עליית “חובבי ציון” ב 1882 הייתה חוליה נוספת בשרשרת העליות. מדוע נקרא אפוא עליית 1882 בשם העלייה הראשונה ?
א. “חובבי ציון באו לממש מטרות שונות מאלו של “הישוב הישן”: להקים מסגרות חקלאיות חדשות, שבהן יוכלו לממש את רעיון העבודה העברית ולהתפרנס מעמל כפיהם.
ב. האופי הלאומי – גאולת אדמות הארץ, לחדש עצמאות מדינית, ייסוד מושבות חקלאיות ובתי חרושת – בזה נעוץ ייחודה של העלייה “הראשונה”. תחושה לאומית לא הייתה קימת לפני 1882
אנשי העלייה הראשונה היו זרם דקיק מהגל האדיר של הגירת היהודים מרוסיה ( 1881 ). רובם השתייכו למעמד הבינוני היהודי. לא היו ביניהם עשירים או בעלי ייחוס ולא היו גם מבני המעמד הנמוך.
הקשיים בשנים הראשונות ולכל אורך תקופת העלייה הראשונה היו רבים:
א. חוסר הכשרה מקצועית בארצות מוצאם ואי הכרת תנאים בא”י קודם בואם.
ב. קשיי האקלים, מחלות, חוסר מים והתנכלויות מצד שבטים בדואים.
ג. חוסר תמיכה כספית מצד “חובבי ציון” בארצות הגולה.
ד. תחושת הבדידות, הניכור והייאוש, שמקורה היה הן בגעגועים לבית ולמשפחה.
ה. עוינות הישוב הישן כלפי הישוב החדש.
ו. יחסם של השלטונות הטורקיים לעולים.
הטורקים לא ראו בעין יפה את בואם של העולים ממזרח אירופה. היו לכך מספר סיבות:
א. התיישבות יהודית תיצור בעיה לאומית חדשה באימפריה העותומנית, מה שיכול להביא לידי הוצאת א”י מידי הטורקים.
ב. גידול הישוב האשכנזי
ג. מוצאם של העולים היה רוסיה. השולטן חשש מקיומו של “גיס חמישי” רוסי, שישרת את האינטרסים של הגדולה שבאויבות טורקיה.
כבר מנובמבר 1881 הוטלו גזרות שמטרתן הייתה להקפיא את היישוב היהודי בא”י: איסור עלייה לא”י. שנה לאחר מכן מותנה הגזרה, והאיסור חל על יהודי רוסיה בלבד.
ב1891 שוב הוטל איסור על העלייה ורכישת קרקע, אלא הודות להתערבות דיפלומטית שוב גילו הטורקים “גמישות” והסתפקו במצוד אחר “עולים בלתי חוקים”, אך בעזרת שוד התגברו העולים על הגזרות. ב 1898 לאחר קונגרס בזל נקטו הטורקים במדיניות קשה ביותר ללא תקדים. ב 1901 נקבע כי כל יהודי, שיגיע לארץ יהיה חייב להפקיד את דרכונו בידי השלטונות ותמורתו קיבל “רשיון – תנועה” – פתקה אדומה. תמורתה קיבל בחזרה את דרכונו לאחר שלושה חודשים.
מאז אמצע המאה ה – 19 היה הברון רוטשילד מעורב בנעשה בא”י בגלותו התעניינות בכל הנוגע לשיפור הישוב הישן.
א. בישוב א”י ראה פתרון נאה למצוקת יהודי רוסיה
ב. רוטשילד רצה להוכיח, כי היהודים מסוגלים לעבוד את האדמה כמו שאר האומות, ובכך רצה להזים את הטענה כי יהודים עוסקים רק במסחר והלוואות. פרסום שמו של רוטשילד היה מעורר תגובות אנטישמיות, מרגיז את הטורקים ואף עלול לפגוע בעסקיו.
למרות תמכתו במושבות, לא בטח הברון המתיישבים, “חובבי ציון”. הסיבות לחשדנותו בהם היו:
א. יחסו היהיר והלעגני ליהודי מזרח אירופה
ב. אופיו הנוקשה והסמכותי. ביטוי לחוסר אמונו היה, שאיכרי המושבות נאלצו לרשום את האדמות לא על שמם, אלא על שן נציגו של הברון.
פקידי הברון החליטו כי הקרקע אינה מתאימה לגידולי שדה, אלא למטעי גפנים. הברון סמך את ידו על קביעה זו, מאחר שהאמין, כי ייצוא יין מארץ הקודש יהווה ענף מכניס ביותר, מה עוד שפקידי הברון מומחים בגידול כרמים. כך נעשה ענף הגפן לענף המרכזי שבמושבות. לשם הפקת היין ושיווקו הקים הברון בית חרושת לבקבוקים בחוף סנטורה. מאיר דיזינגוף היה מנהלו הראשון. הברון גם הקים שני יקבים: בראשון לציון ובזיכרון יעקוב.
ענף הגפן נכשל משתי סיבות:
א. למרות הגידולים היפים לא ידעו, כיצד לשווק אותם ביעילות.
ב. נצטברו עודפים עצומים ולא ידעו כיצד להיפטר מהם.
רוב מושבות א”י היו “מושבות חסות” או “מושבות הברון”, בין אם היו אלה מושבות, שהוקמו ע”י הברון עצמו ובין אם היו אלה מושבות “חובבי ציון”, שביקשו את עזרתו. גם מושבות “עצמאיות” נזקקו לתמיכת הברון. רבים מן הישובים אשר הקים נושאים את שמות בני משפחתו: זיכרון יעקב ( האב ), מאיר שפיה (הסב), בת שלמה (הדוד), פרדס חנה (הדודנית), מעיין צבי (שליח הברון), גבעת עדה (הברונית) ובנימינה (שם הברון).
כיצד התייחס היישוב הישן לאנשי העלייה הראשונה ?
בשנות ה- 80 ה – 90 היה יחס שלילי בעיקרו. היו לכך מספר גורמים:
א. הישוב הישן חשש מפגיעה ב”חלוקה”, משום שארגונים חדשים הצטרפו לבקשות התמיכה.
ב. ביקורת קשה הוטחה במושבות בשל אורח חייהן החילוני
ג. הישוב הישן טען, כי עבודת אדמה אינה אלא “בזבוז זמן” היו לכך שני ביטויים:
1. הישוב הישן זנח את מפעל ההתיישבות, והיה חשש, שאם יקימו אנשי הישוב הישן מושבות, יהיה מצבן כמצב המושבות הקיימות.
2. בין הצדדים ניטש פולמוס חריף בעניין “השמיטה”, ב 1889 פרץ ויכוח, אם צריכות המושבות לשמור על דיני שמיטה או שהן פטורות מכך עקב אילוצים כלכליים. בהדרגה נרגעו הרוחות, אם כי העוינות לא נסתיימה. היו לכך שלוש סיבות:
א. הישוב הישן השלים עם מציאותן של המושבות.
ב. בשני הצדדים הבינו, כי המשך הגידופים וההשמצות יפגע באינטרסים של כל צד מהם.
ג. איכרי המושבות המסורתיים הזדקקו לפסקי הלכה של בתי הדין הרבניים והשגחתם.
החינוך והתרבות בישוב הישן התרכזו סביב ה”חדר”, הישיבה ובתי הכנסת של כל עדה. לימודי הדת היו נושאי הלימוד. בתקופת העלייה הראשונה חל מהפך של ממש בתחומי החינוך והתרבות עקב המגמות הלאומיות “חילוניות” של אנשי הישוב החדש. הדבר בא לידי ביטוי בשלושה מישורים:
הראשון – תחייתה של השפה העברית
השני – הקמת בתי ספר עבריים במושבות
השלישי – “לימודי חול” הפכו בהדרגה לחלק בלתי נפרד של מערכת הלימודים
בבתי הספר העברים החילוניים תאמה מערכת הלימודים את זו שבאירופה.
עליית 2500 יהודי תימן חפפה את תקופה העלייה הראשונה ממזרח אירופה. העלייה הראשונה לא הייתה כולה “אשכנזית”. מניעי העולים התימנים היו:
א. זיקה שורשית עמוקה לא”י
ב. כיבוש תימן ע”י הטורקים
ג. על יהודי תימן הוטלו גזרות קשות כמו גזרת ה”מקמצים”, גזרת איסלום היתומים, גזרת טחנת הקמח, גזרת האלונקות וכ”ו.
ד. תקופות רעב ובצורת פגעו קשות בקהילת צנעא
ה. השמועות בדבר חלוקת אדמות בא”י ע”י עשירי היהודים.
רוב העולים עלו לירושלים, עיר הקודש, אך המציאות העגומה טפחה על פניהם: קשיי הפרנסה, מצוקת דיור ויחס מנוכר מצד הדה הספרדית, התימנים לא היו מאורגנים ב”כולל”, ולכן לא היו “זכאים” לחלוקה. למצוקה זו היו שלוש השלכות עיקריות:
הראשונה – ניסיונם של התימנים לעסוק במקצועות פרודוקטיביים
השנייה – התיישבות נפרדת בכפר השילוח, בבית סלם, בנחלת צבי ובשכונות ותיקות מחוץ לחומות ירושלים.
השלישית – התארגנות עצמית כדי לשמור על מסורתם המיוחדת ולתמוך כספית בחברי הקהילה התימנית. ההתארגנות העדתית הראשונה מ – 1890 ואילך.
היישובים
ראשון לציון – כיום ראשון לציון היא העיר הגדולה ביותר במישור החוף הדרומי, אך ראשיתה הייתה במושבה שנוסדה בשלהי המאה התשע – עשרה באזור שלא היה מיושב במשך דורות רבים ונקרא בפי הערבים עיון קרא. בקיץ של שנת 1882 רכש זלמן דוד לבונטין, מראשוני “חובבי ציון” באודסה, מידי הערבים חלק מאדמות עיון קרא, ובמקום התיישבו 17 משפחות מעולי רוסיה והחלו לבנות את בתיהן משני צדי הדרך, שכיום היא המדרחוב של ראשון לציון. הם קראו למושבתם ראשון לציון על פי הפסוק “ראשון לציון הנה הם” (ישעיה מא, כז).
פתח תקווה – פתח תקווה, שכיום היא חלק מאגד הערים של גוש דן, הייתה המושבה העברית הראשונה שנוסדה בארץ ומכאן כינויה “אם המושבות”. מתיישבי ראש פינה קדמו לה אמנם בשלוש שנים, שכן עלו על אדמתם לראשונה ב – 1875, אך מייסדי פתח תקווה קנו תחילה ( ב – 1873) אדמות ליד יריחו, במקום שהיה מזוהה אז עם “עמק עכור” שבתנ”ך, והתכוונו לקרוא לו “פתח תקווה, על שם הפסוק “ונתתי לה את כרמיה משם ואת עמק עכור לפתח תקווה” (הושע ב, יז). ההתיישבות בערבות יריחו לא האריכה ימים בגלל התנגדות השלטונות הטורקיים, ובשנת 1878 רכשו מייסדי פתח תקווה אדמות ביצה, חלק מקרקעות כפר האיריסים הערבי אום לבוס (מלבס) ליד מקורות הירקון, והקימו עליהן את המבנים הראשונים.
