המאפיינים האמנותיים המשותפים לכל אזורי העולם המוסלמי הם רבים כל כך עד כי מתקבלת תמונה של אחדות אמנותית על לאומית על גזעית ועל גיאוגרפית שאין לה מקבילה בהיסטוריה האנושית, פרט לתקופה של שליטת רומא על העולם העתיק. זאת בעיקר משום שהיסוד הדתי הוא החשוב והבולט ביותר מבין יסודות אמנות האסלאם.
תכונה זו של אחדות יש ליחס לגורמים דתיים גיאוגרפיים והיסטוריים. ההשפעות הדתיות הניכרות באמנות זו נובעות מן האסלאם כדרך חיים. צרכי הפולחן שבמסגד שווים בכל מקום ומקום, ומכאן תבנית בנייה יסודית של המסגד. העלייה לרגל למכה, שכל מוסלמי חייב בה לפחות פעם בחייו, הייתה כרוכה בפגישות עם אנשים מארצות שונות, מה שגרם לחילופי דעות ולהפצת רעיונות, בכלל זה גם על נושאים אמנותיים.
אורח החיים האסלאמי לא נתן מקום להבחנה ברורה מעין זו הידועה בעולם המערבי, בין אמנות של קודש לבין אמנות של חול (חוץ מפרט אחד: איסור חמור להכניס דמויות מצויירות או מפוסלות לתחומים הדתיים). גם השקפות דתיות אחרות יצרו תנאים וסייגים להתפתחות האומנותית. מאחר שיסודה של התרבות האסלאם הוא הקוראן, שהוא כתוב ערבית, הייתה ללשון זו השפעה מכרעת בעיצובה של האמנות האסלאמית. עובדה זו גרמה לכך שהשתמשו בפסוקים ובכתב הערבי בתור קישוט. עי”כ בא הכתב הערבי במקומה של איקונוגרפיה מקודשת הקשורה במייסד הדת, כפי שיש בשאר הדתות שפיתחו אמנות צורנית.
האימפריות הקטנות והממלכות, שאמצו את האסלאם, חשו את עצמם מוסלמים ולא ערבים, תורכים או פרסים. הם כולם ידעו, דיברו וכתבו מעט ערבית, שהיא שפת הקודש – שפת הקוראן. כולם התכנסו במסגד, המבנה הדתי, שעם מעט שינוי צורה היה זהה בכל מקום בעולם האסלאם. כולם פנו למכה , מרכז האסלאם, שסומלה ע”י הכעבה (במקורו מקום קדום פרה- מוסלמי שאותו אימץ מוחמד כנקודה כלפיה כל מסולמי חייב לפנות בתפילתו). בכל אולם תפילה נמצא את קיר הקיבלה, שמכוון כלפי מכה, עם גומחה מרכזית, המחראב.
משותפת לכל המוסלמים האמונה הבסיסית בשליחותו של מוחמד : ההכרה בעליונותו של האל היחיד, אללה, עיקרון האמונה: “אין אל מלבד אללה, ומוחמד הוא נביאו” משותפת לכל המוסלמים מכל הגזעים ומכל הארצות. יש לכולם אותה תחושה של שוויון בפני אללה בבוא יום הדין.
גורם דתי נוסף הוא הנימה הלא חומרנית המודגשת בקוראן, בהכרזותיו על התקרבותו של יום הדין, היום שבו לא יהא ערך לרכוש של העולם הזה ורק מעשים טובים הם שיצילו את האדם. גישה זו והשפעות סגפניות גרמו לכך שחומרים יקרים תפסו מקום בלתי חשוב באמנות האסלאם. בפולחן הדתי אין משתמשים בזהב, כסף או משי, והאמנים עבדו בעיקר עם חומרים פשוטים מאד שנמצאו תחת ידם כמו חימר, זכוכית, גבס, פליז, צמר וכותנה. כשרונם האמנותי הוא שהפך חומרים דלים אלו לחפצי אמנות הדורים.
עד כה לא דיברנו על ההשפעות הדתיות הניכרות באמנות האסלאם. עכשיו נזכיר את הגורמים הגיאוגרפים. האזורים שבהם נוצרה אמנות האסלאם הם לרבות צחיחים ואקלימם חם. אור השמש לוהט והמים מועטים. מכאן הנטייה למבנים – מסגדים, ארמונות ובתים פרטיים – מרוכזים מסביב לחצר גדולה, שחדריהם קרירים וגדולים, עם הרבה צל ומוצא כלפי החצר. תפקיד חשוב היה למים, ומכאן בנייה של בריכות בחצרות, ומתקני מים אמנותיים ברחובות. הקישוטים שעל הבניינים הם לרוב תבליטים שטוחים שבעזרתו הושג משחק של אור וצל. הקישוטים בולטים בשטח שטוף אור, על גבי רקע חתוך בעומק, שמתוך כך הוא כהה. הקישוט הצבעוני מוסיף גוונים לעולם הצהבהב חום , וזה מן הקווים העיקריים של אמנות זו.
ההשפעה ההיסטורית על אמנות האסלאם נבעה מריכוז הכוח בידיו של שליט יחיד על עולם שלם. הוא הזמין לחצרו אמנים מארצות רחוקות והביע את טעמו הפרטי. נטיותיו של השליט ניצחו בכמה מקרים את נטיות האמן. לזה האחרון הייתה לרוב עמדה חברתית נמוכה. החליף נהג להזמין מארצות ניכר לא רק חומרים, אלא אף בעלי מלאכה ואמנים לשם ביצועה של איזו תוכנית, כפי שכבר הזכרנו.
חליפת הרעיונות וההשפעה ההדדית שנגרמו על ידי כך, סייעו ליצירתו של סגנון אחיד. משום התפקיד שמלאה חצר השליט בפעילות האומנותית, עלולות היו נפילתה של שושלת מושלים או ירידתה, לשנות שינוי כמור את כיוון האמנות שבה ואף לחסל אותה כליל.
האמנות המוסלמית מיזגה את היפה עם הפונקציונלי, את האנושי עם המופשט, ומזיגה זו העניקה לה אופי מובהק משלה. הישגיה הגדולים היו בתחום האדריכלות – אמנות ששיוותה רוממות לעבודת האלוקים ולחיי הפרט.
באומנויות הקרויות זעירות – אלו המעניקות יתר יופי לביתו של אדם, יתר נוי ללבוש שעל גופו, יתר הידור להגשת מאכליו ומשקהו, יצר האסלאם יצירות כלילות יופי : אריגים מזהירים, בכללם השטחים ה”מזרחיים”, כלים נאים של קדרות, זכוכית ומתכת, שכולם משתבחים בעיטור הקישוטי המאפיין את הסגנון המוסלמי.
המרכיב הערבי הוא החשוב מכל. בכל התקופות הוא תרם את הבסיס להתפתחותה של אמנות האסלאם שכן הוא תרום את בשורת האסלאם, את השפה של ספר הקודש – הקוראן, ואת צורת הכתיבה הערבית. הכתב הערבי הפך למאפיין בולט של האמנות המוסלמית והיווה בסיס להתפתחות מגוון בלתי מוגבל של צורות קישוט מופשט. הקליגרפיה נחשבה לנעלה שבאומנויות והשימוש בעט נחשב אחד הכישורים החשובים ביותר שהנחיל הבורא לאדם
אמנות הכתיבה הערבית מילאה תפקיד מרכזי האמנות האסלאם והתמזגה בכל סוגי העיטור. הערבית נכתבת מימין לשמאל וכל אחת מ- 28 אותיותה מורכבת מ- 3 צורות שונות. האותיות שונות זו מזו באמצעות שיטה של ניקוד דיאקריטי. צורות אלו אפשרו אינסוף ווריאציות של שינויי צורה אלגנטיים המבוססים על חזרה ריתמית של השורה.
