הציר המרכזי של הנושא: התעוררות הלאומיות הערבית ובעקבותיה השינוי במדיניות הבריטית והשפעותיה על היישוב היהודי בארץ ישראל על רקע הנסיבות הבינלאומיות של המחצית השניה של שנות השלושים.

לוח זמנים-
א. אפריל 36 – אוקטובר 36 –שביתה כללית, טרור כלפי יהודים ובריטים, לראשונה מעורבות מדינות ערב בסכסוך.
ב. אוקטובר 36 – ספטמבר 37 –שלב המעבר, דיוני ועידת פיל, המשך החרם על הישוב ודחיית המלצות הועידה.
ג. ספטמבר 37 – ספטמבר 39 –תקופת המרד. האלים בבריטים, יד קשה של בריטניה כלפי המורדים בדיכוי המרד, עם זאת חיפוש פתרון מדיני בשיתוף מדינות ערב.

במעגל הבינלאומי

עלייתן של המדינות הפשיסטיות
הצלחת המדיניות התוקפנית על רקע מדיניות הפיוס, חדירת השפעה איטלקית למזרח התיכון ותעמולה איטלקית אנטי בריטית התומכת בשאיפות הלאומיות של הערבים באזור ושל הפלסטינים בארץ ישראל. התמיכה האיטלקית בעיקר תבוא לידי ביטוי בהסברה ובסיוע כלכלי.

עליית הנאצים בגרמניה:
עם עליית הנאצים בגרמניה ב1933- , עלו לארץ עולים יהודים שהגיעו מאירופה שהביאו עימם מנהגים שנראו בעיני הערבים כבושה (כמו לבוש, מנהגים שסיכנו את התרבות הערבית המסורתית ועוד). הערבים בארץ מיהרו להשתמש באידיאולוגיה הנאצית לצרכים שלהם. הנאציזם יצא נגד בריטניה וצרפת הדמוקרטיות שנתפסו כאויבות של הערבים. אופי התנועה הנאצית שבראשה עמד מנהיג חזק מצא חן בעיני הערבים. התעמולה הנאצית חדרה לציבור הערבי גם ע”י היישוב הגרמני שחי בארץ.

במעגל הערבי אזורי-

המאורעות במצריים ובסוריה:
הלאומניים המצריים ניצלו את גילויי חולשתה של בריטניה בעקבות כיבוש אתיופיה ע”י איטליה ופתחו במעשי אלימות נגד הבריטים במצרים. לאחר מס’ חודשי מאבק הצליחה מפלגת “הוואפד” לעלות ולהחזיר את החוקה על כנה. ממשלת הוואפד חותמת על חוזה עם בריטניה והמצרים זוכים לעצמאות גדולה יותר (אם כי לא מלאה). בסוריה פתחו הלאומניים ב1935- במאבק אלים נגד השלטון המנדטורי הצרפתי בדרישה לעצמאות ואיחוד כל חלקי סוריה במדינה אחת. לאחר 50 ימי שביתה, שמלווה במהומות והפגנות, הסכימו הצרפתים לפתוח במו”מ על חתימת חוזה שבעקבותיו זכו הסורים לעצמאות גדולה יותר. המאורעות הללו שימשו מקור עידוד לערביי א”י שניסו לחקות את הלאומניים במצרים ובסוריה בדרך מאבקם. ערביי מצרים, סוריה ולבנון בדרך לעצמאות, דבר שמעודד את ערביי ארץ ישראל להיאבק למען עצמאותם.

במעגל הארץ ישראלי-

העלייה ה5- כגורם למתיחות:
בין השנים 1936-1939 עלו לארץ במסגרת העלייה החמישית 164,000 עולים חוקיים ואליהם נוספו אלפי עולים בלתי לגאליים שעלו ללא רשיונות עלייה. זאת הייתה הפעם הראשונה שהציונות והיישוב היהודי בארץ נתנו תשובה מעשית ליהודים שנקלעו לצרה.

בעלייה החמישית עלו עולים מכל השכבות והסוגים (פועלים, בעלי מלאכה, בעלי הון שהשקיעו כספים בבנייה ותעשייה והקמת יישוב ובחקלאות). ב1936- התקרב מס’ היהודים ל400,000- וחלקם בכלל האוכלוסייה שחיה בארץ היה 31%. היהודים ראו בעלייה דרך להקמת מדינה. הם אמרו: ביטחוננו במספרנו”. העלייה הזו עוררה פחד ורוגז ביישוב הערבי מהסיבות הבאות:
א. הערבים פחדו מפני אפשרות להיווצרות רוב יהודי בארץ.
ב. הפועל היהודי נתפס כגוזל לחמם של הערבים ובעיתונות הערבית התפרסמו ידיעות על נישול ערבים ע”י יהודים ממקום עבודתם.
ג. קרוב ל70%- מהאוכלוסייה הערבית בא”י גרה בכפרים ולכן לרכישת הקרקעות ע”י המוסדות הציוניים הייתה השפעה מרחיקת לכת על הערבים. הפלאח הערבי היה קשור אל הקרקע ולכן הוא ראה בקניית הקרקע ע”י יהודים גזילת אדמותיו. הפלאחים הערביים לא הבינו כי בעלי הקרקעות מכרו קרקעות ליהודים במחירים גבוהים והעיתונות הערבית הוקיעה כבוגדים את כל מוכרי הקרקעות הערביים.

התנועה הלאומית הערבית:
מאורעות תרפ”ט חיזקו את מעמדו של המופת’י הירושלמי חאג’ אמין אלחוסייני שהופך להיות המנהיג ודוברם של הערבים בארץ. הוא חיפש דרכים להפוך את בעיית א”י לבעיה כלל ערבית ומוסלמית בין לאומית. מיד לאחר המאורעות הפיצו העיתונים הערביים הסתה נגד הציונות שעוררה את הלאומיות הפלשתינאית. בקרב התנועה הערבית החל להתבלט גורם נוסף שנקרא “השבאב” (הצעירים) שכוחם הולך וגדל. גורם זה כלל צעירים ובוגרים עד גיל 40. אלו היו קיצוניים לאומיים. הועד הופעל הערבי נקט במדיניות אנטי-ציונית. אלו ראו בציונות גורם שמפריע לשלום ולהבנה בין אנגליה לערבים. איגרת מקדונלד הביאה רבים מבני התנועה הלאומית הערבית להבין שהאנגלים עומדים בדרכם. ב1932- קמה מפלגת “האסתקלאל” ע”י התנועה הלאומית הערבית וזאת הכריזה בגלוי על דרישתה לעצמאות מלאה של פלשתינה הערבית. כמו כן היא מכריזה על עמדה עוינת כלפי השלטון הבריטי.
התפתחותו המואצת של הבית הלאומי בעקבות העלייה החמישית, והתעוררות לאומית בקרב ערביי ארץ ישראל שבאה לידי ביטוי בהתחזקות מעמדו של המופתי והנהגתו, תסיסה אנטי בריטית מראשית שנות השלושים שבאה לידי ביטוי בפעולות נגד הצבא הבריטי שהבולטות בהם בהנהגתו של עז א-דין אל-קאסם, והתארגנות פוליטית שבאה לידי ביטוי בהקמת מפלגת האיסתיקלאל ב32- – מפלגה היוצאת מהמסגרות הארגוניות של משפחות מסורתיות ומארגנת בתוכה צעירים עירונים משכילים. כן מתאכזבים הערבים נוכח דחיית ההצעה של הקמת מועצה מחוקקת בארץ ישראל ע”י הפרלמנט הבריטי, ותפיסת מטען התחמושת בנמל יפו שהיה מיועד לישוב היהודי מלהיט את היצרים.

הצד הערבי-

דרכי המאבק של הערבים נגד היהודים:
בשלב הראשון של המרד: מטרת המורדים הייתה להרוס את התשתית הכלכלית של היישוב היהודי ולהרעיבו. המורדים החלו להצית באש רכוש פרטי בערים ובכפרים. שרפו יערות וגדעו עצי פרי בפרדסים. כמו כן המורדים שיבשו את הקשר בין היישובים תוך תקיפת כלי רכב יהודים ממארבים בצירים ראשיים כמו בציר יפו-ירושלים ובציר יפו-חיפה.
הערבים רצחו יהודים ללא הבחנה, הטילו פצצות על אוטובוסים, הניחו מוקשים במרכזי ערים והשתמשו במכוניות תופת.
באפריל 1936 פתחו הערבים במרד שכלל שרשרת מאורעות דמים. כנופיה מקומית בשכם ירתה לעבר מכונית שבה נסעו יהודים ושניים מנוסעי המכונית נהרגו. הלווית אחד ההרוגים בת”א התפתחה להפגנה המונית שהובילה להתנגשויות בין יהודים ושוטרים. חברי אצ”ל יצאו לפעולת נקם והרגו שני ערבים. ערבים החלו להתנפל על עוברי אורח יהודים בסכינים ובמקלות. במהלך התנפלות זו נהרגו 9 יהודים ונפצעו 60. בשכונות הסמוכות לת”א התנפלו הערבים על שכניהם היהודים, בזזו אותם והעלו רכוש באש. זה הביא לבריחת יהודים לת”א. כבר ביום השני למאורעות היו 16 הרוגים יהודים ועשרות פצועים.
עד 1936 נהרגו כשמונים יהודים וכ400- נפצעו.
בשלב הראשון של המאורעות נרצחו כ- 90 יהודים וכ 400- נפצעו.

חברי האגודות הפלשתינאיות החליטו לארגן שביתה כללית והפגנות על מנת להפגין אחדות מצד ערביי א”י. אגודות פלשתינאיות וועדות לאומיות ארגנו שביתה כללית והפגנות על מנת להפגין אחדות מצד ערביי ישראל, השביתה נמשכה עד אוקטובר 36, בעקבות התערבות מדינות ערב, הופסקה השביתה עם הקמת ועדת פיל.

בשלב השני של המרד: הכנופיות הערביות חזרו לבצע מעשי טרור, בעיקר בירושלים. ב1938- חלה הסלמה ומעשי הטרור גברו והתפשטו בכל חלקי הארץ. במסגרת מעשי הטרור הוטמנו פצצות בריכוזים יהודיים, בערים, הערבים התקיפו תחנות משטרה, שדדו נשק, שדדו בנקים, משרדי דואר, תקפו תחנות רכבת וערים רבות נשלטו בידי המורדים שצעדו חמושים ברחובות והטילו את מרותם על האוכלוסייה (ביפו, בשכם וכו’).
בקיץ 1938 רוב האזור ההררי היה נתון לשליטת המורדים ואלה קיבלו תמיכה ממדינות ערב, שהחליטו בכינוס בסוריה להיאבק בתוכנית החלוקה. במהלך התקיפות כנגד היהודים נהרגו 520 יהודים.

דרכי המאבק של הערבים נגד הבריטים:
בשלב הראשון של המרד-הערבים החלו לתקוף מוסדות בריטים ביפו (כמו תחנות משטרה). הם ירו בשוטרים ובחיילים בריטיים. המורדים הערביים השתלטו על העיר העתיקה ביפו ומשם יצאו לפעולות נגד הבריטים.

בשלב השני של המרד -הערבים רוצחים את לואיס אנדרוס, הנציב הבריטי של מחוז הגליל ב1937- ומחדשים את המרד הערבי. לאור הרצח יצאה מלונדון פקודה לאסור את חברי הוועד הערבי העליון ואת חברי המועצה המוסלמית העליונה, כולל את חאג’ אמין אלחוסייני. ולהגלותם לאיי סיישל שבאוקיינוס ההודי. כמו כן נאסר על החברים האחרים שלא נאסרו לחזור לארץ. הוועדות הלאומיות הוצאו אל מחוץ לחוק והחל מצוד אחר מנהיגיה הקצינים של התנועה הלאומית הפלשתינאית. אמין אלחוסייני הצליח לברוח מן הארץ.
פעולות אלו לא הצליחו למנוע את חידוש המרד ואת מקומה של ההנהגה הפלשתינאית שנאסרה והוגלתה מילאה הוועדה המרכזית שישבה בדמשק- הג’יאד הלאומי בפלשתין.

תגובות הערבים לתוכניות המדיניות שהעלו הבריטים בשנים אלה:עיקר התוכניות הבריטיות הן של ועדת פיל וועידת לונדון.
תגובות הערבים מתאפיינות בנקודות הבאות:
 שלילת הצעות מדיניות בריטיות.
 דרישות לביטול הצהרת בלפור, איסור עלייה והתיישבות יהודים.
 דרישה להכיר בלאומיות הערבית והקמת מדינה ערבית בארץ ישראל.
 התערבות מדינות ערב בסכסוך. אם בדרך של תווך או עזרה של ערבים במרד.
בתחילה סירבו הערבים להופיע בפני ועדת פיל, רק לאחר התערבות מלכי ערב נשלח מזכיר של הועד הערבי העליון, והמופתי והאחרים העידו בפני חברי הועדה. לאחר פרסום המסקנות דוחים הערבים את תוכנית החלוקה ודורשים את ארץ ישראל כמדינה ערבית בלבד. המופתי מוביל את ההתנגדות ומארגן התנגדות אלימה, חוסר נכונות לבדוק את תוכנית החלוקה, רוצה להתארגן בברית עם מדינות ערב ולהשפיע על מעצבי המדיניות הבריטית לטובת הערבים. מיד עם פרסום המסקנות מתחדש המרד הערבי בצורה אלימה הרבה יותר, פרט לפעולות קודמות פוגעים הערבים במתקנים צבאיים בריטיים ונסיונות חבלה בקו צינור הנפט. הבריטים מפעילים בתי דין מהירים נגד הערבים, מגלים את ההנהגה לדמשק, המרד בהדרגה שוקע למלחמת אזרחים, בשנת 39 הוא דועך.

הצד הבריטי:

הפעולות שננקטו ע”י הבריטים לדיכוי המרד
בראשית המאורעות התגובה הבריטית הייתה פושרת, הנציב ארתור ווקופ נקט יד רכה כנגד המתפרעים, בתקווה שהדברים ירגיעו ומחשש שתגובה נוקשה בריטית תביא להסלמה באירועים. רק לאחר שהגיעו קאוקג’י ואנשיו הגיבו הבריטים ביד קשה ושלחו אוגדה של חיילים שרדפה אחרי הפורעים, כן נקטו במדיניות של ענישה קולקטיבית למי שנתן מחסה לפורעים, בעונשים קשים ובאמת אחרי שלושה שבועות ירד הטרור ופוזרו הכנופיות. קאוקג’י קבל אישור מהנציב לעבור לעבר הירדן, והכפריים סרבו לשתף פעולה עם הפורעים.
לאחר פרוץ המרד אחרי פרסום מסקנות ועדת פיל הבריטים מחישים תגבורת צבאית לארץ נוקטים יד קשה כלפי המורדים שמתבטאת בעונשים, פסקי דין מהירים, הגליות והוצאות להורג.
הבריטים נעזרו בישוב היהודי מבחינה צבאית וכלכלית דבר שהתבטא בגיוס היהודים לכוחות שיטור – הנוטרים ומשטרת הישובים העבריים ובהקמת פלוגות הלילה של וינגייט. הקמת גדר הצפון ומבצרי טיגרט.

תכניות מדיניות:
על רקע המרד הערבי ומצבה הבינלאומי של בריטניה בסוף שנות השלושים מחפשת בריטניה פתרון מדיני לשאלת ארץ ישראל. הדבר מתבטא באינטנסיביות של הקמות וועדות ובספר הלבן של מקדונלד.
ועדת פיל-
החלה בעבודתה בנובמבר 36 ופרסמה את מסקנותיה ביולי 37. ועדה מלכותית בראשות הלורד ו.ה. פיל שהיה בעבר השר הבריטי לענייני הודו. מטרת הועדה הייתה לבדוק את הגורמים לפרוץ המאורעות, לבחון את המדיניות הבריטית ולהציע פתרון. בוועדה הייתה החשובה מבין הוועדות לענייני א”י הלורד פיל רצה לרדת לעומקו של הסכסוך הישראלי ערבי ולמצוא פתרון. הועדה שמעה עדויות רבות מכל הצדדים המעורבים וכל הזרמים הפוליטיים ובכל אחד מהמחנות (למרות שהערבים התייחסו לועדה בזלזול והסכימו להעיד בפניה רק בעקבות לחץ). מסקנותיה:
 הסכסוך הוא בין “צדק לצדק”. שאיפות הלאומיות של שני העמים מתנגשות ואין סיכוי שיתחברו למדינה אחת.
 דרך שלטונה של בריטניה עד כה שהיתה מבוססת על ניסיונות פשרה ושילוב בין שני העמים למסגרת מדינית אחת נכשלו.
 לדעתם כל ניסיונות שתעשה בריטניה הם בגדר מתן תרופות הרגעה לאדם חולה ולא ריפוי המחלה.
 הפתרון המוצע סיום המנדט הבריטי על א”י וחלוקתה לשנים.
 המדינה היהודית כוללת 17% משטח א”י וכוללת את אזורי החוף מבאר טוביה בדרום עד ראש הנקרה בצפון, את עמק יזרעאל, רובו של עמק בית שאן ואזור הגליל.
 המדינה הערבית כוללת את רוב שטח הארץ- הרי השומרון, הרי יהודה, השפלה הדרומית והנגב. בגלל שרוב השטח לא ראוי לעיבוד הציעה הועדה שהאזור יסופח לנסיכות עבר הירדן ובכל המרחב תוקם מדינה ערבית.
 הקמת מובלעת בריטית באזור ירושלים בית לחם ומסדרון שיכלול את שדה התעופה בלוד ונמל יפו (גם חיפה ונצרת, כנמל אילת ונמל עכו).
 בידי הבריטים ישארו סמכויות הפיקוח בשתי המדינות.
 תקופת הביניים עד יישום החלוקה יורשו היהודים לרכוש קרקעות רק בשטח מדינתם העתידית ומספר העולים יעמוד על 12,000 בשנה למשך חמש שנים לפי כושר הקליטה של המדינה היהודית.

משנתפרסמה התוכנית זכתה לביקורת ולהתנגדות, גם מצד מדינאים בריטים וגם מהצד הערבי שפותח במרד הערבי בא”י. בריטניה מחליטה לגנוז את תוכנית החלוקה והפתרון בשליחת ועדה טכנית לא”י- וועדת וודהד שמגיעה לארץ באפריל 38 ומסקנותיה שתוכנית חלוקה אינה אפשרית ומציעה שהבריטים ימשיכו לשלוט ברוב הארץ והמדינה היהודית תצומצם לשטח במישור החוף שבין תל-אביב לעתלית. בין חברי הועדה היתה מחלוקת שפתרון שלשהו לא היה מעשי ולכן בריטניה מנסה למצוא פתרון בהסכם מדיני יהודי ערבי ומחליטה על כינוס ועידה משותפת של כל הצדדים בלונדון. בפברואר 39 מתכנסת ועידת סנט. ג’ימס. למרות שהדיונים אמורים להתקיים במשא ומתן ישיר בין הצדדים (ועידת השולחן העגול) הדיונים התקיימו עם כל צד בנפרד משום שהערבים לא היו מוכנים לשבת בשולחן אחד עם היהודים. בדיוני הועידה לא הגיעו לשום הסכמה כל הצעה נדחתה על ידי שני הצדדים. במרץ 39 ננעלית הועידה ללא תוצאות.
לבריטניה חשובה תמיכת הערבים על רקע ההתרחשויות הבינלאומיות ועל רקע זה מתפרסם

הספר הלבן של מקדונלד במאי 39 שעיקרי סעיפיו היו:
 א”י לא יכולה להיות שייכת לערבים או ליהודים.
 הפתרון, הקמת מדינה פלסטינית שתהיה שייכת לתושבי הארץ הערבים והיהודים.
 המדינה תקום תוך עשר שנים שבמהלכן בריטניה תמשיך לשלוט בארץ.
 מכסת העלייה היהודית בחמש השנים הקרובות תעמוד על סך 75,000 נפש (וגם זאת מתוך התחשבות במצב היהודים באירופה). מעבר למכסה זו תותר עלייה בהסכמת הערבים.
 תוגבל רכישת קרקעות על ידי יהודים.
ספר שכונה בפי היהודים “ספר המעל” היה בגדר שינוי מוחלט של המדיניות הבריטית שראשיתה בהצהרת בלפור והשלמת הנסיגה ההדרגתית ממדיניות הפרו-ציונות.

הצד היהודי-

הערכות הישוב בתחום הכלכלה:
מגמת הערבים בשביתה הכללית היתה לחנוק את המשק היהודי: להראות כי המשק היהודי תלוי
בהם הן מבחינת פועלים והן מבחינת תוצרת, לגרום לאבטלה במשק היהודי, להחרים יהודים למנוע יבוא ויצוא ובכך למנוע את התפתחותו של הבית הלאומי.
אמנם כשפרצה השביתה, המשק היהודי היה בבעיה כי היה תלוי בפועלים ובתוצרת הערבית. אולם, בטווח הארוך הישוב היהודי הרוויח מבחינה כלכלית בכך שהפתרונות שמצא הפכו את המשק היהודי לא תלוי בערבי:
 את העובדים הערבים בקטיף החליפו עובדים יהודים.
 הדבר פתר את בעיות האבטלה שהיו (אומנם מעטות) במשק היהודי.
 לחקלאות היהודית לא היתה תחרות של המוצרים הערבים, התוצרת נמכרה ללא תחרות.
 התבסס ענף הפלחה, המטעים והתפתחו ענפים חקלאיים חדשים: ירקות, בשק ביצים וכו’.
 בעיר גדל אחוז המועסקים בבניין ובתחבורה במקום העובדים הערבים.
 בבניה למשל החל “סולל בונה” להקים מחצבות ליצור חצץ מה שהיה קודם באספקה ערבית.
 הוקם נמל תל-אביב בעקבות סגירת נמל יפו באישור הבריטים.
 יהודים הועסקו בבניית גדר הצפון ע”י הבריטים.
לסיכום: בתחום הכלכלי השביתה נכשלה, והערבים נפגעו ממנה. הישוב היהודי התחזק והתבסס מבחינה כלכלית, דבר שבסס את הישוב לקראת המדינה בדרך.

הערכות הישוב בתחום ההתיישבות:
תפיסת ההתיישבות היהודית בעקבות המאורעות והמרד הערבי משתנים. אם אחרי מאורעות 29 הוקמו ישובים בכל מקום בו נרכשה אדמה במגמה לפיזור ההתיישבות היהודית. הרי בעקבות ההתנכלות לישובים יהודים ע”י הערבים, ובעקבות מסקנות ועדת פיל (שכללו המלצה לסיום המנדט וחלוקת הארץ לשתי מדינות), נודעת מעתה חשיבות להתיישבות היהודית משתי בחינות:
 מקום הישובים.
 פריסתם הגיאוגרפית.
כלומר,תפיסת ההתיישבות היא אסטרטגית מדינית: יש להקים ישובים במקום שרוצים שיכללו במדינה העתידית ובמקומות אסטרטגים שייצרו רצף התיישבותי.
יישובי “חומה ומגדל” (בשנות המרד הערבי הועלו על הקרקע 52 ישובים) שהוקמו החל משנת 36 ענו על התפיסות הללו. אופן הקמת הישובים נתן מענה לחשש מפני מתקפה ערבית, וכן פריסת הישובים במאמץ להבטיח את גבול הצפון והמזרח (חניתה, אילון, שבי-ציון, עין גב, שער הגולן, מסדה, דן ודפנה) פריצה לעמק בית שאן על מנת ליצור רצף התיישבותי בין יישובי בקעת כנרות לעמק יזרעאל (תל-עמל, טירת צבי, כפר רופין, שדה אליהו, מעוז חיים, נווה איתן, מסילות, ניר דוד, שדה נחום ובית יוסף). כן הוקמו ישובים כדי לשמור על דרכי התחבורה (כמו דליה ועין השופט בהרי מנשה, או מעלה החמישה בדרך ירושלים). וכן בשומרון ובדרום (צור משה, גאולים, בית יהושוע, תל יצחק ושדה ורבורג).
לסיכום: מפת ההתיישבות תקבע לעתיד את גבולותיה של א”י ואת גורל השליטה על הדרכים. בשנת 39 מתום המאורעות עלו 21 ישובים על הקרקע ותנופת ההתיישבות הורחבה לכיוון הנגב. במפעל ההתיישבות לקחו חלק כל הזרמים בתנועה הציונית מהשומר הצעיר, דרך התנועה הרביזיוניסטית, הקיבוץ הפרטי ואנשים פרטיים.

פעולות הישוב היהודי בתחום הבטחון:
פעולות לגליות ובלתי לגליות.
פעולות לגליות- הפגיעה בישובים וביהודים גרמה לשיתוף פעולה בתחום הביטחוני עם הבריטים. הבריטים היו מוכנים לגייס יהודים לכוחות השיטור לחסוך בכוח צבאי בריטי וליהודים זו היתה הזדמנות לקבל הכשרה ולשאת נשק באופן חוקי. במסגרת זו הוקמו:
 הנוטרים- כבר במאי 36 גויסו למשטרה, מספרם הגיע לכ3000- איש.
 משטרת הישובים העבריים- ב39- מכירים השלטונות הבריטים בחיל הנוטרים בעיקר בישובים החקלאיים כחטיבה קבועה שמחולקת לעשרה אזורים (מקביל לאזורים של ההגנה) בכל אזור מותר לגייס אנשי מילואים. משטרת הישובים העבריים מנתה כ15,000- איש.
 פלוגות הלילה המיוחדות- של צ’רלס וינגייט שהיה קצין מודיעין בריטי פרו-ציוני שהכשיר ואימן כוח משותף של בריטים ויהודים והכשירם כיחידות קומנדו שפשטו על הישובים הערבים ופגעו בכנופיות וסייעו בהגנה על קו צינור הנפט בצפון.

 מבצרי טיגרט- תחנות משטרה בריטיות שהוקמו בארץ ותפקידם לשמש כמבצרים מפני הכנופיות ובניית גדר בגבול הצפון נעשתה בשיתוף פעולה עם היהודים.
פעולות בלתי לגליות- עד למאורעות נקטה ההגנה במדיניות של שמירה מתוך הישובים, דבר שלא היה יעיל. מתחילה להתפתח תפיסה של “יציאה מחוץ לגדר” למארבים והתקפות כדי למנוע התנכלויות לישובים זו היתה התפיסה שהביטוי לה בהקמתה:
 הנודדת- בהנהגתו של יצחק שדה שהפעיל מדיניות אקטיבית של פלוגה שערכה סיורים ליליים על צירי תנועה ותקפה ערבים.
 פלוגות השדה- הוקמו ב37- והיו הרחבה ושיפור של “הנודדת”. בראשן הופקד יצחק שדה, היו מפוזרות בכל הארץ וכפופים למפקדה הארצית של ההגנה. הן נחשבו לסיירת המובחרת של ההגנה, פעלו עד סוף 39. כשהסתיים המרד הערבי הן פורקו. חשיבותם שבאימונים שעברו חבריהם שכללו התמצאות, ניווט, לוחמת לילה וכו’.
לסיכום: מבחינה ביטחונית חייבו מאורעות השנים 36-39 את היישוב להיערך מחדש עם מערך הגנה. הטרור הוכיח כי הארגון לא היה מסוגל לספק לישובים הגנה יעילה, ולכן חלו בו שינויים ארגוניים וחל שינוי בתפיסת הביטחון. מספר חברי ההגנה גדל, נוספו תקציבים מטעם המוסדות, הוחל ברכש וביצור עצמי של כלי נשק, הישובים בוצרו והדרכים אליהם שופרו. גם המערך הארגוני השתפר, ההגנה עברה מארגון שפעל ברמת הישוב היחיד להתארגנות אזורית שהתבססה על גושי ישובים (פלוגות הלילה למשל עמדו לרשות המפקדה הארצית ונשלחו למקומות שהיו צריכים הגנה). שתוף הפעולה עם הבריטים סייע באימון בהכשרה ובציוד כוחות המגן.

התגובות השונות בישוב היהודי לתוכניות המדיניות של הבריטים-

התגובות לתוכנית החלוקה של ועדת פיל- בישוב היו תגובות שונות. למרות ההכרה שקבלה הציונות בהצעה הבריטית להקים מדינה עברית היתה ביקורת על גבולות המדינה בטענה שלא יוכלו לקלוט את המוני היהודים, שכן תהיה בעיה להגן על גבולותיה. בין השוללים היו אנשי המפלגה הרביזיוניסטית שדרשו את א”י השלמה ודרשו שבריטניה תעמוד בהתחייבויותיה מהצהרת בלפור, חלק מאנשי מחנה הפועלים כמו כצנלסון וטבנקין שהיו מאנשי א”י השלמה, אנשי הציונות הדתית ומנגד גם אנשי “ברית שלום” שרצו להקים בארץ מדינה דו-לאומית. לעומתם תמכו בתוכנית החלוקה דוד בן-גוריון, חיים וייצמן וחוגים אחרים לדעתם יש הישג מדיני בקבלת המדינה למרות גבולותיה הצרים וזו אפשרות חד פעמית לפתור את בעיית הפליטים היהודים, הם גם ראו בתוכנית פתח לעתיד בו יקבלו שטחים גדולים יותר. בקונגרס הציוני העשרים שכונס ב37- דוחה אומנם התנועה הציונית את תוכנית החלוקה, אך התקבלה החלטה שהקונגרס מסמיך את הועד הפועל הציוני להתחיל במשא ומתן עם ממשלת בריטניה לברר את תנאי ההצעה בדבר הקמת המדינה היהודית.
בעקבות פרסום הספר הלבן של מקדונלד- תגובה של הלם מוחלט, במיוחד לאוד מצוקת יהודי אירופה, בישוב מתקבל הספר הלבן בפעולות מחאה, בהפגנות סוערות, התגברות מפעל ההתיישבות והעפלה (בחודש בו פורסם הספר הלבן הוקמו 12 ישובים) הקו המתון של וייצמן נדחה וגובר הקו של בן-גוריון שמייצג את הקו האקטיבי ביחס לבריטניה. לראשונה החל הישוב בפעילות אלימה נגד הבריטים.
ההעפלה- הבריטים הגבילו את מספר רשיונות העלייה לארץ ועל רקע מצוקת היהודים באירופה מתגברת בסוף שנות השלושים עלייה הבלתי לגלית (עלייה זו מתחילה עוד קודם לכן). ההסתננות הבלתי חוקית בדרך יבשתית, תיירים שנשארו בארץ (משתתפי המכביה ב32- למשל) ובעיקר דרך הים. ב38- מוקם גם “המוסד לעלייה” שמארגן את ההעפלה (רכישת אניות, ארגון העולים באירופה והבאתם לארץ). עד מלחמת העולם השנייה עלו במסגרת זו כ20,500- מעפילים.

הוויכוח בשאלת דרכי התגובה כלפי התקפות הערבים (הבלגה או התקפה)-

כבר בראשית המאורעות לישוב היתה דילמה אם להבליג על הטרור הערבי ולסמוך על הצבא הבריטי שיגן על הישוב היהודי או להגיב על הטרור. עד לפרוץ המאורעות הישוב נקט בהבלגה. הטיעונים בעד ההבלגה:
 שיקול מדיני- להראות לבריטים שהישוב היהודי נאמן ושומר חוק לקבל רווח פוליטי בעתיד.
 שיקול פרקטי- כשהמוסדות יוכיחו שיכולים להטיל מרותם על אנשיהם ירוויחו משיתוף פעולה במישור הכלכלי והצבאי עם הבריטים.
 שיקול מוסרי ערכי- לא לפגוע בחפים מפשע. טיעון שיהיה בסיס לתפיסת “טוהר הנשק” בצה”ל.

הטיעונים נגד ההבלגה:
 הרתעה- להראות לערבים שדמנו לא הופקר ולהרתיע אותם מחידוש הטרור.
 נקמה- לנקום על הפגיעה בחפים מפשע.

 ז’בוטינסקי ואורי צבי גרינברג טענו שההבלגה היא חרפה לאומית, השפלת גאווה. לערבי מותר הכל וליהודי אפילו אסור לנוע בביתו בחופשיות.