נכנסו לרוסיה הם התקדמו מהר מאוד ומשפחתו של בני סוקול לא הספיקה להימלט. הוא היה בן של רופא ידוע באזור שלו גם בשל מקצועיותו ו גם בשל טוב ליבו. המשפחה החליטה ללכת ליער לפרטיזנים . אבא אמר שעדיף להם ללכת כל אחד בנפרד כי כך יהיה להם יותר סיכוי לשרוד. בני היה אז רק בן 12 ונראה אפילו צעיר מגילו . מכפר לכפר הלך הוא לבדו , כמה פעמים תפסו אותו נאצים. התושבים המקומיים עזרו לו – כולם הכירו את אביו הרופא והשתדלו לעזור גם לבני האמיץ. בסוף כל המשפחה הגיעה לפרטיזנים . בני היה לוחם אמיתי ועזר בפעילות הפרטיזנית. כשבני גדל הוא למד רפואה כמו אביו.
ה~ אביבה
מקום – פולין
זמן 1939-1944
חביבה גרה בכפר גדול בפולין יחד עם משפחתה.
כאשר גרמנים כבשו פולין לקחתו הורים של חביבה מה שניתן היה לקחת, התחילו לנדוד מכפר לכפר, ומגורן לגורן. הם היו חייבים להסתתר אך בכל כפר ניסו ליצור קשר עם אנשים שהוריה הכירו, ולבקש מהם עזרה.
יותר מאוחר כבר לא הייתה ברירה והיו חייבים לבנות בונקר בשדה ולהסתתר באופן
מוחלט במשך היום. רק בערב יכלו לצאת, לחפש אוכל, לחפש נדבות. היו ימים, הרבה ימים, שחייו רק מהשלג. כך עברו הימים עד שהבינו שהסכנה גדולה והם חייבים להיפרד. הורים החליטו לחפש מוצא בשביל חביבה כדי שמישהו מהמשפחה יישאר בחיים. האב קָשר קֵשר עם איכר בכפר, לא רחוק מהבונקר שבו היו. זו הייתה משפחה עם ילד אחד שלא תיפקד כראוי. לא היו להם יותר ילדים והם היו זקוקים מאוד לידיים עובדות ולחברת ילדים לבין שלהם. המשפחה הזו הסכימה לקחת את הילדה וכך נפרדה מההורים בתקווה שתראה אותם שוב – אך זה לא קרה.
יום אחד היא הלכה לבקר את ההורים. לקחה את הפרות ויצאה לשדה. הלכה לאזור שבו ישבה המשפחה. היא התקרבה לשם, היו שם הרבה ילדים שרעו את הפרות הם הכירו אות חביבה כשייכת למשפחה וצעקו לה מרחוק: ‘תברחי משם, תברחי מהר, לקחו את ההורים שלך, תלכי מפה’. חביבה נשארה בחיים באותה משפחה אבל מעולם לא ראתה יותר את משפחתה. אפילו לבכות לא יכלה כדי שלא יחשדו בה. לאחר המלחמה היא עלתה לארץ .

האים הייתה התנגדות באירועים האלו ?
כן, הייתה התנגדות. הניסיון לשמר על החיים של עצמך ולא שכן לעזור לאחרים לשרוד ולעיתים תוך כדי סיכון עצמך זוהי אכן התנגדות. ולהתנגד זה לשמור על עצמך או על אחרים מלאבד תקווה , חיים , או את כל היקר לך . מלכה’לה שניסתה להגן על משפחתה מרעב ומוות בהברחת שק קמח ונורתה, חנה’לה ומשה’לה שהסתתרו בין המלונות לארגז האשפה ונהרגו, קיוול , שלמק וינוצ’ק שהסתתרו בין הקרשים ולא ידוע מה גורלם, בני סוקול שנדד בין הכפרים והצטרף לפרטיזנים, ואביבה שהתחבאה בבית האיכר ועוד יותר ממיליון ילדים שניסו בדרך זו או אחרת לשמור על חייהם או חיי משפחותיהם רובם מתו חלקם ניצלו אך כל אלה הם גיבורים שאינם נופלים מכל מתנגד אחר שהיה בשואה.
חלק ג – הפרטיזנים היהודיים
פרטיזן – הוא לא בהכרח “חבר בפלוגת לוחמים בלתי סדירים מבני המקום שהתלקטו בגדודים קטנים ועצמאיים למלחמת הטרדה בעורף חילו של האויב” אל גם
” מי שהבריח כיכר לחם , זייף תעודה , העבר הוראות מגטו לגטו – גילה התנגדת למשטר הנאצי .
יהודי …
… שברח מהגטו יער ונורה בדרך ,
… שדפק בחלונו של איכר , ביקש מעט מזון ונשק ושילם בחייו,
… שהולשן בקנותו נשק , או שהוסגר ע”י מארחו ,
… שחבר לקבוצת יהודים משוטטת , מעוטת נשק , כשאף יחידה פרטיזנית לא הסכימה לקבלו,
… שחי כחיה נרדפת במאורה עם גזיר עץ דמוי אקדח,
… שנדד , באין מושיע , נפצע מכדור אויב ומת באלמוניותו מפצעיו,
…שנירדף ע”י כל מי שיש לו יד ורגל , וביניהם פרטיזנים “אחים לנשק” שונאי ישראל ורוצחים ,
… שעזב יחידה פרטיזנית וניצמד לבני משפחתו לעשות להצלתם,
… שחבר למחנה משפחתי יהודי בלחימה ובהצלה,
פרטיזן הוא,
ואח למשפחה הפרטיזנית היהודית. ”
חמישה סיפורי פרטיזנים.
א~ אוז`כובסקי איזי
מקום – ביילורוסיה
זמן – דצמבר 1942
תקציר הסיפור: יחד עם חבר, פרטיזן, חזר בדצמבר 1942 לגטו ברנוביץ`, שם עוד היו יהודים רבים. השניים פרצו בגבורה רבה לביתו של גרמני והרגוהו. בשעה שערכו בביתו חיפוש יסודי אחרי נשק, הגיעו באורח בלתי צפוי גרמנים למקום. חברו לפעולה הצליח לברוח. אוז`כובסקי הטיל בגרמנים רימון והרג כמה מהם אך למרבה הצער תוך כדי כך קיפח גם את חייו.

ב~ טוביה בילסקי
מקום – ביילורוסיה , יערות נאליבוקי
זמן – 1941 ואלך
תקציר הסיפור: ביוני 1941, כשהגרמנים כבשו את האזור חזר טוביה לכפר מולדתו. אחרי שהוריו ובני משפחה אחרים שלו נרצחו באכזריות בגטו נובוגרודק, ברח עם אחיו – זוסיה, עשהאל ואהרון ליערות. האחים השיגו נשק בדרך לא דרך והקימו ביער גרעין פרטיזאני שמנה 17 איש. רובם היו מבני משפחת בילסקי אז טוביה נבחר למפקד הקבוצה.
טוביה שיגר שליחים לגטאות שבסביבה והזמין את היהודים הכלואים בהם להצטרף לקבוצתו. מאות משרידי היהודים בגטאות שבאזור נענו לקריאתו ורבים – ברובם נשים צעירות וילדים נהרו למחנה של טוביה וגדודו גדל מיום ליום. בעצם מחנה המשפחות של טוביה בילסקי היה הגדול ביותר שהיה קיים ומנה 1231 איש.
בילסקי ואנשיו הפילו את מוראם על האוכלוסייה האנטישמית בחלקה שבאזור בפעולות הנקם שערכו בשוטרים הביילורוסית ובאיכרים שרצחו יהודים ושיתפו פעולה עם הגרמנים. את תורת הלחימה הפרטיזנית הוא למד היטב ואף לימד תוך כדי הקרבות שניהל נגד האויב. טוביה תמיד ראה בהצלת היהודים מטרה בעלת חשיבות ראשונה במעלה ולמענה הוא פעל .עם הקמת גדודו הפרטיזאני היהודי הוא זכה באימונה של מפקדת הפרטיזנים הסובייטית ובמיוחד באימונו של המפקד הגנרל לפלטון
בשל מטרתו הנעלה להציל יהודים טוביה סיכל את מגמת הפיקוד הפרטיזאני להוציא מגדודו את הלוחמים הקרביים (150) והפך את הגדוד למעין בסיס תחזוקה לפרטיזנים. גדודו של טוביה לא היה גדוד פרטיזאני במובן הרגיל, כי אם נשא אופי של קהילה יהודית מסודרת ומאורגנת. במתחם שלו היו בנוסף לסדנאות שהקים – בית כנסת, בית – דין, בית ספר לילדים, מרפאה ומוסדות קהילתיים רבים נוספים.
בקיץ של שנת 1943 פתחו הגרמנים במצוד גדול ביערות נאליבוקי, במטרה לחסל את הלוחמים הפרטיזנים הסובייטיים, ובמיוחד את גדודו של בילסקי. הפרטיזנים נסוגו אל מעבה היער וטוביה נצטווה להשאיר ביחידתו רק רווקים נושאי-נשק ואילו על בעלי המשפחות, נשים וילדים היה לצאת מהאזור שלא בעקבות הלוחמים. טוביה שידע שהוראה זו תחרוץ את גורל האנשים הללו למוות לא נשמע לה ולכן הוא לקח עימו בנסיגה את כל אנשי הגדוד כשהקרביים שבין אנשיו מחפים על הבלתי-קרביים, והוציאם בשלום ובגבורה מן היער המכותר
ג ~ בת – שבע אייכנבוים (ז`ניה אייכנבוים)
זמן- 1941 ואלך
מקום- ביילורוסיה , יערות פולסיה
תקציר הסיפור: כשהגרמנים כבשו את עיר מולדתה (1939) ברחה לעיר סלונים שבשטח השליטה הסובייטית. לאחר שהגרמנים כבשו גם אזור זה (1941) נכלאה בגטו המקומי. בימי חיסול הגטו (יולי 1942) ברחה מהגטו והגיעה לגדוד הפרטיזאני “שצ`ורס” .בתחילה שימשה כחובשת,תפקיד שעשתה היטב. אך היא לא הסתפקה בתפקיד זה והצטרפה ליחידה הלוחמת היהודית מגדוד “51”.
ז`ניה השתתפה בקרבות רבים נגד הגרמנים והצטיינה במעשי-מיקוש. לזכותה נזקפו מיקוש והשמדה של 13 רכבות האויב שהוליכו חיילים, נשק וחומרי מלחמה. כהוקרה על אומץ ליבה הרב קיבלה ממפקדה נשק אישי אוטומטי (רק לעיתים רחוקות ניתן נשק כזה בידי אישה פרטיזנית).
למרבה הצער ז`ניה נפלה בקרב נגד הגרמנים בעת שהם נסוגו, יום אחד בלבד לפני שהאזור שוחרר באופן מוחלט.

ד~ יצחק אבידב (רייכמן)
מקום – אוקראינה ,יערות ווהלין
זמן –יוני 1941
תקציר הסיפור: בנערותו היה חבר בנוער הקומוניסטי הפולני ופעיל באיגוד המקצועי של עובדי הטקסטיל בעיר לודז’`. בשנת 1939 השתתף בגבורה בהגנה על ורשה . לאחר נפילת העיר יצא עם חברתו לחיים, דורה, לאזור הכיבוש הסובייטי.
בפרוץ המלחמה בין גרמניה לברית המועצות, ביוני 1941, ארגן ביחד עם האחים גרושקה ומישקה אדלשטיין, קבוצת צעירים ליציאה ליער לשם מלחמה בגרמנים. לקראת היציאה גנבו אחדים מהחברים, שהועסקו בעבודות כפייה על ידי הגרמנים, חלקי רובים, מהם הרכיבו כלי ירייה מאולתרים. ביולי 1942, כשהגרמנים החלו לרכז את היהודים לקראת חיסולה האכזרי הקהילה המקומית, יצאה הקבוצה שמנתה 21 איש ואישה, אל היער.
לאחר התבססותם ביער החלו חברי הקבוצה בפעולות חבלה ואיסוף נשק. נקשר קשר עם קומוניסטים אוקראינים, שהושארו מאחור על ידי הצבא האדום הנסוג במגמה לארגן התנגדות מקומית. בתווכם נוצר קשר עם קבוצת חיילים נוספת ששוגרה על ידי מרכז הפרטיזנים במוסקבה והוצנחה מעבר לקווים. במפגש שתי הקבוצות התקבלה החלטה להקים יחידה משותפת, וכך נוסדה
החטיבה של “דיאדיא פטיה” באחת הפעולות נפצע בזרועו, אך חזר לפעילות קרבית כעבור תקופה קצרה. בינואר 1944, עם שחרורה של העיר סרני מידי הגרמנים, שוחררו בני הזוג רייכמן מהיחידה ועברו להתגורר בסרני, שם גויס פאשה לעבודה בלשכת הגיוס. במקביל עסק ב”בריחה” – ארגון ניצולים יהודיים ליציאה לעבר ארץ ישראל. בספטמבר אותה שנה נפגש בלובלין עם אבא קובנר.
ביחד עם קובנר, אליעזר לידובסקי, בצלאל מיכאלי וד”ר פלדשו יסד את קבוצת “נקם”. הוקם מטה שהנ”ל היו חבריו ושבראשו עמד קובנר, ופאשה שימש כסגנו. מספטמבר 1945, כשקובנר נסע בשליחות הארגון לארץ ישראל, פאשה שימש מפקד הארגון בפועל. ביוני 1946 עלה ארצה.
ה~ יעקוב ראף
מקום – פולין, יער נארוץ
זמן – 1/3/1944
תקציר הסיפור: בעת הכיבוש הגרמני נכלא בגטו וילנה . הוא הצטרף למחתרת האפ.פ.או. ומונה למפקד מחלקה. בהיותו מועסק בעבודת-כפיים קשה במוסך צבאי גרמני (ה-ק.פ.) חיבל בכלי הרכב שהיו שם. לאחר מכן יצא ליער נארוץ` והצטרף לגדוד הפרטיזאני “מסט”. כשהגדוד פורק ניסה להצטרף ליחידה פרטיזנית רוסית, אולם אלה שדדו את נשקו וגירשו אותו מהמקום בברוטאליות. בהמשך נדודיו עם קבוצתו התנפלו עליהם איכרים מהסביבה ורצחו אותו באכזריות רבה , יחד עם עוד חמישה אנשים מקבוצתו.
האים באירועים אלו יש סוג של התנגדות?
כן, זוהי התנגדות . ככלות הכול פיצוץ רכבות גרמניות , לחימה בנאצים וכו’ זו התנגדות להם (וגם נקמה). פעמים רבות זה היה ניסיון לשמר את החיים תוך כי לחימה בנאצים, שמירה על חייהם של אחרים ו נקמה בגרמנים. להתנגד זה לשמור על עצמך ועל אחרים וגם לא להרשות לאחרים לקחת ממך את כל היקר לך . כמו איזי שחיפש נשק אך נורה או טוביה בילסקי שבנה מחנה משפחה כדי להגן על אחרים , בת שבע שנפלה בקרב נגד הגרמנים יום ליפני שחרור האזור או יצחק אבידב שיסד קבוצה פרטיזנית ויעקוב ראף שנירצח בגלל היותו יהודי כל אלו לא הסכימו לקבל את גורלם , שינו אותו כדי להתנגד לאלו שרצו במותם. הם ורבים נוספים שאינם ידועים
ביבליוגרפיה
אנציקלופדיות וספרים:
י. גוטמן, שואה וזיכרון, הוצאת יד ושם, ירושלים, 2000, חלק ב, כרך 2, עמ’ 117-124 .
י. גוטמן, האנציקלופדיה של השואה, ירושלים, הוצאת יד ושם, 1990
כרך 2, עמ’ 396-392 .
כרך 3, עמ’ 683-680 .
691-693 .
743-748 .
כרך 4, עמ’ 1002-992 .
1032-1036 .
1036-1037 .
ש. חולבסקי, מרי ולוחמה פרטיזנית, הוצאת יד ושם, ירושלים, תשס”א,
עמ’ 40-58 .
ש. גולן, השואה – פרקי עדות וספרות, הוצאת יד ושם וספריית פועלים, 1976, עמ’ 86-89 .
280-293 .
ש. י. פדר, אגרופים קמוצים, הוצאת ראובן מס, תשל”ט, עמ’ 28-36.
י. גוטמן, השואה בתיעוד, הוצאת יד ושם, תשל”ח, עמ’ 160-171 .
250-257 .
356-361 .