חושים:
מבינת חושים שונים הכלב דומה לשאר משפחת הכלביים: חוש ריח מפותח מאוד, (יותר מזה של האדם). שבאמצעותו מזהה הכלב אנשים ועצמים דוממים, וכך הוא יכול לעקוב בעזרת חוש הריח אחרי בן-אדם. בעבר, עוד לפני שהכלב בוית ע”י האדם, הוא היה צד את טרפו בלהקות, אך את הציד היה מאתר בזכות חוש הריח המפותח שלו. הכלב יכול לבצע פעולות גששות מעולות בעזרת חוש הריח שלו.

גם חוש השמיעה של הכלב יותר מפותח מזה של האדם. הוא קולט צלילים בעלי תדירויות גבוהות מאוד (לכן השימוש במשרוקית “דמומה”).

הכלב לא מסוגל לראות צבעים, אלא רק כמה דרגות בהירויות. הוא רואה עצמים בתנועה יותר טוב מעצמים בתנוחה (לכן הוא לא רואה פרטים קטנים בעצמים דוממים).

חוש המישוש לא חשוב במיוחד אצל הכלב, והוא לא מרגיש כשנוגעים בקצות טלפיו, אך הוא מרגיש שנוגעים בעורו, ובאזור הפה (שהוא יותר רגיש).

חוש הטעם (כמו אצל שאר הכלביים) לא מפותח במיוחד, ולכן בלי לדעת הוא מסוגל לאכול בטעות אוכל רעיל או מזון מקולקל (לכן יש אנשים המאלפים את כלביהם לא לקחת מזון מאנשים זרים).

הדרך שבה מבטא הכלב את עצמו:
שפת הכלב היא נביחות, יללות ושאר קולות כאלה, המבטאים תחושות ורגשות, אך הוא לא יכול לבטא תהליכים או מושגים. הכלב מבטא את עצמו גם ע”י הבעת פנים, הפצת ריחות מגופו, השמעת קולות וכשכוש בזנבו.

תולדות הכלב:
עד כמה שידוע לנו, בעלי החיים הראשונים היו הכלבים. ביות זה הקדים באלפי שנים את הבקר. עקבותיו של הכלב הקדום הוא קלוש למדי. המאובן שמשמש כעדות הבטוחה לביות הכלב (לסת ובה שיניים אחדות) גילו לפני כ4,000- שנה. כלב זה היה לוויתם של חבורת בני-אדם מתקופת האבן שחיו במערות באזור עיראק של היום. המאובן נחשף בשנות ה50- ובהתחלה לא ידעו מה גילו ומה חשיבותו. העצם דמתה עד מאוד לכלבים בני ימינו, ולכן ארכיאולוגים טענו שזוהי עצם מתקופתנו, והכלב שהוא בעל העצם הגיע למערה ומת בה. בשנת 1974 כמה ארכיאולוגים החליטו לשוב ולבחון את המאובן. גילו של הממצא מעיראק הוא גם גילו של ממצא ארכיאולוגי אחר שעולה משום שכבר אז שמשו כלבים כשומרים וכבני לוויה.
בחקירה ארכיאולוגית נחשף שלד של נערה שנקברה בתנוחה עוברית. ואולם אתר זה היה שונה קמעה, שכן סביב הנערה נמצאו 4 שלדי כלבים ופניהם לארבעת רוחות השמיים. קשה להימנע מן הרעיון שהכלבים הונחו שם כדי שישמרו על הנערה שבגיל כ”כ צעיר מתה.
ראיות לקשר המוקדם בין האדם לכלב מגיעות ממקומות רבים. באמריקה באתר הקרוי “מערת היגואר” נמצאה מערה שחלקו כלבים עם האדם בערך 11,000 שנים.
לפני 10,000 שנים כבר היו בדנמרק 9 סוגי כלבי-בית שנבדלו זה מזה בגודלם.
גם מסין יש עדויות לברית בין בני אדם לכלבים וגם הן מאותה תקופה, ולכן נראה שלפני 10,000 שנה נפוצו כלבים ברחבי העולם, ובכל האזורים נספחו לחברת האדם.
יש הנחות, שכלבי הבית הראשונים היו בעצם זאבים, שלמדו לא לפחד מן האדם, אלא לחפש את קרבתו. עוד הנחות טוענות שהכלב נוצר מכך שבני האדם לקחו גורי זאבים שמצאו לשם שעשועים. הכלב הוא החיה הראשונה שבויתה ע”י האדם. במערות רבות של האדם הקדמון מצויים על הקיר ציורים של בע”ח דמויי כלב. נמצאו המון ציורי קיר וכמה שלדים המעידים על היות הכלב חיה מבויתת ונאמנה לאדם.
בסביבות שנת 3000 לפה”ס כבר היו 3 סוגי כלבים. כולם גדולים ומשמשים לציד אריות.

גזעי הכלב:
אצל רוב היונקים אין כ”כ הרבה מינים וגזעים כמו אצל הכלב. ישנם מאות מיני כלבים, ויש כאלה שביניהם הבדלים קיצוניים מאוד, בגודל, משקל, הדרך שבה האוזניים זקופות או מופשלות, צורת הרגליים, צבע, סוג השער וכו’.
עדיין לא נמצאה שיטה כוללת ומקיפה המקובלת על כל המדענים, המחלקת את כל הכלבים לקבוצות. בעבר עשו זאת ע”י המוצא המשוער של הכלב, אך ביסודה הונחה חלוקה לגזעים צפוניים ודרומיים. ניתן לחלק את הכלבים לפי סימנים מורפולוגיים, אך כיום משתדלים לחלק את הכלבים לפי תפקידיהם בשירות האדם. הקבוצות העיקריות הן:
(1)כלבי-רועים (2)כלבי שמירה וסיור (3) כלבי-גישוש (4)כלבי נחיה לעיוורים (5)כלבי-ציד (6)כלבי-קשר (7)מגלי מוקשים (8)כלבי שעשועים.
כלבים בתפקידים מיוחדים. כלבי-ציד: כלבים גדולים, שבעבר שריינו אותם, אך יותר מאוחר כבר השתמשו גם בכלבים יותר קטנים-כלבי שמירה, ובייחוד כלבי ריצה (הנחשבים ליפים ביותר ומסוגלים להגיע למהירות של 100 קמ”ש.
כלב ההצלה הידוע ביותר הוא סן-ברנאר, שהוא בין הכלבים הגדולים ביותר, ורבים נצלו בזכותו בשלגי הרי האלפים, אך כיום עם הדרכים הסלולות ודרכי התקשורת-פחת ערכו.
הידוע בהצלה מטביעה ידוע הכלב הניופאונדלנדי, שהוא שחיין מצוין.
כלבים למשא והובלה: ללא סיועו של הכלב לא היו מתקיימות האוכלוסיות הקטנות באזורי הקרחים והשלג. הכלבים נרתמים למזחלת (עד 20 כלבים) וסוחבים אותה.
מסעי תגלית באזורי הקטבים לא היו מתקיימים ללא הכלבים.
בכמה מארצות אירופה (בעיקר הולנד ובלגיה) ישנם כלבים המסיעים כלי רכב קטנים (שם פותחו רתמות משיכה של עגלות כלב).
כלבי-שעשועים: בדרך כלל קטנים. הרומאים אהבו בעלי פרווה רכה ונעימה, ולרבים היה כלב. אוזניהם זקופות, עיניהם אלכסוניות, שערם ארוך וזנבם מכוסה פרווה.
ישנן תצוגות ארציות ובין לאומיות של כלבי שעשועים שבהם הכלב עומד למבחן של יופי, חוזק, איכות וכו’. ישנם מועדונים של מגדלי כלבים בארצות רבות.
הכלב במלחמה: תמיד לכלב היה איזה תפקיד, אך תפקידו התבטא מאוד במלחמת העולם השניה, כאשר שמש ככלב שמירה, ככלב קשר וככלב הובלה בשלג.
בא”י פותח כלב המגלה מוקשים, והוא נעשה מקובל בצבאות רבים בעולם.

הטיפול בכלב, אורך חייו ורבייתו:
הכלב עלול לחלות במחלות שונות, כגון: כלבת (המדבקת גם את האדם), תולעים, פרעושים וקרציות. לכן כל אדם המחזיק כלב חייב לחסנו מדי שנה נגד כלבת, ורצוי לתת לו כל מיני אבקות נגד פרעושים וקרציות.
אורך חייו של הכלב הוא בדרך כלל 10-15 שנה, אך יש גם כלבים המגיעים לגיל 20 ויותר.
נקבת הכלב מתייחמת אחת לחצי שנה, החל מגיל 7-14 חודשים ותקופת הייחום שלה נמשכת בממוצע 21 ימים. ההריון שלה נמשך מספר חודשים והיא ממליטה עד 16 גורים. הגורים נולדים עיורים, ונשארים כך עד גיל 10 ימים.

מחלות הכלב:
כאשר הכלב מקבל מבעליו טיפול נכון, תזונה נכונה, חופש תנועה ויחס טוב-אין סכנה שלכלב יהיו בעיות, אך כשחסר אחד ממרכיבים אלה-הכלב עלול לחלות.
מחלות הכלב נגרמות מליקוי בטיפולו או פשוט מחיידק. כל גזע רגיש למחלות באופן שונה.
המחלה המפורסמת ביותר של הכלב היא:
מחלת הכלבת:
בשם זה נקראת מחלה חריפה מאוד הפוגעת במערכת העצבים המרכזית ובהעדר טיפול רפואי בעוד מועד, היא מסתיימת ע”פ רוב במוות. הכלבת נקראת גם בשם הידרופוביה, שפירושה “פחד מפני מים”, ושם זה ניתן לה משום שהחולה מותקף בהתכווצויות שרירי הבליעה בשעה שהוא מנסה לשתות. אולם לאמיתו של דבר נגרמות הפרעות אלה לא בגלל פחד מפני מים, אלא בגלל הפרעות במערכת העצבים.
הכלבת נגרמת ע”י נגיף הנמצא ברוקו של הכלב או בע”ח אחרים, כגון התן והשועל הנגועים במחלה. נגיף הכלבת עובר לגוף האדם או לגופם של בע”ח אחרים ע”י נשיכתה של החיה הנגועה. הנגיף עובר עם הרוק אל מקום הנשיכה, ומכאן הוא נודד עם העצבים עד הגיעו למערכת העצבים המרכזית, אם אל מוח-השדרה ואם אל מוח הגולגולת.
בכלב נגוע אפשר להכיר את המחלה עוד לפני הופעתה בצורה החריפה. בדרגתה הראשונה מגלה הכלב התנהגות מוזרה-הוא שקט מדי, מתחבא בפינות אפלות, אינו מעוניין במזון ואף מקבל חום. בדרגתה השנייה של המחלה משמיע הכלב נביחות משונות, מפיו נוזל רוק, הוא נודד לבדו ותוקף בע”ח המזדמנים בדרכו, ולעתים קרובות הוא מותקף בהתכווצויות שרירים. הדרגה השלישית והקצרה מכולם-הכלב מותקף בשיתוק וגווע.
תקופת הדגירה של הכלבת (מאז הנשיכה ועד הופעת סימניה) נמשכת בין 10 ימים למספר חודשים. הכל תלוי בזמן שלוקח לנגיף להגיע למערכת העצבים המרכזית. דרגות המחלה אצל האדם דומות לאלו של מחלת הכלב, וסימניה הם: כאב במקום הנשיכה, חוסר מנוחה, חום והזיות, כאבי ראש, התכווצויות שרירם ולבסוף שיתוק ומוות.
האדם יכול למנוע את הנזקים ע”י פנייה מידית לרופא בכל מקרה של נשיכה ע”י בע”ח. אם מתברר שיש חשש לכלבת מקבל הנשוך זריקות של נסיוב המכיל נוגדנים לנגיף הכלבת.
הנסיוב מתקיף את הנגיף ומשמיד אותו לפני שהנגיף מספיק להתרבות ולהגיע את מערכת העצבים המרכזית.

האדם והכלב:
כלב הנמצא בחברת אדם הופך לבן-משפחה בביתו. הוא שותף למשחקים, לטיולים ולפעילויות. בני המשפחה מלמדים אותו את המנהגים והחוקים בבית ומאלפים אותו.
הכלב (המבוית) דומה בהתנהגותו לילד: דורש יחס חמים ותשומת לב מבעליו.
חלק מהקשר בין הכלב לאדם היא העובדה שנראה כאילו הכלב “מבין” את האדם והאדם “מבין” אותו. כאשר הכלב נתקל בזר, ניתן להבחין ב2- טיפוסים: (1)הרתעות מפני הזר.
(2)תקיפה-מהם הנושכים, המצטיינים כשומרי-בית.

הכלב בפולקלור ובפולחן:
בתרבויות רבות הכלב מתגלות שתי הערכות מנוגדות של הכלב: מצד אחד-בן לוויתו הנאמן של האדם, ומצד שני-עלבון חמור. גם גישת הדתות השונות לכלב היא דו-משמעית:
מצד אחד-יצור טמא שיש להתרחק ממנו, ומצד שני-בגלל חוש הריח המפותח שלו הוא מתקשר עם עולם הרוחות.
בפולחן של עמי המזרח הקדום-הכלב תפס מקום נכבד, ובמצרים זוהה אל המתים עם כלב, והכלבים היו נקברים ליד אדוניהם בארונות קבורה מיוחדים. במיתולוגיה היוונית שומר השאול היה כלב בעל 3 ראשים. החיתים היו מגרשים רוחות רעות ע”י צלמיות של כלב, ונותנים קנס להורג כלב. בבבל כלב היה סמלה של אלת הרפואה, ואילו המקומות אחרים ראית כלב נחשבה סימן רע לחולה.

דברים שלא ידעת על כלבים ומעולם לא העזת לשאול:
מדוע יש כלבים המנסים להזדווג עם רגליהם של בני אדם?
אנשים רבים התנסו בחוויה המביכה, כשהכלב של מארחם תפס את רגליהם ועשה תנועות משונות. מדוע פונים כלבים לפעילות חסרת טעם שכזאת?
התשובה היא שאלו הם כלבים העוברים שלב חברתי מיוחד, והם מבססים את זהותם. תקופה זו היא בגיל 4-12 שבועות, וכל מין שימצא ליד הכלב ויתייחס אליו בידידות-ייהפך למין של הכלב. משום שהכלבים נמצאים בתקופת גדילתם בבית של בני אדם, הם נקשרים בחוזקה לשני המינים (גם כלבים וגם בני אדם). כל שאר חייהם הם ימשיכו להרגיש בנוח עם החברה האנושית. החברה האנושית ממלאת היטב את תפקידה כ”להקה” מאמצת.
הם מתחלקים במזון, שטח, משחקים ויוצאים לסיורים ביחד, אך כשהדבר מגיע למין-היחסים מתפרקים. מבחינת הכלבים-אנשים הם “חברי להקה הלא נמצאים במצב מיני אף-פעם”.
רגלי בני האדם מושכות משום שזהו המקום הנגיש ביותר להתקרבות מינית נואשת.
ישנם כלבים המנסים להזדווג עם חתולים, אך זה נעשה בדרך כלל רק כאשר החתול והכלב גדלים ביחד כגורים. היעדר מינים משלב ההתפתחות החברתית של הגור יגרום לכך שהגור ימנע ממין זה יותר מאוחר. למשל: אם ייקחו גור מאמו עוד לפני שהוא פותח את עיניו,
והגור יגודל בחברת אדם ללא כל תקופת מחיה עם אמו או כל כלב אחר- הגור יהיה בשלב מאוחר ביישן ליד כלבים אחרים ויהיה לו קשה להתקשר איתם.
זוהי טעות חמורה לקחת גור מאמו מוקדם מדי, ואם האימא מתה בזמן המלטת הגור, יש לדאוג שהגור יגודל בחברת גורים או כלבים אחרים.
כך גם ההפך. אם כלב יורחק מסביבת אדם, ויחיה רק בסביבת כלבים עד לאחר גיל 12 שבועות- הכלב לעולם לא יהיה מבוית, ולא יסתגל לחברת בני האדם.
לכן זוהי טעות לומר שכלב מבוית זהו דבר גנטי. זה רק תלוי באיזה שלב של חייו מנסים לביית את החיה. זה לא נכון לומר שהזאב הוא פראי ולא ניתן לביות. אם ייקחו גור זאבים ובני אדם יגדלו אותו עד לגיל 14 שבועות- הזאב יהיה ידידותי להפליא.
כשמבייתים גור זאבים הוא נהיה שונה להפליא, ותכונותיו ממש כשל הכלב!

מדוע כלב נפחד מכנס את זנבו בין רגליו?
כולם מכירים את המשמעות של תנוחת זנב זו, אך מדוע קנתה לעצמה תפקיד מיוחד בשפת הגוף של הכלבים? מדוע זנב מושפל זהו סמל לפחד וחוסר ביטחון, ואילו זנב גבוה וזקוף זהו סימן למעמד גבוה ועליונות?
התשובה נמצאת לא בזנב עצמו, אלא במה שנמצא מתחתיו. כשהכלב מנמיך את זנבו, הוא בעצם חוסם את הריח מפי הטבעת שלו. כשכלב זוקף את זנבו בגאווה הוא מזמין את המין השני לבדיקה קרובה, המגלה פרטים אישיים על עצמו. לכן כלב שמנמיך את זנבו הוא כלב חששן המסתיר את פניו. הרמת הזנב זהו סימן להפגנה חברתית, וזה חשוב מאוד, ובעיקר אצל זאבים בטבע. כשזאב נחות עובר ליד הזאב השליט הוא מכופף את זנבו, וכשהוא יוצא מהשטח של השליט-הוא שוב זוקף את זנבו. ההבדל בין אבות הכלבים לכלבים של היום הוא שאצליהם (רואים זאת על הזאבים של היום) יש מן בלוטה על הזנב, המפיקה הפרשה שומנית. תפקידה הוא גם לתת לזאב המנסה להתקרב אליו להכיר אותו, אבל אצלו זה יותר משוכלל, כי יש לו שתי אפשרויות: הבלוטה מתחת לזנב ועל הזנב. לא ידוע מדוע הכלבים נטשו את השיטה ה”משוכללת” יותר. כל השינויים שנעשו בכלבים ב10,000- השנים האחרונות הם מעשי אדם, ולכן ישנם גזעים רבים היום, ולכן כנראה ממש בתחילת עיסוק זה הורידו את בלוטת הזנב אצל הכלבים משום שאין לה זכר באף אחד מהכלבים.

באיזה קצב מתפתחים הגורים?
הגורים נולדים עיורים וחירשים, והם דומים לאב ולאם. גור זאבים שוקל 0.5 ק”ג בעת לידתו. נולדים בממוצע 4.92 גורים בלידה אחת. את הימים הראשונים של הגורים הם מבלים בהמון שינה וקצת יניקה. בערך בגיל 3 שבועות הגורים פותחים את עיניהם, ובערך בגיל 20 יום הם כבר יכולים לשמוע. בגיל שלושה שבועות הגורים כבר מכשכשים בזנב ויוצאים מן הקן המיוחד בשביל לעשות את צורכיהם.
בגיל 4 שבועות הם שוקלים פי 4 ממשקלם בלידתם. אז מתחילה הפעילות החברתית והכרת כלבים אחרים.
בגיל 5 שבועות הכלבים כבר מסוגלים לשלוט בהוויות פניהם.
בגיל 6 שבועות כבר יש כל מיני מעמדות בין האחים.
בגיל 7 שבועות הגור כבר לא צריך את חלב האם, וזהו הגיל הטוב ביותר בשביל לתת או למכור את הגורים.
בגיל 12 שבועות מסתיים השלב החברתי ומגיע ל”שלב הנעורים”. הגור מפותח מבחינה חברתית, ומוכן לצאת לסיורים רציניים ולעבודות שונות. בגיל 16 שבועות מתחילות לבקוע השיניים הקבועות, והגדילה שלהן מסתיימת בגיל 24 שבועות. הזכרים מגיעים לבגרות מינית בגיל 6 חודשים, וכבר מרימים רגל כשהם עושים פיפי. הבגרות המינית של הנקבות גם מגיעה בערך בגיל זה.
מדוע האמינו בעבר שאם כלב מיילל, משהו עתיד למות?
בעבר האמינו שלכלב יש כוחות על-טבעיים המאפשרים לו לחזות אסונות, והוא מבטא זאת ע”י הקולות שהוא משמיע, אך לעולם הוא לא הואשם באסונות שקרו.
לאחר דחיית הרעיון של העל-טבעיות, העלה מומחה את הרעיון שהכלבים שמייללים הרבה פשוט חולים במחלת הכלבת, וכלבים החולים במחלה זאת מייללים הרבה, ואז הם מעבירים את המחלה לבעליו שמת לאחר זמן מה.
מדוע כלבים מתגלגלים לפעמים בזוהמה?
הדחף הפתאומי שיש לכלבים להשליך את עצמם על גללי חיות בא מהסיבה הזאת:
הם רוצים ריח של זר. אחר כך הם יכולים לצאת לצוד או שיש כלבים שלא עומדים בריח של אשפה נרקבת או של בשמים.
מדוע קוראים לנקניקיה בלחמנייה באנגלית “הוט דוג” (כלב חם)?
אין אמת בכך שפעם הנקניקיות היו עשויות בשר כלב, למרות שזה פגע במכירות שלהם.
השם הראשון של הנקניקייה בלחמנייה היה “אדומת חמנת”. צייר המצייר קריקטורות צייר כלב דאקל בתוך לחמנייה, וכך נוצר השם “הוט דוג”, ובמהרה המכירות צנחו בגלל שחשבו שהנקניקייה עשויה מבשר כלב. כיום זה ידוע וברור שהנקניקייה לא עשויה מבשר כלב,
וכולם אוכלים זאת בלי שום מהומות.
מדוע כלבים נובחים?
טעות נפוצה לחשוב שכלב נובח הוא מאיים. הכלב עשוי להשמיע קולות רבים שלכאורה מכוונות אליך ישר, אך הרושם הוא מטעה. הנביחה היא אות האזעקה של הכלבים, והיא מופנית לחברים אחרים בלהקה, לרבות להקת בני האדם שאליה שיך הכלב.
בטבע יש לנביחה שתי השפעות: היא מעודדת את הגורים לתפוס מחסה ולהסתתר, וקוראת לבוגרים להתאסף לפעולה. הכלב גם מפחד כאשר הוא נובח-הוא מיילל. הוא לא מנסה להפחיד אותנו חזרה, אך לא יודע שאנחנו מפחדים ממנו בדיוק כמו שהוא מפחד מאתנו.
לסיכום ניתן לומר שהאמרה “כלב נובח אינו נושך” מבוססת על אמת, שכן הכלב הנובח אינו נובח כדי לנשוך, והכלב הנושך לא טורח לנבוח.
מדוע כלבים מרימים רגל?
גורים, זכרים וגם נקבות כורעים כדי להטיל שתן, אך עם גיל ההתבגרות המינית (גיל 8 או 9 חודשים) מתחילים הכלבים להרים רגל אחת לאחור כאשר הם עושים את צורכיהם. הדחף לבצע הרמה זו מאוד חזק.
כלבים שסורסו לפני הגיעם לבגרות מינית יתחילו להרים רגל באותו גיל ככלבים פעילים מבחינה מינית!

שלוש סיבות נתנו בכך שהזכרים מרימים רגל במקום לכרוע:
א.ראשית (ואולי חשוב מכל) הצורך שאותות הריח יהיו טריים עד כמה שניתן.
ב.אותות הריח מועלים לגובה אפם של כלבים אחרים, וזה מבליט אותם כמוקדי ריח, וגם מקל על הגישה והרחרוח.
ג.הדבר מודיע לכלבים אחרים, וגם מזכיר את מקומן של הודעות ריח.