מתוך נושא הפיזיקה החלטנו להתרכז במאדים, הוא עיקר נושא חקר החלל במספר שנים האחרונות.

פה נביא מידע בסיסי על הכוכב, פני שטחו וגם על תצפיות ומחקרים שנעשו עליו.

נכתב פה גם כמה עובדות ועדויות מאוד מעניינות שנקרו לחוקרי מאדים שמעלות את השאלה של “האם באמת יש חיים על מאדים?”

מרחקו של מאדים מהשמש גדול ב50%- משל כדור הארץ ככה שהוא מקבל ממנה פחות חום אבל עדיין הטמפרטורות נשארות בגבולות ארציים (C°-50) ויש לו גם אטמוספירה דלילה והודות לזה שהוא קטן בחצי מטרה ומסתו עשירית ניתנת כבידה שקרובה לכבידת כדור הארץ (0.2G).

סיבובו סביב השמש הוא אליפטי לכן הוא מתרחק ומתקרב לשמש וכמובן גם לכדור הארץ. כשהוא נמצא בנקודה הקרובה ביותר אלינו הוא בהיר פי שלושה מ”סיריוס”, הכוכב הבהיר ביותר בשמיים (וגם דיי קרוב אלינו).
במרחקו המרבי מאיתנו, אורו חלש יותר מזה של כוכב הצפון.

מאדים משלים סיבוב אחד סביב צירו ב24- שעות 37 דקות ו22.6- שניות, מעט פחות מאשר כדור הארץ אולם מסעו סביב הוא 687 יום כמעט פי שניים מזה של כדור הארץ.

מאדים מכוסה בחולות כתומים, דרך טלסקופ אפשר להבחין בגוונים שלהם וגם בשני כיפות הקרח שממוקמות בשני קוטביו של מאדים.
הכיפות קטנות בקיץ וגדלות בחורף אבל תמיד הכיפה הדרומית גדולה יותר מהצפונית. מכיוון שאורך שנתו של מאדים כפולה משל כדור הארץ ככה גם העונות שלו.

האטמוספירה הדלילה של מאדים מכילה רובה פחמן דו-חמצני בתוספת קטנה של חמצן וארגון וקורטים של גזים אחרים. הטמפרטורה על פני השטח היא °23 מתחת לאפס. הלחץ על פני הכוכב נתון לשינויים מעונה לעונה ובממוצע הוא 5.9 מיליבאר (לעומת 1,013.25 מיליבאר – אטמוספירה אחת – על כדור הארץ.

לפעמים רוחות עזות על פני השטח גורמות לסופות חול עד 10 ק”מ בגובה, הן שכיחות למדי ובעיקר בחורף. אף שכמות אדי המים באטמוספירה הדלילה קטנה לעיתים נוצרים עננים, ערפל ואפילו כפור.

במאדים פגעו הרבה מטאוריטים לאורך השנים וזה נראה על פניו המלאים מכתשים. באזור במאדים שנקרא “ת’רסיס” (ראו מפה פיזית בסוף) יש ארבעה הרי געש כבויים עצומים בגודלם; אחד מהם, אולימפוס מונס, הוא בגובה של 25 ק”מ ורוחב בסיסו כ600- קילומטרים.
מדרום לקו המשווה נמתח קניון ענקי שנקרא עמק המרינר, הוא מגיע לאורך של 4000 ק”מ, רוחבו עד 150 ועומקו בין 2 ל7- קילומטר.

רוב מה שרציתם לדעת על מאדים אבל לא היה לכם כוח לשאול

מסה (ק”ג) – 6.42 X 10^23
קוטר (ק”מ) – 6787
צפיפות (ק”ג/מ’^3) – 3940
מהירות בריחה (מ’/שניה) – 5000
מרחק ממוצע מהשמש (י”א) – 1.524
זמן סיבוב סביב ציר (ימים) – 1.026
זמן סיבוב סביב שמש (ימים) – 686.98

זווית ציר (מעלות) – 25.
שיפוע מסלולי (מעלות) – 1.85
נטית המסלול מעיגול מושלם – 0.093
מקסימום טמפרטורת שטח (קלווין) – 310
מינימום טמפרטורת שטח (קלווין) – 150
נקודה הגבוהה ביותר – אולימפוס מונס (24 קילומטר מעל מישורי הלבה מסביב)
מרכיבי אטמוספירה – 95% דו-תחמוצת הפחמן, 3% חנקן, 1.6% ארגון
מרכיבי השטח – אבני בזלת וחומרים משתנים.

תצפיות על מאדים
הראשון שצפה במאדים בטלסקופ היה גליליאו גליליי ב1610-, אך הראשון שסרטט את השרטוט המדויק הראשון של מאדים היה כריסטיאן הייגנץ ב1659-. הוא גם היה זה שהוכיח שמאדים מסתובב על צירו.
ב1666- גילה ג’ובני דומניקו קסיני את כיפות הקרח של מאדים ואת חילופי העונות בו.
ב1877- גילה האסטרונום ג’ובני סקיאפרלי, מעין קווים המשורטטים על פני מאדים. הוא ראה כמאה כאלה וקרה להם “קנלי” שפירושם באיטלקית ערוצים. אבל באנגלית “קנל” פירושו תעלה מלאכותית, ודבר זה גרם לאחד הטעויות הגדולות בחקר החלל. אסטרונומים רבים האמינו שאלו תעלות להעברת מים מהכיפות של מאדים והם נחפרו ע”י אנשי מאדים. אסטרונום אחר בשם. אך תצלומי מאדים הראשונים ששיגרו חלליות “מרינר 6″ ו”מרינר 7” ב1969- הוכיחו כי התעלות אינן אפילו תוואים טבעיים אלא אשליה אופטית פשוטה.

חקר מאדים בהיסטוריה
כמעט כל הניסיונות לחקר המאדים עד 1997 עלו בתוהו.
ב1964- שלחו האמריקנים את “מרינר 3” וכשהגיעה למאדים, המצלמה לא נפתחה והפכה חסרת תועלת.
ב1965- מרינר הגיעה למאדים והצליחה להשלים טיסה ליד (Fly By).
קצת אחר כך הסובייטים ניסו להנחית גששית על מאדים, הכל עבד יופי, הגששית נכנסה לאטמוספירה אבל בהתקרב לקרקע הקשר נותק.
בשנת 1976 שלחה “ויקינג 1” למאדים וצלמה את השטח, סידוניה ופרצוף דמוי-האדם (ראו תמונות 72A35).
אחרי הצלחת האמריקנים, החליטו הסובייטים לשלוח את “פובוס” 1 ו2-, “פובוס 1” אבדה בדרך ואפילו לא הגיעה למאדים. “פובוס 2” הגיעה לירח של מאדים בעל אותו שם וצילמה תמונות של חפץ אליפטי בוער באטמוספירה ואז גם “פובוס 2” נעלמה.
התמונות ששלחה “ויקינג 1” לכדור הארץ, בהם רואים את הפרצוף, עוררו מהומה בכל העולם.
בנאס”א טענו שאלו אשליות אופטיות (הכנס תאורית קשר פה) כיוון שמאדים לא יכול לתמוך בקיום בחיים תבונתיים כפי שאנו מכירים אותם.
בתמונה השנייה של הפרצוף, יותר מקרוב ועם יותר מידע, רואים בעיניים אישונים ובפה שיניים.
16 קילומטר מהפרצוף נמצא עיקר המבנה של סידוניה, פירמידות ענקיות מדויקות לכמה סנטימטרים כשבפינה של כל פירמידה ענקית יש עוד פירמידה קטנה יותר גם היא מדויקת לכמה סנטימטרים.
הצוות של ריצ’ארד הואגלנד (אחד מחוקרי מסתורי החלל וחייזרים המוכרים ביותר בעולם) לקח את הפרצוף וחילק אותו לשני חלקים, לקחו את החלק השמאלי והפכו אותו לצד הימני, יצא מעניין אך לא חד משמעי עם דמיון קל לספינקס. אבל כשלקחו את החלק הימני והפכו אותו לצד השמאלי יצאה תמונה ברורה של אריה.
הפירמידה בסידוניה אינה פונה בדיוק לצפון אלא סוטה בזוית של 19.5 מעלות וכך גם הצלע השנייה.
נראה שכמעט בכל כוכב במערכת השמש שלנו יש הפרעה גיאולוגית או אטמוספירית ברוחב 19.5 מעלות דרום או צפון. כולל צדק, עם הסערה החשמלית שלו שמרכזה נמצא ב19.5- מעלות דרום וכדור הארץ שלנו עם הר הגעש העצום שנמצא ב19.5- מעלות צפון.
ההסבר הוא כזה: עם לוקחים טטרוהיגן (פירמידה) מושלם ומניחים אותו בתוך כדור מושלם עם קצה אחד בדרום או בצפון אז הבסיס שלו יהיה בדיוק ב19.5- מעלות בצד השני.
סיכום
בעבודה זו למדנו קצת על מאדים ועל המחקרים שנקרו בו במשך השנים, בקשר לשאלת החקר “האם באמת יש חיים על מאדים?” הדעות עדיין חלוקות ולאף אחד אין רשות לענות על זה באופן חד-משמעי, לפחות לא לזמן זה.

עוד מה שאפשר ללמוד מעבודה זאת הוא שמאדים הוא מועמד מצוין בתור המושב הבא של בני האדם ביקום זה, יחסו בגודל ומסה לעומת כדור הארץ הם כמעט זהים, למרות היות מאדים כחצי מכדור הארץ.
אם רק היה אפשר להתאים למאדים אטמוספירה לנשימה אז זה היה אפשרי, אבל טכנולוגיות כאלו עדיין אין ברשותנו.

ביבליוגרפיה

“מאדים”, הבריטניקה החדשה לנוער, כרך 10, 1996, כתר הוצאה לאור בע”מ, מפעלי דפוס כתר ירושליים, 49-50

ריצ’רד פ’ ברנן , “מאדים”, לקסיקון המדע המודרני, 1997, כרטא, ירושליים, 125-126.