מוסדות האו”ם
המוסד העיקרי של האו”ם הוא עצרת האו”ם, בה מיוצגות באופן שווה כל מדינות האירגון. העצרת מתכנסת אחת לשנה ונדונות בה שאלות שונות, המתקבלות ברוב או ברוב מיוחס של שני שלישים, זאת בניגוד לחבר הלאומים שבו ניתן היה להעביר ברוב מוחלט בלבד, דבר שהביא לחולשתו. העצרת בוחרת את מזכ”ל האו”ם ואת המזכירות.
בפעילות השוטפת עוסקת מועצת הביטחון של האו”ם, המורכבת מנציגי ארה”ב, ברה”מ, בריטניה צרפת וסין, וכן ממספר מדינות נוספות המתחלפות כל שנתיים. ההחלטות מתקבלות ברוב קולות, אך לכל מעצמה זכות וטו המבטלת את ההחלטה כדי למנוע פגיעה באחת המעצמות.
מזכירות האו”ם היא הגוף המינהלי של האו”ם ובראשו עומד המזכיר הכללי של האו”ם וסגניו הנבחרים בידי העצרת אחת לחמש שנים. הוא מוסמך להביא לדיון כל נושא העלול לעורר סכסוכים.
לאו”ם סוכנויות רבות הפועלות במסגרת המועצה הכלכלית והחברתית. ביניהם בית דין בינלאומי, וכן גופים כגון יוניצ”פ, ארגון הבריאות, אונסק”ו וכו’.

המחלוקות על עתידה של גרמניה
גורלן של המדינות המובסות
גרמניה חולקה לארבעה אזורי כיבוש – אמריקני, בריטי, צרפתי ורוסי, והגיעו להסכמה בשאלות שונות, כמו תהליך הדה-נאציפיקציה, המשפטים לפושעי המלחמה וכו’. החלטות אלו אכן בוצעו. יחידות הס”ס והגסטאפו פורקו וכן ננקטו פעולות נוספות.
המשטר הפאשיסטי באיטליה הפסיק להתקיים עוד ב1944. גם רפובליקת סלו של מוסוליני נפלה. הפרטיזנים וכן הועד לשיחרור לאומי שבו חברו נציגי השמאל והמרכז בגרמניה הוציאו את מוסוליני להורג, והחזירו את הדמוקרטיה לאיטליה.
על יפן הוטל משטר כיבוש של בעלות הברית, אך היא לא חולקה לאיזורי כיבוש. שלט בה הגנרל מקארתור בראש צבאו. האמריקאים כוננו ממשל צבאי שהתבסס על המוסדות היפנים הקיימים. ממשל זה ניסה לפרק את המיליטריזם היפני ושקד על כינון חוקה חדשה ודמוקרטית. כמו כן בוצעו רפורמות אגגריות שונות, וב1952 הפכה יפן למדינה עצמאית בעלת שלטון דמוקרטי וליברלי.

המחלוקות בנושא עתידה של גרמניה
בנושא עתידה של גרמניה היתה מחלוקת חמורה בין ברית-המועצות לבין ארצות הברית ובריטניה. מדינות המערב טענו שצריך לערוך בגרמניה בחירות חופשיות ודמוקרטיות לאחר הוצאת המפלגה הנאצית אל מחוץ לחוק, ולהחזיר בהדרגה את הריבונות לממשלה זו, והפיכת גרמניה לרפובליקה ליברלית. ברית המועצות התנגדה לרעיון זה וחששה שבחירות דמוקטיות יעלו לשלטון מפלגות אנטי-קומוניסטיות. לרוסים גם היו שאיפות נקם כלפי הגרמנים (רוסיה איבדה 20 מיליון איש במלחמה). רוסיה שאפה להשאיר את גרמניה כאיזור כיבוש או כמדינת חסות.
מחלוקת נוספת בנושא גרמניה היתה שאלת הפיקוח הכלכלי. מעצמות המערב טענו שיש להביא לשיקום מהיר של המשק הגרמני במטרה למנוע עלייה של כוחות קיצוניים מהימין ומהשמאל. ברית המועצות התנגדה לרעיון השיקום הכלכלי, ומיד לאחר הכיבוש החלה לנטול חומרי גלם וציוד כפיצוי על הנזקים שנגרמו לה. ברית המועצות אף סיפחה לעצמה מחדש את המדינות הבלטיות
בספו של דבר חולקה גרמניה 1949. בשנה זו הוקמה בעיר בון הרפובליקה הפדרלית של גרמניה, היתה רפובליקה על בסיס דמוקרטי-פרלמנטרי. מדינות המערב הכירו ברפובליקה זו וכך הסתיים הכיבוש הצבאי של גרמניה. באותה שנה הוקמה בברלין המזרחית “הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית” על פי הדגם הסובייטי בשליטה מוחלטת של המפלגה הקומוניסטית הגרמנית שהיתה כפופה למוסקבה.

הקמת מדינות “הדמוקרטיה העממית”
רקע כללי
על פי ההסכמים, היתה מזרח אירופה אמורה להיות איזור השפעה סובייטית, אך המשטרים של מדינותיה לא היו אמורים להיבנות על פי הדגם של ברית המועצות שהתחייבה בוועידות של תקופת מלחמת העולם השניה לקיים בהן בחירות דמוקרטיות. בשלב ראשון הונהגו משטרים שנקראו “דמוקרטיות עממיות” בידי קואליציות רב מפלגתיות, שבהן היה לקומוניסטים יצוג גבוה יחסית, וכן הונהג מבנה כלכלי מעורב, אך מאוחר יותר, כיון שהשפעת הרוסים וצבאם על מדינות אלו היתה גבוה, אימצו מרבית ארצות מזרח אירופה חוקות חדשות דומות לזו של ברית המועצות והחלו לדכא את האופוזיציה שלהן עד לתפיסת השלטון בעידודו של סטאלין.
בסופו של דבר חולקה אירופה לשני גושים. גוש מערבי-דמוקרטי, וגוש מזרחי-קומוניסטי. צ’רצ’יל כינה את החלוקה בשם “מסך הברזל”, חלוקה שהגיעה לגיבושה הסופי לאחר משבר ברלין, והופסקה רק בסוף שנות ה80.

ההקמה על פי מדינות
לאחר כניעת גרמניה הוקמה בפולין ממשלה זמנית, שהורכבה מקואליציה של נציגי הממשלה הגולה שישבה במהלך המלחמה בלונדון, לבין קומוניסטים פולנים שמינו הסובייטים. מדינות המערב ראו בכך סימן לכך שסטאלין אינו מתכוון לקיים בחירות חופשיות בפולין. טרומן ומולטוב נפגשו, וטרומן איים ב”תגובה חמורה” אם ברית המועצות לא תעמוד בהתחייבויותיה.
ברית המועצות הקימה במדינות כמו הונגריה, בולגריה ורומניה ממשלות מעבר, שבהן קיבלו מנהיגים קומוניסטים עמדות מפתח. מאוחר יותר סולקו היריבים הלא-קומוניסטים, והשלטון נתפס על ידי הקומוניסטים. המנהיגים הקומוניסטיים של המדינות המשוחררות זכו להערכה רבה כיון שהיוו בסיס חשוב למלחמה בפאשיזם. ההשתלטות היתה קלה כיוון שבמדינות אלו לא השתרשה הדמוקרטיה קודם למלחמה, ועל כן קל היה להפסיק אותה. ברומניה עלתה לשלטון מזכירת המפלגה הקומוניסטית אנה פאואקר, בהונגריה עלה מזכיר המפלגה ראקושי.
בצ’כוסלובקיה שהיתה דמוקרטית קודם למלחמה הוקמה קואליציה בין הקומונייסטים בראשותו של גוטוולד לבין הליברלים בראשותם של בנש ומסאריק. הליברלים היו מעוניינים בסיוע כלכלי מארצות הברית, אך כדי למנוע קבלת עזרה זו החליט גוטוולד להכניס רפורמות כלכליות-אגרריות. בנש ומסריק סירבו להסכים לרפורמות אלו, ובתגובה רצחו הקומוניסטים את מסריק שר החוץ, ובנש נותר ללא כוח פוליטי. גוטוולד נבחר לנשיא צ’כוסלובקיה.
ביוגוסלביה של טיטו היתה המפלגה הקומוניסטית נוקשה פחות מבמדינות אחרות, וטיטו זכה באהדת כל העם. מסיבה זו הצליח טיטו לשמור על מדיניות פנים וחוץ עצמאית עד סוף שנות ה70. כמו כן זכה לסיוע אמריקני שאפשר לו למנוע פלישה סובייטית.

בעיית דרום אירופה
מוקדי הסכסוך בין הגושים היו לא רק במזרח אירופה אלא גם במדינות כמו יוון, תורכיה ואיראן שהיו תחת השפעה מערבית. מדינות המערב חששו מנסיון רוסי להשתלט על מדינות אלו והשתלטותם על מיצרי הבוספרוס והדרדנלים.
לאחר שביוון פרצה מרידה קומוניסטית כנגד המשטר השמרני הפרו-בריטי, לא הצליחה בריטניה לגייס משאבים כלכליים כדי להגן על הדמוקרטיה שם. ארצות הברית החליטה להגביר את מעורבותה באיזור וגייסה תקציב של 400 מיליון דולר לטובת ממשלות יוון ותורכיה. יוון דיכאה את ההתקוממות ותורכיה קיבלה ערבויות שונות.

הפעלת מדיניות הבלימה
תחילתה של מדיניות הבלימה
הדיפלומט האמריקני ג’ורג’ קנן הוא שניסח את מדיניות הבלימה. מדיניות זו התבססה על ההנחה שברית המועצות שואפת להתפשטות בלתי פוסקת במטרה להנחיל את הקומוניזם בעולם כולו, וכן בגלל רצונה להגן על כיבושיה וכינון משטרים פרו-סובייטים. קנן טען שיש להפעיל תגובת בלימה, שתגביל את התפשטות הקומוניזם ברחבי העולם.

דוקטרינת טרומן ותוכנית מרשל
בנאום שנאם נשיא ארה”ב טרומן במרץ 1947, בבקשתו לקונגרס לאשר לו תקציב של 400 מיליוני דולרים לטובת ממשלות יוון ותורכיה, הציג טרומן את מדיניותו שכונתה “דוקטרינת טרומן”. טרומן הגדיר את ארצות הברית כמגינת העולם החופשי וכאחראית למאבק בקומוניזם בכל מקום וטען שארצות הברית תתערב בכל מקום שבו תופיע “הסכנה האדומה” זו. מסיבה זו תמכה ארצות הברית מאוחר יותר במשטרים ימניים, גם אם היו מושחתים או עריצים, כל זמן שהיו להם אויבים קומוניסטים.
גורג’ מרשל התמנה למזכיר המדינה (שר החוץ) ב1947. ביחד עם קנן ודין אצ’סון טען שרק השקעות רבות בשיקום התשתית הכלכלית באירופה תביא לשיקומה, והוסיף שעזרה אמריקאית מסיבית תחלץ את אירופה מההשפעה הסובייטית ותקשור אותה למערכת הקפיטליסטית במימון וביוזמה אמריקנית. טרומן קיבל את התוכנית, וזימן את נציגי כל מדינות אירופה, לרבות ברית המועצות לפריז, כדי לדון בתוכנית לשיקום אירופה.
בועידה בפריז השתתפו רק 16 מדינות ממערב אירופה ומרכזה. מדינות אלו זכו ב13 מיליארדי דולרים, והדבר שיקם את היצור הכלכלי שלהן ביותר מ60%, ואיפשר להן עצמאות כלכלית וצמיחה במהירות.

הקמת הקומינפורם והקומקון
תוכנית מרשל לא השיגה את יעדיה בתחון הפוליטי כיון שברית המועצות אסרה על גרורותיה (שכלפיהן הופנתה למעשה התוכנית) להשתתף בועידה. כתחליף לתוכנית האמריקנית אותה ראו הרוסים כפעולה אימפריאליסטית הקימה ברית המועצות גוש של מפלגות קומוניסטיות, שנקרא “קומינפורם” והחליף את אירגון הקומינטרן הותיק. מטרתו היתה כביכול אירגון ותיאום של המפלגות הקומוניסטיות, אך למעשה מטרתו היתה ניהול מדינות הדמוקרטיה העממית על ידי המפלגה הקומוניסטית הראשית ברוסיה. מושבו של הקומינפורם היה בהתחלה בבלגרד, אך בגלל עצמאותו של טיטו מנהיג יוגוסלביה, הועבר האירגון לרומניה. הקומינפורם פורק לבסוף ב1956.
בנוסף לאירגון הקומינפורם הוקם ב1949 אירגון הקומקון – “המועצה לעזרה כלכלית הדדית”. מועצה זו הקיפה את כל מדינות הגוש המזרחי, אך לא הצליחה לשקם את משקי מזרח אירופה בגלל ארגונו המסורבל ובגלל מצבו הכלכלי של המשק הסובייטי. למעשה שיעבד הקומקון את תוצרת מדינות מזרח אירופה למוסקבה.

משבר ברלין כמאבק הראשון
מערב ברלין עדיין היתה תחת שליטה מערבית, אך היוותה מובלעת בשטח גרמניה המזרחית שהיה תחת שלטון רוסי. מדינות אירופה רצו להנהיג מטבע חדש במטרה לשקם את המשבר הכלכלי ששרר בגרמניה, וניסו להנהיג מטבע זה גם במערבה של ברלין. המטבע החדש הונהג באמצע יוני 1948, ורוסיה החליטה בתגובה לסגור את כל הנתיבי ם היבשתיים למערב ברלין. סטאלין ציפה שאמריקאים יוותרו על הרעיון.
בפני טרומן עמדו מספר אפשרויות. אפשרות אחת היתה ויתור מוחלט על הדוקטרינה שלו, ורמיזת חולשה לרוסים. אפשרות שניה היתה פריצה בכוח, דבר שהיה מביא להתלקחות מלחמה חמה, ושני הצדדים ניסו למנוע זאת. לבסוף החליט טרומן ליצור רכבת אווירית שתביא אספקה לברלין הנצורה. המצור נמשך כמעט שנה, וטרומן הכניס מפציצים כבדים לבירה ואיים בשימוש בנשק גרעיני.
סטאלין החליט לבסוף לוותר, והדבר הביא לחלוקת גרמניה לשתי המדינות: “רפובליקת גרמניה הדמוקרטית” במזרח שהיתה תחת שלטון המפלגה הקומוניסטית הגרמנית בראשותו של אולבריכט. במערב הוקמה “הרפובליקה הפדרלית של גרמניה”, שהיתה מדינה דמוקרטית-פרלמנטרית.

הקמת ברית נאט”ו וברית ורשה
ביוזמת אצ’סון, מחליפו של מרשל כמזכיר המדינה, גובשה ב1949 ברית צבאית בין ארצות הברית למדינות מערב אירופה, והדבר הנציח את חלוקת אירופה. ברית נאט”ו (הברית הצפון-אטלנטית) יצרה חיץ דרוש למניעת נפילת אירופה בידי הסובייטים. הברית נחתמה בוושינגטון ובראשה הוצב הגנרל אייזנהאואר. הסעיף העיקרי בהסכם קבע שהתקפה על אחת מהחברות בברית תחשב כהתקפה על כולן, והדבר סיפק גם הגנה גרעינית לכל אירופה. כ200,000 חיילים (ארבע דיוויזיות) אמריקאים הוצבו באירופה.
במועצת נטא”ו ישבו שרי החוץ וההגנה של חברות הברית, והיא הוותה את הגוף הפוליטי שקבע את מדיניותה. ארצות הברית שלטה על רוב המשאבים של הברית. נאט”ו היתה מחולקת לפיקוד אירופה, פיקוד האוקיינוס האטלנטי ופיקוד תעלת למנש. בין החברות בברית: ארה”ב קנדה ובריטניה, צרפת, ארצות השפלה,
ומדינות נוספות, ביניהן יוון,תורכיה ואיטליה בתחילת שנות ה50.
ב1955 הצטרפו לברית נאט”ו גם גרמניה המערבית שחימושה מחדש הותר. על רקע זה החליטה ברית המועצות להקים במאי 1955 ברית צבאית נגדית בוורשה, במבנה דומה למבנה של ברית נאט”ו. ברית זו הקימה את מדינות מזרח אירופה והועמדה תחת פיקוד וצבא רוסי. ברשותן של שתי המדינות עמד נשק גרעיני.
באירופה עצמה לא התרחשו קרבות, אלא רק עוינות הדדית ואיום הדדי. ביטויי המאבק הופיעו בחלקים אחרים בעולם מאוחר יותר.

מלחמת קוריאה
קוריאה נכבשה על ידי יפאן ב1905 מידי רוסיה, וסבלה מכיבוש זה במשך 40 שנה. בריטניה וארה”ב הכריזו שברצונם להפוך את קוריאה למדינה חופשית לאחר מלחמת העולם השניה, אך עם הצטרפות ברה”מ למלחמה ביפן נקבע שהיא תכבוש את חלקו של חצי-האי שמצפון לקו הרוחב 38 שהיה בשליטתה עד 1905, והאמריקאים יכבשו את הדרום. לאחר כניעת יפן לא הצליחו הכוחות לאחד את המדינה. בדרום הוקמה רפובליקה פרו-מערבית, ובצפון סירבו הרוסים לערוך בחירות חופשיות והקימו את הרפובליקה העממית של צפון קוריאה.
לאחר עזיבת הצבאות, החלו תקריות גבול עד שב25.7.1950 פלשו כוחות הצפון לתוך החצי הדרומי וכבשו כמעט את כל חצי האי. ארה”ב כינסה את מועצת הביטחון, וניצלה את היעדרה של ברה”מ כדי להכריז על צפון קוריאה כמדינה תוקפנית ולשלוח כוח או”ם שהיה ברובו אמריקאי בפיקודו של הגנרל דגלס מקארתור לצפון קוריאה. כוח זה תקף את עורף האויב וגרם להם לסגת חזרה לצפון קוריאה.
הגנרל מקארתור השתלט על רוב קוריאה הצפונית ולא הסתפק בנסיגה מהדרום. הוא שאף גם להילחם כנגד סין, שאיימה בהתערבות ואף ממשה זו. הסינים ניצלו את יתרונם המספרי והסיבו אבידות קשות לאמריקנים ולצבא הדרום וכבשו בינואר 1951 את כל קוריאה. האמריקנים הביאו כוחות נוספים והחזירו אותם לקו הרוחב 38, שהיה הגבול עוד לפני תחילת המלחמה. מקארתור ביקר על הנשיא שלא אפשר לו לתקוף ישירות את סין בגלל רצונו להילחם כנגד הקומוניסטים עד להבסתם.

סיום המלחמה והשלכותיה
ב1951 הפכה המלחמה למלחמת התשה לאורך קו הרוחב 38. ב1953 נחתם הסכם שביתת נשק שקבע את הגבול בקו זה. קוריאה נותרה מחולקת לדיקטטורה קומוניסטית ולרפובליקה פרו-מערבית.
ארצות הברית הוכיחה במעורבותה בקוריאה שלא תעמוד מן הצד מול התקפות קומוניסטיות על מדינות לא קומוניסטיות בכל העולם. סין הוכיחה את כוחה ככוח בינלאומי. כמו כן הוותה המלחמה דוגמא לכשלון ראשון של האמריקנים, וכן הבהיר את הסכנה להתפרצות מלחמה גרעינית.

משבר קובה
הפלישה למפרץ החזירים
ב1960 עלה לשלטון בארה”ב הנשיא הדמוקרטי קנדי, שהקים את “צבא השלום” במטרה לעזור למדינות העולם השלישי להגיע לפיתוח מהיר כדי להעלות את רמת החיים באוכלוסיה, כל זאת במטרה להראות למדינות אלו את יתרונה של הדרך האמריקנית כדי שלא יתפתו לאמץ משטר קומוניסטי. כמו כן הוקמו “הכומתות הירוקות” במטרה לעזור לממשלות חדשות להילחם בקבוצות של מורדים ולוחמי גרילה שרובן קשורות למפלגות קומוניסטיות מקומיות.
הדיקטטור המושחת של קובה, פולחנסיו בטיסטה, שנתמך על ידי הממשל האמריקני לאורך זמן רב, הודח ב1959 בהפיכה שביצע המרקסיסט פידל קסטרו בסיוע קבוצות מורדים שתמכו בו. הוא השליט בקובה משטר סוציאליסטי, הלאים רכוש והנהיג רפורמות שלו.
על סמך מידע מודיעיני לקוי, תוכנן באופן רשמי מבצע פלישה של גולים קובניים לתוך קובה במטרה להפיל את משטרו של קסטרו. הפלישה למפרץ החזירים נכשלה והפולשים התגלו והונסו מהאי. דעת הקהל העולמית גינתה את הפלישה, בעוד שקסטרו התקרב עוד יותר לברית המועצות.

משבר הטילים
ברית המועצות תמכה במשטרו של קסטרו, והחליטה לנצל את קרבתו כדי להעמיד טילים גרעיניים קצרי טווח שיאיימו על ארה”ב, בדומה לטילים שהציבה ארה”ב בטורקיה. באוקטובר 1962 גילו מטוסי הביון האמריקנים תוכנית זו. קנדי פחד לפלוש לקובה כדי לא לגרום למלחמה גרעינית כוללת, ועל כן הטיל מצור ימי על האי והורה לעצור סדפינות נושאות טילים.
לבסוף התפשר חרושצ’וב, והסכים להוציא את הטילים מקובה בתמורה להבטחתו של קנדי שלא יפלוש לקובה. הטילים בקובה פורקו, בעוד שטילי האמריקנים בטורקיה לא סולקו. פתרון המשבר העלה את יוקרתו של קנדי, וכן מנע עימות גרעיני. מכאן החלו להתגבש הסכמים למניעת מלחמה גרעינית כוללת.

מלחמת וייטנאם
חלוקתה של וייטנאם
הצרפתים ששלטו בוייטנאם לפני מלחמת העולם השניה קיבלו אותה בחזרה בתום המלחמה. בינתיים התגבשה בצפון המדינה תנועה לעצמאות בשם וייט מין בראשותו של הקומוניסט הו צ’י מין. תנועה זו פעלה להתנתקות מהשלטון הצרפתי ונתמכה על ידי הסינים. ב1954 הפסידו הצרפתים בקרב כנגד המורדים במבצר דיין ביין פו וצרפת החליטה לסגת מהאיזור.
בועידת ג’נבה הוחלט על חלוקת וייטנם לשתי מדינות במטרה לאחד אותן תוך זמן קצר. בצפון הקים הו צ’י מין משטר קומוניסטי ובדרום הוקם משטר פרו-מערבי בראשות נגו דיין דיים ששלטונו היה מושחת ביותר. ארצות הברית לא חתמה על ההסכם כי ידעה שכוחות הצפון ינצחו בבחירות. האמריקנים התחייבו לתמוך בממשלת הדרום ושיגרה לעזרת הדרום יועצים צבאיים, אף על פי ששאפה להיפטר מדיין דיים.
קנדי אישר את שליחתם של 17,000 יועצים לעזרת צבא הדרום כדי לאמנם למלחמה כנגד יחידות הגרילה הוייט קונג של ממשלת הצפון. כוח יחידות אלו גבר וכתוצאה מכך פותחה “תאוריית הדומינו” לפיה יש לבלום את הקומוניסטים בויאטנם כדי שלא ישתלטו על כל האיזור.

מהלך המלחמה
ב1963 נרצח דיים והחלה תקופה של חוסר יציבות שהקלו על המורדים להתבצר. הצפון תקף את המשחתות האמריקיות במפרץ טונקין ב1964, וכתוצאה מכך החליט הנשיא ג’ונסון להפציץ את הצפון וכן להילחם כנגד כפרים ששיתפו פעולה עם הקומוניסטים. עד תום כהונתו של ג’ונסון כבר היו באיזור כחצי מיליון חיילים אמריקניים, שבצעו משימות של חיפוש וחיסול בג’ונגלים.
בינואר 1968 יצא הוייט קונג למתקפת טט (ראש השנה הויאנטמי) והשתלט על ערים שונות, ביניהן על סייגון. מתקפה זו נכשלה, אך הגבירה את המחאה כנגד מעורבות ארה”ב במלחמה. שנה זו היתה שנת הבחירות לנשיאות ותנועת המחאה טענה שארה”ב משניאה עצמה על כל העמים באיזור. ג’ונסון החליט שלא להתמודד שוב, וניקסון הרפובליקני ניצח תוך הבטחה ל”וייטנמיזציה”, כלומר הוצאת הכוחות מוייטנאם באופן הדרגתי, אולם הוא הורה במקביל על פלישה לקמבודיה והרחבת ההפצצות דבר שהביא לביקורת כלל עולמית.

סיום המלחמה והשלכותיה
שר החוץ האמריקני קיסינג’ר יזם מגעים עם הצפון כדי לשים קץ למלחמה וב1973 הגיעו הצדדים להסכם שלום לפיו תעזוב ארצות הברית את וייטנאם. הפסקת האש לא נשמרה לאחר עזיבת האמריקנים וממשל הדרום קרס. הצפון השתלט בקלות על הדרום והפך את המדינה כולה לרפובליקה קומוניסטית. מיליון פליטים נמלטו מהמדינה.
מלחמת וייטנאם הסתיימה באובדן של 60,000 אמריקאים, מיליון חיילים וייטנאמים, וכן קורבנות אזרחיים רבים. מעבר לכך זה היה המקרה הראשון בו הובסה ארצות הברית והוכח שהתערבות צבאית אינה מבטיחה מימוש של אינטרסים במלחמה הקרה. המלחמה פגעה בחברה האמריקנית וערכיה. תאוריית הדומינו הוכחה כשגויה כיון שאסיה לא נפלה בידי הקומוניסטים.