הזהות מתארת את הפרט על צדדיו הרבים – המוכרים הן לו והן לסובביו. היא מכלול של תוויות ואפיונים הניתנים לאדם מרגע היוולדו. בין אפיוני הזהות יש חלק הניתנים לו מרגע היוולדו כמו צבע, מין, עדה וכו’, ויש את הנרכשות כמו מקצוע, דת ואזרחות. במרכז הזהות עומד גרעין אישיות האדם, המורכב ממאפיינים מולדים ונרכשים, שפורטו קודם.
אצל הערבי הישראלי יש שני תחומי התלבטויות עיקריים: הזהות האזרחית והזהות הלאומית . אליהם מצטרפת גם הזהות הדתית, אך רק לעיתים רחוקות יש ניסיון לשנות אותה: הערבים בדרך כלל לא ממירים את דתם המוסלמית.
תהליך הגיבוש של הזהויות מושפע מכמה גורמים:
*גורמים שמחוץ לגבולות המדינה כמו היחס של מדינות ערב לפלשתינאים, מעמד אש”ף בעולם ומעמד הפלשתינאים בשטחים.
*גורמים הקשורים להשתלבות בחברה הישראלית כמו מידת ההשתלב7ת התעסוקתית והפוליטית.
*גורמים פנימיים בחברה הערבית כמו מודרניזציה.
ההתפתחות ההיסטורית של הזהות הפלשתינית
רק לאחר מלחמת העולם הראשונה, עם נפילת האימפריה העות’מנית ונתינת המנדט על הארץ לבריטים החלו הערבים להסתכל על א”י כחלק נפרד. עד אז הם ראו אותה פשוט כחלק מן האחדות הערבית. זו הייתה תחילת הדרך של הלאומיות הפלשתינאית, שסימנים לה נראים בשנות ה- 20′ וה- 30′. בשנת 1919 הסכים האמיר פייסל לחתום עם וייצמן על הסכם , שלפיו תקום מדינה יהודית לצד האימפריה הערבית, אך פייסל נסוג בגלל התגובות משאר המנהיגים. ההסכם התבטל באופן רשמי עם גירושו של פייסל ב- 1920, ע”י הצרפתים. היו עוד ניסיונות, אך הם תמיד נכשלו.
באותה תקופה החלו גם העמים מסביב לפתח זהות לאומית משלהם, ולהקים מדינות. הרעיון של האיחוד הכלל ערבי הלך והתבטל. ערביי ישראל גיבשו זהות לאומית דווקא אז, על בסיס ה”אין” – הם הבינו את הבעייתיות בהצהרת בלפור ובהתיישבות היהודית ההולכת וגדלה.
באותן שנים החלה הקצנה של יחס הערבים ליהודים. הם הבינו שלא יוכלו לקבל את המדינה, ושלא יקום איחוד כלל ערבי, ולכן ניסו להילחם, ע”י המאורעות השונים. עד לשנת 1948, לאחר שהוקמה מדינת ישראל ופלישת ארצות ערב למדינה היה הסיכסוך הפלשתינאי יהודי העיקרי, אך מהפלישה הוא הפך להיות משני, בסכסוך הערבי יהודי.
עם סיום מלחמת השחרור מצאו את עצמם ערביי ישראל מפוצלים בין 3 מדינות: ירדן ישראל ומצריים. נוצרה אז גם בעיית הפליטים הערבים, שראו את עצמם כאזרחי פלסטין, אך מצאו את עצמם במדינות ערב השונות. בתנאים האלה התגבש הרצון לחזור לארץ ולהקים שם מדינה עצמאית.
לאחר מלחמת ששת הימים נוצר מצב חדש, שרק הגביר את גיבוש הזהות הלאומית.
לפי פרופ’ י’ הרכבי היו 3 גורמים עיקריים שאפשרו את התפתחות הזהות הפלשתינאית והם:
1.מאז מלחמת השחרור לא נתנו לפליטים הערבים להיקלט במדינות ערב.
2.הערבים תושבי השטחים נפגעו מן האידיאולוגיה הפאן ערבית (שכל המזרח התיכון יהפוך למדינה ערבית) שלא הוכיחה את עצמה.
3.המשך הקיום במחנות הפליטים עורר רצון עז לחזור לא”י ולהקים שם מדינה.
בעיית הזהות של ערביי ישראל
נקודות המפנה בתודעת הזהות הערבית הם:
1. תבוסת הערבים במלחמת העצמאות יצרה משקע של יאוש בקרב ערביי ישראל.
2. כינון הממשל הצבאי היהודי, שהתייחס בקשיחות לערבים. הוא עורר מחאה ומרד בקרב הצעירים הערבים.
3. הפקעת האדמות עד ל- 78′.
4. מלחמת ששת הימים ואחריה מלחמת יום כיפור, שכיבוש תעלת סואץ’ החזיר לערבים את כבודם. במלחמת ששת הימים התייאשו הערבים מהסיכוי שצבאות ערב ישחררו אותם, ויאפשרו להם להקים מדינה משלהם.
5. התחזקות אש”ף בעולם בעקבות מלחמת יום כיפור.
6. מלחמת לבנון שעוררה מחאה בעקבות הטבח שביצעו הנוצרים בערבים בלבנון.
7. האינתיפאדה.
8. הקמת האוטונומיה.
נאמנותם של הערבים למדינת ישראל נבחנה פעמים רבות: אם במלחמת השחרור, או במלחמת העצמאות. לאחר כיבוש השטחים הבינו הפלשתינאים כי ארצות ערב האחרות לא יוכלו לעזור להם, והם התאחדו ודרשו מדינה משלהם. הם אף בחרו ישות שתייצג אותם – אש”ף, בהנהגת יאסר עראפת. לאחר מלחמת יום כיפור, כאשר הערבים הבינו כי גם הצבא היהודי ניתן להבסה הצטרפו רבים לאירגוני המחבלים, והדרישות להקמת מדינה משלהם גברו. הם ראו שישראל ויתרה על סיני, וביקשו את השטחים.
כדי להוכיח את אחדותם של ערביי ישראל עם ערביי השטחים הם הכריזו על יום האדמה. החל מ- 1976 מביעים כל שנה הערבים את רצונם בהחזרת השטחים שהופקעו ובמדינה שלהם ע”י יום האדמה , שאז נערכים כינוסים ועצרות לאומיות.
החל מ- 1993, לאחר חתימת חוזי השלום רואים הערבים את מטרתם בהקמת מדינה ערבית לצד מדינת ישראל.
