חפץ – חנוך לווין
המחזה הוא חלק מתיאטרון האבסורד:
המחזה עוסק במצבי יסוד של הקיום האנושי, ללא הקשר היסטורי של זמן ומקום.
תיאטרון האבסורד זונח קונבנציות של תיאטרון ריאלסטי.
בתיאטרון הריאליסטי העלילה פועלת ע”פ עקרונות סיבתיים אותם אפשר להבין,
הדמות בעלת יישות פסיכולוגית, הלשון מבוססת על חשיבה הגיונית.
שמות הדמויות במחזה הם חסרי משמעות מובחנת. חפץ הוא היחיד ששמו קשור בקיומו והוא סימלי.
המחזה נחשב לקומדיה שחורה:
- שימוש רב באפקטים חזותיים מצחיקים – לבוש חריג, פריט שאינו במקומו, תנוחות מוזרות וכד’.
- מסורת הפארסה – קומיזם של חדר המיטות, פורקן קומי לדחפים אלימים.
- קומי בדיבור – ריבוי של צלילים מצחיקים, חזרות, ביטויים של הגזמה וכד’.
העלילה – יחסי אנוש בשלושה מעגלים:
- בין המינים
– כלמנסע וטיגליך גבר ואישה נשואים.
- פוגרא וורשביאק עומדים להנשא.
- חנה צ’רליץ’ וחפץ/אדש ברדש חושבים על נישואין.
- ביחסים בין המינים במחזה, יש מאבק תמידי על עמדה של כוח. הצדדים הנאבקים מתוארים כקריקטורות מצחיקות ומפחידות כאחד. הזכרים עלובים ואפסיים והנקבות מפלצתיות הרסניות. המאבק מסתיים בתבוסה של הזכרים ובניצחון של הנקבות. אבל לפי רמזים מטרימים מכאן ואילך יתפתח מאבק הרסני בין שתי הנקבות – פוגרא וכלמנסע. האם והבת. ז”א – שלאחר שהנקבות ניצחו, המאבק אינו נפסק אלא ממשיך בינן לבין עצמן.
- בין בני משפחה
– בעל ואישה, הורים ובת, הורים וחתן.
- חלוקת התפקידים מבוססת על “מה שראוי” ו”מה שמתאים” – ההורים מטפחים את הבת ומצפים לנחת. הבת “מקבלת” ואמורה “לתת” והחתן צריך להשתלב. הדברים מוצגים בהפרזה המעידה כי ה”ראוי” וה”מתאים” הם מסכה שקרית וכוזבת.
- בין מכרים
– במעגל החברתי הצר, אין מקום לסודות. האחד יודע את חולשותיו של האחר, מודע לצרכיו ונטיותיו. הדמויות פועלות מתוך מניעים אנוכיים ולכן לא יכולה להתפתח ביניהן ידידות. המגעים מסתכמים בניצול הזולת, פגיעה והשפלה.
- שלושת המעגלים מובילים למסקנה אחת: החיים הם מאבק בלתי פוסק של יחידים ששואפים להיבנות על חורבנו של הזולת. צורך ההרס, קיים באנשים במודע ושלא במודע.
- במודע
– מכוון כלפי חוץ = נגד הזולת.
- שלא במודע
– מכוון כלפי פנים = הרס עצמי.
- ככל שהאירועים מתקדמים נחשפת ראיה פסימית המציגה עולם מפורר ועצוב שמופעל ע”י דחפים של שנאה, צרות עין ושמחה לאיד.
הדמויות במחזה:
- פוגרה
– הבת המוצלחת, מייצגת את התגלמות השלמות האידיאלית. לפי מושגי הדמויות הפועלות. יש בה נעורים, יופי הצלחה בלימודים ריאלסטיים, עוסקת בספורט אופנתי (טניס), מתחתנת עם עשיר. לפיכך, היא הדמות הנעלה שכולם סוגדים לה, מנסים להתאים את עצמם לשיגיונות שלה, למצוא חן בעיניה ולזכות בפירור של תשומת לב ואהדה ממנה. היא השופטת והפוסקת בכל מה שנוגע ליחסים בין הדמויות האחרות והיא חורצת את גורלן של הדמויות. פוגרה נטולת מעצורים, היא מוכנה לסלק כל מה שמפריע לה בכדי להשיג שליטה.
- היא חצופה, גסת רוח ומרדנית, היא דורסת את הוריה ללא רחמים, היא רומסת את ארוסה ומבטלת את חפץ. פוגרה מזלזלת בדעות הזולת, היא מרשה לעצמה לעשות את מה שאחרים אולי היו רוצים אך לא היו מעזים: לובשת בגדי טניס למועדון יוקרתי, היא מתרוצצת בתחתונים וחזיה ובכובע טייסים. מה שנראה כמרדנות, כשבירת מוסכמות, אינו אלא צורה מטופשת של משיכת תשומת לב.
- חולשתה של פוגרה נחשפת בעת התמוטטות נפשית אחת (תמונה 15) בה היא זועקת: “אתם לא רואים? אני בסף הכל ילדה קטנה ואבודה הזקוקה לקצת תשומת לב. אתם לא רואים כמה שאני חסרת ישע ושעוד מעט אעשה במכנסיים בלי שאדע אפילו מה עושים במצב כזה?!”
- פה נחשפים פניה האמיתיים של פוגרה. היא מתגלה כדמות קריזיונרית ואינפנטילית, שבויה באהבה עצמית ובמקסם שווא של אפסות זוהרת. פוגרה מצטיירת כסוג של מפלצת אלוהית המתגלה לבסוף כלא כלום. המעמד בראש סולם המעמדות הוא אירוני:
- שורש השם פוגרה הוא פ.ג.ר ומשמעו:
- פיגור
– אירוני מאחר ופוגרה מוצגת כדמות החכמה והעליונה מכולם.
- פגר
– קשור במוות, כיוון מק’ברי.
- פיגורה
– דמות להערצה.
- טיגליך וכלמנסע
– זוג צעיר, בורגני, הורים שהם סיפור הצלחה. השניים גאים בבתם המוצלחת וחולמים על מעט נחת. מושגי הנחת, האושר וההצלחה שלהם, מוגדרים בבירור. בולטים בהם: הישגיות (תואר אקדמאי, שידוך לבחור עשיר), הנאה ראוותנית (לבוש, מקומות בילוי) והם מתנשאים כנגד מי שלא זכה לכל אלה. כלפי חוץ הם מציגים תדמית של זוג מאוחד ומלוכד, אולם בינים לבין עצמם יש מתיחות מתמדת ומאבק על כוח. הם פועלים מתוך דחפים של שנאה, הרס והתנשאות – החל באנשים זרים (הזבנים בחנות הנעליים, המלצר) וכלה באנשים קרובים יותר (חפץ, אדש ברדש, ורשביאק).
- טיגליך וכלמנסע-ורשביאק
: מע’ היחסים של טיגליך וכלמנסע עם ורשביאק, שאמור להיות בן משפחה, דומה ליחסים בינם לבין עצמם. כלפי חוץ – אחדות ושיתוף אינטרים, כפיפות לאותה דמות (פוגרה), אולם כלפי פנים – מאבק (בא לידי ביטוי במאבק הסימלי – מי ייתן לפוגרה את שמלת הכלולות).
- טיגליך וכלמנסע-חפץ ואדש ברדש
: בני הזוג מאתרים את חולשותיהם ומנצלים אותן. כך הם שומרים על עליונותם ומפיקים עונג מן ההתעללות.
- אדש ברדש “זוכה” לשתי צורות טיפול – אחת, הטפת מוסר המלווה שאיומי נטישה והשנייה, פריצה לתחום הקדוש ביותר להיפוכונדר התלותי – טיגליך רומס את מיטתו היקרה של אדש ברדש.
- מע’ היחסים עם חפץ מורכבת יותר – מע’ העימותים בין בני הזוג וחפץ מתקיימת מזה 17 שנה. עמדת הכוח של בני הזוג כלפי חפץ ברורה, אך הם אינם יכולים להתקיים בלעדיו. עצם נוכחות בביתם מהווה אישור ל”הצלחתם” ול”אושרם” וההתעללות בו היא טעם החיים שלהם.
- חפץ
– חפץ שעל שמו נקרא המחזה, מייצג את הכנוע, הנכשל. הוא ניגודם של המצליחנים (פוגרה, טיגליך וכלמנסע).
- חפץ חסר אחיזה בחיים; אין לו בית, משפחה, עיסוק מוגדר או מטרה כלשהיא. דרישותיו מן החיים מצומצמות ביותר והוא מצהיר שהוא “אוהב חיים שקטים”, אבל זהו רק כיסוי לקיום בשולי החברה.
- חפץ מעריץ את פוגרה ונמצא בחיכוך מתמיד עם הוריה – שני דברים חסרי טעם. מעט העונג שהוא משיג כרוך/מתלווה ברחמים עצמיים, השפלה ויסורים. כשחפץ לבדו הוא מגלה את היריב בתוכו – “מה שמפריע לי באמת זה עמוד השדרה שלי…אני סוחב איתי אויב בתוך הגוף שלי” ביחס ליריביו החזקים טיגליך וכלמנסע, יש צירוף דו ערכי של חולשה וכוח – מצד אחד הוא מודע ליתרונם עליו (כוח), מצד שני הוא משתמש בחולשה ובמסכנות שלו ככלי נשק נגדם.
- רעיון ההתאבדות וההזמנה לחיזיון אמורים להיות טקס מול טקס (התאבדות מול חתונה). חפץ לא הוזמן לחתונה והוא מגלה גדלות נפש ומזמין את כולם לטקס שלו.
- הדמויות ה”חלשות” (אדש ברדש, חנה) מספקות לחפץ אשליה של כוח. במחיצתם התעוזה שלו מתעוררת, הוא מגלה יוזמה, יכולת תכנון וסמכותיות. אבל, ההקשר של הדברים מאיר את הכל באור אחר: מה שנראה כבעל משמעות, מתגלה כחסר משמעות לחלוטין.
- לדוגמא: אדש ברדש מתלונן על כך שחפץ זנח אותו. לכאורה, חפץ חסר למישהו אבל לאמיתו של דבר, אדש ברדש זקוק לצופה שיהיה עד לתחלואיו המשונים.
- ביחס לחנה – חפץ מנצל את מעמדו כדי להפגין כוח, הרעיון שחנה מאוהבת בו מסייע בניפוח האגו הגברי שלו. למעשה חנה אינה מתקשה להחליפו והיא מפגינה אדישות למותו הקרב של חפץ.
- אם נחזור לחיזיון ההתאבדות,נמצא מכנה משותף ל”חזקים” ול”חלשים”: ה”חזקים” רבים מי גרם למותו של חפץ וה”חלשים” מגיבים באדישות או בשקיעה בבעיותיהם. הבחירה של חפץ למוות נובעת מקריאה נואשת לעזרה או מתוך הכרה כי המוות הוא מפלט אחרון. הוא מאיים בהתאבדות כדי למשוך תשומת לב, לשבור במידה מסויימת את הניכור סביבו.
- חפץ בעצם מחפש את המוצא לחיים, הוא מוכן להיות סמרטוט כל חייו ולשרוד, אבל תהליך ההרס לא יכול להיעצר בלעדיו. האכזריות של האחרים מותירה אותו אבוד לחלוטין. אפילו חיים אומללים הוא כבר לא יכול לקיים – פוגרה משליכה אותו אל מותו. דמותו של חפץ מבטאת את הניכור, ההשפלה, האכזריות וההבנות מהרס הזולת.
- דמויות משנה
– הקו המוביל את העיצוב של דמויות המשנה מבוסס על הערכה מפחיתה והדגשה של החולשות והפגימות שבאדם. כל אחת מן הדמויות מעניקה זוויות ראייה ממוקדות בפגימות של אחרים. דוגמא: ורשביאק – טמטום וזללנות כפייתית. ורשביאק מעיד על זללנות חמדנית לסוגיה (פוגרה, טיגליך וכלמנסע) וניגוד אירוני למי שמניע ממנה (חפץ, חנה ואדש ברדש). ורשביאק מגלם יחד עם חפץ את תפקיד הגבר האוהב, הנאמן והמעריץ. חפץ הוא ה”מפסיד” ורשביאק הוא ה”מנצח” – אבל בסופו של דבר שניהם משמשים כלי משחק בידיה של פוגרה. מכאן, אין הבדל בין זכיה והפסד.
פרטים סמליים במחזה:
- נעליים
– אין זה מקרי שכלמנסע האישה הדורסנית והתוקפנית מיוצגת ע”י נעליים – בהתוודעות אליה ובפרידה ממנה גם דמות נרמסת קשורה לנעליים – שמם של נעלי הבית של טיגליך הם אדש ברדש – כלמנסע היא שבחרה בשמות.
- ערטול
– פוגרה מתרוצצת במרבית המחזה בתחתון וחזיה, על ראשה כובע טייסים – ההופעה הנועזת הזו מוצגת כ”מוקיונית”. טיגליך, באחד ממשחקי חפץ, בגופיה מתחתונים. ורשביאק נאלץ לשחק משחק של קפיצה כשמכנסיו מופשלים. הגוף הגברי – גם מבוגר וגם הצעיר בחשף בצורה מבישה – הכוח אצל הנשים.
- לבוש בית
– במסגרת המשפחתית: חלוק, פיג’מה, כותנות לילה – אולם האווירה איננה נעימה וביתית, ישנם מאבקים בלתי פוסקים.
- בגדים ייצוגים
– הבגד הייצוגי מופיע שלוש פעמים, כולם בלבן: בגדי הטניס של פוגרה, שמלת הכלולות וההינומה, חלוק הספרים של חפץ. הבגד הייצוגי אינו מופיע בזמן או במקום המתאים.
- פוגרה בבגדי טניס במועדון לילה וכשהיא נחה בבית הוריה.
- חפץ בחלוק הספרים מתחזה לספר באירוע התלתל. חפץ לובש את החלוק גם בבית הקפה ובתמונת הסיום.
- פוגרה לא לובשת את השמלה. שוקרא נושא אותה ואומר: “שמלת כלבה..שמלת משרתת..” השמלה היא הכל אך לא שמלת הכלה.
- כיסוי ראש
–
- אדש ברדש מוזמן לחבוש “כובע שובבי” – הוא חובש את הכובע למרות חשש: “מי יודע אם זה לא יזיק לי לשיער?” אדש ברדש אוזר אומץ ולו רגעי.
- פוגרה מופיעה בכובע טייסים – פוגרה מבקשת להגביה עוף – להמריא מעל עולם.
- טיגליך חובש כובע שבסופו של דבר עף ונרמס.
- חפץ מביא לפוגרה מתנת חתונה – כובע קוף, היא דורשת ממנו לשים על ראשו שולחן.
- חנה חובשת כובע טבחים בבואה לטקס ההתאבדות.
- משמעות הכובע
: ריבוי הכובעים מבהיר כי הכובע אינו רק דבר חזותי אלא הוא מהווה ייצוג לאדם החובש אותו.האנלוגיה – אדם כובע: מובעת בפירוש בקטע הבא – טיגליך שואל את פוגרה: “…לי למשלהפלת כוסע ורמסת אותו ואילו לחפץ, גם עם כובע על הראש וגם עם כובע ביד, לא הפלת כלום. וזה הרי דבר שלא ייתכן.” על כך עונה פוגרה “…אז כובע אתם רוצים שאפיל? טיפשים כמוכם, הרי איש שלם אני מפילה הערב מהגג”.
הזיהוי של הלבוש עם האדם מעוצב בתמונה 16 בצורה כוללת – הכותונת והכובע של כלמנסע משמשים את טיגליך והוא מתחפש לאישתו. טיגליך הופך לשתי דמויות במקביל, הוא זקוק תמידית לבת זוג למשחקי חפץ וכן ליריב נגד עצמו.
כלמנסע גם היא נוטלת מטיגליך את זהותו – היא לובשת את בגדיו. חילופי הלבוש הם חילופי זהות וטשטוש מיניות.
מוטיב הבגד – האדם אינו אדם. בין אם תתבונן בו מבחוץ ובין אם תתבונן בו מבפנים תווכח כי אין הבדל בין הלובש והלבוש.
סיכום:
האם פוגרה תשאר רעננה ואיתנה, או שתעשה בבואה מדוייקת של אימה?
אולי את מקומה של פוגרה יתפסו פוגרות אחרות?
האם השידוך בין אדש ברדש לחנה יצליח?
כל התשובות יובילו לאותה נק’: חוסר טעם וחוסר משמעות. אותו חידלון קיים בחייהן ובמותן של הדמויות, בהצלחתן ובכשלונן. אין הבדל בין חפץ החי (שחייו אינם חיים) ובין חפץ המת. אין שוני בבדידותם ובעליבותן של חנה ואדש הרווקים או הנשואים.
“חפץ” הוא לא מחזה של עלילה, הוא מראה התפתחות מ”כלום” ל”כלום” – מחיים חסרי טעם למוות חסר טעם.
/ מאת חנוך לווין
תיאטרון האבסורד אינו מגלה מחוייבות חברתית-פוליטית.
המחזה הוא טרגי-קומי. המחזה מסתיים בחתונה ולוויה במקביל: הוא משלב צחוק וזעזוע כאחד. האמצעים האומנותיים במחזה:
פריטי לבוש
האם יש מקום לשאלה מה היה קורה אילו חפץ היה ממשיך לחיות?
