אנו יודעים בדיוק מתי ולרגל אילו מאורעות נקבע חג החנוכה. אולם ידיעותינו על צביונו של החג ועל הטקסים שנערכו בו בימים ההם מעורפלים מאוד.
נפנה תחילה אל הכתוב שחור על גבי לבן ומה מספרים לנו המקורות הקודמים- שני ספרי החשמונאים.
בספר חשמונאים א’ אנו קוראים:
” ויהודה אמר לאחיו: הנה נגפו אויבינו, נעלה לתאר את המקדש ולחנכו. ויקל כל המחנה ויעלה הר ציון. ויראו את המקדש שומם והמזבח מחולל והשערים שרופים ובחצרות גדלים סבכים כמו ביער או כמו באחד ההרים והלשכות שוממות. ויקראו את בגדיהם ויבכו בכי גדול, ויעלו עפר על ראשם. ויפלו על הנוהם ארצה ויתקעו בחצוצרות התרועה ויצעקו אל השמים. אז אמר יהודה לאנשיו להילחם במצודה עד אשק יטהר את המקדש. ויבחר כוהנים תמימים חפצי תורה , וישברו את המקדש ויוציאו את אבני השיקוץ למקום טמא, וייעצו על מזבח העולה המחולל מה לעשות לו. ותצלח עליהם מחשבה טובה. לנתץ אותו לא להיות להם למוקש, כי הגויים טימאוהו ויציתו את המזבח.
ויבנו בעת ההיא את הר- ציון מסביב חומה גבוהה ומגדלים חזקים בל יבואו הגויים וירמסום כאשר עשו בראשונה, וישם שם חיל לשמרו, ויבצר לשמור אותו את בית-צור להיות לעם מבצר בפני אדום”.
לפי הסיפור שהבאנו מתוך הספר חשמונאים א’ חג החנוכה אינו אלה חג חנוכת ה”עבודה” בבית במקדש. אבל אין אנו יודעים עדיין מה היה צביונו של החג בארץ. סיפור אחר אנו מוצאים בספר חשמונאים ב’: “ומקבי ואשר אתו שבו ויכשו בעזרת ה’ מנהיגם את המקדש ואת העיר. ואת המזבחות אשר נבנו על הכיכר בידי הנוכרים וגם את יראתם הרס. ובטהרם את המקדש עשו מזבח אחר ואבנים משולהבות, ויוציאו אש מהם ויביאו קורבנות כעבור שנתיים, ויעשו קטורת עליהם ונרות, וישימו את לחם הפנים. ואחרי עשותם כל אלה התנפלו לפני ה’ ויתחננו לבלתי הביא עליהם רעות כאלה עוד, ובשובם לחטוא ייסרם ברחמיו ואל יתנם עוד בידי מחרפים ועמים זרים. וביום אשר טומא המקדש בידי נוכרים, ביום ההוא היה טיהור המקדש בעשרים וחמישה לחודש ההוא, הוא כסליו. ויחוגו את שמונת הימים בשמחה כחג הסוכות בזכרם את רעותם לפני זמן מה בחג הסוכות בהרים ובמערות כחיות השדה. ועל כן כבענפי עץ עבות ובענפי הדר ובכפות תמרים בידיהם הודו לאשר הצליח בידם לטהר את מכונו. ובדעת כולם נמנו וקבעו לכל עם היהודים לחוג מידי שנה בשנה את הימים האלה”
כאן לפנינו הסבר שונה מזה שבספר חשמונאים א’. חג החנוכה אינו חג “חנוכת הבית” או חג “חנוכת המזבח” ; החג הוא מעין “סוכות שני”, וכמו בחג הסוכות חוגגים אותו “בענפי עץ עבות ובענפי הדר ובכפות תמרים” וכן שרים בו שירי “הלל” לה’. אולם יצוין ששני המקורות חסרום הסימנים המובהקים של החג בימינו. אין השם “חנוכה” נזכר בהם וכן לא נזכר בהם המנהג להדליק “נרות חנוכה”. אמנם מסופר על הדלקת הנרות במנורה, אבל הדלקה זו אינה טקס מיוחד והוא עשה בבית המקדש כל ימיות השנה. על הדלקת נרות מיוחדים בימי החנוכה אנו קוראים במקור שנכתב מאות שנים אחר חנוכת המקדש בימי החשמונאים. יוסף בן-מתיתיהו (פלאויוס) בספרו ” קדמוניות היהודים” מתאר את חג החנוכה כך “השמחה בגלל האפשרות לחדש את עבודת ה’ בבית המקדש היתה כה רבה, שקבעו חוק לדורות, לחוג מדי שנה בשנה שמונה ימים את חנוכת בית המקדש. אנו חוגגים את החג הזה מן הזמן ההוא עד ימינו אנו, וקוראים לו “חג האורים” או “חג הנרות”, מכיון כפי שאני סבור, שהאפשרות לחיות לפי דתנו ניתנה לנו באופן כה בלתי צפוי, כמו ברק אור, הבא פתאום.
מדברי יוסף בן מתתיהו אנו למדים שעוד בדור שלפני חורבן הבית השני לא היו נרות החנוכה מנהג קבוע ונהיר לכל. אז ביקשו עדיין הסבר מניח את הדעת למנהג זה. בימי הלל השמאי נחלקו עדיין על מספר הנרות שיש להדליק בכל אחד מימות החג, כפי שנראה מן התוספתא במסכת שבת “תנו רבנן: מצות חנוכה נר איש וביתו, והמהדרין נר לכל אחד ואחד, והמהדרין מן המהדרין – בית שמאי אומרים” יום ראשון מדליק שמונה, מכאן ואילך פוחת והולך. בית הלל אומרים” יום ראשון מדליק אחת, מכאן ואילך מוסיף והולך”.
ניתן עוד להוסיף שבסוף ימי הבית השני היה כבר חג החנוכה משופע סמלים וגם שמות שונים שנערכו עליו במרוצת השנים. קשה לעמוד על פרטי המנהגים והטקסים בתקופה הקדומה, כי מעט מאד יודעים אנו מאורח חייהם של היהודים בתקופה ההיא, אבל מכל הידוע לנו נתפתח צביונו של חג החנוכה מראשיתו לפי שלבים אלו: בתחילה חגגו את חג החנוכה בשמחה והלל עם לולבים ביד ודומים היו טקסיו לטקסי חג הסוכות. היה זה מעין חג סוכות שני, כי בכל השנים שהיתה העבודה בבית המקדש בטלה מחמת הגזירות לא חגגו את חג הסוכות. רמזים לצביונו זה של החג נשארו לנו עד היום, כגון שמונת ימי החג והלל הנאמר בהמשך כל ימות החג.
אבל לאחר שהחלו לחוג את חג הסוכות בזמנו בחודש השביעי, לא יכלו לעשות את חג החשמונאים חג סוכות שני, וכדי לקיים אותו היה מן ההכרח למצוא לו הנקמה אשר תחייב את כל היהודים לעשותו. על כן הפך החג להיות חג חנוכת העבודה בבית המקדש ונקרא בשם חנוכה. השם חנוכה בלא שום תוספת נזכר בפעם הראשונה בלוח המועדים העתיק, שנתחבר עוד קודם חורבן בית שני בלשון הארמית, במגילת תענית “בעשרים וחמישה בכסלו יומי דחנוכה תמניא אינון, שלא למספד בהון”. בזה תלו את החג במאורע שהיה נחשב לחג עוד מתקופות קדומות, והמסורת מדגישה על שבע חנוכות:
שבע חנוכות הן:
חנוכת בריתו של עולם.
חנוכת משה.
חנוכת הבית.
חנוכת בית שני.
חנוכת החומה.
חנוכה זו של עכשיו.
חנוכת העולם הבא.
כך נמצא נימוק יום טוב של חנוכה שהניח גם את דעת הפרושים, שהתנגדו בתקופה מסוימת לשלטון בית החשמונאים וכיבושיהם המדיניים.
על הניסים ועל הגבורות
“אם כל המועדים יהיו בטלים, חנוכה ופורים לא נבטלים”, כוונת המאמר הזה, שכל החגים הלאומים, שנקבעו על ידי חכמינו לזכר מאורעות היסטוריים ולא נזכרו בתורה, בטלו מלבד חנוכה ופורים, שנשארו עד ימינו. הטעם שחג הפורים לא בטל, אפשר למצוא בעובדה, שספר תולדותיו מגלת אסתר זכה סוף סוף להיכנס לכתבי הקודש ועל ידי כך ניתוספה לו קדושה מיוחדת. אבל מה הסיבה, שעל חנוכה לא בא גורל שאר החגים הלאומיים ונשתמר לדורות?
התשובה היא, שבזמן קדום מאד, אולי עוד קודם חורבן הבית השני, או תיכף לאחר כך, בשעה שנתרבו הצרות, והחגים לזכר נצחונות לאומיים לא הלמו את המציאות המרה, חל שנוי חשוב במסגרת חג האורים. מעכשו לא עמד במרכז החג הנצחון של החשמונאים, אלא הנס של פך השמן. שינוי זה בנימוק של קביעת החג, הוא הוא שהציל את חנוכה משכחת הדורות.
שמות החג
השם “חנוכה” בלא שום תוספת נזכר בפעם הראשונה בלוח המועדים העתיק, שנתחבר עוד קודם חורבן בית שני בלשון הארמנית, במגילת תענית ” בעשרים וחמשה בכסלו יומי דחנוכה תמניא אינון שלא למספד בהון”. אבל עוד בזמן קדום נוסף מנהג חדש, ועמו גם שם חדש, לחג זה, כפי שנובע מתיאורו של יוסף בן מתיתיהו. וזה לשונו “השמחה בגלל האפשרות לחדש את עבודת ר’ בבית המקדש היתה כה רבה שקבעה חוק לדורות, לחוג מדי שנה בשנה שמונה ימים את חנוכת בית המקדש. אנו חוגגים את החג הזה מן הזמן ההוא עד ימינו אנו, וקוראים לו חג האורים או חג הנרות, מכיון, כפי שאני סבור שהאפשרות לחיות לפי דתנו ניתנה לנו באופן כה בלתי צפוי, כמו ברק אור, הבא פתאום.
מן המקורות הללו נראה, איפוא שעוד קודם החורבן היו לחג זה שני שמות שונים אשר נתנו בטוי לסמלי החג וטכסיו, ששימשו בעירבוביה.
איחוד הנצחון והנס
בתקופת הגאונים חל המפנה השני בתפיסת החג, שהביא את התפתחותו העיונית והמעשית לשיאה. בשתי התפלות שהונהגו בתקופת הגאונים לחנוכה: תפלת “הנרות הללו” ותפלת “על הנסים ועל הנפלאות”, אבל ענין הנס של פך השמן לא נזכר בהן אף לא במלה אחת. בניגוד לכך באות הן להודות “על הפורקן ועל הגבורות ועל התשואות ועל המלחמות”. תופעה זו אינה מקרית, אלא יש בה מגמה מיוחדת והיא, צירוף שני רעיונות מתנגדים, לכאורה, שהשפיעו עד כה על יצירת החג וסמליו, חגיגת הנצחון והודיה על הנס לרעיון אחד: חגיגה והודיה על הנס שבניצחון, על הנס של מסירת “גבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים”. על ידי השינוי הזה ברעיון החג בא השויון בין חנוכה לפורים, שהתחיל עוד בתקופת התנאים, לידי גמר והדלקת הנרות בחנוכה נעשתה למצוה דתית
תשובתה של היהדות ההיסטורית על השאלה “מאי חנוכה?” מתבטאת, איפוא בשתי התפילות הנזכרות, שנתאשרו ונתקימו על ידי כל האומה” חנוכה הוא חג הניסים והגבורות, חג ניצחון האמונה על כוחות הרשע חג הניצחון של האור על החושך.
חג האורים במנהג ובמסורת
מצוות דתיות
* הדלקת הנרות.
* אמירת הלל בתפילה.
* תפלות ופיוטים.
* קריאה בתורה.
מנהגים חלוניים
* סעודות ומסיבות: אכילת לביבות וסופגניות.
* משחקים: קלפים, משחק הסביבון, אצל יהודי כורדיסטן נהגו להכין מסמרטוטים את דמות אנטיוכוס.
* מתנות חג” דמי חנוכה או מעות חנוכה.
