א. בראשית ,פרק ד’ :

הפסקה הראשונה: לידם של קין והבל:

“והאדם ידע את חוה אשתו ותהר ותלד את קין ותאמר קניתי איש את יהוה: ותסף ללדת את אחיו הבל ויהי הבל רעה צאן וקין היה עבד אדמה”.

כבר בפתיח מופיעה מילת המפתח: “ידע”, יש הרגשה של דבר הנובע מתוך דבר. עד כה היה חטא אחד, בין אדם למקום ואילו החטא עכשיו הוא בין אדם לאדם ובצורה עקיפה גם בין אדם לה’.

לחווה ולאדם נולדו שני בנים: הראשון הוא קין ,פרוש המילה קין היא נפח, ליצור, לעצב ולתת צורה על סמך זה ניתן להסיק כי שם הבן הראשון של אדם פירושו הוא : יצור.

שני האחים חילקו ביניהם את העבודה בצריכה לפרנסת במשפחה. קין הוא עובד אדמה והבל הוא רועה צאן, רועי הצאן מוצגים תמיד באור חיובי.

הפסקה השניה: מעשה הרצח:

” ויהי מקץ ימים ויביא קין מפרי האדמה מנחה ליהוה. והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלבהן וישע יהוה אל הבל ואל מנחתו. ואל קין ואל מנחתו לא שעה ויחר לקין מאד ויפלו פניו. ויאמר יהוה אל קין : חמה חרה לך, למה נפלו פניך. הלא אם תיטיב שאת ואם לא תיטיב לפתח טאת רובץ ואליך תשוקתו ואתה תמשול בו.

ויאמר קן אל הבל אחיו ויהי בהיותם בשדה ויקם קין אל הבל אחיו ויהרגהו. ”

שני האחים מביאים מנחה לאדוני : כיוון שקין היה עובד אדמה הוא מביא לה’ מפרי האדמה והבל מביא לאדוני ” מבכורות צאנו ומחלבהן” כלומר הבל מביא מנחה מובחרת ומשובחת הרבה יותר. אלוהים מקבל את מנחתו של הבל ולא את מנחתו של קין. קין מתאכזב וכועס שמנחת אחיו היא זו שאלוהים לקח ולכן קורא להבל אל השדה ורוצח אותו.

קין מביא לה’ מנחה מפרי האדמה ואילו הבל מביא מבכורות צאנו ומחלביהן. הבל ידע שה’ שהה למנחתו וקין מרגיש מופלה, כתוצאה מהאפליה היה קין כנראה טעון ברגשות מסוימים וכל דבר גרם לו להתפרץ.ה’ מנסה לדבר עם קין אך הוא אך קין מסרב.

“הלא אם תטיב שאת ואם לא תטיב לפתח חטאת רובץ”

ניתן לתת לפסוק זה שני הסברים: (שאת = סליחה או גאווה)

1) “הלא תטיב – שאת ואם לא תטיב- לפתח חטאת רובץ”: אם תטיב מעשיך יסלח לך ואחרת תסבול.

2) ” הלא אם תטיב שאת ואם לא תטיב שאת- לפת חטאת רובץ” : לא משנה מה יעשה, הרע תמיד ישתלט עליו ותמיד יגבור אותו.

פסוק 8 (” ויאמר קין אל הבל אחיו ויהי בהיותם בשדה ויקם קין אל הבל אחיו ויהרגהו” ) הוא שיא הסיפור.

פסקה שלישית : דינו של רוצח:

ו”ויאמר יהוה אל קין: אי הבל אחיך, ויאמר לא ידעתי השמר אחי אנכי, ויאמר מה עשית קול דמי אחיך צעקים אלי מן – האדמה. ועתה ארור אתה מן האדמה אשר פצתה את פיה לקחת את דמי אחייך מידך. כי תעבד את האדמה לא תסף תת כחה לך נע ונד תיהיה בארץ. ויאמר קין אל יהוה גדול עוני מנשוא. הן גירשת אותי היום מעל פני האדמה ומפניך אסתר והייתי נע ונד בארץ והיה כל מצאי יהרגני. ויאמר לו יהוה לכן כל הרג קין שבעתים יקם וישם יהוה לקין אות לבלתי הכות אתו כל מצאו. ויצא קין מלפני יהוה וישב בארץ נוד קדמת עדן.

בפסוק ט מוכיח שאין בו שום חרטה ( ” השומר אחי אנוכי ” ) , מיד לאחר הרצח קם קין וברח, ואז הוא שומע את קול ה’ קורא אליו – ה’ דורש ממנו דין וחשבון על הרצח, ה’ שואל את קין שאלה רטורית: ” אי הבל אחיך” , זוהי לשון גערה, ה’ שואל את קין מדוע אחיו אינו איתו, הוא מוריד מעליו את האשמה ואומר שאין הוא יודע.

אך קול ה’ אינו שותק והוא שואל אותו שוב מה עשה? כיצד יכול היה לעשות מעשה נורא שכזה?.

ה’ מעניש את קין, העונש של קין הוא שהוא יהיה “נע ונד בארץ” כלומר הוא לא ימצא מנוח לכף רגלו, הוא נושא את העונש איתו , הוא לא דמות רצויה.

“גדול עווני מנשוא ” (פסוק 13) יש שני הסברים לפסוק זה:

א) על דרך החיוב ניתן להבין שקין מביע חרטה ואומר שחטאו קשה מידי.

ב) ועל דרך השלילה : קין מתלונן על העונש , מבלי להביע חרטה.

בפסוק 15 : ” ויאמר לו יהוה לכן כל הורג קין שבעתיים יקם וישם יהוה לקין אות לבלתי להכות אותו כל מצאו” מעניק ה’ לקין חרטה משום שהוא חושש שיהרגו אותו בגלל מעשיו : שם לו אלוהים אות קין שהוא משהו פנימי.

יש שימוש במלה שבעתיים כיוון ששבע הוא מספר של שלמות ושבעתיים פרושו במידה שלמה, כלומר מי שיהרוג את קין יהיה ראוי להיענש בכל חומרת הדין מפני שהחטא שלו יהיה כפול: שפיכות דמים וזלזול בדבר ה’.

לאחר קבלת העונש כולו מרגיש קין חרטה ומכיר את גודל עוונו וקין יוצא בוידוי המוכיח כי שהוא מרגיש חרטה.

השוואה בין חקירות בין סיפור עץ הדעת ובין סיפור קין

א. הפתיח זהה מתוך רצון לגרום לאדם להתחרט ולהודות במעשה ובחטא.

ב. היתממות: לא ידעתי, את קולך שמעתי בגן.

ג. הנזיפה: מה עשית. הוכחה ותוכחה.

פסוקים יז’ ועד לסוף הפרק: הסממנים לתחילת הציווליזציה:

( התפתחות החברה האנושית ע”פ טקסט)

1) קין היה עובד אדמה- כלומר הוא זה שהחל את התפתחות עבודת האדמה.

2) הבל היה רועה צאן- כלומר הוא החל את ההתפתחות של רעיית הצאן והבקר.

3) לקין ואשתו נולד בן ושמו חנוך, חנוך בונה עיר וקורא לה על שמו – הוא מסמל את תחילת העיור. לחנוך נולד ילד ושמו הוא עירד , לעירד נולד בן ושמו מחויאל ולמחויאל נולד בן ושמו הוא מתושאל ומתושאל נולד בן ושמו למך.

4) בנו הראשון של למך נקרא יבל, תפקידו של יבל הוא זהה לזה שהיה להבל, כלומר יבל בא להחליף את הבל, ניתן להבין זאת ע”י הדמיון הצלילי של שמותיהם. בנו השני יובל מייצג את המנגינה , הוא אביהם של המנגנים למיניהם , אבי המוסיקה וייצוג האומנות.

המחבר של הפרק ראה בצורה זו את ההתפתחות של כל הענפים באנושות.

כל זה היה למעשה הקדמה לשני פסוקים המהווים שלב נוסף בהידרדרות המוסרית של בני האדם: בפסוקים 23 24- ישנה תקבולת נרדפת ( שמען- האזנה)

שירת למך היא השירה הראשונה במקרא, זהו למעשה שלב נוסף בהדרדרות של בני האדם כיוון שיש התפארות ברצח.

זהו השריד הקדום ביותר של השירה הנוודית : שירה זו מייצגת עולם של נוודים פראים המתפארים בכוחם ואין גבול לשאיפת נקם וגאולת הדם, השיר הזה מפאר את הרצח- זוהי תפארת לרצח ולכן שירת למך מהווה שלב נוסף בהדרדרות האנושות.

למך הוא דור חמישי לקין, הוא מתאר את מעשיו בשירה (סמל לגאוותנות), לפני שתי נשותיו שרק יושבות ושותקות:

” ויאמר למך לנשותיו עדה וצלה שמען קולי נשי למך האזנה אמרתי כי איש הרגתי לפצעי וילד לחברתי, כי שבעתים יקב קין ולמך שבעים ושבעה”

נשי למך האזינו לדבריו, הוא רצח איש בגלל מי שפצע אותו, ה’ אומר שמי שיהרוג את קין ינקמו את דמו פי שבעתיים אז למך אומר שאותו ינקמו פי 77 – השלמות שבשלמות.

כלומר אסור לפגוע בקין- מי שיפגע בו – יקבל עונש מאלוהים, ולכן מי שיפגע בלמך יפגע פי 77 כלומר עונשו יהיה חמור הרבה יותר.

אם ברצח הבל ראינו ראינו רוצח ספונטני בשירת למך ניתן לראות משהו מכוון: ככל שהוא הורג יותר הוא יותר חזק.

במקרא החוק על רצח וחבורה הוא חוק “מידה כנג מידה” , החוק בתורה (שמות כ”א 23-25) הוא החוק הקדום ביותר והוא מדבר על “מכה תחת מכה” כבר בתקופה הקדומה הפרוש היה ” עין תחת עין- ממון” כלומר יש לשלם על הנזק, כבר בתקופה הקדומה דיברו על תשלום , בכל מה שנגע בנזק פיזי ורוחני הבינו כי התשלום מהווה פיצוי, כאן אין את חוק זה אלא יש פה רצח תמורת פצע וחבורה.

השיר בא להראות למעשה שההתפתחות המקצועית, התפתחות הצילוויזציה ללא חוק, משפט ומוסר תביא לאלימות ולשפיכות דם. כלומר יש לפתח חוק ומוסר לצד ההתפתחות הטכנולוגית.

זהו השלב השלישי בהדרדרות המוסרית של האדם (1. החטא הראשון, 2. הרצח הראשון 3. ההתפארות ברצח.)

פרק ו’:

מעשה בני האלהים ובנות האדם:

” ויהי כי החל האדם לרב על פני האדמה ובנות ילדו להם. ויראו בני האלהים את בנות האדם כי טובת הנה, ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו. ויאמר יהוה לא ידון רוחי באדם לעולם בשגם בשר הוא והיו ימיו מאה ועשרים שנה. הנפלים היו בארץ בימים ההם וגם אחרי כן. אשר יבואו בני האלוהים אל בנות נאדם וילדו להם המה הגיבורים אשר מעולם אנשי השם.”

החלק הראשון מעלה שני קשיים:

א) כיצד יתכן שבני האלוהים מקיימים יחסי מין עם נשים ויולדים ילדים?

ב) האם הנפילים שנולדו לבני האלוהים הם בני תמותה או בני אלמוות.

יש כאן שריד מיתולוגי, זהו מיתוס.

מי הם בני האלוהים? ישנה בעיתיות הפרוש מלאכי האלוהים אינו מתאים כאן, התנהגותם כאן אינה מתאימה, הם רוצים למזג שתי תכונות שאינן אפשרויות : בני אלמוות וריבוי טבעי.

מזיווג זה נולדים הנפילים ( ענקים, גדולים) יש מיתוס גלוי של משכב בני האלוהים עם נשות האדם , יש התערבות במיתוס בכדי לנסות ולשנות אותו.

ישנו שריד מיתולוגי עלי נעשתה דמיתולוגיזציה: בסיפור המיתי מזיווג של בני אדם ובני האלוהים נולד יצור שהוא אלמוות , כאן יש שינוי וכשאלוהים רואה את מעשיהם של מלאכי האלוהים ובני האדם הוא אומר כי בני האדם לא יחיו לנצח, בני האדם יוולדו וימותו.

זהו גם סיפור איטיאולוגי שבא להסביר את היווצרותם של הנפילים : סיפור זה מסביר כי זיווגם של בני אלוהים ובנות האדם יצרו את הענקים.

סיפור זה הוא עוד שלב בהדרדרות האדם: השחיטות מגיעה עד לדרגות הנמוכות של בני האלוהים כשהם יחד עם בנות האדם. בני האדם מנסים לשבור את הגבול ומנסיים ליצור לעצמם חיי נצח,.

בני האדם שניסו ליצור לעצמם חיי נצח, קיבלו עונש מה’ שהגביל את גילם למאה ועשרים שנה בלבד.

” וירא יהוה כי רבה רעת האדם בארץ וכל יצר מחשבת לבו רק רע כל היום. וינחם יהוה כי עשה את האדם בארץ ויתעצב ליבו. ויאמר יהוה אמחה את האדם אשר בראתי מעל פני האדמה מאדם עד בהמה עד רמש ועד עוף השמיים כי נחמתי כי עשיתם. ונח מצא חן בעיני יהוה.”

ה’ רואה כי האדם עושה רק רע, וכל מה שהוא יוצר במחשבותיו הוא רע, ה’ מצטער כי עשה את האדם בארץ ולכן הוא מחליט להשמיד את כל הדברים הקשורים באדם ואת האדם עצמו. ה’ מבין כי יש להשמיד את האנושות כולה כיוון שכל כולה מופנת אל הרוע .

המילה “יצר” פרושה יצירה , כלמור כל מה שהאדם חושב עליו מופנה באופן רע.

מכל הרוע הזה רואה ה’ אדם אחד שהוא יוצא דופן.

נח איש צדיק ותמים היה בדורותיו את אלוהים התהלך נח, ויולד נח שלושה בנים את שם, את חם ואת יפת. ותשחת הארץ לפני האלהים ותמלא הארץ חמס. וירא אלהים את הארץ והנה נשחתה כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ.”

האם נוח הוא צדיק מוחלט, או צדיק ביחס לדורותיו?

1. צדיק מוחלט: הרבה יותר קשה להיות צדיק בדור של רוע זוהי מעלה גדולה.

2. צדיק בדורותיו: נחשב לצדיק באופן יחסי .

זהו השלב החמישי בהדרדרות האנושית (1. החטא הראשון, 2. הרצח הראשון, 3. התפארות ברצח, 4. הזדווגות האלים ובני האדם, 5. הארץ כולה מלאה ברשע, האדם עסוק בלחשוב איך להרע.

אין בארץ דבר טוב פרט לנוח : ישנה השחטה מוסרית מוחלטת, אחרי שלב זה כולם יושמדו, זוהי הדרך היחידה להיפטר מהרשע שבעולם.

למרות שבירך אלוהים את בני האדם בברכת פרו ורבו ניצלו בני האדם זאת לרעה והם ממלאים את הארץ חמס (רוע).

פרשת המבול: ( פרק ו’-ז)

ה’ מצווה על נוח לבנות תיבה בכדי שיוכל למלא את הארץ במבול ונוח ינצל.

לסיפור זה יש שתי גרסאות:

1) אחת טוענת כי מכל דבר נלקח 2 והגרסא השניה טוענת כי מכל דבר נלקחו שבעה.

2) גרסא אחת אומרת שהמבול נמשך 150 ימים והשניה טוענת כי המבול נמשך 40 יום.

3) גרסא אחת טוענת כי היה רק גשם ואילו הגרסא השניה אומרת כי היה גם גשם והיו בנוסף גם מי תהום.

השוואה בין סיפור המבול לבין הסיפור הבבלי:

סיפור המבול הסיפור הבבלי ( סיפור גלגלמש)

אמונה מונותיאיסטית- אמונה באל אחד. אמונה פוליתאיסטית בריבוי אלים. סיפור זה הוא הקדום יותר. האמונה:

החלטה אלוהית והצלת קרוביו. יש הוראה אלוהית לבנות כלי שיט שיציל את אלו שנבחרו. החלטה אלוהית והצלת קרוביו. יש הוראה אלוהית לבנות כלי שיט שיציל את אלו שנבחרו. ההוראה לתחילת המבול:

יש ירידה של המים, שילוח העופות לראות אם “כלאו המים. יש ירידה של מים, שילוח העופות לראות אם “כלאו” המים.

סיבה מוסרית: כל האנושות חטאה בחטאים מוסריים וה’ רואה שאין סיכוי להצלה – הוא משמיד את כל העולם. הסיבה היא רעש, האדם התרבה בקצב מהיר והחל להפריע את מנוחת האלים. הסיבה למבול

ה’ מחליט להציל את נוח בגלל שהוא צדיק. “אתנפשתם” הוא ידידו האישי של “יאאה” שהוא אל החוכמה. בחירת גיבור המבול

אלוהים מחוץ לאיתני הטבע, הוא לא מפחד ואף שולט באיתני הטבע. בסיפור זה האלים מפחדים מהמבול , הם מחפשים מחסה מפני איתני הטבע מיקום האלוהים

אחרי המבול מקריב נוח קורבן תודה על הצלתו ואומר “וירח אלוהים את ריח הניחוח” לאחר המבול מריחים האלים את הניחוח ועטים על הזבח- הם רעבים מהימים בהם לא אכלו המתרחש לאחר המבול

נוח נשאר בן תמותה. אתנפשתם מקבל חיי נצח ועולה לדרגת אל. הניצולים

ה’ מגיע למסקנה שיצר לב האדם רע מנעוריו ולכן ההשמדה אינה פתרון, הוא מחליט שבשל חטאי האדם לא ישובשו עוד סדרי בראשית. בסיפור זה אין הבטחה שהמבול לא ישוב עוד ואין כריתת ברית לטובת האנושות. סיכום המבול

הערות:

1) תיבה מול ספינה: ספינה מושתת ע”י ספנים ובידי אדם, תיבה היא משהו שעומד על המים ורק האל שולט עליה. תיבה היא מילה שמופיעה בסיפור זה ובסיפור משה: בא בכדי להראות שבשני הסיפורים מצילים את האנושות ואת עם ישראל בפרט.

2) ההבדלים בין שני הסיפורים באים בכדי להדגיש שהטקסט שלנו הוא טקסט מוסרי, טקסט מונוטאיסטי , שום דבר לא שרירותי ולכל פרט יש כוונה.

3) האל בסיפור המבול הוא מחוץ לטבע הוא אינו חושש ממה שקורה , הוא לא רעב בתום המבול.

4) ” וירח ה’ את ריח”… (סוף פרק ח’) ההבטחה שכל עוד מתקיים העולם לא תיהיה השמדה טוטאלית. אלוהים מבטיח שיותר לא יקלל את האדמה בגלל יצרו הרע של האדם. האדם לא נולד רע , האד מסגל לעצמו את יצרו הרע.

פרק ט’ :

פרק זה פותח בברכת אלוהים אל נוח ואל בני משפחתו לאחר היציאה מהתיבה.

הוא מבטיח להם להם ברכת חיים, ישנה חזרה אל הברכה שניתנה לאנושות הראשונה

ה’ אינו חוזר על עניין הכבישה כיוון שכבר אין צורך, בני האדם כבר עברו תהליך של כבישה והתפתחות.

( ” ויאמר להם פרו ורבו ומלאו את הארץ” ).

” ומוראכם וחתכם” : מושג אחד בשני מונחים נרדפים זה לזה, אלו הן מילים נרדפות לפחד, פסוק זה מקביל לברכה שניתנה לאדם הראשון, שתפקידו היה לשלוט על כל היצורים החיים. ההבדל הוא שהשלטון שבידי נוח יהיה מתוך פחד ולא מתוך הרמוניה כשם שהיה בעבר. הסיבה לכך היא שהעולם כבר אינו צמחוני ומותר לאכול בשר.

” אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו” :בפסוק זה ישנה הקבלה, אלוהים אוסר על האדם לאכול בשר שדמו בו, הדם משווה אל נפש האדם. הם האמינו שהדם הוא יסוד החיים- ולכן אצל אדם מת אין דם.

פסוקים 8-11, תוכן הברית, יש כאן הבטחה חד צדדית אלוהית לכל החי עלי האדמות שיותר לא תיהיה השמדה טוטאלית.

פסוקים 12-17 הם אות הברית, הקשת בענן, אלוהים אומר שהוא תולה את קשתו – זהו ביטוי מיתולוגי – כלי נשק של האלים, כאן יש דמיתולוגיזציה- תפקיד הקשת מקבל תפקיד אחר. ( כסמל לשלום ולא ככלי מלחמה של האלים).

פרשת חם ונוח – פסוקים 18 29- פרק ט’:

“ויהי בני נח היצאים מן התיבה דם וחם ויפת וחם הוא אבי כנען. שלשה אלה הם בני נו ומאלה נפצה כל הארץ”

פסוקים אלו הם פתיחה לפרשה כולה, כבר כאן נותנים לנו מידע על חם: הוא אבי כנען- זהו רמז מתרים , בכדי שהקורא יוכל להבין את מה שייאמר אחר כך על כנען במעשה שכרותו של נח. בניו של נוח מהווים את שלושת חלקי האנושות שהכירו אז.

פסוקים כ-כז’: נוח הוא איש אדמה ולאחר המבול הוא נוטע כרם, לאחר תקופה מסויימת והכרם נותן את פירותיו, נוח הכין יין והשתכר, בניו מוצאים אותו עירום, חם נכנס “ורואה את אביו” , חז”ל טוענים שחם לא רק ראה את אביו עירום אלא גם נגע בו.

כשנוח מתעורר נאמר כי הוא ידע את שבנו עשה לו ( ” וידע את אשר עשה לו בנו הקטן), אחרי שחם מבצע את זממו הוא קורא לשני אחיו שיביטו באביהם, אך האחים אינם מסכימים , הם הולכים לאחור ומכסים את איבר המין שלו. חז”ל טוענים שכותבי הטקסט המקראי מנסים להמעיט במעשה שעשה חם. הם טוענים שנעשה משכב זכר בנוח וכיוון שאלו הם הצדיקים אותם בחר אלוהים לא היה ראוי להראות את המעשה החמור:.

הסיפור הוא בעיתי בגלל מספר סיבות:

א) הוא ניתן בתמצות רב, ובניסיון לטשטש מהחומרה שלו.

ב) נוח מתעורר ויודע מה עשה לו בנו חם, הוא מקלל את בנו של חם כנען. נוח מקלל את עירו ולא את נוח עצמו כיוון שאין הוא יכול לקלל אדם שאלוהים העניק לו ברכה, מי שבורך ע”י האלוהים לא יכול להיות מקולל ע”י אדם ולכן נוח מקלל את כנען- בנו של חם, הוא מקלל אותו בכך שהוא יהיה עבד עבדים לאחיו.

ג) זהו סיפור איטיאולוגי: הסיפור בא להסביר את מעמדם הנחות של הכנענים אחרי כיבוש הארץ וההתנחלות של שבטי ישראל, כסיפורים אלו הועלו לכתב היה צורך לתרץ את שיעבוד הכנענים בכיבוש הארץ ולכן שמו בפי אבי האנושות נוח קללה שהתגשמה בימי הכיבוש של הכנענים. כלומר זהו תירוץ לכיבוש של הכנענים.

ד) הסיפור בא להסביר את המעמד הנמוך של הכנענים שתקבלה ע”י אבי האנושות: נוח.

סיפור מגדל בבל: פרק יא’

סיפור מגדל בבל מתבסס בעיקר על הניסיון לבנות מגדל שראשו בשמים, אבל עיקרו הוא הפצת בני האדם על פני הארץ, שזוהי למעשה הייתה חלק מהתכנית האלוהית (“ומילאו את הארץ…”), בני האדם ניסו לעכב תוכנית זו (” פן נפוץ על פני כל הארץ”…) אך לבסוף מתקיים רצונו של האל והוא מפיצם על פני הארץ כולה.

גיבורי הסיפור:

1) האנושות כולה: האנושות מתוארת כדמות אחת מאוחדת ומלוכדת בעלת שפה אחת ודברים מאחדים.

2) האל.

האנושות יזמה מזימה והיא רוצה לבצעה (” הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמיים” ) , תחילה חושש האל מידי האדם, אך לבסוף הוא מסקל את תוכניות האנושות ” המתמרדת” .

סיפור זה הוא סיפור איטיאולוגי והוא בא להסביר שני דברים:

א) מדוע בני האדם מפוצלים לעמים, מדוע הם מדברים בשפות שונות, ומדוע יש עמים שונים אם כולם הם בני זוג אחד.

ב) הסבר עממי לשם בבל.

מה היה חטאם של דור הפלגה?

דור הפלגה: הדור שאלוהים פילג אותו.

1) הפרת הצו האלוהי “ומלאו את הארץ”, בניגוד לדברי ה’ הם החליטו להתרכז יחד בעיר ובמגדל.

2) חטא הגאווה וההתפארות: ” ונעשה לנו שם” , ההתפארות של דור זה היא התפארות בחומריות.

3) הניסיון לפרוץ גבולות ולהגיע אל השמיים, הארץ היא זו שניתנה לאדם ואילו השמיים ניתנו לאל ולכן זהו חטא.

הרקע המסופוטמי של הסיפור:

בבל הייתה עיר חשובה במסופוטמיה , הסיפור מגלה ידע ובקיאות בשיטת הבניה הנפוצה במסופוטמיה, בכל עיר גדולה במסופוטמיה היה בניין גובה, הבבלים יחסו מגדלים אלו למקדש האלים. המגדלים בבבל סימלו את הקשר בין השמים והארץ בין בני האדם והאלים.

הרצון לבניית בניין גבוה רומז על לשמות המגדלים שבבבל, למרות שהרקע של הסיפור הוא מסופוטמי ללא כל ספק, אין אנו מוצאיחם סיפור המקביל לו, קסוטו טוען שמי שכתב את הסיפור הזה לועג ומתייחס באירוניה לחשיבות שייחסו הבבלים לבניינים שבנו, הוא לועג לאמונות ולשיטת הבנייה הבבלית ולכן אין אנו מוצאים שום סיפור מקביל לסיפור מגדל בבל בספרות המסופוטמית.

הרעיונות המרכזיים בדור הפלגה:

1) אסור לאדם לחרוג מהגבולות שנקבעו לו ע”י האל.

2) כל ניסיון אנושי לחרוג מגבולות אלו יסתיים תמיד בכישלון האדם.

3) התנשאות האדם מעבר לגבולות האנושות יביאו התערבות של האל שיחזיר את האדם לתחום שנקבע לו.

4) כל מאמצי האדם לביטול תוכניות האל סופם כישלון.

5) גאווה והתנשאות – הם עוונות חמורים.

6) כל שאיפה אנושית להיות כאלוהים לא תצליח להתממש.

7) כל מפעל אנושי שהיה מתגמד ביחס לכוחו ולעוצמתו של האל.

המבנה הספרותי של סיפור בבל:

1) מבנה הקבלה חופפת:

פסוקים א’- ד’

” ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים ויהי בנסעם מקדם וימצאו בקעה בארץ שנער וישבו שם: (ג’) ויאמרו איש אל רעהו הבה נלבנה לבנים ונשרפה לשרפה ותהי להם הלבנה לאבן והחומר היה להם לחמר: (ד’) ויאמרו להם הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים ונעשה לנו שם פן נפוץ על פני כל הארץ”

פסוקים ה’- ט’:

“וירד יהוה לראות את העיר ואת המגדל אשר בנו בני האדם ויאמר יהוה הן עם אחד ושפה אחת לכולם וזה החלם לעשות ועתה לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות: הבה נרדה ונבלה שם שפתם אשר לא ישמעו איש שפת רעהו: ויפץ יהוה אתם משם על פני כל הארץ ויחדלו לבנות עיר: על כן קרה שמה בבל כי שם בלל יהוה את שפת כל הארץ ומשם הפיצם יהוה על פני כל הארץ.

הסבר: החלק השני חוזר כמעט בצורה זהה על הנאמר בחלק הראשון זאת בכדי להראות את הרעיון של ” מידה כנגד מידה”, אם בהתחלה יש רמז למצב הקיים ותאור מעשה האדם אז בהמשך מדובר על מה שעשה ה’ כתוצאה ממעשיו של האדם.

2) מבנה ב’ : הקבלה כיאסטית (בסדר הפוך):

נקודת המעבר היא בחלק בו ישנו מעבר ממעשי האדם אל האלוהים ( ” וירד ה’ לראות”..) לצורה הסיפרותית יש גם משמעות תוכנית.