באמצע המלחמה, תוך המאבק להשגת העצמאות. הגיעו הנוצרים (בעיקר המרונים)
והמוסלמים (בעיקר הסונים) לידי הסכם לא כתוב הידוע בשם “האמנה הלאומית”.
בהסכם זה נקבעו מספר עקרונות:

א.המוסלמים מסתלקים מן הדרישה לאחד את לבנון עם סוריה , והנוצרים
מוותרים על הרעיון של בקשה לחסות זרה; לבנון תהיה אפוא רפובליקה
עצמאית, שלא קשורה בהסכם לשום מדינה. ותשמור על אופייה הערבי.

ב.לבנון תשתף פעולה עם מדינות ערב ותהיה חלק מן העולם הערבי,
בתנאי שמדינות ערב יכירו בריבונותיה; עם זאת, לא תנתק את קשריה עם
העולם הערבי.

ג.משרות השילטון יתחלקו כך: הנשיאות תהיה בידי המרונים, ראשות הממשלה
בידי הסונים וראשות בית הנבחרים בידי השיעים.

ל”אמנה הלאומית” ישנה משמעות חשובה ביותר:

ראשית, זוהי הפעם הראשונה שהמוסלמים מכירים בישות לבנונית עצמאית תמורת
ההכרה של הנוצרים באופי הערבי של ישות זאת. המוסלמים לא יכלו להתעלם
מהבסיס ההיסטורי של הנוצרים בלבנון ומהתמיכה של המערב באוכלוסיה הנוצרית.
אך המוסלמים הבינו כי כוחם נמצא בעלייה, וזו הפעם הראשונה שזכו למקום
השני בההיררכיה השלטונית.

שנית, היה זה הסכם בין מרונים לסונים,ששניהם ייצגו את מעמד הסוחרים
העירוני. דהיינו היה אנטרס כלכלי ברור לשני הצדדים. מכאן שאוכלוסיית
ההר הרגישה מקופחת, כמו הדרוזים והשיעים, שחשו שההסכם אינו קרוב ללבם.
גם מוסלמים רבים, שעדיין רצו בסיפוח לבנון לסוריה, לא ראו בעין יפה
את ההסכם.

שלישית, ההסכם שקבע את עתידה הפוליטי של לבנון למשך השנים הבאות ,גילה,
כי אין בעצם אומה לבנונית על בסיס לאומי אחד, אלא הסכם זה היה בין
עדות דתיות, ומכאן חולשתו. חרף חסרונותיו יתרונו של ההסכם היה נעוץ בכך
שהוא התבסס על ההכרה בבעיה היסודית של לבנון. קמו המנגנונים, שהקהו את
עוקצה של היריבות בין העדות והצריכו שיתוף פעולה ביניהם. אלה שערערו על
האמנה הלאומית מאז שנות ה 40 באו משלושה מקורות עקריים:

א. מוסלמים מחוץ לממסד הסוני שסירבו לקבל את נוסח “האמנה הלאומית”.

ב. כל מיני קבוצות בעלות נטיות אידיאולוגיות (לאומנים ערביים,
קומוניסטים וכו’) שראו במשטר הקיים מחסור לרעיונותיהם.

ג. כוחות חוץ (כמו סוריה, מצרים, בריה”מ) שחתרו לקנות להם השפעה
ישירה בלבנון ולמנוע את ההשפעה המערבית.

לבנון (1958-1946)
——————–

1. “מדיניות מאוזנת”

בשנים הראשונות לקיומה כמדינה עצמאית הצליחה לבנון (תחת נשיאה בישארה
אל חורי) לשמור על מדיניות מאוזנת. הדבר בא לידי ביטוי בכמה אופנים:

א. תהליך בחירות דמוקרטי לפרלמנט ב 1947 וב 1952 (אופייה הדמוקרטי של
לבנון התבסס על חוקת 1926 שהוענקה ע”י הצרפתים. בחוקה נקבע, כי לבנון
תהיה רפובליקה דמוקרטית “אחת ועצמאית”. הפרלמנט הוא חד ביתי וכולו
נבחר למשך 4 שנים ומקיים יחס (בציר) של 6 נוצרים מול 5 לא נוצרים.
הפרלמנט בוחר את נשיא הרפובליקה לתקופה של 6 שנים.

ב. שמירה על “הסדר הפוליטי” כפי שנקבע ב “אמנה הלאומית” והקפדה על
הייצוג היחסי של הנוצרים והמוסלמים בבית הנבחרים.

ג. חורי הקפיד לנקוט קו מאוזן ביחס למדינותהערביות ולהשתלב היטב במערך
הערבי. כך, למשל, השתתפה לבנון במלחמת 1948 נגד ישראל, אך היתה
מעוניינת לסיים אותה במהירות.

ד. גם כלפי מדינות העולם נקטה לבנון בקו ניטרלי ונמנעה מלהתקשר לאחד
משני הגושים.

ב 1952 נאלץ חורי להתפטר לאחר שהואשם בשחיתיות ובנקיטת צעדים לא חוקיים.
את מקומו תפש המדינאי הוותיק כאמיל שמעון.

עם זאת, התמונה היתה רחוקה מלהיות אידאלית; הצרפתים עזבו את לבנון,
והעולם הערבי, כולל סוריה, הכיר בלבנון העצמאית, אך הוויכוחים והעוינות
נמשכו. תומכי הקו הפרו-צרפתי של לבנון משנות ה 30 היו עתה פרו-מערביים,
שנטו לצד ארה”ב (הרוב נוצרים). חסידי הלאומיות הפאן-ערבית (מוסלמים)
דגלו ביחס אנטי-מערבי. הראשונים..היו שמרנים, חסידי הכלכלה הליברלית
ויזמה פרטית. האחרונים..דרשו רפורמות ומשק סוציאליסטי ממלכתי. הראשונים
נקטו בקו ניטרלי ביחס לעולם הערבי, בעוד שהאחרונים..רצו בקו של שילוב
לבנון במחנה הערבי, בעיקר בגוש הנאצריסטי. הראשונים..התנגדו לפעולות
המחבלים מאדמת לבנון, בעוד שהאחרונים..הביעו את תמיכתם במאבק המחבלים
וגילו קו אנטי-ישראלי מובהק.
במילים אחרות,על פני השטח היתה לבנון רגועה אך מתחת פעלו כוחות הרסניים.

2. נשיאותו של כאמיל שמעון (1952-1958)

כאמיל שמעון (נוצרי) נקט במדיניות שונה מקודמו.
שמעון היה חסיד המערב (היה שגריר בבריטניה בשנות ה 40) ושאף להדק עמו
את את היחסים (מתוך האמונה שהמערב תומך בנוצרים וללא תמיכתו יורע מצב
הנוצרים בלבנון). כך, למשל, התקשר ב1957 ל “דוקטרינת אייזנהואר” (מתן
סיוע אמריקני למדינות המזרח התיכון, שביקשו זאת, ושימוש בצבא האמריקני
להגנה על השלמות והריבונות של מדינה כלשהי באזור).
כלפי מדינות ערב גילה שמעון יחס חשדני, ובמיוחד גילה עוינות כלפי מצרים
וסוריה בהתנגדו להצטרפות לבנון למחנה המצרי-סורי. מדיניות זו גרמה
לקשיים חמורים מאוד במדינות הפנים.

משבר 1958 בלבנון
——————–

1.הרקע למשבר

נוכח מדיניותו זו של שמעון, נתגבשה בלבנון “חזית לאומית”, שכללה את כל
החוגים, שהתנגדו לקו של שמעון. בעיקר היו אלה מוסלמים, שהיוו את המנהיגות
ואת רוב “החזית הלאומית”. המוסלמים התנגדו לשמעון משלוש סיבות:
א. הצטרפות לבנון ל”דוקטרינת אייזנהואר” מ 1957;
ב. הקמת קע”מ ב 1958 שלהבה את הרוחות בקרב המוסלמים, שרצו בהצטרפות
לבנון לאיחוד המצרי-סורי.
ג. חיזוק מעמדם של המרונים במנהל הממשלתי.
ד. נסיונו של שמעון להכניס תיקון בחוקה, שיאפשר לו להיבחר לתקופת נשיאות
שנייה.
המעניין הוא, שהיו גם נוצרים ב”חזית הלאומית”, כאלה שהאמינו שיש לשמור על
עצמאות לבנון, וזה אפשרי רק אם תצטרף לבנון למחנה המצרי-סורי.

2. מלחמת האזרחים והתערבות הצבא האמריקני

במאי 1958 פרצה שביתה כללית, שלוותה במעשי אלימות ועד מהרה התפתחה למרד
כללי. מלחמת האזרחים שהתנהלה כ 4 חודשים, היתה מלחמת “דה-לוקס”, דהיינו
הממשלה לא ששה אלי קרב ולא דיכאה את המורדים ביד קשה. מפקד הצבא הלבנוני
פואד שיהאב סירב להיכנס לעימות מלא עם המורדים, משום שחשש לפילוג עמוק
יותר בלבנון. הנשיא שמעון שחשש גם כי מהפכת יולי (1958) בעיראק תוסיף
שמן על המדורה, פנה בתלונה למועצת הבטחון נגד מצרים וסוריה באשמה, שהן
מעוררות תסיסה נגדו בתוך לבנון. ממשלת לבנון טיפלה במורדים ב”כפפות משי”.
הצבא הלבנוני לא פתח במתקפה רצינית על המורדים ואף צורת הגנתו של מרכזי
הממשלה הייתה חלשה ביותר. מפקד הצבא, הגנרל פואד שיהאב, סירב להכניס את
צבאו למלחמה, משום שלדעתו הפעלת הצבא במלחמת האזרחים, ולו להגנת הממשלה
החוקית, תגרום בהכרח לפילוג הצבא עצמו ולהריסת אופיו הפוליטי והעדתי.
אי יכולתה של ממשלת לבנון לטפל במורדים הביא להזמנת הצבא האמריקני.
הנשיא שמעון פנה לארה”ב בבקשת עזרה. הנשיא האמריקני אייזנהואר היה משוכנע
כי לבנון נמצאת במצב סכנה חמור מ”בחוץ” ולכן שיגר כוחות נחיתה ללבנון,
יולי 1958 המשבר חוסל 5 חודשים מאז שפרץ. עצרת האו”ם קיבלה את “ההחלטה
הערבית” שכל מדינות ערב מתחייבות לא להתערב בענייניה של כל מדינה ערבית.
האמריקנים הודיעו, כי יפנו את כוחותיהם. הנשיא שמעון הודיע, כי לא ירוץ
לכהונת נשיא שנייה, וראש הממשלה החדש כארמה (מוסלמי) הצליח להרכיב ממשלה
“מאוזנת”, שהיה בה שילוב של כל הזרמים.

לבנון תחת הנשיאים פואד שיהאב ושרל חילו (1958-1970)
——————————————————
1.ניסיונות להחזרת האיזון

נשיאותו של הגנרל פואד שיהאב (1958-1964) הייתה תקופה של יציבות שהושגה
במספר דרכים:

א. הנשיא הטיל על לבנון מנגנון ביורוקרטי ריכוזי חזק ביותר, שגבל לעיתים
באנטי-פרלמנטריזם מובהק. היו שכינו זאת “דיקטטורה ביורוקרטית”. אך
ללא ספק עזר המנגנון הריכוזי ליעל ולשפר נושאים שונים. בעיקר בתחום
עבודות ציבוריות באזורים נחשלים של לבנון; בפיתוח תכניותיו
למודרניזציה של לבנון נשען על שני בעלי בריתו: ה”פלנגות” של ג’ומאיל
ומפלגתו של ג’ונבלט הדרוזי. שני הארגונים רצו בלבנון מפותחת.

ב. הוא חתר לפיוס מדיני-אתני, כאשר למרות היותו נשיא נוצרי, התקרב למחנה
“המורדים” המוסלמי, הן ע”י שנענה לתביעותיהם והן ע”י שהתקרב למצרים.
ססמתו הייתה “אין מנוצחים ואין מנצחים”, וכך ביקש לרפא את פצעי
משבר 1958. הוא נהנה מפופולריות רבה הן מהצלחתו להביא ל”רגיעה”
ביחסים הבין-עדתיים, הן משום שלא התערב צבאית במלחמת האזרחים וע”י כך
חסך דם רב, הן משום שסירב להכניס שינוי בחוקה, כדי שייבחר פעם שנייה,
והן משום שהיה בעל יד קשה וידע לרסן את הצדדים כדרוש.

2. הידרדרות – השתלטות המחבלים הפלשתינאיים על דרום לבנון

הנשיא שרל חילו היה אישיות חיוורת לעומת קודמו, והוא לא הצליח למנוע את
ההידרדרות החמורה בלבנון לאחר מלחמת 1967 (“ששת הימים”). לאחר 1967 תמך
העולם הערבי בפעולות המחבלים הפלשתינאיים (“פעולות גרילה”) נגד ישראל.
גל ההתלהבות הגיע גם ללבנון, שם השתכנו המחבלים בתוך מחנות הפליטים
הפלשתינאיים (אחוז הפלשתינאיים היה כ 10% מכלל האוכלוסייה בלבנון). מי
שתמך במחבלים היו הסונים, הדרוזים ואפילו נוצרים אורתודוקסים יווניים.
התפתחות זו הפחידה את המרונים, שלא סבלו את נוכחות המחבלים. לא רק המרונים
היו בבעיה, גם מנהיגי הסונים, בעיקר המשפחות העשירות, שהיו בקשרי כלכלה
הדוקים עם המרונים, לא ידעו בדיוק מה לעשות: להתנגד לפלשתינאיים או לתמוך
באחיהם הסונים. הבעיה החריפה כאשר ישראל החלה להגיב בפעולות תגמול קשות
בדרום לבנון (1968) ואפילו פשטה על שדה התעופה בבירות (1969), והדבר גרם
למשברים פרלמנטריים. בעיה נוספת שהעיקה על הממשל הייתה, שהמוסלמים השיעים
בדרום לבנון החלו פונים נגד המוסלמים הסונים כתוצאה מפעולות התגמול הנ”ל.