הנושאים שבהם עוסק חגי בנבואתנו:
1. העיכובים בבניית בית המקדש.
2. דברי עידוד לבונים.
3. איסור על שיתוף עמים אחרים (דוגמת השומרונים) בבניית בית המקדש.
4. בחירת זרובבל למנהיג.

פרק א’
חגי נושא את הנבואה בשנת 520 לפנה”ס, בסוף חודש אלול.

פסוקים 1-11 – תוכחת הנביא כלפי גולי יהודה שאינם מחדשים את בניית ביהמ”ק.
הנביא פונה אל העם ומנהיגיו , ומתחיל את דבריו במילים: “העם הזה”. כאשר ה’ מוכיח את העם הוא פונה אליו במילים אלה, ומכן ניתן להבין שזהו המשך לנבואת תוכחה קודמת של חגי בדבר אי בניית ביהמ”ק. בפסוק 2 חוזר חגי אל דברי העם, וכדי להדגיש שבפס’ 4 הדברים הם דברי ה’, יש את פסוק 3, ששובר את הרצף.
בדבריו אומר ה’ לעם: “העת לכם לשבת בבתיכם ספונים והבית הזה חרב” – הוא נוזף בהם על כך שהם דואגים רק לענייניהם הפרטיים, וכתוצאה לא ניבנה בית המקדש. הזעם הוא כמובן בעיקבות אי בניית הבית.
הסיבות שגרמו להפסקת הבנייה הן:
1. האויבים, ותלונתיהם בפני השלטון הפרסי. בעיקבות תלונות אלו אסר השלטון את המשך בניין המבנה, והבנייה נעצרה.
2. המצב הכלכלי הקשה, שנובע בעיקבות הבצורת (מתואר בעזרא, הערת שוליים מספר 2). תיאורים קשים על הבצורת והמצב הכלכלי הקשה מופיעים בפסוק 6 ואילך, וביניהם תיאורים על כך שמשפחות לא הצליחו לחיות ממה שהשתכר האב.

כתגובה לטענות הכלכליות אומר ה’ בפסוק 8 שהוא מוכן להסתפק בבית עץ , כי הצורה היא לא החשובה. הוא מתחיל את דבריו בביטוי: “כה אמר ה’ צבאות” כדי להגביר את השפעת דבריו ורישומם. פרט לכך, הנביא קושר את המצב הקשה לכעסו של ה’ (פסוק 9) – העם מקווה להרבה, אך זוכה ליבול מועט. הוא שוב מאשים את העם בכך שהם דואגים רק לטובתם האישית, ושלא אכפת להם מבית ה’. בפסוק 10, הפותח במילים על כן, יש את התוצאה להתנהגות העם: “על כן כלאו שמים מטל והארץ כלאה יבולה”, ובפסוק 11 אומר חגי שגם את שארית היבול ישחיתו השרב והיובש (חורב).
פסוקים 12-15 – השפעת דברי הנביא על העם
המנהיגים שומעים בדברי הנביא, והעם מתעורר ומתחיל לבנות את בית המקדש. בזכות פירוט התאריכים רואים שעברו סה”כ 23 ימים מנבואתו של חגי ועד לתחילת הבנייה.
הביטוי החוזר מספר פעמים: “שארית העם” מתייחס לשאר העם.
לאורך כל הבנייה מעודד הנביא את העם, משום שהם חוששים לכישלון, כמו כשניסו בפעם הקודמת. הבנייה לא החלה מיד לאחר שהנביא דיבר משום שהיה צריך לאסוף את החומרים המתאימים בשביל לבנות, וכן למצוא מימון.

פרק ב’
הפרק מתחלק ל- 3, לפי 3 הנבואות שאומר בו חגי.

פסוקים 1-9 -כבוד גדול יהיה לביהמ”ק השני
הנבואה נאמרת ב- 21 בתשרי, היום השביעי של חג סוכות. חגי פונה אל זקני העם, שזכו לראות את פארו והדרו של בית המקדש של שלמה, ואומר להם שהמקדש הזה יהיה צנוע. הוא מסביר ומשכנע בכך שהוא אומר שכבוד המקדש לא תלוי במראהו, ושהברית שמסמל המבנה, היא שנותנת לו את חשיבותו, ולא צורתו. חגי ממשיך ואומר שה’ ישכון במקדש, ובכך יעניק לו את חשיבותו, ושחייבים להמשיך בבנייה במלוא המרץ, ולהתעלם מעמי הסביבה שמנסים להכשיל את היהודים במשימתם. חגי ממשיך ומנסה לעודד את הזקנים, שמאוכזבים ממראה בית המקדש הזה, ומעליבותו לעומת קודמו.
בסוף אומר הנביא שבית המקדש הזה יהיה חשוב מהקודם . הוא מנבא את נפילת האימפריה הפרסית , ואומר שעמים אלו יתחילו לנהוג לפי הדת היהודית, יקבלו את ערכיה, ויראו, גם הם, בבית המקדש מקום קדוש.

פס’ 10-19 – טומאת העם ושיפור המצב הכלכלי בעתיד
את הנבואה הזו מנבא הנביא בכ”ד בכסלו. הוא מנבא אותה לאחר שבמשך זמן מה בונים האנשים את בית המקדש, שומרים על ההוראות ומעלים זבח ומנחה, אך ה’ לא מברך אותם. הם מתמרמרים, ומתחילים להתרשל בעבודתם.
בפסוק 11 מצווה ה’ על חגי לשאול את הכוהנים תורה: להציב בפניהם סוגיות הלכתיות. ה’ שואל אותם שתי שאלות הקשורות לדיני טומאה וטוהרה. השאלות הן רטוריות, והן רק לצורך בניית הטיעון.
השאלות:
1. האם דבר מה הופך לקדוש אם משהו נוגע בו? מובאת הדוגמא הבאה: אם איש לובש בגד שבו הוא נושא בשר קדוש, האם הבגד הופך לקדוש. תשובת הכוהנים היא שלילית.
2. האם דבר מה הופך לטמא אם משהו טמא נוגע בו? תשובת הכוהנים היא חיובית.
המסקנה היא שהשפעת הטמעה חזקה יותר מן הקדושה. הנביא מטמא את המקדש ואת המזבח מאחר ש: “כן העם הזה וכן הגוי הזה לפני נאום ה’ וכן כל מעשה ידיהם ואשר יקריבו שם טמא הוא”. חגי מוסיף שלאחר תום הבנייה תשרה עליהם קדושה שתשמש מקור ברכה.
הנביא אומר שצריך להסתכל “מן היום הזה למעלה”, כאשר במילה “למעלה” הוא מתכוון לעבר. צריך להסתכל על המעשים הקודמים כדי ללמוד לקח לעתיד.
חגי אומר שאומנם בעבר, לפני בניית בית המקדש המצב היה קשה, אך שהחל מהיום הזה תפסיק הבצורת והמצב ישתפר. הוא מתאר את המצב הקשה בהווה באמצעות שאלה רטורית: “העוד זרע במגורה” שמשמעותה שאומנם האסמים היו ריקים, אך הם יתמלאו.