ב. השיחה בניהן היא שיחה קטועה. כאשר אחת מדברת השנייה לא נותנת לה לסיים משפט וקוטעת אותה
“אם אומר לך את ה-“, “שמתי אותה בדיוק-“, הבטחת לי בהן-“

ג. ערבוב דברים חשובים עם נושאים טפלים- נושא חשוב כמו מצבו הנפשי של סימור עם נושאטפל כמו השיחה על המעיל של מוריאל, על שמלת הערב הירוקה.

2.מאוחר יותר האם שואלת את מוריאל מי נהג ומזדעדעת ששומעת כי הוא נהג.
“הוא נהג? מוריאל, הבטחת לי בהן-“, ולמרות שמוריאל עונה לה כי אין לה מה לדאוג ושהוא נהג כמו שצריך החשש של האם לא נגמר והיא ממשיכה לחקור בדאגה-“הוא לא ניסה שוב משהו מהשטויות האלה עם העצים?”
החשש שממשיך להתקיים אצל האם, אפילו אחרי שקיבלה תשובה, גורם לנו לחשוב כי בוודאי יש לה סיבה לדאגה.

3.האם מתעסקת בדבר שולי לכאורה כמו איך סימור מכנה את מוריאל ונותנת לו חשיבות גדולה יותר ממה שבדר”כ מקדישים לנושא כזה
“הוא ממשיך לקרוא לך בשם האיום הזה?… מוריאל, אני רוצה לדעת”
התעסקות האם בדבר טפל כמו כינוי, גורם לתהות מדוע היא מוטרדת בדבר כה שולי. היא גורמת לקורא לחשוב כי אותו אדם באמת מסוכן עד שאפילו בדבר שולי כמו הענקת כינוי או דברים קטנים ולא חשובים אחרים, הוא מסוגל לפגוע.

4.הסופר לא מסתפק רק ברמזים כדי לגרום לנו לחשוש מפני סימור, הוא עושה זאת גם בגלוי בדברי האם- “הפסיכיאטר אמר באופן ברור שיש חשש גדול מאוד שסימור עלול לאבד לגמרי את השליטה על עצמו” ומשפטים דומים במהלך הסיפור.
יפה!!
5. סימור מוצג כאדם חסר סבלנות לגבי הסביבה ומתבודד, הן במשפטים שלו והן במשפטים של הסובבים אותו עליו:
*מוריאל: “את מכירה את סימור, הוא לא רוצה שחבורה של מטומטמים יעמדו ויסתכלו על כתובת הקעקע שלו”
*כאשר סימור עולה במעלית חזרה לחדר הוא מתנהג בגסות כלפי האישה שנמצאת איתו במעלית והוא שואל אותה ישירות: “אם את רוצה להסתכל על הרגליים שלי אז תגידי, אבל את תגניבי מבטים מחורבנים.”
ולאחר מכן רטן: “יש לי רגלים נורמאליות ואני לא רואה שום סיבה מחורבנת שמישהו יתקע בהם עיניים”.
משפטים אלו גורמים לנו תפוס את סימור כאדם המזלזל בסביבה (הוא מכנה אותם מטומטמים) וחסר סבלנות. הדבר גורם לנו לחשוש ממנו, כמו שבחיים האמיתיים שבהם אנחנו נרתעים מאנשים שמתנהגים בצורה מזלזלת, חסרת סבלנות ובלתי נעימה.

6. כאשר האם מציגה את סימור כאדם המסוכן לזולת, מוריאל מבטלת חששות אלו “אמא, אני לא פוחדת מסימור” אך בצורה בלתי משכנעת לחלוטין, משום שהרי גם היא מתייעצת עם פסיכיאטר בבית המלון.
יפה!!

7. בתחילת החלק השני סיביל מוצגת כילדה קטנה, ומהרושם שקיבלנו על סימור בחלק הראשון (לא נורמלי, אדם מסוכן שיש לחשוש ממנו) אנחנו נרתעים וחוששים לגורלה של סיביל כאשר קוראים כי הם נפגשים ומדברים.
המשפטים בשיחתם מוסיפים לחשש שמא סימור יפגע בילדה או יעשה לה משהו רע-
*סימור מחמיא לה על הבגד ים ואומר שהוא אוהב בגד ים בצבע כחול. כשסיביל מתקנת אותו ועונה שזהו בגד ים צהוב, הוא מבקש ממנה: “תתקרבי קצת”.
*כשסימור וסיביל מדברים על שרון, עוד ילדה קטנה, סימור אומר “שרון ליפשוץ, איך השם הזה צץ, מערב זיכרון ותשוקה” זה גורם לנו לחשוב אולי הוא נמשך לילדות קטנות, ולחשוש אולי הוא אף יפגע בהן.
*בהמשך סיביל אף שואלת אותו ישירות אם הוא אוהב את שרון, והוא עונה שכן.
*סימור נושק לקימור כף רגלה של סיביל, דבר שאף הוא נראה תמוהה,שום אדם בוגר לא נושק לרגל ילדה שבסה”כ מתארחת איתו באותו מלון.

ב.
במהלך הסיפור הסופר משתמש ברמזים מתרימים לגבי סיור למאוחר יותר מתגלים כרמזים מטעים. הסיבות לשימוש ברמזים מטעים נבעו מהסיבות הבאות:
1. הרמזים המטעים יצרו מתח בקרב הקורא, הוא ממשיך לקרוא בעניין רב, מצפה להתפתחויות. האם הוא יפגע בילדה הקטנה? האם הוא יפגע באשתו? מדוע מוריאל נשארת איתו אם הוא אדם מסוכן כ”כ? מה הוא כבר עשה שגורם לאימא של מוריאל להירתע ממנו כ”כ?
לשאלות אלו מקווה הקורא למצוא תשובות בכתוב בה, להישאר במתח ולחכות לבאות.
2. הסופר גורם לנו לקבוע דעה על סימור מנקודת המבט של המבוגרים- בעזרת הרמזים המטעים הוא גורם לנו לראות אותו כטיפוס שלילי, חסר נימוסים, מתבודד, משונה. בעזרת הרמזים המטעים הללו אנחנו נגררים לתוך דעת עולם המבוגרים על סימור ובסוף, כאשר אנו מבינים כי סימור בעצם היה הנרדף ע”י העולם המנוכר,עולם המבוגרים שלא הבין אותו, שלא נתן לו מנוחה, ששפט אותו על כל דבר וראה בו אדם לא שפוי (כמו מקרה האישה במעלית שעזבה את המעלית משום שחשבה שסימור לא נורמלי),
אנחנו מתחילים לשפוט גם את עצמנו, כי בעצם נהגנו בדיוק כמו המבוגרים בסיפור כלפי סימור.
הסופר גורם לנו בעצם לפקוח את העיניים, מלמד אותנו לא להיות משוחדים, ללמוד לשפוט אדם רק בזכות מעשיו ולא לפי התרשמות מאנשים אחרים.
יפה!!

3.
א. תפיסת העולם של סימור מזדהה עולם הילדות. זהו עולם רוחני ועמוק שמתואר בסיפור ע”י הצבע הכחול. עולמו מאפשר לראות את הסמוי מהעין ומתקיים בו התום והיושר הפנימי.
הוא מתחבר אל הילדות הקטנות, שחולקות איתו את עולמו הפנימי. למרות שגם הן מתבגרות עם הזמן, דבר שמראה בגד הים הצהוב של סיביל, מכיוון שהצהוב מסמל את עולם המבוגרים. סימור רואה את בגד הים שלה ככחול מפני שהיא עדיין חלק מהעולם הכחול ולבגד הים העשוי מ-2 חלקים ולצבעו הצהוב היא תתאים רק עוד מספר שנים.
בגלל הזדהותו עם עולם הילדות הכחול הוא מנגן בחדר האוקינוס, ומעדיף לעשות זאת עם שרון ליפשוץ שצעירה יותר.
הוא מסתייג מכל דבר הקשור לעולם המבוגרים החומרני, הרדוד והשטחי ומהצבע הצהוב המתאר אותו, מפני שהוא מרגיש קטן, חלש וחסר אונים מול עולם המבוגרים.
הוא אף מרגיש כי עולם המבוגרים רודף אותו מפני שהוא יוצא דופן והם לא מסוגלים להבין את עולמו הפנימי והרוחני, עולם המבוגרים שולל ומנכר כלפי מי ששונה מהכלל. את הרגשה זו מתארים 3 הסיפורים הקטנים המתוארים בסיפור:
כשאתן מציגות את הסיפורים, עליכן לספר אותם במדויק ואחר כך להסביר את המשמעות שלהם…
1. כושי סמבו הקטן שאיתו מזדהה סימור שנרדף ע”י הנמרים שמסמלים את עולם המבוגרים הרבים והחזקים שרודפים אחרי כושי סמבו שהוא יחיד וחלש.
2. הסיפור על הכלב שאיתו מזדהה סימור כאשר הילדים מציקים לו. הילדים בסיפור מסמלים את המבוגרים המציקים לחלש מהם ולחריג.
3. הסיפור על דגי הבננה שמתאר את הדגים, שהם בעצם החיילים שנראים בהתחלה ככל הדגים ואז הם נכנסים לחור ,שהוא המלחמה, שם הם אוכלים המון בננות ואלו מסמלות את ההרג הרב ומקבלים קדחת בננות, שזהו הלם הקרב שנוצר אצל סימור וחיילים רבים.
הדרך היחידה של דגי הבננה לצאת מהחור הוא המוות, מה שאומר כי הפתרון היחידי בעיני סימור למצב שבו הוא נמצא הוא המוות, לכן הוא מתאבד בסוף הסיפור.
בגלל החשש מפני עולם המבוגרים סימור מעדיף את האוקיינוס על פני
המלון, מסתיר את גופו בחלוק מפני השמש הצהובה.

ב. דרכי העיצוב שבהם משתמש הסופר על מנת לעצב את תפיסת עולמו של סימור הם:
1. השימוש בצבע, שלפיו העולם מתחלק לצהוב שמסמל את עולם המבוגרים, ולכחול, שמסמל את עולם הילדות, הרוחני, הפנימי, התמים והישר, עולמו של סימור.
2. 3 הסיפורים הקטנים שמועלים במהלך שיחתם של סימור וסיביל. אלו 3 סיפורים שבשלושתם הדמויות המרכזיות מסמלות את סימור עצמו ואת הפחד והאיום שהוא חש מפני עולם המבוגרים שמתארים הרודפים או המתעללים.
סיביל ששומעת את הסיפורים, לא מבינה את המשמעות ומבינה את הסיפורים כפשוטם, אולם היא עדיין משתתפת בסבלם של הגיבורים ובכך גם בסבלו של סימור.
3. שמות הדמויות: שמו של סימור, שפירושו לראות יותר, מראה את
יכולתו לראות את העולם הפנימי ולא החיצוני ואת היותו אדם רוחני.
שם משפחתו Glass שפירושו זכוכית, מאפיין אותו כאדם שביר, עדין ושקוף המתקשה לעמוד בפני הקשיים שבעולם המאיים.
פירוש נוסף לשם משפחתו הוא משקפיים מיוחדים, כלומר הוא בעל זווית ראייה מיוחדת על העולם. – רואה את הפנימיות של הדברים, שלא כמו עולם המבוגרים שרואה את החיצוני והשטחי…
שמה של סיביל, שפירושו בנצרות את הסיבילות המנבאות את הגאולה – לא ! הן ניבאו את מותו של ישו!!!! ובואו של ישו, מראה מדוע סימור רואה בה את הנבואה של גאולתו באמצעות התאבדות.
4. מוטיב הרגל מופיע פעמים רבות בחלקו השני של הסיפור. הרגליים נתפסות כסמל יציבות וקשר אל המציאות ולפיכך אל “העולם הצהוב”, לכן ריצתה של סיביל ממחישה לנו את יכולתה להשתלב בעולם זה, למרות שבמהלך הריצה היא הורסת 2 אלמנטים המייצגים את “העולם הצהוב”- הורסת את הארמון ודורכת על המזרון שמשמש משען לסימור.
הנקודה שלא נוגעת באדמה היא קימרון הרגל והיא בעצם הנקודה הכחולה של סיביל ולכן סימור נושק לה שם.
הוא אוחז בקרסוליה על מנת להגן עליה מפני סכנת החיים שטומן לה האוקיינוס שהוא ההפך מהמציאות של העולם הצהוב.
לבסוף משתלטת הפארנויה של סימור ביחס לעולם החיצון עליו והוא בא בטענות לאישה במעלית שמייצגת בעיניו את עולם זה.
הוא אומר לה בכעס שיש לו 2 רגליים נורמליות, מפני שרגליים מסמלות יציבות נפשית והוא מרגיש שהעולם החיצון רואה בו אדם מעורער נפית ולא נורמלי. טענה זו גוררת יחס כזה מצד האישה שחוששת מפניו ודורשת לצאת מהמעלית, מפני שהיא חושבת שהוא מטורף.