עבודה בספרות
כרוניקה של מוות ידוע מראש / גבריאל גרסיה מארקס
הספר הוא תיאור מרוכז של אותה עיירה קולומביאנית קטנה, קומאנרה, הנסחפת כולה בתוך המאורעות האחרונים הנוגעים לה: החתונה וביקורו של הבישוף, ואחריהם – רצח.
אם יש משהו לספר על הספר, זה שהוא ספר מאוד מיוחד. כל כך הרבה דברים מועברים לקורא ללא סדר כרונולוגי ומנקודת מבטם של דמויות כה רבות, ועם זאת, הקורא לא מתבלבל; שהרי האירוע המתואר הוא אחד פשוט מאוד – רצח. כמה שעות בודדות; תחילתן בחתונה דרום אמריקאית אופיינית וסופן באותו מעשה ברוטאלי: רצח על ידי שחיטה, בסכינים המיועדות לחזירים. אך המוות נתפס כהגיוני. כבר מן הכותרת ניתן לראות שהיה צפוי מראש. ושוב, לא פונים אליו כרצח או כהרג – זהו “מוות”. העובדה שהיה צפוי מראש יכולה להתייחס למוות ממחלה, למוות מתאונה – אבל לא. בתיאור הדמויות ניתן לראות כי מעטות הנפשות שלא ידעו שהאחים ויאקרו הולכים לרצוח את סנטיאגו נסאר.
כפי שנאמר בהתחלה, אין לסדר הסיפור שום קשר לכרונולוגיה בה קרה. הסיפור קופץ מן הבוקר לפני הרצח, למספר חודשים לפני – תכנון החתונה, סוף החתונה, שנים אחרי הרצח וכדומה. הכל מתעתע, הופך את האירועים לחוויה דהויה ולא מוחשית. בסוף, מצליח הסופר לאסוף את כל הנאמר, לסגור ולסכם הכל באותן דקות אחרונות ומכריעות – תיאור המרדף והירצחו של סנטיאגו נסאר בביתו שלו, כאשר המילים המסיימות את הספר בסתמיות מרגיעה הן “אחר כך נכנס לביתו דרך הדלת האחורית, שהיתה פתוחה מאז השעה שש, והתמוטט ונפל על פניו במטבח”.
העלילה כולה סובבת סביב הרצח הברוטאלי. בערך באמצע הספר נודעת לנו סיבת הרצח עצמו: האחות, אנחלה ויאקרו, מוחזרת לבית הוריה באמצע ליל הכלולות, מספר שעות לאחר סיום החתונה. אמה יוצאת מכליה ומכה אותה מכות רצח. אחיה לוקחים את החוק לידיים (אם ניתן לכנות זאת חוק – “שמירה על כבוד”, כטענתם של האחים בבית המשפט) ורוצחים את האשם בגירוש אחותם. אך גם בסופו של הספר, לא ידוע אם סנטיאגו נסאר הוא באמת מבצע ה”פשע הנורא” – “[שנים אחרי] סיפרה [אנחלה ויקאריו] את הסיפור לכל פרטיו, חוץ מן הסוד שלא התגלה לעולם: מי באמת הביא עליה את הרעה, ואיך ומתי, כי איש לא האמין שאמנם סנטאגו נסאר הוא.”
לכאורה תוכן פשוט, אך הסופר מכין מעין קולאז’ מאותו בוקר וזהו הספר, הסיפור, הכרוניקה. המספר הוא דמות צדדית בסיפור, למרות היותו חבר של הנרצח וקרוב משפחה של הרוצחים. למעשה, ניתן לתאר את חשיבותו בגלים: עולה בפרקי הזמנים לפני ואחרי הרצח – ואילו בפרק הזמן של הרצח עצמו, הוא דמות שולית למדי. בניגוד לרוב הכפר, אינו מודע לרצח שעומד להתרחש עד שפשוטו כמשמעו, מאוחר מדי. הכרוניקה היא תוצאה של ה”מחקר” שערך אותו אדם (שעליו אין אנו יודעים דבר, מלבד העובדה שיש לו שני אחים ושתי אחיות ושמותיהם), במין אובססיות מתמשכת. ניתוח מקיף של האירועים המרעישים, אולי כתגובה, ניסיון להתמודד או להשלים עם הקרע שנוצר בעקבות אותו מוות “צפוי”.
אותה כרוניקה אינה דבר רגיל. לפי משכי הזמן (ימים, חודשים ושנים לפני ואחרי הרצח) והראיונות המתוארים, ברור כי זהו מפעל חייו של המחבר. הצלקת, התהום שנפער בחייו ובלב העיירה הוא כה גדול, שהכותב תמיד שואף לחפור עוד, להיזכר. לראות מה הוביל לאותו מעשה נתעב.
סדר כתיבת הכרוניקה מבולגן, מה שגורם לסדר הזמנים המשובש שהוזכר קודם. הכל נכתב בראייה לאחור, רטרוספקטיבה – מה עשה הנרצח שעה ושעתיים לפני מותו? כיצד קם בבוקר, אחרי שחלם על עצים וציפורים? כיצד נהגו העוברים והשבים בבוקר הרצח?
הראייה לאחור אנאכרוניסטית, מוסטת מעט מן המציאות, ומה שקרה כמעט מעוות על ידי דעות וראיות מאוחרות יותר על הרצח (לדוגמה, בחירתה של אנחלה לנקוב בשמו של סנטיאגו נסאר בפני אחיה הייתה מהוססת, כי לאחר מכן, היה ברור לאנשי העיירה שלא הוא זה שחיללהּ). ואם זאת, הכרוניקה מקיפה; כל זוית מודגמת היא שונה ומשלימה, חגיגות החתונה בלילה לפני הרצח היו בעלות השפעה שווה להגעתו של החתן, ביארדו סן רומאן, לעיירה שישה חודשים לפני כן.
מלבד ההתמקדות ברצח סנטיאגו נסאר, ניתן לראות בספר מין ניסיון לפצח את העיירה, אורח חייה (כשילוב מדהים של אורח חייהם המשותף של תושביה המעטים). אולי מסתתרת בספר ביקורת על אורח חיים זה: הרי כל כמעט אנשי העיירה ידעו שהאחים הולכים לבצע פשע, ואם זאת, הפעולות שננקטו נגדם אפסיות; התעלמות שתורצה לאחר מכן בכך שאף אחד פשוט לא האמין כי התאומים הצעירים יכולים לבצע מעשה שכזה. אם כן, האם טוען הכותב שקרבה המתוארת בעיירה “מלאכותית”?
כפי שנאמר, הכרוניקה היא אחת מתוצאות המכה האדירה שהנחית הרצח על חיי העיירה – ובאופן ישיר, על הכותב. אך לדעתי, שאלה אחת נותרה ללא מענה: כיצד ניתן, מצד אחד, לראות את המוות כהרס החיים הנורמאליים, ומצד שני, בהתייחסות בשם הספר לפנות ל”מוות” (ולא ל”רצח”) ולהשלים עם העובדה שהיה צפוי מראש?
תהייה נוספת שניתן להעלות היא מדוע בחר הסופר לקרוא לספרו כרוניקה (רצף אירועים המסופרים לפי סדר זמנים מסוים), כאשר כבר בשני הפרקים הראשונים ניתן לראות שלפנינו פאזל המאוחה בצורה לא שלמה, בלי לדבר בכלל על רצף זמנים.
לכאורה, ספר מתח מובהק, שבמרכז עלילתו פרשיית רצח. ואם זאת, אחד הפרטים החשובים ביותר בו אינו אופייני כלל וכלל לספרי מתח: סופו ידוע מן המשפט הראשון (ואף משם הספר). האחים ויקאריו מספרים על כוונתם לרצוח את סנטיאגו נסאר לכל מי שנקרה בדרכם, עד שלבסוף נודעת השמועה בעיירה כולה. ואף על פי כן, נרצח האיש בפתח ביתו עם שחר. הרצח היה
אפוא כה צפוי ונמנע, עד שמימושו דווקא נהפך לתעלומה מסתורית, בעיקר במבט לאחור, בתהייה על כיצד יכול היה לקרות.
ניסיתי לפצח את הספר, ובמקום זה, עלו רק עוד ועוד שאלות במוחי. דברים סותרים. חלקם העליתי כאן, וחלקם עדיין מעורפל, נותר בסימן שאלה. סגנון הכתיבה המיוחד, המורכבות של עלילה פשוטה לכאורה, וההתגלגלות השוטפת והבלתי מודעת כמעט של האירועים, הפכה את הקריאה לחוויה. אולי זה הדבר, מכל אפיוני הספר, המייחד אותו כל כך בעיניי.
כרוניקה של מוות ידוע מראש / גבריאל גרסיה מארקס
הספר הוא תיאור מרוכז של אותה עיירה קולומביאנית קטנה, קומאנרה, הנסחפת כולה בתוך המאורעות האחרונים הנוגעים לה: החתונה וביקורו של הבישוף, ואחריהם – רצח.
אם יש משהו לספר על הספר, זה שהוא ספר מאוד מיוחד. כל כך הרבה דברים מועברים לקורא ללא סדר כרונולוגי ומנקודת מבטם של דמויות כה רבות, ועם זאת, הקורא לא מתבלבל; שהרי האירוע המתואר הוא אחד פשוט מאוד – רצח. כמה שעות בודדות; תחילתן בחתונה דרום אמריקאית אופיינית וסופן באותו מעשה ברוטאלי: רצח על ידי שחיטה, בסכינים המיועדות לחזירים. אך המוות נתפס כהגיוני. כבר מן הכותרת ניתן לראות שהיה צפוי מראש. ושוב, לא פונים אליו כרצח או כהרג – זהו “מוות”. העובדה שהיה צפוי מראש יכולה להתייחס למוות ממחלה, למוות מתאונה – אבל לא. בתיאור הדמויות ניתן לראות כי מעטות הנפשות שלא ידעו שהאחים ויאקרו הולכים לרצוח את סנטיאגו נסאר.
כפי שנאמר בהתחלה, אין לסדר הסיפור שום קשר לכרונולוגיה בה קרה. הסיפור קופץ מן הבוקר לפני הרצח, למספר חודשים לפני – תכנון החתונה, סוף החתונה, שנים אחרי הרצח וכדומה. הכל מתעתע, הופך את האירועים לחוויה דהויה ולא מוחשית. בסוף, מצליח הסופר לאסוף את כל הנאמר, לסגור ולסכם הכל באותן דקות אחרונות ומכריעות – תיאור המרדף והירצחו של סנטיאגו נסאר בביתו שלו, כאשר המילים המסיימות את הספר בסתמיות מרגיעה הן “אחר כך נכנס לביתו דרך הדלת האחורית, שהיתה פתוחה מאז השעה שש, והתמוטט ונפל על פניו במטבח”.
העלילה כולה סובבת סביב הרצח הברוטאלי. בערך באמצע הספר נודעת לנו סיבת הרצח עצמו: האחות, אנחלה ויאקרו, מוחזרת לבית הוריה באמצע ליל הכלולות, מספר שעות לאחר סיום החתונה. אמה יוצאת מכליה ומכה אותה מכות רצח. אחיה לוקחים את החוק לידיים (אם ניתן לכנות זאת חוק – “שמירה על כבוד”, כטענתם של האחים בבית המשפט) ורוצחים את האשם בגירוש אחותם. אך גם בסופו של הספר, לא ידוע אם סנטיאגו נסאר הוא באמת מבצע ה”פשע הנורא” – “[שנים אחרי] סיפרה [אנחלה ויקאריו] את הסיפור לכל פרטיו, חוץ מן הסוד שלא התגלה לעולם: מי באמת הביא עליה את הרעה, ואיך ומתי, כי איש לא האמין שאמנם סנטאגו נסאר הוא.”
לכאורה תוכן פשוט, אך הסופר מכין מעין קולאז’ מאותו בוקר וזהו הספר, הסיפור, הכרוניקה. המספר הוא דמות צדדית בסיפור, למרות היותו חבר של הנרצח וקרוב משפחה של הרוצחים. למעשה, ניתן לתאר את חשיבותו בגלים: עולה בפרקי הזמנים לפני ואחרי הרצח – ואילו בפרק הזמן של הרצח עצמו, הוא דמות שולית למדי. בניגוד לרוב הכפר, אינו מודע לרצח שעומד להתרחש עד שפשוטו כמשמעו, מאוחר מדי. הכרוניקה היא תוצאה של ה”מחקר” שערך אותו אדם (שעליו אין אנו יודעים דבר, מלבד העובדה שיש לו שני אחים ושתי אחיות ושמותיהם), במין אובססיות מתמשכת. ניתוח מקיף של האירועים המרעישים, אולי כתגובה, ניסיון להתמודד או להשלים עם הקרע שנוצר בעקבות אותו מוות “צפוי”.
אותה כרוניקה אינה דבר רגיל. לפי משכי הזמן (ימים, חודשים ושנים לפני ואחרי הרצח) והראיונות המתוארים, ברור כי זהו מפעל חייו של המחבר. הצלקת, התהום שנפער בחייו ובלב העיירה הוא כה גדול, שהכותב תמיד שואף לחפור עוד, להיזכר. לראות מה הוביל לאותו מעשה נתעב.
סדר כתיבת הכרוניקה מבולגן, מה שגורם לסדר הזמנים המשובש שהוזכר קודם. הכל נכתב בראייה לאחור, רטרוספקטיבה – מה עשה הנרצח שעה ושעתיים לפני מותו? כיצד קם בבוקר, אחרי שחלם על עצים וציפורים? כיצד נהגו העוברים והשבים בבוקר הרצח?
הראייה לאחור אנאכרוניסטית, מוסטת מעט מן המציאות, ומה שקרה כמעט מעוות על ידי דעות וראיות מאוחרות יותר על הרצח (לדוגמה, בחירתה של אנחלה לנקוב בשמו של סנטיאגו נסאר בפני אחיה הייתה מהוססת, כי לאחר מכן, היה ברור לאנשי העיירה שלא הוא זה שחיללהּ). ואם זאת, הכרוניקה מקיפה; כל זוית מודגמת היא שונה ומשלימה, חגיגות החתונה בלילה לפני הרצח היו בעלות השפעה שווה להגעתו של החתן, ביארדו סן רומאן, לעיירה שישה חודשים לפני כן.
מלבד ההתמקדות ברצח סנטיאגו נסאר, ניתן לראות בספר מין ניסיון לפצח את העיירה, אורח חייה (כשילוב מדהים של אורח חייהם המשותף של תושביה המעטים). אולי מסתתרת בספר ביקורת על אורח חיים זה: הרי כל כמעט אנשי העיירה ידעו שהאחים הולכים לבצע פשע, ואם זאת, הפעולות שננקטו נגדם אפסיות; התעלמות שתורצה לאחר מכן בכך שאף אחד פשוט לא האמין כי התאומים הצעירים יכולים לבצע מעשה שכזה. אם כן, האם טוען הכותב שקרבה המתוארת בעיירה “מלאכותית”?
כפי שנאמר, הכרוניקה היא אחת מתוצאות המכה האדירה שהנחית הרצח על חיי העיירה – ובאופן ישיר, על הכותב. אך לדעתי, שאלה אחת נותרה ללא מענה: כיצד ניתן, מצד אחד, לראות את המוות כהרס החיים הנורמאליים, ומצד שני, בהתייחסות בשם הספר לפנות ל”מוות” (ולא ל”רצח”) ולהשלים עם העובדה שהיה צפוי מראש?
תהייה נוספת שניתן להעלות היא מדוע בחר הסופר לקרוא לספרו כרוניקה (רצף אירועים המסופרים לפי סדר זמנים מסוים), כאשר כבר בשני הפרקים הראשונים ניתן לראות שלפנינו פאזל המאוחה בצורה לא שלמה, בלי לדבר בכלל על רצף זמנים.
לכאורה, ספר מתח מובהק, שבמרכז עלילתו פרשיית רצח. ואם זאת, אחד הפרטים החשובים ביותר בו אינו אופייני כלל וכלל לספרי מתח: סופו ידוע מן המשפט הראשון (ואף משם הספר). האחים ויקאריו מספרים על כוונתם לרצוח את סנטיאגו נסאר לכל מי שנקרה בדרכם, עד שלבסוף נודעת השמועה בעיירה כולה. ואף על פי כן, נרצח האיש בפתח ביתו עם שחר. הרצח היה
אפוא כה צפוי ונמנע, עד שמימושו דווקא נהפך לתעלומה מסתורית, בעיקר במבט לאחור, בתהייה על כיצד יכול היה לקרות.
ניסיתי לפצח את הספר, ובמקום זה, עלו רק עוד ועוד שאלות במוחי. דברים סותרים. חלקם העליתי כאן, וחלקם עדיין מעורפל, נותר בסימן שאלה. סגנון הכתיבה המיוחד, המורכבות של עלילה פשוטה לכאורה, וההתגלגלות השוטפת והבלתי מודעת כמעט של האירועים, הפכה את הקריאה לחוויה. אולי זה הדבר, מכל אפיוני הספר, המייחד אותו כל כך בעיניי.
כתיבת הספר היוותה פתיחה לז’אנר וסגנון חדש בספרות העולמית, וזיכתה את גבריאל גרסייה מארקס בפרס נובל לספרות שנת 1981.
“וגם אני בכיתי בדרכי שלי. הירהרתי בגורלו האכזר של סנטיאגו נסאר, שעל עשרים שנות אושר אילץ אותו לשלם לא רק בחייו אלא אף בביתור גופתו, פיזורו והשמדתו”.
