החלטת הפתרון הסופי
במשך שנת 1940 הצטמצמו אפשרויות ההגירה וגם רעיון “השמורות ליהודים” ירד מהפרק. לפיכך ברור, כי בסתיו 1940 הייתה הסלמה במחשבתם של מתווי המדיניות האנטי יהודית. נשאלת השאלה: מתי הגיעו להחלטה לפתור את בעיית היהודים “פתרון סופי” ומוחלט שאין ממנו חזרה – כלומר לרצוח את כולם.
מתי, ואם כן, נתקבלה ההכרעה בדבר “הפתרון הסופי”?
התשובה על שאלה זאת אינה פשוטה שכן לא נותר מסמך של ההחלטה עצה או המעיד על זמן ההחלטה המדויק. זה די משונה: הרי יש בידינו ערמות מסמכים על מעשי הנאצים בכלל ועל “הפתרון הסופי” בפרט, אז איך לא נמצא מסמך כזה? המסקנה הנלקחת היא שלא היה מסמך כזה בכלל.
החוקר הגרמני מארטין ברושט מתאר בספרו “המדינה של היטלר” כיצד, מאז פרוץ מלחמת העולם השניה, השתנו בהרבה דפוסי השלטון של היטלר. מעתה מתקבלת קטגוריה של פקודות, שברושאט מכנה אותה “פקודה סודית של המנהיג”. פקודה זו נשארה חסויה וידועה רק למני מעט, והייתה גם כוללנית מאוד בהגדרתה.
הדוגמא הבולטת הראשונה לסוג פקודה זה היא מינוי של הרייכס פיהרר-ס”ס וראש המשטרה הגרמנית, היינריך הימלר ל”רייכס קומיסר לחיזוק הלאום הגרמני” ב-7 באוקטובר 1939. פקודה זו הסמיכה את הימלר לטפל ב”הרחקת ההשפעה המזיקה של אותם חלקי אוכלוסייה הזרים לאומה, המהווים סכנה לרייך ולקהילה הגרמנית”. הימלר הקים ממלכה אירגונית נרחבת על יסוד פקודה זאת, ובמקרים של היתקלויות עם סמכויות שלטון גרמניות אחרות, שלא ידעו את סמכויותיו שלו, הייתה ידו על העליונה.
ומוסיף ברושאט ואומר: כבר הפקודה הסודית של הפיהרר – שבה לא ניתנו לרח”ל (רייכסקומיסאר לחיזוק הלאום) הנחיות מפורטות בדבר “הרחקת” קבוצות אוכלוסין
זרות – לא הייתה עוד במהותה הנחיה ארגונית אלא פקודת לחומה והשמדה למנגנון שיוחד לכך. הדבר נכון עוד יותר לגבי אותן פקודות חסויות והוראות סודיות אחרות שהיטלר נתן מזמן תחילת המלחמה להשמדת קבוצות אנשים נרחבות, פקודות שכונו “פקודות אותאנזיה” (המתת חסד), “פקודות הקומיסרים” ו”הפקודה לפתרון הסופי לשאלת היהודים”. ע”פ דוגמת ההנחיה לרח”ל ניתן להראות, שכל עוד תוכן הפקודות היה מוסתר או חסוי ממוסדות הממשל הרגילים, הן יכלו להתבצע בפשטות; אבל, אם עמד לרשותן מנגנון חוץ-מוסדי, הכפוף ישירות לפיהרר והמאורגן באופן יסודי דיו (כפי שהיה תחום הפעולה של הרייכס פיהרר-ס”ס ב”אזורי המזרח המוחזקים”), כך שביצוע ההנחיות הסודיות התנהל ללא דיווח וללא שיתופם של גופי השלטון הסדירים.
מתוך עדויות רבות אפשר ללמוד, כי הפקודה בשבר רצח כל היהודים באופן שיטתי הייתה פקודה כזאת. כך, למשל, רשם בזיכרונותיו רודולף הס, מפקד מחנה אושוויץ באותו זמן: “בקיץ 1941 – לא אוכל לציין את התאריך המדויק – נקראתי פתאום אל הרייכס פיהרר-ס”ס (הימלר) לברלין. הוא פתח ואמר לי כך בקירוב: הפיהרר פקד על הפתרון הסופי של שאלת היהודים, ואנחנו, הס”ס, חייבים לבצע פקודה זו.
פקודה זו עליך לשמור בסוד חמור, אפילו מהממונים עליך.”
“חודה של פקודת “הפתרון הסופי” היה בכך, שלא בלבד שהייתה חסויה, אלא אף לא הועלתה על הכתב. מכאן חילוקי הדעות הרבים לגבי המועד של הוצאת הוראה זו, והדרך בא התקבלה. כאן נביא את הדעה המקובלת ביותר והשיקולים המונחים ביסודה.
המועדים שביניהם התקבלה ההכרעה
תחילה מן הראוי לקבוע את המסגרת. המועד שאחריו בבירור כבר הייתה החלטה הוא מועד תחילת הרצח ההמוני והשיטתי בעניין זה אין ספק – תחילתו עם הפלישה לברה”מ במסגרת “מבצע בארבארוסה”, ב22- ביוני 1941. מיד עם הפלישה החלו “עוצבות מבצע” מיוחדות לאסוף יהודים בשיטתיות בשטחים שנכבשו ולהובילם לנקודות ריכוז לרוצחם.
התאריך שלפניו לא נתקבלה ההחלטה קשה יותר לקביעה.
נראה כי יש לחפש לצורך זה את הרגע שבו מתגלה בפירוש ההתרחקות מרעיון הוצאת היהודים משטחי השליטה הנאצית. ההוראה להפסקת הגירת היהודים ניתנה באוקטובר 1941.

המשרד הראשי לביטחון הרייך ברלין, 23 באוקטובר 1941
אל הממונה מטעם ראש משטרת הביטחון
והס”ד לבלגיה וצרפת
ס”ס בריגאדהפיהרר תומאס בריסל
סודי
הנדון: הגירת יהודים
אסמכתא: אין
הרייכספיהרר ס”ס וראש המשטרה הגרמנית הורה שיש למנוע התוקף מיידי הגירה
של יהודים. (אין העניין נוגע למבצעי הפינוי.)
נא להודיע הוראה זו לשלטונות הגרמניים הפנימיים המקומיים הנוגעים בדבר.
רק במקרים בודדים מיוחדים מאוד, למשל לצורך אינטרס חיובי של הרייך, תורשה
הגירה של יהודים בודדים לאחר [שהמקרה] יובא להכרעה מוקדמת של המשרד
הראשי לביטחון הרייך
בשם על החתום מילר

אבל נראה שתעודה זאת נכתבה למען הרשמיות ולמען שכולם ידעו שהאפשרות הזאת ירדה מהפרק. בפועל, הגירה לא היית קיימת כבר חודשים אחדים, מאז הוחל הרצח, ולכן עלינו לפנות לתעודה אחרת, מיום 23 בנובמבר 1940

בצו מ-25 באוקטובר 1940 מודיע לי המשרד הראשי לביטחון הרייך כדלקמן:
“כיוון שבמקרה של הגירת יהודים משטח הגנרל-גוברנמן היו מצטמצמות באופן
מהותי אפשרויות ההגירה של היהודים מהרייך הישן, האוסטמארק [אוסטריה]
ושטח הפרוטקטוראט של בוהמיה ומוראביה, שגם בלי זאת נעשות קטנות יותר
ויותר, ודבר זה הוא בניגוד לרצונו של הרייכסמרשל – הריני מבקש להוציא את
ההגירה [של יהודי הגנרל-גוברנמן] מכלל חשבון.
המשך הגירתם של יהודי מזרח אירופה משמעותה התחדשות מתמדת של יהדות
העולם, כי כתוצאה מתפיסתם הדתית-אורתודוקסית של יהודי מזרח אירופה הם
מהווים חלק ניכר של רבנים, מורים לתלמוד וכו’, המבוקשים במיוחד ע”י הארגונים היהודיים בארה”ב לפי דברי ארגונים אלה עצמם. משום כך מהוו, בשביל הארגונים האלה, כל יהודי אורתודוכסי ממזרח אירופה, חולייה בעלת ערך במאמציהם התמידיים להזנה רוחנית של יהדות ארה”ב וליכודה. דווקא יהדות ארצות הברית משתדלת ליצור בעזרת היהודים המהגרים בסיס חדש, ממנו היא מתכוונת לנהל את מלחמתה המכוונת במיוחד נגד גרמניה.
מתוך סיבות אלו יש להניח, כי לאחר חלוקת רשיונות הגירה אחדים שיצרו תקדימים לגבי היהודים משטח הגנרל-גוברנמן, יועמד בעתיד חלק גדול של רשיונות הכניסה, בעיקר לארצות הברית, לרשות היהודים ממזרח אירופה בלבד.”
אני מאמץ לי את עמדתו של המשרד הראשי לביטחון הרייך ומבקש להימנע מהעברת פניות להגירה של יהודים לרשויות המקומיות לשם הכרעה, או נקיטת עמדה בנידון. כל הפניות האלה היה צריך לדחות, כמובן […]
אני מייפה את כוחך מעתה ואילך, לדחות בלי בדיקה נוספת כל ניסיונות הגירה של יהודים מהגנרל-גוברנמן. רק כאשר מדובר ביהודים אזרחי חוץ, הנך מתבקש להעביר פניות הגירה אלינו. כיוון שהגירת יהודים משטחי הגנרל-גוברנמן אינה באה יותר בחשבון מבחינה עקרונית, אין צורך בכך שיהודי יקבל רשיון נסיעה לשטח הרייך לקבלת אשרה באחת הקונסוליות הזרות. יש אפוא לדחות גם כל פנייה של יהודים להוצאת רשיון נסיעה כזה לש קבלת אשרה באחת הקונסוליות הזרות שברייך.

בשם אקהארדט

אפשר לומר שבסתיו 1940 החלו לנטוש את רעיון ההגירה.
רמזים מדויקים יותר
משנתברר כי ההחלטה נתקבלה בין אוקטובר 40′ ליוני 41′, רצוי לנסות למצוא תאריכים מדויקים. יש להניח, שאם הרצח החל ב22- ביוני 1941, ההחלטה נתקבלה קודם שכן ההוראות היו צריכות להגיע למבצעים.
אולם אלה הן תעודות בכתב, והן אינן מגלות את התמונה כולה. חקירתו של אחד ממפקדי ה”איינזאצגרופן” ב1945-, ס”ס גרופינפיהרר אוטו אולנדורף, גילתה שהייתה גם “תורה שבעל פה”

קולונל אמן: מה היה תפקידן הרשמי של עוצבות המבצע ביחס ליהודים והקומיסרים הקומוניסטיים?
אולנדורף: ביחס ליהודים והקומוניסטים ניתנו לעוצבות המבצע ולמפקדיהן הוראות בעל-פה לפני היציאה.
אמן: מה היו ההוראות שקיבלת אתה ביחס ליהודים והעסקנים הקומוניסטים?
אולנדורף: ניתנה ההוראה, שבתחום הפעולה של עוצבות המבצע בטריטוריה הרוסית יש לחסל את היהודים, וכמו כן את הקומיסרים הפוליטיים של הסובייטים.
אמן: כשאתה משתמש במלה “לחסל”, האם כוונתך – “להרוג”?
אולנדורף: כן כוונתי היא – “להרוג”.
אמן: האם לפני המערכה הרוסית השתתפת בועידה בפרטץ’?
אולנדורף: כן, שם נערך כנס ההכנה, בו הוסברו לעוצבות המבצע ולקומאנדות המבצע מטרות הפעולה, וניתנו להם הפקודות המתאימות […]
אמן: מה היה טיבן של הפקודות האלו?
אולנדורף: היו אלו פקודות הקבע הכלליות הרגילות, שהיו נהוגות במשטרת הביטחון ובס”ד מטבע בריאתן, בתוספת פקודת החיסול שכבר הזכרתיה זה עתה.
אמן: לפני יציאתך לרוסיה קיבלת בישיבה זו את הפקודה לבצע – נוסף על התפקידים הרגילים של משטרת הביטחון והס”ד – את חיסול היהודים והעסקנים הקומוניסטיים; הנכון הדבר?
אולנדורף: כן […]

לפי אולנדורף, משימתו העיקרית של ה”אינזאצגרופן” הייתה חיסול היהודים. למרות שבהוראה בכתב נראה שהדגש היה על פעילים קומוניסטיים והיהודים היו רק מטרה משנית אולם בעל פה הכל הפוך והדגש הושם על היהודים ללא קשר למפלגות קומוניסטיות. כבר למדנו בעבר על השוואת היהודים ל”בולשביסטים” (קומניסטים רוסיים) לפי המילון של היטלר והנאצים, במסמכים של הלחימה בברית המועצות מוזכרת השוואה זאת מספר פעמים. כך נאמר בצו של מפקד החיל השישי, פון רייכנאו בנוגע לצעדי ההשמדה וחיסול (10 באוקטובר 1941): “היעד המהותי של מסע המלחמה נגד השיטה היהודית-בולשביסטית הוא ההרס המוחלט של אמצעי הכוח וחיסול ההשפעה האסיאתית בתחומי התרבות האירופית”
אם בראשית יוני 1941 כבר ניתנו הוראות ההשמדה לדרגים הנמוכים, אין ספק כי ההחלטה בדרג הגבוה התקבלה קודם לכן. במכתב מיום ה20- במאי שעליו חתום סגן ראש משרד IV (גסטאפו) ולטר שלנברג, נאמר כי “הפתרון הסופי עומד לפני ביצועו בימים הקרובים ביותר”. הרמזים של לפני ה20- במאי אינם ברורים.
ידוע כי ב22- באפריל ניהל אלפרד רוזנברג – מי שנחשב ל”תיאורטיקן” של הנאציזם, ואשר עתיד היה להתמנות לנציב שטחי ברית המועצות הכבושים (רייכסקומיסאר לשטחי האוסטלנד) – שיחה עם היטלר.
הוא רשם ביומנו, כי היטלר אמר לו ש”עתה הגיעה שעתך הגדולה” והוסיף דברים “שלא ארצה להעלותם על הכתב היום ושלא אשכחם לעולם. מהנוסח הזה אפשר ללמוד שההחלטה נתקבלה אצל היטלר עוד מוקדם יותר. מהתיעוד המוכר לנו נשארה עוד תעודה אחת היכולה, כנראה, לקרב אותנו לאיתור רגע ההחלטה.
כוונתנו לתעודה שלפיה הוענקו להימלר סמכויות מיוחדות במסגרת “מבצע בארבארוסה”:

הפיקוד העליון של הוורמאכט [מטה המבצעים של הצבא]
הנחיות לשטחים מיוחדים להוראה מס’ 21
מבצע בארבארוסה
[…] למען הכנת המנהל הפוליטי בשטח המבצעים של הצבא מקבל הרייכספיהרר ס”ס תפקידים מיוחדים מטעם הפיהרר, אשר נובעים מהמאבק המכריע המתנהל בין שתי שיטות פוליטיות מנוגדות. במסגרת תפקידים אלה נוהג הרייכספיהרר ס”ס באופן עצמאי ועל אחריותו הוא. בשאר העניינים לא ייפגעו הסמכויות שנמסרו לידי ה-H.D.OB [המפקד העליון של חיל היבשה] והרשויות הכפופות לו. הרייכספיהרר ס”ס דואג לכך שבשעת ביצוע תפקידיו לא ייפגעו המבצעים [הצבאיים]. את הפרטים מסדיר ה-OKH [הפיקוד העליון של חיל היבשה] במישרין עם הרייכספיהרר ס”ס […]

אין בנמצא עוד תעודה הקודמת כרונולוגית לתעודה זו, המעידה במפורש או במסווה על עניינינו. אין ברירה אלא לשער שזמן קצר לפני כתיבת הוראה זו, סוף פברואר/תחילת מרץ 1941, נתקבלה ההכרעה. המאורע שמהווה את הקשר בין כל התעודות האלו, הפלישה לברית המועצות, מביא אותנו למסקנה ש”הפתרון הסופי” היה חלק משולב בהחלטות לפלישה לברה”מ. מבחינת האידיאולוגיה הנאצית, בולשביזם ויהדות נחשבו פנים שונות לאותה רעה.
חלוקי דעות במחקר
לאחר שלמדנו להכיר חלק גדול מהתיעוד ואת הבעיות בקבלת ההכרעה בדבר “הפתרון הסופי”, רצוי להדגיש שאין הסכמה מלאה בין החוקרים על אופן ההכרעה המדויק. יש הסוברים (כמו היהודי-אמריקני ראול הילברג) כי היו שתי החלטות, לפי אופני הרצח (“איינזצגרופן” ומחנות השמדה);הראשונה נתקבלה בראשית מרץ 1941 והשניה כשלושה ארבעה חודשים אחרי. דעה מרחיקת לכת (של הגרמני מרטין ברושאט) מדברת על החלטות רבות וחלקיות אשר הרחיבו את תחילת “הפתרון הסופי” בכל פעם לארץ נוספת. לא נתעמק בדקדוקים המחקריים ואת התמונה הגדולה הם לא משנים.
מן הראוי להזכיר עובדה נוספת; בסרביה, המדינה שהוקמה לאחר כיבוש יוגוסלביה באפריל 1941 ובקטיעתה לשני חלקים, החל רצח היהודים זמן קצר לאחר תחילת הרצח בשטחי ברית המועצות, וזמן ניכר לפני הרצח בארצות הכבושות האחרות: בתחילת אוקטובר 1941. גם שם היה שיתוף פעולה בין איינזצגרופה מקומי לבין הצב, ואייכמן היה זה שהביע, ב12- לספטמבר , את הריגתם בירייה של היהודים שנעצרו.
אחר כך הופעל במקום קרון גז, אחד מארבעה בשימוש. בסרביה נרצחו כל היהודים עד מאי 1942, ובאוגוסט באותה שנה ציין המפקד החדש של המרחב “דרום-מזרח” של הצבא הגרמני, כי “סרביה היא המדינה היחידה שבה נפתרה בעיית היהודים ובעיית הצוענים”. לכן, אזור זה שייך מבחינה עקרונית לשלב הראשון של “הפתרון הסופי” – שלב הרציחות במקום.

הפתרון הסופי – תהליכי ביצוע
“הפתרון הסופי” היה שיאו של תהליך ארוך של המדינות האנטי יהודית של הנאצים, מאז שהגה היטלר לראשונה את רעיון הפתרון ל”בעיית היהודים” ב1919- דרך ניסיונות הנאצים בשנות ה-30 לכפות את הגירת היהודים ועד התוכנית לגירוש המונים לארח פרוץ המלחמה, ומשם המעבר החד לרצח המונים עם מתקפת האינזצגרופן על יהודי ברית המועצות ב1941- צמיחתו “הפתרון הסופי”, הן כמושג והן כתוכנית, הייתה תופעה סבוכה שהושפעה מן האידיאולוגיה של היטלר ואופן שלטונו, ממהות המשטר הנאצי ומן הנסיבות המשתנות שבהן מצאו עצמם הנאצים.
במסמך המוקדם ביותר הקשור לקריירה המדינית שלו, מכתב מיום ה16- בספטמבר 1919, שנכתב כמענה לשאילתא מאת אדולף גמליך, סוכן לשעבר של מפקדו של היטלר, הסרן קארל מאייר, ניסח היטלר את השקפתו ש”בעיית היהודים” לא תבוא על פתרונה בדרך של אנטי שמיות רגשית ופוגרומים, אלא אך ורק בדרך “אנטישמיות של הגיון” שתוביל למאבק חוקי שיטתי לנישול היהודים מזכויותיהם וסיווגם כזרים. “עם זאת המטרה הסופית חייבת להישאר בנחישות: הרחקת היהודים כולם”. בשנות ה20- בעיית היהודים הייתה נושא מרכזי בשביל היטלר. לגבי הנאצים, טען היטלר, “בעיית היהודים” הייתה ה”שאלה המרכזית” ולכן הייתה המפלגה נחושה בדעתה לפתור אותה “ביסודיות הגרמנית הידועה, עד לאחרון הפרטים” בדרך כלל בא המושג של “אחרון הפרטים” כגירוש, הגליה וסילוק. לעיתים היטלר איים עוד יותר בעיקר כשהשווה את חיידק השחפת, אותו צריכים להכחיד, עם היהודים, השחפת הגזעית של העמים, שאותו צריכים להכחיד על מנת שהעם הגרמני ישמור על בריאותו. בהזדמנות אחת ב1922- דמיין היטלר תלייה פומבית של כל יהודי גרמניה, והשארת הגויות התלויות לריקבון!
לפי היטלר, כלל מאבק החיים של הארים את הצורך בחיסול הגזע היהודי.
הצהרות כאלה של היטלר הצביעו על השיגעון העצום שלו לגבי היהודים כמקור לרעות שפקדו את גרמניה במהלך ההיסטוריה ולבעיותיה בהווה ו”כרשע הגדול ביותר.
הן השפיעו על החלטתו לחפש פתרון מקיף וחד משמעי ל”בעיית היהודים”, בכך שייפטר מהיהודים, כך או אחרת, וכן על נטייתו האלימה והרצחנית. למרות זאת אין ההצהרות הללו תוכנית מתאר גדולה, אמות מידה, או החלטה ל”פתרון הסופי” של 1941-1945 – רצח המוני כולל של יהדות אירופה.
בראשית שנות ה30-, בין פריצת הדרך בבחירות לעלייתו של היטלר לשלטון, לא הייתה הכנה במפלגה למדיניותה לגבי היהודים, או שההכנה הייתה מועטה מאוד. בשנים הראשונות לאחר עלייתן לשלטון, נקטו סיעות נאציות שונות קווי מדיניות שונים ולעיתים אף מנוגדים, והיטלר העדיף בדרך כלל את הגישה של אפליה חוקתית שיטתית – ה”אנטישמיות של ההיגיון” כפי שצוין במכתב לגמליך – על פני האלימות בפומבי של פוגרומים ו”פעולות פרועות”. ואולם, נעדרו אז ההתבטאויות שבראשית שנות ה20- היו כה נפוצות בהצהרותיו של היטלר, דהיינו, הנחישות לגבי המטרה הסופית במדיניות הנאצים לגבי היהודים. רק נאצים מעטים ניסו לצפות קדימה ולראות להיכן יובילו רדיפות היהודים. עם זאת דין וחשבון שהוכן כבר ב1934- במסגרת הס”ס למען היינריך הימלר על “בעיית היהודים” , הדגיש את הצורך לפעול להגירה של כל יהודי גרמניה, עד האחרון שבהם.
ההגירה הפכה אפוא למוקד מדיניות הס”ס לגבי היהודים, אך עד לאנשלוס של אוסטריה במרץ 1938 היה הדבר בגדר “פתרון שמרצון”. המומחה לענייני יהודים בס”ד של רינהרד הידריך, אדולף אייכמן, נשלח לוינה, ושם ארגן הליכי “סרט נע” כדי להחיש את הגירת היהודים ולכפותה.
שנת 1938 הייתה נקודת מפנה במדיניות הנאצים כלפי היהודים גם בהיבטים אחרים.
את מדיניות הנאצים לגבי היהודים, גם ברייך הגרמני, החל לאפיין גירוש. באביב נצטוו יהודים סובייטים לעזוב את המדינה, ובסתיו גם יהודים שהם אזרחי פולין.
הרמן גרינג החל באריזציה שיטתית של רכוש יהודים והיא איימה בתוך חודשים ספורים לרושש את יהודי גרמניה לסף עוני ולהקשות מאוד את ההגירה. יוזף גבלס עשה מאמץ לזכות בעוצמה במסגרת המדיניות הנאצית לגבי היהודים בהיותו המנצח על פוגרום “ליל הבדולח” ב9-10- בנובמבר 1938.
בעקבות “ליל הבדולח” החלו הנאצים לתאם את קווי המדיניות השונים, ולעיתים הסותרים, לגבי היהודים, שבהם נקט המשטר עד אז. ב12- בנובמבר 1938 הכריז גרינג על הוראותיו של היטלר למנהיגים הנאצים באסיפה באותו יום:
“…בעיית היהודים אמורה לבוא לידי סיכום ותיאום אחת ולתמיד ולהיפתר כך או אחרת… אם בעתיד הקרוב יהיה הרייך הגרמני מעורב בימות מעבר לגבול, הרי ברור שאנו בגרמניה בראש בראשונה נבטיח את חיסול החשבונות עם היהודים.
פרט לכך החליט הפיהרר לנקוט בצעד רציני בחוץ לארץ; ראשית, הוא יטפל במעצמות שהעלו את בעיית היהודים כדי שיוכל להגיע לפתרון על ידי העברת כל היהודים למדגסקר. הוא הסביר לי זאת בפירוט ב9- בנובמבר. אין עוד כל דרך אחרת.”
בחודשים שאחרי כן, אישר היטלר את המו”מ בין הימלר שכט לג’ורג’ רובלי בעניין יישובם של יהודי גרמניה מחדש, וגרינג ייסד את “מרכז הרייך להגירת יהודים”, על פי הדגם של אייכמן בוינה, שפעל בהתאם להוראות היידריך: “הגירת יהודים מגרמניה חייבת לקבל קידום בכל האמצעים”
ב30- בינואר 1939 דיבר היטלר עצמו ברייכסטאג וחזר על שני נושאים במסגרת הגירת היהודים והתוצאות האיומות של מלחמה שתוארו בסיכום של גרינג: המדינות שמתחו ביקורת על יחסה של גרמניה ליהודיה זכו לנזיפה על כי לא ניאותו לקבלם. “לעולם יש די והותר מקום להתיישבות”. אם למרות זאת תפרוץ מלחמה לפני שיצאו כל היהודים, “התוצאה תהיה לא בולשוויזציה של העולם, ועמה ניצחון היהודים, אלא השמדת הגזע היהודי באירופה”.
כיבושה של פולין ולחלוקתה הביא עוד שני מיליון יהודים לשטח הגרמני, ובכללם יותר מחצי מיליון ב”שטחים מסופחים” שסופחו ישירות לרייך השלישי. יש לציין שנוסף להם התגוררו באותם שטחים כשבעה מיליון פולנים. אם “בעיית היהודים” הייתה דיבוק מרכזי ב”השקפת העולם” של היטלר, הרי כיבוש “מרחב מחיה” במזרח אירופה היה עוד דיבוק. פולין הציבה עוד אתגר לנאצים, לא רק בממדים החדשים של “בעיית היהודים, שאותה היו אמורים לפתור, אלא ברכישת שטחים שבהם התגוררו פולנים ושהיו אמורים להיות מרחב מחיה לגרמנים. על פי התוכנית שאישר היטלר בסוף 1939, היו הפולנים והיהודים בשטחים המסופחים היו צריכים להישלח לגנרל-גוברנמן, ועצם מושג האומה הפולנית היה אמור להימחק על ידי “חיסולה”, ובכלל זה חיסול פיזי של האינטליגנציה הפולנית, שנחשבה לנושאת האומה הפולנית. “השטחים המסופחים” היו מיועדים ליישובם של גרמנים אתניים, שהוצאו מהמדינות הבלטיות וממזרח פולין, שסופחו לברית המועצות כמוסכם בחוזה ריבנטרופ-מולוטוב מאוגוסט 1939. היהודים היו אמורים להיות מגורשים לא רק מ”השטחים המסופחים” אלא גם מכול תחומי הרייך השלישי אל תוך רזרוט לובלין, על קו הגבול עם מזרח פולין שהייתה כבושה בידי הסובייטים.
הנאצים חוללו תהפוכות דמוגרפיות רבות ממדים, אך התוכנית הכוללת לא באה לידי הגשמה. עד מהרה, נאסרו גירושי יהודים מתחומי גרמניה שמלפני המלחמה, נוכח התנגדות עזה מצד הנס פרנק, וכך ירדו גירושי יהודים מ”השטחים המסופחים” לדרגת קדימות נמוכה, ונמשכו גירושי הפולנים, שכפריהם, עסקיהם ומגוריהם יוכלו לעבור לידי הגרמנים האתניים שיעברו לאזור. באביב 1940 פרסם היטלר ברבים שרזרוט לובלין אינה עוד המטרה בפתרון “בעיית היהודים”. לא היה די שטח בפולין כדי ליעדו ליהודים.
הימלר נענה לרמז זה ובסוף מאי 1940 הציג בפני היטלר מיזכר בשאלת היחס לאוכלוסיית מזרח אירופה, שכלל גם רעיון של שילוח כל היהודים לשטחי המושבות באפריקה. הכוונה להפוך את אוכלוסיית מזרח אירופה לעבדים. לגבי מחיקת ההרכב האתני של מזרח אירופה, סיכם הימלר:

אף שכל מקרה כשלעצמו יכול להיות אכזרי וטרגי, הרי שהשיטה זו עודנה המתונה והטובה ביותר, אם דוחים את השיטה הבולשוויקית של השמדה פיסית של עם מתוך שכנוע פנימי שהיא לא גרמנית ובלתי אפשרית.

היטלר התייחס להצעותיו של הימלר כ”טובות מאוד ונכונות”. כעבור מספר שבועות צץ רעיון השילוח של היהודים לארצות מעבר לים לידי המחשה ב”תוכנית מדגסקר”, שאודותיה דן היטלר בחיוב עם בניטו מוסוליני סוף יוני. עד שמפלת הגרמנים בקרב על בריטניה בספטמבר 1940 לא אפשרה עוד את ביצועה, הייתה תוכנית מדגסקר הנושא המרכזי בראש ענייני המדיניות הנאצים כלפי היהודים לתקופה קצרה.
תוכנית רזרוט לובלין ומדגסקר היו אמנם קיקיוניות ולא יצאו אל הפעול, אך הן ייצגו שלב חשוב בהתפתחות מדיניות הנאצים לגבי היהודים. זמן קצר לפני המלחמה ציין חוזר של משרד החוץ, בהתייחס לאוכלוסייה היהודית הגדולה בפולין, בהונגריה וברומניה: “אפילו לגבי גרמניה לא תיפתר בעיית היהודים כאשר אחרון היהודים יעזוב את אדמתה” עם פיקוח ישיר של הגרמנים על מרבית אירופה, והמספר הגדל והולך של בריתות עם מדינות שלא היו בכיבוש ממשי, אך שלמעשה באו בהשפעת גרמניה, לא הייתה עוד “בעיית היהודים” לגבי הנאצים נושא גרמני, אלא נושא כלל-אירופי.
ההגמוניה של גרמניה ביבשת כפתה עליה, לדעתה, את החובה לפתור בעיה זו בדרך יסודית. סילוקם הכולל של היהודים, המרשם שהציע בזמנו היטלר לגרמניה, היה לתנאי יסוד בלא ערעור במסגרת במחויבות הנאצית ברחבי אירופה. ברור שעם רעיונות כגון רזרוט לובלין ותוכנית מדגסקר, התרגלו הנאצים לאובדן חיים והכחדת אוכלוסין בקרב היהודים, בהיקף חסר תקדים.
המנטליות המשתנה בקרב הנאצים השתקפה בהתייחסותם ההולכת וגוברת ל”פתרון הסופי לבעיית היהודים”. ביוני 1940 התייחס היידריך לתוכנית מדגסקר כאל “פתרון טריטוריאלי סופי”. מספטמבר 1940 התייחס צוותו של אייכמן באופן שגרתי ל”פתרון הסופי של בעיית היהודית הממשמש ובא בלי כל ספק” בסרבו לתת אישור להגירת יהודים מכול מדינה שהיא באירופה, פרט לגרמניה, כדי שהיא תהיה המדינה הראשונה באירופה הנקייה מיהודים. ב1940-, לפני שרצח ההמונים היה למטרת המדיניות הנאצית לגבי היהודים, כבר היו הנאצים מחויבים לדרך חשיבה לגבי “בעיית היהודים” שהוציאה מכלל אפשרות כל פתרון שאינו ניתן להבינו כ”סופי וכלל אירופי”.
אותה שעה הפך רצח המונים שיטתי בקנה מידה גדול לדבר שבשגרה כשיטה לפתרון בעיות. שלילת הלאומיות מפולין הייתה אמורה להתבצע כ”חיסול” שיטתי של האינטליגנציה הפולנית. באותה עת החל היטלר ברצח גרמנים חולי נפש ובמחלות תורשתיות, שנחשבו ל”בלתי ראויים לחיות”. תוכנית השמדה זאת זכתה לכינוי המטעה “אותנסיה” אף שלא הייתה קשורה בקשר כלשהו עם רצונו של הקורבן להשתחרר מסבלותיו. תוכנית זו, עם כוח האדם שלה, הטכנולוגיה (רצח בתאי גזים בחד תחמוצת הפחמן וכיוצא בזה) ושיטת הפעולה הבירוקרטית, הייתה אות לבאות לגבי רצח המוני היהודים שהיה אמור לבוא אחר כך.
החלטתו של היטלר לפלוש לברית המועצות וההכנות לכך באבי 1941, היו בעלות ממשמעות מיוחדת בהאצת התהליך לקראת רצח המוני היהודים באירופה. הפלישה הממשמשת ובאה לברית המועצות הבטיחה להדק את מעגל החנק שבו לכדו עצמם הגרמנים, מכיוון שכל הצלחה צבאית נוספת הגדילה את מספר היהודים שמהם הגרמנים היו צריכים להיפטר על ידי פתרון כלשהו. המערכה נגד ברית המועצות, כפי שהבהיר היטלר לגנרלים שלו, לא הייתה אמורה להיות מלחמה שגרתית, אלא מלחמת חורבן נגד אויבים גזעניים ואידיאולוגים של הנציוסוציאליזם. לא די היה בכיבוש “מרחב מחיה”, צריך היה גם למחות מעל האדמה את הבולשוויזם ואת יוצרו היהודי.
עם הקמת האיינזצגרופן החל רצח המונים שיטתי כדרך לפתרון “בעיית היהודים” שהנאצים עצמם יצרו.
גם אז לא הייתה עדיין ההתפתחות לקראת הפתרון מלאה. האיינזצגרופן נועדו אך ורק נגד יהודים בשטחים שנכבשו זה מקרוב, והן נכנסו לתפקידם בהדרגה, בעוד שהמפקדים בחנו את סיבולת אנשיהם ואת שיתוף הפעולה מצד הצבא, וכן את היעילות שבשיתוף הפעולה מצד המקומיים. רק בסוף יולי או תחילת אוגוסט 1941, החלו כל יחידות הרצח הניידות ברצח המונים של כל היהודים בשטחי בירת המועצות, בכללם נשים וילדים.
אותה עת היה היטלר בשיא הצלחתו. הצבא הגרמני הבקיע את מערך ההגנה הסובייטי, כיתר עוצבות סובייטיות רבות, הרס את מרביתו של חיל האוויר הסובייטי ועבר בשעטה שני שלישים מהדרך למוסקווה. הניצחון נראה קרוב, והיטלר צפה באפשרות המשכרת של אירופה לרגליו. בשיכרון הניצחון על פולין אישר היטלר תוכניות לארגון דמוגרפי נרחב בשטחי פולין, ובכללו סילוק היהודים לרזרוט לובלין. עם הניצחון על צרפת, אישר היטלר את תוכנית מדגסקר. עם הניצחון הצפוי על ברית המועצות נפלו העכבות הנותרות. אין יודעים בדיוק מתי והיכן, אך גרינג, הימלר והיידריך ידעו מה מצפה היטלר מהם. ב31- ביולי 1941 ביקר היידריך את גרינג והחתים אותו על הסמכה להכין ולהגיש “תוכנית כוללת של אמצעים ארגוניים, תפקודיים וחומריי כדי להביא את הפתרון הסופי לבעיית היהודים לידי מימושו המיוחל.
רעיון “הפתרון הסופי” כבר היה אז ברור למנהיגי הנאצים הבכירים, אך האמצעים למימושו עדיין לא היו ברורים. האיינזצגרופן נתקלו בבעיות רבות, בעיקר חוסר סודיות, נטל פסיכולוגי על הרוצחים, ואי התאמה לוגיסטית של שיטות הרצח ביחס למספר הקורבנות המיועדים. ואם לגבי ברית המועצות לא היה די בכיתות יורים, אז לרצח שארית יהודי אירופה זה מתאים עוד פחות. הנאצים בחרו להיות חלוצי רצח המונים בארץ לא נודעת. לא היה אפשר ללמוד דבר מן העבר, אך בסתיו 1941 אולתרו שיטות רצח חדשות. גאונותם המעוותת של הנאצים התגלתה במזגם רכיבים של תוכניות העבר, שבהם כבר היה להם ניסיון, כדי ליצור משהו חדש לחלוטין. הסידור הפיסי של מחנה הריכוז, שיטות הרצח של ה”אותנסיה” ושיטות הגירושים במסגרת תוכניות ישוב האוכלוסייה מחדש, כל אלה שולבו כדי ליצור את מערכת מחנות ההשמדה.
בחשאיות יחסית, יכלה קבוצה קטנה מצוות המכנות שפעלה בשיטת הסרט הנע, לרצוח מיליוני קורבנות שהובאו ברכבות משא, מטען אחרי מטען, יום אחר יום, לאותם בתי חרושת למוות. מנגנון בירוקרטי, מנותק מקשר ישיר עם תהליך הרצח, אל מורגל משכבר לרעיון שצריך היה לחסל את יהודים, יכול היה להמשיך לפעול על בסיס של הכול כרגיל, כדי להוציא לפועל את כל הפעולות הנחוצות לעקור ולשלוח למוות מיליוני אנשים. האוכלוסייה הגרמנית קיבלה בדרך כלל את התפיסה שהיהודי הוא אויב שנגדו לגיטימי הוא מצד המדינה לנקוט “אמצעי מניעה”, והביטה בנעשה באדישות.
בסתיו 1941 ננקטו צעדים כדי להשיב למציאות את המושג “הפתרון הסופי”. בסוף ספטמבר אישר היטלר את גירוש יהודי גרמניה והוא החל באמצע אוקטובר. ניסוי ההמתה הראשון בגזים נערך באושוויץ בתחילת ספטמבר, ובניית שתי מחנות השמדה בבלזיץ ובחלמנו החלה בסוף אוקטובר או בתחילת נובמבר 1941. בסוף נובמבר ותחילת דצמבר התרחש בקובנה ובריגה רצח ההמונים הראשון של יהודי גרמניה ובתחילת דצמבר החל מחנה ההשמדה הראשון בחלמנו בפעילות מלאה. הצעד האחרון להפיכת מושג “הפתרון הסופי לבעיית היהודים” למציאות ולמבנה ארגוני, היה ועידת ונזה, שהתקיימה ב20- בינואר 1942. היידריך והמומחה לענייני יהודים, אדולף אייכמן, נפגשו עם מזכירי המדינה של בירוקרטיה המיניסטריאלית. רוב הנוכחים כבר היו מודעים לכך שיהודים נרצחו, אך מלוא היקפה של תוכנית רצח ההמונים נפרש רק אז בפניהם.
11,000,000 יהודים מאירלנד ועד הרי האורל, מסקנדינוויה עד לספרד, היו הקורבנות המיועדים – בעצם, כל יהודי באירופה. היידריך ביקש את תמיכת הבירוקרטיה המיניסטריאלית, והופתע לטובה מהתלהבותם של מזכירי המדינה לתוכנית.
תחילה נועדה אמנם תכנית “הפתרון הסופי” לבוא לידי מימוש לאחר ניצחונה הצפוי של גרמניה על ברית המועצות, אך משהוחל במימושה המשיכו בה למרות השינויים שחלו במאזן המלחמה של גרמניה. ב1942- משבושש הניצחון לבוא, הכריזו הנאצים ש”הפתרון הסופי” יוצא לפועל בעיצומה של המלחמה, כדי למנוע זעקה מצד מדינות החוץ. אכן ב1944- נחפזו הנאצים לסיים את תפקידם הנתעב – להגיע לניצחון במלחמת הגזע שלהם, שגם תבוסה צבאית הולכת וקרבה לא יכלה לשנותו. את מדיניות הנאצים לגבי היהודים עיצבו מספר גורמים והיא התפתחה לקראת “הפתרון הסופי”, בשלבים מקוטעים, שנים רבות, אך דבר זה אינו יכול בשום אופן להסיח את הדעת מכך, שבסופו של דבר, היה “הפתרון הסופי” למורשת החשובה ביותר, ואף השיא של הנציונל-סוצאליזם.

סיכום
לסיכום אפשר להגיד שדי עניתי על השאלות שהיו לי בתחילת העבודה, השלמתי את כל מה שהיה חסר לי לדעת ואת מה שכבר כן ידעתי העבודה הביאה לפרטי פרטים.
הבנתי שהייתה הרבה בירוקרטיה והרבה “ניירת” עוד לפני שחשבו על לרצוח יהודים, שהנאצים היו טובים מאוד בהסתרת עדויות ועד עכשיו אנו לא יודעים בדיוק משמעותי את זמן ההחלטה על הפתרון הסופי, ושלנאצים הייתה בעיה קיומית עם היהודים שאני חושב שלהם אין שום זכות להחליט איזה עם צריך לחיות ואיזה לא. איזה שהוא גורל מעוות החליט שככה בנוי העולם ולאף אחד אין את הזכות לשנות את מה שהטבע קבע.

אני חושב אישית שהנאצים הם מנופחים, מרוכזים בעצמם ובעלי דעות קדומות והיטלר עצמו, למרות הגאוניות המעוותת שלו הוא לא בנה את הרעיונות שלו עד הסוף, הוא רצה לטפח גזע של ארים גבוהים, שריריים, חטובים, יפים, בלונדיניים עם עיניים כחולות והוא עצמו היה נמוך, מכוער עם שער שחור ובטח לא חטוב, אבל זה רק אני (או שלא??)…

ביבליוגרפיה
אהרונסון, שלמה, (1993), “גרמניה הנאצית – אידיאולוגיה ומשטר”, דמוקרטיות ודיקטטורות במאה ה20-, האוניברסיטה הפתוחה, הוצאת מוסד גלבוע.

ד”ר מכמן, דן, (1985), “בימי שואה ופקודה”, כרך 7, 42-53, האוניברסיטה הפתוחה, תל אביב.