הזרם החסידי
הזרם החסידי מתפצל ל”חצרות” רבות- מהן גדולות עם חסידים רבים, ומהן קטנות. בראש כל חצר עומד אדמו”ר (ראשי-תיבות: אדוננו מורנו ורבנו) המוכנה “רבי”, והחצר כולה “שפוטה” למרותו הבלתי מעורערת.
מחצרות רבים מהזרם החסידי מרוכבת המפלגה “אגודת ישראל”, שהתחברה עם “דגל התורה” וכיום יש להם 4 מושבים בכנסת.
הגוף המנהיג את אגודת ישראל הוא “מועצת גדולי התורה” שבה יושבים אדמו”רים רבים.
החצרות החסידיות הגולות ביותר בארץ הן:
1. חסידות גור-החסידות הגדולה והדומיננטית ביותר בארץ עליה יושב האדמו”ר מגור יעקב אלתר. החסידות הקימה כמה שכונות לזוגות צעירים בעיקר באשדוד, ערד, קריית-גת ובית שמש.
2. חסידות ויז’ניץ- מרכזה בבני-ברק ועליה יושב האדמו”ר המקובל משה יהושוע הגר.
3. חסידות בעלזא- מרכזה בירושלים בשכונה גדולה הנקראת קריית-בעלזא. עליה יושב האדמו”ר רבי יששכר בן רוקח, אחד האדמו”רים הצעירים באץ שנחשב לבעל דעות עצמאיות.
4. חב”ד- חסידות גדולה שמרכזה בניו-יורק. מנהיגה, האדמו”ר מחב”ד נפטר לפני שלוש שנים והיה דמות נערצת על שכבות רבות בעם היהודי. הם בעלי השפעה גדולה על המגזר המסורתי ונחשבים למתונים יחסית.
5. סדיגורא- חסידות קטנה יחסית. האדמו”ר הרב פרידמן מתגורר בצפון תל-אביב, והוא מקורב לאצולת הממון החרדית המתגוררת במרכז.
עוד חסידויות מפורסמות: קרטשניף, סלונים, קאליב והחסידות הקטנה ספינקא.
חסידות בולטת בחיפה, שמקורה ברמת ויז’ניץ היא חסידות סעארט ויז’ניץ.
כל חסידות גדולה מונה כמה אלפי משפחות, לעומת החסידויות הקטנות שמונות לפעמים רק עשרות משפחות.

העדה החרדית
ארגון ותיק שמושבו העיקרי בירושלים. בעל כוח ועוצמה רבים. בראש העדה עומד ה”בד”ץ” (ר”ת- בית דין צדק) שנחשב לגוף החשוב והמכריע בנושאים רבים, בעיקר בענייני הלכה ובהנהגה של הציבור. לפני כשנה חלו שינויים רבה בהנהגה של העדה, עם פטירתו של הגאב”ד (ר”ת- גאון אב בית דין) הרב פריינד ואת מקומו תפס הרב דושינסקי. לעדה החרדית מערכת כשרות גדולה הידועה בשם “הבד”ץ” שהוא ההכשר המקובל ביותר על ידי כל שכבות הציבור החרדי (למעט חלק קטן מחסידי בעלזא). הנהגת העדה החרדית ידועה מאז ומתמיד בהתנגדותה הנחרצת לקיומה של מדינת ישראל כריבונות יהודית-חילונית בארץ ישראל והיא אוסרת כל קשר עם מוסדות המדינה. הרוב הגדול של אנשי העדה החרדית אינו מצביע בבחירות ולא לוקחים קצבאות או כספי מדינה (לפחות לא בישירות) : לא קצבאות ילדים, ביטוח לאומי וכו’.
לפי הערכות שונות חברי העדה החרדית מונים קצת יותר מ- 1000 משפחות, שרובן מתרכז בירושלים, לפעמים גם בבני-ברק, תלוי לפי הוראת הבד”ץ.

הזרם הליטאי
המנהיג הבלתי מעורער של הזרם הליטאי הוא הרב הקשיש רבי אליעזר מנחם שך, ראש ישיבת פוניבז היוקרתית בבני-ברק, שגילו נע סביבות 100.
בעבר שימש כיו”ר מועצת גדולי התורה יחד עם האדמו”ר מגור. ופרש מהמועצה בתחילת שנות השמונים עקב חילוקי דעות. שנתיים לאחר מכן הקים את המפלגה הספרדית ש”ס, ובשנת 1988 הקים את התנועה הליטאית “דגל התורה”, אליה הצטרפה חסידות בעלזא.
לציבור הליטאי כמה מנהיגים בולטים נוספים שלהם השפעה רבה על הציבור הליטאי:
הרב יוסף שלום אלישיב (בן 85)
הרב חיים קנייבסקי (65)
הרב נסים קרליץ (82)
הרב אריה לייב שטיינמן (80)
והרב שמואל הלוי וואזנר (80) המקובל על כל חוגי הציבור החרדי, ונחשב לאחד מגדול הפוסקים שפסיקותיו מקובלות על כל הציבור הדתי והמסורתי.

הזרם החרדי-ספרדי
ציבור שהיה מזוהה במידה רבה עם הציבור הליטאי במשך שנים רבות והחל לגלות עצמאות יחד עם הקמת תנועת ש”ס בשנת 1984, והקמת “מועצת חכמי התורה” כגוף המנהיג של והמכריע של המפלגה.
בראש המועצה עומד הרב עובדיה יוסף (כבן 80), ששימש בעבר בתפקיד הראשון לציון והרב הראשי לישראל, ומשמש עד היום כראש ישיבת “פורת יוסף”.
במשך השנים נוצרה מתיחות בין ההנהגה הספרדית לזו האשכנזית הליטאית שהגיעה עד לכדי קרע עם הצטרפותה של ש”ס לממשלת המערך בשנת 1992, בניגוד מוחלט לדעתם של גדולי התורה האשכנזים. כיום נשמע רובו הגדול של הציבור להוראותיו של הרב עובדיה יוסף ומיעוט ממנו, בעיקר אלו שלמדו וגדלו בישיבות האשכנזיות נשמעים לגדולי התורה האשכנזים.
מנהיגים בעלי השפעה:
המקובל יצחק כדורי (100)- מקובל מפורסם ובעל מופת שיש לו השפעה רבה מאוד בעיקר על שכבות הציבור העממי.
אריה דרעי(34)- יו”ר תנועת ש”ס החל את דרכו כמנכ”ל משרד הפנים בשנת 1984. שימש גם כשר הפנים. בעל כוח והשפעה רבה בתנועת ש”ס ועל הציבור שלה, ואת זה יכולנו לראות בבהירות בחודשים האחרונים. כשתמכו בו, למרות שגילו שהוא ביצע פשע.
חשוב לשים לב:
לזרם החרדי ספרדי צריך לשייך ציבור גדל והולך של בעלי תשובה בשכונות וערי הפיתוח. ציבור זה לא בהכרח מגדיר עצמו כחרדי, אך אורח חייו, אמונותיו ודפוסי התנהגותו זהים.

ריכוזי האוכלוסייה החרדית
למעלה ממחצית מהאוכלוסייה החרדית מתגוררים בשני מרכזים עיקריים:
בני ברק(30%)
ירושלים(35%)
ריכוזי אוכלוסייה נוספים נמצאים ב-
בצפון: חיפה, רכסים, חצור, צפת (8%).
במרכז: פתח-תקווה, תל-אביב, נתניה, עמנואל, ביתר, קריית ספר, בית שמש ועוד (16%)
בדרום: אשדוד, אופקים, נתיבות, קריית גת, ערד ורחובות (11%)

הכשרים מקובלים
הציבור החרדי אינו סומך בכלל על מחלקת הכשרות של הרבנות הראשית לישראל. הרבנות נתפסת בעיניו כמוסד ממלכתי מגושם שאינו יכול לאכוף את נושא הכשרות כראוי ובצורה מהודרת.
במשך השנים הוקמו בציבור החרדי מערכות כשרות רבות ע”י הזרמים השונים, להם עוצמה שונה, ומידת מקובלות שונה, כמו:
בד”צ העדה החרדית ירושלים, הרב לנד”א, “קהל מחזיקי הדת”, הרב רובין המפורסם מרחובות, חתם סופר בני-ברק, שארית ישראל, נווה-ציון ומהדרין רבנות ירושלים.

ציוני דרך ומהפכות בעולם החרדי

~1980-1983 בניה למגורים:
הקמת שכונות חרדיות כמו אופקים ונתיבות, מהפיכה באיכות המגורים והחיים.
~1985-1988 תקשורת:
מעבר מעיתון יומי אחד ודק, לעיתון יומי נוסף עבה, הדפסה בצבע, הופעת שבועונים ומקומונים חדשים, פרסום חוצות ובהמשך- רדיו ושידורי לווין.
~1993 שיווק סביבת קניה:
הגיע למגזר החרדי השוק הקמעונאי, וביחד גם רשתות השיווק הגדולות הכל משתנה: מחירים, שטחי מדף, מותגים, תנאי תשלום מועדוני צרכנים, מגוון, אריזות ואפילו דיילות מכירה.
~1994 כשרות מהדרין:
שילוב של גדלות בתורה ביחד עם התפתחות טכנולוגיות מזון בארץ ובחו”ל מאפשרות פתרונות הלכתיים מאפשרות פתרונות הלכתיים למגוון עצום של מוצרי מזון בהכשרים מהודרים. שיפור משמעותי בטעם, באיכות ובצורה.
~1996 עוצמה פוליטית:
עליה דרמטית בכוחן הפוליטי של המפלגות החרדיות, 2 שרים, 3 סגני שרים, ותפקידים אסטרטגיים בוועדות הכנסה. אין ספק שכאן הייתה עליה דרמטית בכוח החרדים בארץ, שהתחילה עם התעצמות המפלגות החרדיות.

חיי היום-יום של האישה החרדית

בחיי היום-יום יש די הרבה דברים שיכולים להזכיר את אורח החיים החילוני. בניגוד לסטריאוטיפ שלה, האישה החרדית חופשייה לעסוק בדברים רבים, ואפילו בעבודות שנראות לנו חילוניות לגמרי. כך נוכל למצוא נשות עסקים חרדיות, סופרות, ועיתונאיות, למרות שיש להם הגבלות מסויימות בעבודתן.
למרות החופשיות שהצטיירה עד עכשיו יש דברים שהדת קובעת בצורה זו או אחרת, כמו השם או הבעל שלו תינשא.

שם פרטי

בשבת הראשונה לאחר לידתה, תקבל התינוקת החרדית את שמה, בטקס מפואר שייערך בד”כ בביתה. השם יהיה, כמובן, שם יהודי מסורתי. עם זאת, יש כמה כללים שעלים מקפידים החרדים.
הבת הראשונה תיקרא על-שם קרובת משפחה, לרוב על שם הסבתא מצד האם או הדודה מאותו הצד. יוצאי עדות המזרח נוהגים לקרוא לבת הבכורה גם על שם החמות או הדודה, כשהיא עוד בחיים.
שתי הבנות הבאות יקראו על שם נשים משתי משפחות ההורים או על שם רבניות מפורסמות (כמו, למשל, חנה אצל חב”ד).
השאר יקראו בכל שם יהודי שאהוב על ההורים. בד”כ אלה יהיו שמות נפוצים כמו שרה, חנה, רחל, דבורה או נחמה. לפעמים תמצאו גם טלי, חפציבה או אפרת. אבל לעולם לא ליאת או מיטל.

נישואין

האישה החרדית תמצא את בן זוגה על ידי שידוך בלבד. בד”כ השדכנית תהיה השכנה, חברה קרובה של האם, המורה או דודה קרובה. לעיתים ההורים ישכרו שדכנים מקצועיים, כאלה ידועים ש”מכירים את כולם בחברה”.
גיל הנישואין נמוך מאוד יחסית לחברה החילונית, ועוד נמצא בירידה בשנים האחרונות.
הנישואין מתבצעים בד”כ בגיל 18-19 ובנות החסידים מתחתנות עוד יותר מוקדם. עוד לפני גיל 25 האישה כבר תיחשב “רווקה מדאיגה”, ואז המאמצים למצוא לה חתן יהיו כפולים ומכופלים.
בציבור הספרדי גיל הנישואין תלוי במקום המגורים:
בבני-ברק ובירושלים מתחתנים בגילאים כל כך מוקדמים, ממש גיל העשרה. באזור הפריפריה (למשל, דימונה ואור יהודה) מתחתנים בגיל מאוחר יותר.
אם לאישה נמצא שידוך, ובמיוחד אם הוא שידוך “טוב” (בעל שהוא רב או מקובל), היא תשמור עליו כמעט בכל מחיר. בספר “עקדת תמר” של נעמי רגן (סופרת חרדית), מסופר על אישה חרדית שנשואה לרב, שנאנסה ביום המקווה. האישה מפחדת לספר את המקרה, במיוחד לבעלה, ואפילו לא פונה למשטרה מתוך חשש שאם יתגלה שהיא שכבה עם גבר אחר תדבק בה תווית של מחוללת ונישואיה יתמוטטו.
“פתאום יבש פיה. האם יעשה זאת? היא שכבה עם גבר אחר. היא אישה נשואה, אשת רבי. היא חוללה בידי גבר אחר. האם יהיה על ג’וש להתגרש ממנה? מה אומרת ההלכה? גרונה כאב…”
(מתוך הספר “עקדת תמר”, נעמי רגן, עמוד 30)

ילדים

אם האשה החרדית היא מעל גיל 18 רוב הסיכויים שהיא כבר אימא. מספר הילדים למשפחה ממוצעת הוא 6 ילדים בערך. למרות שהיום משפחות בנות 14-12 ילדים הן דבר שבשגרה ואפילו משפחות בנות 16 ילדים אינן חזיון נדיר בכלל.
האופנה החדשה בתחום הילדים אצל החרדים היא ללדת גם אחרי גיל 40 ואפילו כשהן סבתות.
אבל המשפט “ילדים זה ברכה” משחק תפקיד הרבה יותר רציני אצל בני הזוג החרדיים. אם לאחר כמה שנות נישואין הזוג עוד לא הביא ילד אז כנראה אלוהים “החליט” שבני הזוג לא מתאימים ואז ברוב הסיכויים הם נפרדים.
“עקרות הייתה קללה; הפוריות-ברכה. להיות חשוך בנים היה על פי התלמוד כמו להיות מת. זה היה גם סימן שאלוהים לא מרוצה מהזיווג של גבר מסויים לאשה מסויימת.
צמרמורת עברה בעמוד השדרה שלה. מה לא הייתה נותנת כדי שתוכל להושיט לבעלה את ההוכחה הניצחת ביותר שאלוהים רוצה בנישואיהם- בן…”
(מתוך “עקדת תמר”, עמוד 16)

מצב כלכלי

כמעט בכל המשפחות החרדיות הבעל אינו עובד אלא רק לומד, וכך לאישה החרדית יש יותר סיכויים למצוא את עצמה מתחת לקו העוני. מדובר באידיאולוגיה שלמה של עוני, שכן כבר מגיל צעיר היא מקבלת על עצמה את ההחלטה לחיות חיי עוני וצמצומים כדי שבעלה יוכל ללמוד.
מה”כולל” (הישיבה, המקום בו לומד הבעל) מביא הבעל כ- 1,200 שקל בחודש, שבעזרתם צריך לפרנס משפחה.
מ”כוללים” מבוקשים ויוקרתיים יותר ( כמו ישבת “פוניביז” או “חזון איש”) הוא יכול להביא הרבה פחות מ- 100 דולר בחודש, ולכן האישה ברוב המקרים צריכה לעבוד, גם אם במקרה והתמזל מזלם של הזוג ההורים יעזרו.

עבודה

סקרים שנערכו בירושלים גילו כי 60% מהנשים החרדיות עובדות במשרה מלאה או חלקית. מחקר שערך לאחרונה מכון “גיאוקרטוגרפיה” המתמחה במחקרי שיווק וייעוץ אסטרטגי במגזר החרדי גילה (למי שעוד לא ידע) שהאישה החרדית עובדת קשה כל היום: היא משקיעה בערך 9 וחצי שעות בענייני המשפחה (כמעט פי שלוש ממה שמשקיעה האישה החילונית) ויותר מחמש שעות יומיות בפרנסה.
האישה החרדית עובדת מגיל צעיר. ילדות בנות חמש מגויסות לשמור על אחיהם הקטנים (בייבי-סיטר בשפה עממית) ובגיל שמונה הן מקימות קייטנות זאטוטים. מכאן הן ממשיכות והרבה מהן אפילו פותחות עסקים קטנים.

עם זאת, הרבנית יפה דרעי ממהרת להסביר בהרצאותיה לפני נשים:
“אישה חרדית צריכה לזכור שהיא עושה קידוש השם בצאתה. להקפיד בהתנהגותה על קלה כבחמורה. להשתמש בליווי צמוד של רב ולבחור עסק שמתאים לאורח-חייה ולאופייה כדי להבטיח שמרקם חייה לא ייפגע.”
במקביל, פורחים העסקים הביתיים שם נמכר הכל: מפרחים בגדים ופיאות ועד למקררים.

צרכנות
הרגלי הצריכה של האישה החרדית הם בעיקר שאלה של מחיר. היא תמיד תעדיף אריזות חסכוניות, מבצעים ותקנה ברשת שהדבר הבולט בה הוא ההנחות.
סקר מכון “גיאוקרטוגרפיה” עבור ענף המזון בהתאחדות התעשיינים גילה כי 44% עורכים קניות מרוכזות במקום שנבחר כזול במיוחד, 20% בגלל הקרבה לבית וההפתעה היא שרק פחות מ- 10% עורכים את הקניות במקום שנבחר על-פי כשרותו.
צ’קים דחויים ומזומן יועדפו על פני כרטיסי האשראי במידה רבה.
בניגוד לעמיתיהם החילוניים, במגזר החרדי הקניות מתחלקת בצורה הבאה: נשים עושות את הקניות המרוכזות והגדולות, והגברים את הקניות היום-יומיות. בקניית מוצרי חשמל האישה תקבע את המותג בעקבות המידע שהועבר מפה לאוזן בין חברות, קרובות משפחה ושכנות. הפרסום מכניס מודעות אבל הוא אחד השיקולים הפחות משפיעים.
מוצרי הקוסמטיקה הנרכשים ביותר על ידי האישה החרדית הם הקרם ידיים (כ- 90% מהנשים קונות אותו) וקרם לחות ( 85% מהנשים), במיוחד בעקבות העבודה הקשה במהלך היום. איפור ושאר מוצרי קוסמטיקה נמכרים בהיקפים נמוכים בהרבה וגם הנמכרים יותר יהיו פשוטים כמו שפתונים ומעט סומק. המוצרים הפופולריים יהיו הזולים ביותר, בעיקר תוצרת הארץ.
משרד הפרסום “פרסום גל” היא חברה שמפרסמת למגזר החרדי בלבד. מעיון בעבודות המשרד, אפשר לראות שכמעט בכל הפרסומות והשלטים, הפרטים הבולטים ביותר הם מבצעים שמודגשים בצבעים שונים והאישור שהמוצר אכן כשר. בניגוד לפרסומות במגזר החילוני שם נוכל לראות יותר דגש על המוצר עצמו ועל סיסמאות מושכות.

בית
מרכז חיי המשפחה בבית החרדי נמצא במטבח.
הצפיפות בחדרי הילדים מחניקה במיוחד (4 ילדים בחדר קטן- זו הנורמה), הסלון הוא החלק החגיגי של הבית. בכל ערב שבת וערבי חג מתכנסת המשפחה, לפעמים בליווי אורחים, סביב שולחן האוכל הגדול, ומקיימים ארוחת חג גדולה. על הקירות יהיו מצויות תמונות רבנים מהקהילה, וכן עבודות ריקמה וציור של בנות המשפחה. פה ושם- במיוחד בעשירון העליון אפשר יהיה למצוא אוספי אומנות בנושאים יהודיים בעיקר.
הריהוט יהיה די שמרני יחסית לשנות התשעים אך יכול להיות חדש ועכשווי – הכל בהתאם לטעם המעצב ובעיקר לתקציב העומד לרשותו. מקובל ארון ספרים גדול עמוס בספרי דת, תפילה וספרי קודש, ולצידו ויטרינה מקושטת לכלי כסף, פמוטים מרשימים וחנוכייה.
המטבח יהיה מעוצב בד”כ שונה לגמרי מהעיצוב החילוני. נדיר למצוא איים או דלפקים. כמו-כן נדיר יהיה למצוא שולחנות דקורטיביים ונישה למקרר. המטבח יהיה פשוט ועמוס, ומתאים לבישול יום-יומי, ואפיית עוגות שבועית (כיום אופנתי מאוד גם לאפות חלות ביום שישי).
ברוב המקרים לא תשתמש האישה באוכל מוכן. בפסח זה עוד יותר מורגש בעקבות בעיית הכשרות.
שיא הפינוק והמותרות כיום (דבר אותו קשה במיוחד למצוא) הוא מטבח נפרד לחג הפסח.

אופנה
אמנם קשה להאמין, אבל גם במגזר החרדי יש אופנה! וזה במלוא מובן המילה: אופנה. מחוייטת, ספורט-אלגנט, עכשווית. אמנם האשה החרדית לא קונה הרבה בגדים חדשים, מבעיות תקציב, אך היא לא נשארת מחוץ לאופנה. התלבושת הלבנה המסורתית של החג התחלפה בתלבושת יותר צעירה בעיקר בצבעי חרדל, ירוק-זית או לבן עם הדפסים מיוחדים.
אחרי נישואיה, חייבת האשה החרדית לכסות את שערה. נשות הליטאים ייצמדו לפאות, בעוד שחלק מנשות החסידים יעדיפו פיאה המכוסה ע”י כובע גדול. נשות הספרדים התחילו לחזור בשנים האחרונות לכובעים כמצוות הרב הספרדי עובדיה יוסף. הפיאות, על בסיס שיער אירופאי בעבודת יד, תופסות היום כחמישית משוק הפאות למרות מחיריהן הגבוהים (800-1600 דולר לפיאה). זאת בעיקר בגלל נטיית הצעירות ללכת בפאות ארוכות וחלקות יותר.
גם לפי סוג הגרביים ניתן לזהות את קבוצת ההשתייכות. הגרביים האופנתיים יימצאו על רגלי הצעירות, הנועזות והאנגלו-סכסיות. הרוב יגרבו גרביים דקים רגילים בגווני חום ליום-יום ובצבעים אפורים לאירועים חגיגיים. המחמירות ביותר, בנות הסמינרים הקיצוניים ונשות רבנים הולכות בגרביים עבים במיוחד בצבעים חומים כהים, ונשות מאה-שערים יגרבו בעיקר גרביים אטומות כהות. או גרביים עבים בעלי תפר.

לימודים
תחילת הלימודים בגיל צעיר מאוד בגן השכונתי (בדומה לחילונים), ונמשכים בבתי”ס עממים של תנועת ש”ס או בית-יעקב או בבתי ספר פנימיים של חצרות חסידים והיישוב הישן.
שפת הלימוד: עברית. רק מיעוט קטן, בעיקר חסידי ילמד באידיש, בכדי שלא לפגוע בשפה הקדושה.
מקום הלימוד העל-יסודי הוא הסמינר. למעלה מ- 2500 בנות מסיימות מדי שנה את הסמינרים ברחבי הארץ. הסמינרים הגדולים והמפורסמים ביותר : סמינר “וולף” וסמינר “מאיר” בבני-ברק, וגם “בית יעקב” החדש והישן בירושלים. בשנים האחרונות צצו עוד סמינרים רבים ואיתם התרחב מספר מגמות הלימוד השונות.
בהדרגה, מכניסים הסמינרים מקצועות שונים ומגוונים כמו: גרפיקה, הנדסת מחשבים, עיצוב פנים, חשבונאות, הנהלת חשבונות ומזיקה. למרות המספר הרב של המגמות, המובילה שביניהם, מזה שנים, היא מגמת ההוראה, למרות שאחוז מצומצם במיוחד מתלמידות המסלול ישתלבו בפועל בהוראה, בגלל חוסר המקומות הפנויים. בהכשרה להוראה, רואות החרדיות כחיונית אפילו לחיים הפרטיים, במיוחד לחינוך הילדים. נשים חרדיות מעדיפות ללמוד את מקצוע ההוראה, ואז לעשות הסבה מקצועית, לכל מקצוע שיעניין את האישה.
מהפכת הלימודים היא אחת המהפכות הגדולות שעברו על האישה החרדית. היא יכולה ללמוד כמעט כל תחום שהחילונית לומדת, מתיירות ועיצוב פנים ועד להנדסת תעשיה וניהול, ובשונה מחברותיהן החילוניות, בעדיפות הכי נמוכה נמצא מקצוע המזכירות. האישה החרדית מעוניינת בהשכלה גבוהה שתוכל להקנות לה משרה בעמדה גבוהה יותר.
סקרים גילו שיש הבדל בין המגזרים החרדיים: נשוט הליטאים מעדיפות לימודים גבוהים, ואילו נשות החסידים עוסקות יותר בעסקים ובפעילות מסחרית.

מגורים
מפת העדיפויות של החרדים מצביעה על כך, שרוב הנשים החרדיות (יותר משלושים אחוז) גרות בירושלים. אח”כ תבוא בני ברק (23 אחוז) ואשדוד מטפסת למקום השלישי. אם האשה מתחת לגיל 27, גדלים סיכוייה לגור בישובים כמו אלעד, קריית ספר, בית-שמש ובית”ר.
הבעל הוא הקובע את מקום המגורים, לפי חבריו, הקהילה אליה הוא משתייך, הרבי או הישיבה. קריטריון נוסף לקביעת מקום המגורים: אילוציהם הכלכליים של ההורים. ההורים הם אלה שממנים את הדירה הראשונה וחלק מתכולתה. ספרדים וחסידי גור בעיקר יגורו בשכירות ואילו הליטאים ושאר החסידים יקנו דירה.

בילויים
לחלק מהגרסאות המועלות בפני קהל חילוני יש גם גירסאות המתאימות לקהל החרדי. כך למשל, הפכה ההצגה “בן המלך והעני” למחזה החרדי “הנסיכה זו אני” שם מככבות נסיכה וילדה ענייה.
“פזמון חוזר” הוא גרסה חדשה וחביבה. בסגנון חרדי ל”פסטיגל” החילוני. מקהלות של בנות וילדות סמינרים בחו”ל מופיעות בפני נשים וילדות, והוקמו גם להקות ריקוד, שירה, תזמורת, מחול ותיאטרון של בנות. ההופעות, אגב, לנשים ובנותן בלבד. לצד המופעים פורחים להם ה”שיעורים”- שיעורים פתוחים שלרבנים בנושאים שמעניינים את האשה החרדית, וחוגים מיוחדים בנושאים כמו “שמירת הלשון”.

תקשורת
העיתונים היומיים הנקראים בידי הנשים הם “המודיע” (חסידיות) “יתד נאמן” (ליטאיות) ו”יום ליום” (הספרדיות), ובעיתונים האלה ניתן למצוא, מעבר לחדשות מצונזרות, מדורי נשים והומור. לאשה החרדית יש גם שבועונים רבים כמו “המשפחה” “השבוע” ו”יום שישי” ואהבות בהם סיפורים בהמשכים. במקביל שוק הספרים פורח, והאישה החרדית קונה סוגי ספרים שונים: מספרי עצות, טרגיות ומתח ועד לסיפורים על החברה החרדית שנכתבים על ידי סופרות חרדיות (בד”כ בעילום שם).
נדיר למצוא את האשה החרדית נחשפת לטלוויזיה, וההאזנה לרדיו הולכת וגוברת עם השנים, בעיקר האזנה לתחנות הפירטיות הרבות שצומחות להן במגזר החרדי. התוכניות הפופולריות ביותר ברדיו הם שיעורי הלכה של רבנים מפורסמים כמו הרב אמנון יצחק, או הרב מרדכי נויגרשל.

תחבורה

האשה החרדית מתניידת באוטובוס, במונית או במכונית המשפחתית עם הבעל. מספר הנשים הנוהגות ומספר בעלי הרכב נמוך מאוד, בעיקר מסיבות כלכליות. כללית, במגזר החרדי יש מעט בעלי רכב פרטי. בשנים האחרונות עולה מספר האנשים המסתכלים בעין רעה על נשים נהגות, במיוחד בערים הגדולות.
בפריפריה וביישובי הספר, מספר הנשים הנוהגות גדול יחסית לשאר המגזר החרדי.

מעמד האישה החרדית וזכויותיה

על-פי דיני ההלכה התלמודית, עומדת האישה, מהרבה בחינות מחוץ לכמה מערכות. את רוב המצוות הטכסיות הן לא מקיימות, כמו הנחת תפילין, ציצית קריאת שמע ותקיעת שופר, היא אינה יכולה להצטרף למניין וגם לא בונה סוכה. מבחינת המעמד החברתי- אין נשים מתמנות למינויים של שלטון ושררה כלשהי, הן לא מנהיגות וגם לא שופטות. מבחינת לימוד התורה- גם ממצווה חשובה זו פטורות הנשים. אפשר למצוא בזה היגיון. גברים ראו עצמם מאושרים יותר בזכותם לקיים מצוות רבות יותר, ועדות לכך הברכה “שלא עשני אישה”. עם זאת, נשים אמנם אינן קוראות את קריאת שמע, אך בהחלט מחויבות בתפילה, ממש כמו הגברים מפני שזה נחשב תחנונים מפני אלוהים, דבר שכל בני האדם שווים בו.
במגזר החרדי אין שוויון. אני לא הייתי רוצה לתת רושם מוטעה. למרות השינויים והמעברים שעוברים על החברה החרדית, אין כלל וכלל שוויון בין נשים לגברים במשפחה החרדית הממוצעת. הבעל יכול לגרש את אשתו, ואשה אין בכוחה לגרש את הבעל, לבעל בעלות על נכסי אשתו ולאשה אין בעלות הלכתית על נכסי בעלה. אשה אינה פוסקת הלכות. היא פסולה לעדות, היא אינה משמשת כבעל תפילה ועוד כהנה וכהנה. בגלל העובדות הללו, בכל התכנסות של נשות חב”ד, צצה תמיד בעיית “השאלה הנשית” בעיה ללא פתרון. כיצד אפשר להזדהות כאישה עם תורה המפלה את האישה? ובפרט במאה ה-20 כשהחברה העניקה לנשים שוויון זכויות, וברקע הזה “כולאים” את האישה החרדית במטבח או עם הילדים, כיצור נחות, ללא זכויות מיוחדות, מה שהשריש בדת את הפמינזם.
עוד דבר מעניין הוא, שאם שני בעלי האישה מתו, מכל סיבה שהיא, היא נחשבת ל”קטלנית”, ואסור לה להינשא. אך אם גבר שכל את שתי נשותיו, הוא יכול להתחתן ולא נחשב כקטלני (לפי ההלכה של הרב משה שטיינברג).
למה על האישה החרדית יש איסור מוחלט לפרוע את שיערותיה, ואסור לה, חס וחלילה להראות את כל צווארה, לעומת הגבר, ששום הלכה כתובה אינה מונעת ממנו לצאת חשוף מותניים ? התשובה, אם כן, נעוצה בעובדה שהאישה החרדית שייכת לגבר, לעומת הגבר שאינו שייך כלל לאישה, מפני שהעולם החרדי אינו מעריך נכון את יכולת האישה.
האישה אינה חייבת ללמוד תורה, רק מפני שהגברים החרדים חושבים שאין לה יכולת שכלית מספקת (לפי המקובל עדין שטיינזלץ). ולעומת זאת קובץ חכמי תלמוד טענו בדיוק ההפך:
“בינה ניתנה באישה, יותר מבאיש.” (נדה, מה, ב)
בדיוק בגלל הסיבות הללו שוויונה של האישה עדין נחשב לשאלה. מצד אחד לא נותנים לה ללמוד תורה בגלל טיפשותה, ומצד שני חכמי תורה טוענים שהיא יותר חכמה. אין שום דעה שעליה מסכימים הגברים.
מעמד האישה בחברה החרדית נקבע לפי מעמד הגבר לו נישאה. בגלל זה מעדיפים ההורים של הנשים בחורי ישיבה משכילים בתלמוד, ואם מדובר ברב, יש העדפה עוד יותר גדולה.
בספר “בת יפתח”, של הסופרת החרדית נעמי רגן, מסופר על אישה שחייבת, לפי החוקים הלא-כתובים של החברה החרדית, להקריב את חלומותיה ורצונותיה כמו ללמוד צילום, לטייל בעולם ולעצב אופנה, תמורת שידוך לרב צעיר. כמובן שבעיני כולם הרב הצעיר נתפס כדבר הרבה יותר חשוב משאיפותיה של הבחורה.
זה מראה לנו את השובניזם בחברה החרדית. לא משנה מה יקרה, תמיד מעמד האישה יקבע לפי הגבר שלצידו תחיה.

רשימה ביבליוגרפית