חלק א’- הפיצול בנפשו של רסקולניקוב:

• באופן כללי על ביטויו של הפיצול-

העולם נתפס ע”י רסקולניקוב כחסר צדק. ע”פ דעתו זהו עולם המורכב מ”סוניות” נצחיות- דמויות אוהבות, סובלות ומושפלות, ומ”סווידריגאילובים”- פושעים מושחתים, מצליחים וממורמרים. אל תוך כל זאת- יוצק רסקולניקוב תפיסת צדק משלו.
התייסרותו של רסקולניקוב לאחר הרצח משייכת אותו אל קבוצת האנשים “הרגילים”. רסקולניקוב רוצח- אך עם זאת מצהיר כי הוא מאמין האלוהים. הוא אינו מאמין בעולם הבא, אך מבקש מסוניה שתקרא בפניו על תחיית אלעזר. כל אלו מבטאים את פיצולו של רסקולניקוב ביחס לדת. קיימת כפילות באמונתו הדתית. לדעתו האישית, ה”צדק” האנושי, קודם ל”נצח” שהוא האמונה.
מטרתו האידיאולוגית היא להחליף את שלטון האמונה הדתית, לפיו אנשים צריכם לסבול, בשלטון ה”צדק” של האדם היחיד.
רסקולניקוב הינו ניהיליסט- אינו מאמין בחוק ובמוסר, משום שאם האדם עצמו קובע מהו צדק אזי הכל יחסי- והתוצאה אבסורדית.
ניתן לראות שברגשותיו של רסקולניקוב חלים מעברים עזים. לדוגמא- מעברים בין שנאה לאהבה. לעיתים רגשות של צער והבנה עמוקה לסבלו של הזולת מופיעים בד בבד עם תיאורי רגשות שנאה לאימו לאחותו, למשל. אפילו כלפי סוניה האהובה עליו- מומרים לעיתים רגשותיו בהבעות ציניות מעליבות.
לדוגמא: “ופתאום עברה את ליבו תחושה משונה,לא צפויה. מן שנאה ארסית אל סוניה, וכמשתומם וכנפחד בעצמו מפני תחושה זו, נשא פתאום את ראשו והסתכל בה ממשוכות. אולם הוא נתקל במבטה שלה עליו, המפיק חרדה ודאגה עד כדי כאב. כאן הייתה אהבה.” (ע”מ 350). לאחר מכן רשום: ” שנאתו נעלמה כצל חולף…”.
עולמו הקוטבי של רסקולניקוב לא בא לידי ביטוי רק ביחסיו עם סוניה, אלא גם ביחסיו עם רזומיחין, אימו, וכד’…קוטביות נוספת ברגשותיו של רסקולניקוב, היא התנודות בין האמונה לכפירה. הדבר בא לידי ביטוי בין היתר בתורתו עצמה- לאדם עליון מותר לרצוח, ולעולל מעשים נפשעים, אך יחד עם זאת הדבר אינו אמור למנוע בעדו מלהאמין ולהתפלל לאלוהים.
ציטוט: “הסוג הראשון, כלומר החומר, הוא ברך כלל אנשים שמרניים מטבעם, מעוגנים, החיים מתוך ציות ואוהבים להיות צייתנים. (…) ואילו אלו השייכים לסוג השני הם כולם עוברי חוק, כולם הרסניים או נוטים להרסנות- בהתאם לכישרונם. (…) אבל אם למען מימוש רעיונו יצטרך אדם כזה לפסוע אפילו מעל גופה, מעל דם, כי אז לדעתי, הוא מסוגל בתוך תוכו , לפי צו מצפונו לתת לעצמו את הרשות…” (ע”מ 294).
אפילו רסקולניקוב עצמו מתפלל לאלוהים לפני הרצח, ואפילו מבקש מפוליצ’קה הקטנה שתתפלל עבורו לאחריו. הוא מודיע לפורפירי שהוא מאמין באל אמונה שלמה, למרות היותו כופר. (“וגם באלוהים אתה מאמין..? … “מאמין…” ).
כמו כן ניתן למצוא פיצולים נוספים בנפשו של רסקולניקוב, שאינם קשורים ישירות לדת, לדג’-
הוא נותן את כספו האחרון לקטרינה איוונובנה- מעשה נעלה- אך מלווה זאת בהערות ציניות על מהות האדם.
הוא הומניסט במעשיו- אך עם זאת, רוצח. הוא בעל גישה סוציאליסטית, אולם גם בעל מסר חברתי הדוגל ביחיד העליון. הוא מביע רגשות רבים כלפי העני והחלש, בד בבד עם הסתייגות וניכור כלפי סביבתו החברתית.
הרגש הקוטבי ביותר שניתן למצוא בנפשו של רסקולניקוב הוא מצד אחד יצר החיים הרב שבו, שמופיע יחד עם הרצון העז למות. תשוקת המוות, כתשוקת החיים, עזה ביותר. הייאוש והרגשת האובדן נובעים מהמלחמה המתמדת בין יצרים עזים אלו.
גם מבחינה חברתית מצטייר רסקולניקוב כדמות כפולת פנים. מצד אחד הוא מתואר כמי שמתנכר לאנשים, אוהב בדידות, מסתייג, שואף כבוד, אוהב את עצמו ובעל גאווה. (הסגרתו למשטרה נובעת מגאווה)- מן הצד השני מצטיירת דמות חיובית מבחינה חברתית, טובת לב, נדיבת נפש, מלאת רחמים כלפי החלש והמסכן, מסור למשפחתו ועוד… אפילו תפיסתו של רסקולניקוב את עצמו הינה מפוצלת- בצד הגדרתו לעצמו כי הוא “אדם עליון” הוא מציין בפני סוניה כי הוא רע לב, חלש ופחדן. ביקורת עצמית זו נעוצה בכישלונו של רסקולניקוב בקיום תורתו.

*חלוקה לקטבים-

לפי כל האינפורמציה הנ”ל ניתן להגיע למסקנה שנפשו של רסקולניקוב מתפצלת לשני כיוונים שונים:
א. החלק הכמה לאמונה, לחמלה ולחסד-
חלק זה הוא חלק הטבוע באישיותו של רסקולניקוב. ניתן לראות זאת על פי העובדה שהוא איננו מתייחס לכלל מעשי החסד שלו כמעשים טובים, אלא להיפך, לאחר מעשה הוא מתחרט עליהם. הוא מבצע אותם באופן אינסטינקטיבי, ואין לו שליטה עליהם. למרות שהוא מתחרט עליהם לאחר מעשה- הוא ממשיך לעשותם שוב ושוב. אין לו שליטה על החמלה הנובעת ממנו, וכמו גם לא על הכמיהה הגדולה לאמונה, למעשי חסד, לשלמות עצמית ולהרמוניה עם העולם. בתוך תוכו הוא איננו מודע לכך, ולפיכך הוא מתעקש להמשיך להחזיק בתיאוריה שלו. על כך שהוא עצמו לא הצליח לממשה- הוא מאשים את עצמו בכשלונו, ולא את התיאוריה. הרצון להגיע לשלמות עם עצמו מנחה אותו פעמים רבות במהלך הסיפור בלי יכולתו לשים לב או להשתלט על כך.
כדוגמה לכל אלו : רסקולניקוב נותן פעמיים נדבה לקטרינה:
“בדרך החוצה הספיק רסקולניקוב לגרוף מכיסו חופן מטבעות נחושת… והניחם בחשאי על אדן החלון. כשכבר ירד במדרגות נמלך בדעתו וכמעט החליט לחזור. איזה שטות עשיתי, אמר בליבו…”. (ע”מ 44).
“…הואילי נא לסייע בידי… בהחזרת חוב לידידי המנוח. הנה כאן… כמדומני, עשרים רובלים, – ואם זה יכול איכשהו לעזור…” (ע”מ 214).
לאחר מעשה הרצח רסקולניקוב מתחרט על מעשיו. הוא מבין שהוא “כינה” ומחפש את החסד, הרחמים, האמונה והייסורים שיגאלו אותו ויובילו אותו אל הלידה מחדש.
“טוב, אז מה לעשות עכשיו, תגידי לי..?” מבקש רסקולניקוב מסוניה. וסוניה מדריכה אותו אל הוי דלורוזה ודרך הייסורים אשר ייגאלו אותו מייסוריו הנפשיים הקשים. “לך עכשיו, ברגע זה, עמוד בצומת, השתחווה, נשק בהתחלה את האדמה שאתה חיללת, ואחר כך השתחווה בפני כל העולם, לכל ארבע הרוחות, ואמור לכולם, באוזני כולם: אני רצחתי! ואז אלוהים שוב ישלח לך חיים…”. (ע”מ 469).
לבסוף ליבו, בעזרתה של סוניה נוטה אל כיוון הקדושה ועולה על דרך התחייה מחדש. הנטייה הטבעית של רסולניקוב ללכת אחר דרך הישר מדגישה את העובדה כי הטוב נטוע בו, ולבסוף הוא בוחר ומתמסר לו לחלוטין.
ב. החלק המבטא את האכזריות, הכפירה והאופל-
זהו החלק שאינו טבוע באישיותו של רסקולניקוב, אך עם זאת ניתן לראות שהוא לעיתים מנחה את התנהגותו. ניתן לראות שחלק זה משתלט עליו בעיקר בפעם אחת משמעותית- מעשה הרצח. מעשה הרצח עצמו הוא ביטוי של דיכאון- לאחר חודש שלם של הסתגרות בחדרו ובידוד מכל נפש חיה. במשך חודש זה לא היו לרסקולניקוב לא יום ולא לילה, וכך נארגו במוחו המחשבות הזדוניות על הרצח. לפיכך מצבו הנפשי של רסקולניקוב היה בלתי שפיר, מעורער, ומדוכא כתוצאה מבדידות ומעוני. זהו אחד מהגורמים לרצח, ולהשתלטות הזמנית של קוטב זה עליו.
(“שקוע היה עד צוואר בחובות לבעלת הבית … זה זמן מה היה שרוי במצב עצבני ומתוח, מעין מרה שחורה. הוא שקע בתוך עצמו והתבודד מן הבריות עד כדי כך שפחד מפגישה כלשהי… העוני דיכא אותו” ע”מ 19).
גורם נוסף להשתלטות קוטב זה על אישיות של רסקולניקוב הוא הרצון לבדוק האם הוא באמת “איש עליון” המסוגל לרצוח ללא נקיפות מצפון ומחלה, או שמא הוא “כינה”. גורם זה מעיד על כך שקוטב זה איננו חלק הטבוע בנפשו של רסקולניקוב, ושהוא הוביל את התנהגותו פעם אחת בלבד, וגם היא ממניעים מחושבים, ולא ממניעים אינסטינקטיביים. (“הייתי חייב לברר אז, מהר ככל האפשר, אם אני כינה, כמו כולם, או שאני בן אדם? האם אוכל לפסוע מעל, או לא אוכל?… האם אני בריה רועדת או יש לי זכות…” ע”מ 468).
רסקולניקוב מעיד על עצמו שאם היה עליו לעבור תהליך זה שוב, כנראה לא היה רוצח בשנית. אמירה זו מחזקת את דעתנו שחלק זה אינו טבוע באישיותו של רסקולניקוב.
מלבד הרצח, ניתן לראות שחלק זה מגיח לעיתים תכופות בחיוכים זדוניים, בהערות ציניות ומרושעות, ובהשקפות ומחשבות קודרות של רסקולניקוב על עצמו, האדם ככלל, והחברה. רסקולניקוב מודע לאכזריות שבוקעת ממנו, ולפיכך מצליח לרוב להשתלט עליה ולא לתת לה ביטוי כלל (או ביטוי חלש). רסקולניקוב אינו רשע באישיותו, אך יש בו פן זדוני מסויים שמבצבץ לעיתים.

*** הערה:
דבר נוסף המעיד על כך שחלק זה אינו טבוע באישיותו של רסקולניקוב הוא יחסו לסווידריגאילוב. (“אתה אדם מושחת, שפל ותאוותני!” עמ’ 538). סווידריגאילוב, אשר בעצם מהווה את ההקצנה לפן זה של רסקולניקוב מעורר אצל רסקולניקוב עצמו דחייה.

חלק ב’- דמויותיהם של סוניה וסווידריגאילוב:

*סוניה-

סוניה הינה דמות מקבילה לדמותו של רסקולניקוב. רסקולניקוב רואה בה כבבואה למצבו שלו, והוא סבור שהיא חוטאת כמוהו. זוהי האנלוגיה בין שניהם.
סוניה, מייצגת אחד מקטביו של רסקולניקוב, הקוטב השואף לאמונה ולרחמים. דמותה מקצינה תכונה זו, ולפיכך מתקבלת דמות שפועלת באופן עיוור על פי עקרונות החסד, החמלה והאמונה הטהורה.
“אוך, לא!! … האל לא ייתן לזה לקרות!!” (ע”מ 360) זוהי תשובתה של סוניה לשאלותיו החודרות של רסקולניקוב, על מה שעתיד לקרות לה, לפולצ’קה ולקטרינה אוונובנה.
“מה בכלל הייתי שווה בלי אלוהים..?” (ע”מ 364) היא מוסיפה.
אמונתה של סוניה באל היא זו המחזיקה אותה כברייה שפויה. היא זו ששומרת עליה מלהפיל את נפשה אל תוך הזנות, ומלאבד את דעתה ואישיותה בתוך הסבל הסובב אותה. על מנת לשמור על עצמה חיה ומודעת, היא חייבת אמונה עליונה שתתן לה את הכוח ואת התקווה להם היא זקוקה בכדי להמשיך ולתפקד ולחיות.
כל השקפת עולמה של סוניה על מהות החיים מעוגנת בעולם הדתי. סוניה שוללת את ההשקפה המרכזית בתורתו של רסקולניקוב- כי ההכרעה המוסרית נתונה ביד האדם. לדעתה- המוסר והדת- מהות אחת הם, ואין לשאול אחר שיקוליו המוסריים של האל. יש בינה לבין רסקולניקוב ניגוד- הוא מעמיד את האדם במרכז, ויחד עם זאת שולל כל ערך ממשי לקיומו. היא, לעומת זאת, מעמידה את האל במרכז, ויחד עם זאת מעניקה תוקף של ערך עליון חייו של האדם, ולקשר בין בני אדם.
סוניה מאמינה בהנהגת עולם צודק ע”י האל. אפילו את אהבתה ואמונתה ברסקולניקוב היא פותרת ע”י כך ש”השטן הסית אותו”.
סוניה היא התגלמות דמות האדם. היא מבטאת את “ייסורי כל האדם”, את האהבה, ומעל לכל את החיים. (לעומת רסקולניקוב שיש בו ביטוי גם לחיים וגם למוות, סוניה כולה מבטאת את החיים). דמותה של סוניה מסמלת את התעלותו הרוחנית של האדם, גם אם באופן חומרי הוא שקוע בזוהמה. הערכים המאפיינים אותה הם:
הקרבה למען הזולת, אמונה, אהבה, יכולת לשאת בייסורים.
“סונצ’יקה הנצחית” מבטאת את הדמות האנושית הסובלת ומתענה בעולם חסר צדק, אולם היא מבטאת גם את האמונה באלוהים, את “פסק הדין” ואת האהבה לאדם- כאחד. לפיכך- סוניה היא סבל ואהבה יחדיו ובזאת היא דומה לדמות האלוהית הנוצרית הנצחית.

*** הערה:
סוניה במקור הייתה אמורה להוות דמות פילוסופית. לאחר מכן העביר דוסטויבסקי את המשמעות הרעיונית של סוניה דרך פיו של פורפירי, מכיוון שלא מתאים היה שנערה צעירה, העוסקת בזנות תעביר דברי פילוסופיה. כך יוצא שפורפירי מגלם את הדובר במישור הרעיוני, בעוד שסוניה מגלמת את האמונה התמימה ונטולת הספקות. סוניה ופורפירי, מבחינת רסקולניקוב, מייצגים את אותו קוטב עצמו, ושניהם דוחפים אותו להודאה.

*סווידריגאילוב-

גם סווידריגאילוב הוא דמות מקבילה לדמותו של רסקולניקוב. גם הוא נחשד ברצח, ואיננו מכיר בפשעו, וזהו עיקר האנלוגיה בין שניהם. בנוסף לכך ניתן לומר שסווידריגאילוב מהווה קוטב מנוגד לסוניה ולפורפירי. דמות נוספת ברומן המסמלת קוטב זה ואנלוגית אף היא לסווידריגאילוב היא האדון לוז’ין. האנלוגיה נוצרת בכל שגם לוז’ין חושק באישה צעירה וענייה אשר תבטל עצמה בפניו.
תיאור חיצוני של סווידריגאילוב: “היו אלה פנים מוזרים איכשהו, כמו דמויי מסיכה: לבנים, סמוקים, עם שפתי שני סמוקות, עם זקן בהיר תלתלים ועם שיער שהיה עדיין עבה למדי ובהיר תלתלים אף הוא. עיניו היו איכשהו תכולות מידי, ואילו מבטן – איכשהו כבד וחסר תנועה. היה משהו מאוד לא נעים בפנים היפים האלה, שנראו צעירים מאוד יחסית לגילו…” עמ’ 522.
תיאור זה מרמז באופן עקיף על התנהגותה ואופייה של הדמות. (לדג’ שפתי שני ופנים יפים וצעירים לגילו מרמזים על זיקה לנערות צעירות, מבט כבד- מרמז על השתלטות יצרים, וכד’…). ידוע שדוסטויבסקי השתמש בתיאור חיצוני לשם איפיון הדמויות.
קיים ניגוד בין רסקולניקוב לסווידריגאילוב-
בעוד שהיצר האכזרי איננו טבוע באישיותו של רסקולניקוב, (מצליח להשתלט עליו פעם אחת בלבד, ברצח) אישיותו של סווידריגאילוב מושחתת עד היסוד, והיצר שולט בה באופן טוטאלי. ישנן מספר פעמים יחידות בהן ניתן לראות הבלחה קטנה של הומאניות. לדג’- כאשר סווידריגאילוב בפגישתו עם דוניה מבין שהיצר משתלט עליו, ושהוא איננו אחראי למעשיו. הוא משחרר את דוניה ואומר לה שתמהר- הוא מנסה להציל אותה מהרשע שלו עצמו.
“דוניה נגשה אל השולחן כדי לקחת את המפתח. מהר! מהר! חזר סווידריגאילוב על דבריו (…) אבל ב’מהר’ הזה נשמע כנראה איזה צליל אימתני…” (עמ’ 553-4).
סווידריגאילוב הינו בעל הבנה פסיכולוגית עמוקה. הוא מבין למצוקותיו של רסקולניקוב, ולפיכך סבור שהם דומים.
דמותו של סווידריגאילוב מסמלת ומבטאת כפירה ושוללת כל ערך מוסרי חיובי. (כאשר רסקולניקוב שולל את דרך ההודאה המוצעת ע”י סוניה הוא הולך לסווידריגאילוב בתקווה למצוא פיתרון אחר).
סווידריגאילוב שולל כל תיאוריה, ואמונתו העיקרית מתבססת על הקיים (בניגוד חד לסוניה), על האנטומיה ועל טבע האדם. הוא לועג לתיאוריה של רסקולניקוב. הוא טוען שתיאוריה אמורה לשחרר מסייגים מוסריים, ואם רסקולניקוב אינו מסוגל לפרוץ סייגים אלו (ועל כך מעידות התלבטויותיו)- משמע שאינו ראוי לתיאוריה שלו.
סווידריגאילוב מציע לרסקולניקוב שני פתרונות אחרים לייסוריו (מלבד הודאה): בריחה והתאבדות. (פתרונות אלו מסמלים את הכפירה באישיותו של סווידריגאילוב). הוא מהווה אלטרנטיבה לדרכה המוסרית של סוניה, ורסקולניקוב אכן שוקל פתרונות אלו.
מכיוון שסווידריגאילוב אינו מאמין באידאות הוא אינו פועל ע”פ שיקולים מוסריים, ואין לו מעצורים בסיפוק תאוותיו. הוא מעדיף את תחום הפעולה המעשי.
בניגוד לסוניה, שהיא דמות פשטנית מבחינת הפסיכולוגיה שלה, סווידריגאילוב הינו דמות מורכבת שרשעותו איננה מוחלטת. אחד הדברים המורידים משליליותו הוא פזרנותו, אשר לפעמים נובעת ממניעים חיוביים. (“את הקבורה וכיוצא בה אני לוקח עליי. אתה יודע, העיקר שיהיה כסף … את שני הגוזלים האלה … אני אשכן באיזשהם בתי יתומים, מן הטובים, ועל כל אחד מהם אשים אלף וחמש מאות רובלים הון…” עמ’ 486). לפיכך אפילו אצל חוטא כמו סווידריגאילוב יש צד המושך לכיוון המוסר. הוא עצמו שואל את רסקולניקוב: “רשע הנני או אף אני קורבן..?”. מורכבות זו מחזקת את הקשר בינו לבין רסקולניקוב.
לעומת זאת, ניתן לראות בנדיבותו של סווידריגאילוב דו צדדיות, כיוון שפעמים רבות פזרנותו אינה מעידה כלל וכלל על צדקנות. (לדג’- קונה נערות צעירות על מנת לחלל את תומתן). ניתן לראות את תופעת הפזרנות גם אצל רסקולניקוב, אשר אף הוא מפזר כספים, גם כאשר הוא חסר פרוטה. התופעה מחזקת את האנלוגיה בין רסקולניקוב לסווידריגאילוב.
אישיותו של סווידריגאילוב מכילה כוח אפל ועגום, אשר הוא המעיק העיקרי על הדמות. כוח זה כולא את סווידריגאילוב בייאוש גדול, ונותן לו את התחושה שבכל פעם שהוא מנסה להיות אנושי- הוא נכשל ונופל עוד יותר. (הדבר בא לידי ביטוי בחלום על הילדה הקטנה, כמו גם בכך שהוא משחרר את דוניה, והיא אומרת לו בתמורה שהיא לא תוכל לאהוב אותו לעולם).
סווידריגאילוב מנסה למצוא את התקווה וההיחלצות מן הייסורים בעזרת ההיאחזות שלו בדוניה הנותנת לו תקווה. ברגע שדוניה מודיעה לו על החלטה הסופית- נעלמת תקוותו היחידה של סווידריגאילוב והוא מחליט להתאבד. הוא מגיע למסקנה שהוא הורס כל דבר תמים, ולפיכך אין לו תקווה.
“הוא הצמיד את האקדח אל רקתו הימנית … סווידריגאילוב לחץ על ההדק.” (עמ’ 568).
סווידריגאילוב מתאבד למרות פחדו הגדול מפני המוות, וזוהי הכרזה של שלטון הרצון על פני הפחד. ההתאבדות עולה בקנה אחד עם הכפירה, שכן ע”פ הנצרות התאבדות היא חטא. לסווידריגאילוב היה את האומץ לקבל את עצמו, את מעשיו ואת חייו כמות שהם, וזאת למרות פחדו מפני המוות.

לסיכום: