בנובמבר 1917 השלטון נתפס על ידי הבולשביקים, וכתוצאה מכך משתנה המפה הפוליטית ברוסיה. רבים מן היהודים שחיו ברוסיה אינם מפגינים אהדה למפלגתו של לנין ורבים ממנהיגי הבולשביקים כגון טרוצקי ואחרים היו יהודים. עובדה שהביאה לזיהויים של היהודים עם המשטר החדש.
למעשה, לאחר תפיסת השלטון על ידי הבולשביקים נוצרה תשתית להתארגנות ה”יבסקציה”.
ה”יבסקציה” הייתה מחלקה שייצגה את היהודים במוסדות המפלגה הקומוניסטית בשנים
1918-1930
השם יבסקציה הפך לכינוי גנאי לכל המתנכלים ללאומיות ולתרבות היהודית.
למעשה, עם עלייתה של המפלגה הקומוניסטית לשלטון ברוסיה בשנת 1917, נוסדו בה סקציות (מחלקות) לטיפול בענייני המיעוטים הלאומיים הרבים שברוסיה.
בשנת 1918 נוסדו גם המחלקות היהודיות בסניפים המקומיים של המפלגה הקומוניסטית. נציגי הסקציות הנ”ל התכנסו לוועידה כדי לדון בדרכים לשיבוץ הפועלים היהודים, דוברי שפת האידיש, בכלכלה הסובייטית. בוועידה זו נקבע שלמחלקות היהודיות אין כל תפקיד בטיפוח הלאומיות היהודית ושפת האידיש אינה אלא אמצעי תקשורת בין דובריה.
כמו כן, הוחלט בוועידה על חיסול שיטתי של הארגונים והמוסדות הציוניים ברחבי ברית המועצות.
החל משנת 1918 אנו רואים שהשלטון הקומוניסטי ברוסיה מחסל את הארגונים היהודיים כגון “התנועה הציונית” ה”בונד הסוציאלסטי”. למעשה כל התנועות היהודיות מוצאות מחוץ לחוק ונאסרה הוצאה לאור של ספרים וכתבי עת בעברית.
המשטר החדש ברוסיה מבקש לחולל שינויים מרחיקי לכת במבנה הכלכלי של החברה היהודית המבוססת על בורגנות זעירה. מעמד שנחשב לא “פרודוקטיבי” בעיניהם של הסובייטים.
חברי ה”יבסקציה” קיבלו על עצמם לפעול בקרב בעלי המלאכה היהודיים ולארגנם לקאופרטיב ולסייע בהתיישבותם החקלאית, וזאת בתמיכתם של ארגונים יהודיים מהמערב.
ברוח מגמת הפרודוקטיזאציה של המוני יהודים, השלטונות הסובייטים מקימים מחוז אוטונומי יהודי באזור בירוביג’אן בשנת 1928.
חברי ה”יבסקציה” נעזרו במוסדות השלטון הסובייטי כדי לחסל את הקהילות היהודיות, קרי סגירת בתי כנסת, ישיבות, “חדרים” , בתי ספר יהודים וספריות.
כמו כן, יצאו נגד המוסדות היהודים, “החלוץ”, “הבימה” וניסו ליצור במקומם תרבות יהודית קומוניסטית ולשם כך ה”יבסקציה” מייסדת שלושה עיתונים באידיש, רשת בתי ספר יהודים באידיש.
למעשה ה”יבסקציה” היוותה המשך של המפלגות הסוציאליסטיות שפעלו ברוסיה. ההבדל המהותי בין ה”יבסקציה” לבין המפלגות הסוציליסטיות היהודיות שפעלו קודם ברוסיה, הוא בגישה הכלכלית, חברי ה”יבסקציה” קיבלו על עצמם את הגישה הדיקטטורית קומוניסטית שמצאה את ביטויה בגישה מעשית רדיקלית.
בשנת 1921 הקונגרס העשירי של המפלגה הקומוניסטית מחליט על מדיניות של “טיהור” בשורות המפלגה ועל צמצום תקנים. כתוצאה ממדיניות זו, רבים מחברי ה”יבסקציה” שהצטרפו מאוחר יותר או כאלה שהשתייכו למפלגות הסוציאליסטיות היהודיות לשעבר, נאלצו לעזוב במסגרת צמצום התקנים.
מדיניות זו פוגעת קשה בסקציות היהודיות וה”יבסקציה” נקלעת למשבר פנימי עמוק אשר גורם לתסכול לחבריה, ונשמעו קולות שקראו לפרק את ה”יבסקציה” כיוון שלטענתם אין אפשרות לנהל את הפעולות באידיש משתי סיבות:
א. אין אפשרות לנהל את הפעולות באידיש.
ב. החשש שמסירות יתר תחשידם בלאומנות.
הויכוח הופך להיות ויכוח עקרוני ביחסה של ה”יבסקציה” כלפי ההתבוללות הראשונית.
לקראת שנות השלושים, בעקבות תמורות פולטיות וחברתיות, המשטר הסובייטי פעל כנגד אותם מוסדות יהודיים שהוא עצמו הקים בעבר. וכך למעשה חוסלה ופורקה המחלקה היהודית של המפלגה הקומוניסטית (יבסקציה).
לציין כי בשנים 1938 – 1937 נערכו טיהורים נרחבים ואלפי יהודים נאסרו, הוגלו ואף הוצאו להורג.
סיכום
על פי דעתם של חוקרים רבים, ה”יבסקציה” הייתה זרוע של המפלגה הקומוניסטית ששרתה את המוסדות הסובייטים.
מכאן אנו למדים כי ה”יבסקציה” הייתה האחראית העיקרית למדיניות הסובייטית כלפי היהודים. המשטר הסובייטי השתמש ב”יבסקציה” ככלי שבאמצעותו החדיר רעיונות קומוניסטים לקהילה היהודית, וכפי שציינתי, כאשר המשטר החליט על מדיניות הטיהור והצמצומים, הוא עשה זאת לאחר שהחליט שתפקיד ה”יבסקציה” מבחינתו הסתיים.
יהדות פולין במלכוד
למושג “יהדות במלכוד” התייחסו חוקרים רבים אשר חקרו את הנושא ובחנו את מצב היהודים בפולין בשנים 1939 – 1919.
החוקר מנדלסון עזרא, במאמרו “פולין בין שתי מלחמות – טובה ליהודים או רעה ליהודים”, בוחן את הסוגיה ומציג עמדות חוקרים רבים שבחנו סוגיה זו וכן מציג את עמדתו, עליה נדון בהמשך.
בתקופה בה אנו דנים, פולין נחשבה מדינה מפגרת, מדינה שנמצאת בנסיגה לאחור ומעוררת דאגה, מדינה עניה הסובלת מבעיות כלכליות קשות, ולכך מתלווה המאבק שניהלו הפולנים לעצמאות לאומית. כל הבליל הזה יוצר “חבית של חומר נפץ” כנגד היהודים שחיו בפולין.
המשטר בפולין בשנות השלושים מנהל מלחמה עיקשת כנגד היהודים והרושם שמתקבל הוא שחיי היהודים בפולין הוא סיוט מתמשך של פוגרומים, של השפלה ואומללות מתגברת. זהו המסר העולה מפי חוקרי הדור הישן כגון: לישצ’נסקי , מאהלר, שרונק ולינדר.
מסר דומה לכך נשמע גם מהחוקרים היהודים הפולנים כגון: פאול קוזיץ, ההסטוריון היהודי עמנואל מלצר שכתב ספר אודות חיי היהודים בפולין בשנים 1940 – 1920 “מאבק מדיני במלכודת”.
גם הסופרת סיליה הלר כתבה את הספר “על סף ההרס” אשר מבטא באורח ברור את השקפות המחברת שרואה בפולין שבין המלחמות אסון ליהודים.
עד כאן הצגתי את כל החוקרים שראו בתקופה זו את ניצני השואה.
אל מול התיזה של החוקרים הנ”ל אשר הציגו מצב של הרס, אנטישמיות, קטסטרופה/ שואה, מתייצב החוקר והמחבר יוסף מרכוס, יהודי פולני אשר מתייחס למצב היהודים מבחינה כלכלית. לטענתו, מצבם של היהודים מבחינה כלכלית היה טוב והם לא היו מוכי גורל כפי שהציגו אותם, וכי מרבית היהודים חיו בפולין טוב יותר מאשר הפולנים.
לדעתו של יוסף מרכוס מצטרף החוקר הפולני ירז’י טומשבסקי. לטענתו, בעיית היהודים בפולין נחקרה בצורה מבודדת מבלי להסתכל על הקומפלקס הכללי. לדעתו מצבם הקשה
של היהודים נבע מן העוני והפיגור של פולין עצמה והבעיה היהודית הייתה כלכלית וחברתית. טומשבסקי טען שהיהודים נטו להציג ולצייר את תלונותיהם ב”צבעים זועקים”.
החוקר מנדלסון עזרא טוען שהייתה אנטישמיות בפולין בין שתי המלחמות אשר הייתה בלתי נמנעת. לדעתו הבעיה האמיתית היא הירושה של הבעיה היהודית.
כיוון שפולין הינה מדינה שהתגבשה מבחינה לאומית וכל יעדיה כוונו לקידום האינטרסים של האומה הפולנית, וכאומה לאומית חדשה, הוציאה את היהודים אל מחוץ לגדר ותגובה עצמאית זו הובילה והוליכה באורך בלתי נמנע למדיניות אנטי יהודית. מצב זה יצר בקרב היהודים אוירה פרדוכסלית, מצד אחד ראו בהם זרים שאין להטמיעם ומצד שני עודדו אותם להתבולל. ואילו היהודים שסרבו להתבולל נראו על ידי הפולנים כזרים, והיהודים שרצו להתבולל וניסו להתערות בחיי הפולנים, עוררו את זעמם של הפולנים וגם לא התקבלו.
סיכום
ראינו כי המחקר נחלק לשתי גישות: גישה אחת שטוענת שיהדות פולין הייתה יהדות במלכוד, “על סף ההרס” נתונה לאנטישמיות ופוגרומים מתמשכים.
הגישה השניה טוענת למצב שונה, אינה מכחישה שהייתה אנטישמיות אך שמה דגש על השינוי וההתגבשות הלאומית ועל המצב הכלכלי, על הבעיה שנוצרה בקרב הפולנים.
ראינו כיצד השפיעו מגמות כלכליות פוליטיות וחברתיות על היחסים בין הפולנים ליהודים ויצרו קיטוב בין הפולנים ליהודים.
לדעתי, היהודים אכן היו במלכוד וזאת ניתן ללמוד משתי הגישות. היהודים היו מבודדים ומוקצים מבחינה לאומית פוליטית, מחד, ומצד שני מבודדים ומוקצים מתוך שנאה אנטישמית בשל היותם יהודים. חיי הבדלנות של היהודים, הצביון, אורח החיים בגטו, הלבוש והחיים בקהילה סגורה, גרמו לחיץ בין היהודים לבין הפולנים, ומצב זה יצר קיטוב.
ביבליוגרפיה
1. מ. אלטשולר, ה”יבסקציה” בבריה”מ 1930 – 1918 בין לאומיות לקומוניזם, ת”א,
1980.
2. ש. גולדמן, “גורל היהודים בבריה”מ” 1957 – 1917, ירושלים, 1958.
3. י. טומשבסקי, “מצבם של היהודים בפולין ערב מלחמת העולם השניה”, יהדות
זמננו מס’ 7, עמוד 242- 221.
4. מנדלסון עזרא, “פולין בין שתי מלחמות – טובה ליהודים או רעה ליהודים”,
מאסף יח’, יוני 1986.
5. ע. מנדלסון, “התנועה הציונית בפולין, ירושלים תשנ”ו.
6. “האטלס היסטורי” בעריכת פרופ’ אלי בר נביא, ידיעות אחרונות, 1993.
