הכותב
ד”ר אבא גפן (ויינשטיין), מנהל המחלקה לקשרי תרבות ומדע במשרד החוץ הישראלי. בתקופת הכיבוש הנאצי של ליטא חי במסתור. לאחר השחרור נשאר כשנה בליטא הסובייטית, ופעל במשטרה כחוקר ראשי של מעשי הנאצים ועוזריהם.
כאשר השלטונות הסובייטים עמדו לאסרו, עקב מעורבותו האישית הפעילה במעשי נקם במשתפי הפעולה הליטאיים, ברח לפולין, משם לצ’כיה, והגיע לאוסטריה. שם היה מראשי ה”בריחה”, הארגון שהעביר באירופה שיירות של ניצולי-שואה, מארץ לארץ, כדי לרכזם לקראת העפלה לארץ ישראל. עם החלטת האו”ם על הקמת המדינה היהודית, יצא בעלייה “בלתי לגאלית” לארץ ישראל, והגיע מספר חודשים לפני הכרזת המדינה. לאחר עבודה של שנתיים בנמל חיפה הצטרף למשרד החוץ, בו מילא תפקידים שונים בארץ ובחוץ לארץ.
בתקופת שירותו בשגרירות ישראל באיטליה, לממד מדעי המדינה באוניברסיטה של רומא וקיבל תואר דוקטור על עבודת המחקר: “מדינת ישראל ומגית העצמאות שלה”. מחברם של הספרים: “פורצי המחסומים”, “ברית בלתי קדושה”, “ההכרעה הבלתי נמנעת”.

חלק ב’ – הרחבה על נושא הקשור בספר:
היהודים והשואה בליטא.
יהודים ישבו בליטא החל מן המאה ה- 14. מן המאה ה- 17 נודעה ליטא במרכזי התורה שלה, שזכו למעמד של בכורה בעולם, וליהודים בה יצא שם של למדנים. בהשראתו של ה”גאון מוילנה” הייתה למעוז ל”מתנגדים”, על אף שהיו בה חסידים, ומקרב אלה התפתחה, תנועת המוסר” וכן תנועת עלייה לארץ ישראל. במאה ה- 19 היוותה ליטא מרכז ל”השכלה” ולספרות עברית, ובסופה גם מרכז ל”חובבי ציון” וכן ל”בונד”. בעקבות הפרעות ב- 1881-1882 החלה הגירה רבת היקף של יהודי ליטא, והם בלטו בעליות לארץ ישראל. במלחמת העולם הראשונה גורשו המוני יהודים מליטא לפנים רוסיה, ורבים מהם לא חזרו אליה בתום המלחמה. בסוף מלחמת העולם הראשונה, כאשר קמה ליטא העצמאית, היה מספר היהודים בה כ- 150,000.
בשנים הראשונות לעצמאות ליטא נהנו היהודים בה מאוטונומיה לאומית תרבותית, ושר יהודי טיפל בענייניהם. גם אחרי ביטול האוטונומיה ב- 1924 קיימו היהודים רשת חינוך שלהם, בעברית ויידיש. ואולם, השלטונות דחקו את רגלי היהודים מענפי כלכלה שונים והאנטישמיות הייתה חזקה.
ב- 1939, לאחר הסכמי ריבנטרופ-מולוטוב בין גרמניה לברית המועצות, נקבע, שליטא תהיה בתחום ההשפעה של הסובייטים. עקב כך, ב- 10 באוקטובר נאלצה ליטא להתיר הקמת בסיסים סובייטים בשטחה. תחושת התסכול בעקבות ההסכמים, שפגעו בריבונות ליטא, הגבירה בצורה בולטת מקרי הסתה ביהודים ובפגיעות בגופם וברכושם. תופעות מסוימות, כגון, ניפוץ שמשות וכדומה, אירעו במספר עיירות באותו יום, ואפשר אפוא להסיק, שהדבר אורגן בהיקף ארצי. ההסכמים גם החזירו לליטא את בירתה ההיסטורית, וילנה ושטח גדול סביבה. עם כניסת הצבא הליטאי לוילנה נערכו שם פרעות דמים ביהודים, ובהם נפגעו כ- 200 איש. החזרתה של וילנה לריבונות ליטאית העלו את מספר היהודים בליטא לכרבע מיליון, כ- 10% מכלל האוכלוסייה.
ב- 15 ביוני 1940 השתלט הצבא האדום על כל ליטא וכעבור שבעה שבועות, סופחה הארץ רשמית לברית המועצות כ”רפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית הליטאית”, דבר שגרם למפנה (בעירבון מוגבל) במצבם של היהודים. מצד אחד, ניתן ליהודים ייצוג נאות במוסדות ממלכתיים, נפתחו לפניהם בלא הגבלה מוסדות ההשכלה הגבוהה, והתאפשר להם להשתלב במנגנון המקומי והמרכזי, שעד אז היה סגור בפניהם. מצד שני, נפגעו היהודים יותר מאחרים מכמה ממהלכי הסובייטיזציה, בעיקר בתחומי הכלכלה: 83% מבתי המסחר ו- 57% ממפעלי החרושת שהולאמו השתייכו ליהודים, בוטלה כליל מערכת החינוך העברית, נסגרו ישיבות רבות ששמן נודע בעולם היהודי, והעובדים היהודים נאלצו לעבוד בשבתות ובחגי ישראל. נסגרו גם הארגונים הפוליטיים, פרט לקומוניסטים, וכמעט כל מוסדות התרבות והסעד, ורבים מראשיהם ומפעיליהם נאסרו.
בתגובה לסובייטיזציה של המדינה קמו בליטא קבוצות מחתרת, רובן לאומניות קיצוניות (כגון “חזית הפעילים הליטאית”), שהיו קשורות בגרמניה הנאצית. ב- 14 ביוני 1941 הגלו הסובייטים לסיביר כמה רבבות מתושבי ליטא, שהוגדרו כ”אויבי העם” ובלתי מהימנים מבחינה פוליטית או חברתית, ביניהם 7,000 יהודים (3% מן היהודים בליטא, לעומת 1% של מגורשים מקרב הליטאים). על אף סבלותיהם של היהודים והיפגעותם היתרה מהשלטון הסובייטי, ראו בהם הליטאים תומכי השלטון הסובייטי ששעבד את ארצם. “חזית הפעילים הליטאית” ניהלה הסתה חריפה נגד היהודים. בעלונים, שהפיצה המחתרת לקראת הפלישה הצפויה של הצבא הנאצי, נכללו איומים מוחשיים כלפי היהודים, שגורלם כבר הוכרע לשבט.
ב- 22 ביוני 1941, פלשו הגרמנים לברית המועצות וכבשו את ליטא; בימים המעטים עד לכיבוש הארץ הספיקו לברוח לפנים ברת המועצות רוב המנהיגים והפעילים של השלטון הסובייטי והמפלגה הקומוניסטית בליטא, וכן המוני אזרחים שלא רצו להישאר בשלטון הכיבוש הנאצי.
עם הפלישה, עשו רבים מיהודי ליטא מאמצים נואשים להימלט על נפשם, אולם, מחמת ההפצצות של חיל האוויר הגרמני, הקשיים בחציית הגבול הסובייטי הישן והפגיעות מצד קבוצות מחתרת ליטאיות, שזינבו בחיילי הצבא האדום הנסוג, הצליחו רק כ- 15,000 יהודים להגיע לפנים ברית המועצות. יותר משליש מהם השתתפו בלחימה פעילה בנאצים; מקרבם הוקמו המטה של תנועת הפרטיזנים הליטאית, ודיוויזיות הרובאים הליטאית בצבא האדום, בהם היו היהודים יותר מ- 50%, הרבה יותר משיעורם באוכלוסייה. 220,00 יהודים נשארו בליטא.
עוד לפני שהגיעו הגרמנים לפנים הארץ, ערכו הליטאים פוגרומים בשכניהם היהודים; לפי הממצאים והעדויות, אירעו פרעות ב- 40 ישובים, במרביתם נרצחו ונפצעו יהודים, ב- 25 מקומות התרחשו מקרי אונס וב- 36 מקומות התעללו ברבנים, נשרפו בתים וחוללו בתי כנסת.
המוני הליטאים קיבלו את הגרמנים בסבר פנים יפות ורבים מהם שיתפו פעולה, אך לא נמלאה תקוותם לחידוש עצמאותם. ליטא הפכה לחלק בלתי נפרד של מנהל “נציבות הרייך אוסטלנד”, והיא הפכה למחוז הכללי ליטא, בראשות גנרל קומיסר הגרמני ולידו מעין מועצה מיניסטריאלית של אישים ליטאים ידועים. הצבא הלאומי לא הוקם מחדש, וחיילים ששירתו בו בעבר שולבו במסגרת הגדודים המשטרתיים של ליטא.
גל הרציחות והפגיעות גאה עם כניסת הכוחות הגרמנים, ובעיקר עם כניסת האינזצקומנדו 3 מאיינזצגרופה A, שהפעילה, החל ב- 3 ביולי 1941, תוכנית השמדה שיטתית של היהודים בכל ליטא, לפי לוח זמנים מדויק. היחידה הגרמנית “אוחדה” עם המחתרות הליטאיות שאורגנו לאחר הפלישה כ”פרטיזנים” וקבעה את מטהּ בקובנה. חלק ניכר משלבי ההשמדה, כגון איתור הקורבנות ושמירתם, הובלתם לגיא ההריגה ואף הרצח עצמו נעשה על ידי ליטאים, חלקם אנשי צבא ומשטרה.
לפני הירצחם, נאלצו הקורבנות לעשות מעין תרגילי התעמלות, לשיר ולרקוד, להכות איש את רעהו וכדומה בפני שכניהם הליטאים, ראשי הציבור והאינטליגנציה המקומית, אשר התמוגגו מהנאה למראה הדברים הללו. ב- 4 וב- 7 ביולי נרצחו 2,977 יהודים ליד קובנה. לשם השמדתם בערי השדה, ארגנו הגרמנים את “היחידה הניידת”.
ב- 48 מקומות נרשמו מעשי התנגדות מוחשיים מצד יהודים יחידים. במקרים ספורים בלבד הצליחו כמה מהקורבנות להימלט מגיא ההריגה. כך נרצחו ביולי-אוגוסט 1941 רובם המכריע של היהודים מערי-השדה. בספטמבר-נובמבר 1941 חוסלו בצורה דומה מרבית היהודים בערים הגדולות, שנכלאו לשעה בגטאות.
עד ל- 15.10.1941 חוסלו בליטא למעלה מ- 80,000 יהודים. בסוף שנת 1941 נותרו בכל ליטא 40,000 יהודים בלבד, והם רוכזו בארבעה גטאות, וילנה, קובנה, שַׁאוְלִי, ושווינציאן, ובמספר מחנות עבודה. כ- 800 יהודים מעיירות במערב ליטא רוכזו במחנה עבודה בהיידקרוג, שבאזור ממל, וב- 1943 הועברו שרידיהם למחנה אשוויץ, ומשם לורשה לפינוי חורבות הגטו.
בקיץ ובסתיו אותה שנה, חוסלו הגטאות בוילנה ובשווינציאן, והגטאות בקובנה ובשאוולי הפכו למחנות ריכוז עם שלוחות בסביבותיהם.
לקראת סוף 1943 החלה העברת היהודים בגיל העבודה למחנות ריכוז, ופינוי הבלתי כשרים, והדבר בוצע, תוך קשיים ניכרים, בשני הגטאות. כ- 15,000 מהיהודים הועברו למחנות עבודה בלטוויה ובאסטוניה. בתוך כך, נרצחו במקום וכן הועברו למחנות השמדה כ- 5,000 יהודים, בעיקר, זקנים, נשים וילדים.
במחצית השנייה של 1943 ובתחילת 1944 התעוררה התסיסה בגטאות: רבו ניסיונות הבריחה אל מחוץ לגטו והורחבו שורות המחתרת היהודית. סמוך לחיסול גטו וילנה, אירעו התנגשויות מזוינות, ושרידי המחתרת פרצו עם נשק ביד ליערות רודניקי ושם הקימו 4 פלוגות פרטיזאניות, בפיקוד יהודי. מיהודי שאוולי הצליחו רק עשרות לברוח. כמחצית מן הבורחים הצטרפו ליחידות הפרטיזנים. השאר, בעיקר בעלי משפחות, מצאו מחבוא במנזרים ובבתיהם של לא-יהודים בעיר ובכפר. מספרם הכולל של הפרטיזנים היהודים על אדמת ליטא נאמד ב- 1,000 איש.
זמן קצר לפני נסיגתם מליטא בקיץ 1944, הספיקו הגרמנים להעביר למחנות ריכוז כרבבה מיהודי קובנה ושאוולי. רבים שניסו להתנגד נרצחו. יחד עם הנאצים הנסוגים, יצאו לגרמניה רבים ממשתפי-הפעולה מקרב האוכלוסייה המקומית, ביניהם גם רוצחי יהודים.
עם כניעת גרמניה במאי 1945 נותרו שם בחיים מקצת מיהודי ליטא שהיו כלואים במחנות הריכוז. המספר הכללי של יהודי ליטא ששרד בתחום שליטת הנאצים נאמד ב- 8,000. בתחום שליטת הסובייטים, לרבות הלוחמים בשורות הפרטיזנים, נותרו כ- 10% מכלל היהודים שנמצאו בליטא בתחילת 1941.
זמן קצר לאחר שחרור ליטא, במחצית השנייה של 1944, עשו השלטונות הסובייטים מאמצים ניכרים לחשוף אתרי המונים, של שבויי מלחמה ושל אזרחים, ולנסות לקבוע, את נסיבות הרצח ואת מספר הקורבנות וזיהויים. בחלק מן האתרים הוקמו מצבות ברוסית, בליטאית או בשתיהן, עם ציון הקורבנות כאזרחים סובייטים, בלי ציון לאומיותם. לאחרונה, נוספו כתובות בעברית וביידיש למצבות.
בשנים הראשונות אחרי המלחמה אותרו רבים מבין הליטאים ששיתפו פעולה עם שלטונות הכיבוש הנאצים, וביניהם לא מעט רוצחי יהודים.