מגישים:

מוגש למורה:

כיתה:

בית הספר:

תוכן עניינים

עמוד

את העבודה הזו החלטנו לכתוב במסגרת שיעורי ההיסטוריה בבית ספרנו, רמות חפר , בקיבוץ מעברות. התחבטנו רבות לגבי נושא ותחילה החלטנו לבחור באחת ממלחמות ישראל מאחר ונושא זה נוגע לכולנו ומעניין כל אחד מאתנו אישית. לאחר מספר דיונים נפלה ההחלטה לחקור את נושא מלחמת ששת הימים , שאביו של איתי לחם בה במסגרת שירותו הסדיר בצה”ל. בחודש או חודשיים הראשונים לעבודה חיפשנו חומר , חקרנו והזענו רבות בשביל להגיע למסקנה שעדיף שנשנה את נושא העבודה שלנו למלחמת יום הכיפורים מאחר ושאלת החקר שלנו לגבי ששת הימים הייתה מעט שטחית יחסית למה שרצינו לחקור עליו (חיל האוויר). אז בחרנו בנושא מלחמת יום הכיפורים , כמו שהזכרנו , שגם בה , אגב , אביו של איתי לחם במסגרת המילואים שלו.

השקענו רבות בעבודה זו , ואנו מאמינים שאפשר לראות את זה בבירור בעבודתנו.
אנו מקווים שתהנו מהעבודה ,

חברי הקבוצה ,

מבוא

כידוע, מלחמת יום הכיפורים פרצה בהפתעה מוחלטת בבוקר ה6 לאוקטובר , 1973. בצהריי היום מצרים וסוריה פתחו במתקפת פתע והשאירו את צה”ל המום ומזועזע מהמבנה המסודר של ההתקפות והצלחתם של המבצעים. אף על ההפתעה צה”ל השיב מלחמה כראוי .
חיל האוויר לא יכל לממש הנחתת מכה מקדימה (כפי שבדרך כלל היה עושה בכדי להשיג עליונות אווירית ולנצל אותה בקרב עד ניצחון במערכה) ולכן הופנה , קודם כל לבלום את הכוחות הסוריים והמצריים שהבקיעו את קווי כוחותינו בתעלה וברמת הגולן.

העבודה סוקרת את הרקע למלחמה, את השיפורים שהחדירו בחיל האוויר ממלחמת ששת הימים ועד מלחמת יום הכיפורים ואת סיפור המלחמה עצמו שמספר על כל תפקידי חיל האוויר בקרב.

ננסה להראות שההפתעה הייתה חלק אינטגרלי מההצלחה של צבאות מצרים וסוריה בשבוע הראשון למלחמה, אך למרות ההפתעה חיל האוויר הישראלי היה מספיק מיומן ואמיץ בכדי לבצע מבצעים קשים ולהפוך את מאזן הכוחות עוד לפני סוף השבוע הראשון למלחמה (שארכה 18 ימים).

ננסה להראות את אלו דרך שלושת הפרקים בעבודתנו שהם :

· הרקע למלחמה – שיראה את הסיבות לפרוץ המלחמה האכזרית והכנותיהם של מדינות ערב למלחמה.
· “בניית” חיל האוויר הישראלי בשנים שלפני המלחמה – פרק המסביר על השיפורים שהוחדרו בעיקר במטוסים בחיל האוויר שלנו בכדי שנוכל להבין טוב יותר את הפרק על המלחמה עצמה ואיך בעצם חיל האוויר הישראלי נחל הצלחה כבירה כל כך.
· סיפור המלחמה – פרטי השבוע הראשון למלחמה (הלחימה של חיל האוויר). ההפתעה שהביאה אבדות רבות לצה”ל , החזרה למשחק ותחילת הניצחון לצה”ל.

קריאה נעימה,

פרק א’ – רקע היסטורי וגורמים למלחמת יום הכיפורים

פרק זה יעסוק בסיבות לפרוץ המלחמה, בהכנות חילות ערב למלחמה משולבת זו, ובסיבה שישראל לא חזתה את תחילת המלחמה קודם לכן. שאלת המשנה שלי היא: “מדוע הותקפה ישראל באוקטובר 73′ ואיך נוצר מצב שהותקפה ללא ידיעה מקדימה?”

הסיבה לפרוץ המלחמה
בשנים 72-73 שרר “שקט” מדיני. הערבים שחששו ממצב שבו קיום המדינה היהודית תתקבל על דעת הקהל העולמית כמובנת מאיליה. בנוסף לעובדה זו, המצב במצרים התדרדר בעיקר מבחינות כלכליות: ההכנות למלחמה דרשו את רוב האמצעים, גיוס נרחב, והעדר השקעות חוץ. הצבא ואיגודי סטודנטים שונים לחצו על הממשל שלא לעקב מלחמה זו. נסיונו הכושל של סדאת להשיג את מבוקשו של נאצר במלחמת ההתשה הוביל להחלטה הסופית: יציאה למלחמה יהא המחיר אשר יהא.

הכנות מצרים למלחמה
סדאת’ יחל שהמלחמה תאיץ את הפעילות המדינית של מעצמות העל, שבכדי למנוע עימותים ביניהן יבקשו פיתרון מהיר ופזיז לבעית המזרח התיכון (עקב כוחן והתנגדותן של המדינות הערביות, זכויות ישראל כמדינה ישללו ע”י המעצמות הגדולות) , ואף תביא הישגים בגיוס עזרתה של ברית המועצות.
מטרתו השניה של סדאת’: להוכיח לישראל שהתפשטות במסווה של “גבולות ביטחון” אינה הדרך, אלא רצון כן לשלום- הפיתרון צריך להיות בדרך השלום ולא ע”י מילוי צרכים בטחוניים מידיים.

למידה מניסיון העבר הביאה את ההנהגה המצרית למסקנה שבכדי לנטרל את עליוניותו של צה”ל ולהצליח אפילו הצלחה מוגבלת ישנם מספר תנאי יסוד שחייבים להתקיים:
א.שיתוף פעולה עם שאר העולם הערבי, בעיקר בכדי לאלץ את צה”ל לחלק את כוחו למספר חזיתות – זאת נפתרה ע”י שיתוף פעולה עם סוריה
ב. הסכם עם מעצמה שבמקרה של כישלון תמנע כישולן מוחץ ותכפה על ישראל הפסקת אש ותוכל אף לספק נשק ותחמושת לצבא מצרים- סוריה תיווכה בין ברית המועצות למצרים.
ג. הכשרת הצבא- על מנת להגיע לסטנדרטים גבוהים בעיקר באויר ובניהול קרבות שיריון ניידים ננקטו מאמצים לאימון יחידות עילית, ולהעלאת המוטיבציה.
ד. החלשת מעמדה הבין לאומי של ישראל, בעיקר כדי לפתח עילה מספקת למלחמה.
ה. ביצוע כל ההכנות למלחמה בחשאי כדי לזכות ביתרון ההפתעה ולהימנע ממהתקפת קדם ( כדוגמת מלחמת ששת הימים)

ההכנות בסוריה
סוריה מאידה מצאה במלחמה את הפיתרון היחיד להחזרת שיטחי הגולן, מכיוון שארה”ב לא כללה אותה בניסיונות ההסדר והתיווך בשנים 70-72. במהלך תקופה זו הצבא הסורי התחזק – קיבל טנקים רבים והחל בבניית סוללה ניידת של טילי קרקע אויר.
ההכנות הסוריות למלחמה החלו עוד לפני שהנשיאים אסד וסאדאת קבעו את המועד לפתיחתה. אמ”ן איתר סימנים מעידים ראשונים להעלאת הכוננות בצד הסורי כבר בתחילת ספטמבר ודיווח (ב-3 בספטמבר ולאחר מכן ב-8-7 בספטמבר) כי קו החזית ברמת-הגולן עובה בסוללות ארטילריה וביחידות חי”ר, והועלתה הכוננות בחיל האוויר ובזרוע היבשה.
צילומי אוויר מה-11 בספטמבר העלו כי להיערכות הסורית הרגילה לאותה תקופה של השנה נוספו 140-130 טנקים ו-35 סוללות ארטילריה. היות ואמ”ן לא היה מודע להחלטה לצאת למלחמה, הוא העריך כי צעדים אלה באו על רקע ביקורו הצפוי של הנשיא אסד באלג’יריה או כהכנה לפעולת גמול ישראלית על מעשי טרור.
ממצאי גיחת צילום מה-23 בספטמבר העלו כי הצבא הסורי נערך במלואו בקו הראשון, וכי עתודות השריון של דיוויזיות החי”ר קודמו לעורפה של רצועת ההגנה הקדמית. לכך נוסף גם תגבור משמעותי של סוללות הארטילריה.
בעוד שאלוף פיקוד הצפון, יצחק חופי, הסיק מהמידע החדש כי הסורים יכולים לצאת מייד למלחמה ללא תגבור נוסף (לוח הסימנים המעידים של פיקוד צפון כבר היה באותו שלב מלא לגמרי), המשיך אמ”ן להחזיק בדעה שמדובר בכוננות ספיגה
בימים שלאחר מכן קיבלה ישראל ארבע ידיעות קונקרטיות שהתריעו כי ההכנות הסוריות הן למלחמה. הראשונה הגיעה ב-25 בספטמבר. חוסיין מלך ירדן הגיע לישראל במסוקו כדי להזהיר את ראש-הממשלה, גולדה מאיר, כי “כל היחידות (הסוריות), שאמורות היו להיות באימונים, נמצאות עתה, מאז היומיים האחרונים, פחות או יותר בעמדות שלפני התקפה… זה כולל את מטוסיהם, את טיליהם וכל דבר אחר… (הסורים) בעמדת זינוק”.

אותות ההזהרה:
קהילת המודיעין הישראלית – בראש ובראשונה אמ”ן העריך שמצרים לא תעז לפתוח בעימות צבאי עם ישראל, לפחות עד שתשיג מטוסי קרב והפצצה לטווח ארוך ומאחר שאלו לא יהיו ברשותה עד 75 ניתן היה לצפות ל”שקט” מצידה.
בנוסף, הנחת היסוד השניה של אמ”ן היתה שסוריה לא תצא למלחמה ללא מצרים לצידה.
למרות שאמ”ן סיפקה לקברניטים דו”חות מדויקים על שיפור יכולתם של הערבים לפתוח במלחמה ובנוסף על כך השיג לפחות 11 התרעות אסטרטגיות קונקרטיות, ולפיהן ההכנות הצבאיות סמוך לגבולה אינן מיועדות למטרות מגננה (סוריה) או לשם עריכת תרגיל (מצרים), אלא כדי לצאת למלחמה. חרף כל זאת העריך אלוף זעירא יום לפני פרוץ המלחמה באוזני ראש-הממשלה כי הסבירות למהלך צבאי כלשהו היא נמוכה, והסבירות “הנמוכה ביותר היא [האפשרות של [חציית התעלה. “(בראון, 28)
אמ”ן דבקו בנחישות בהנחה זו, אף-על-פי שסימנים לא מבוטלים להתרחשות היו ברורים:

(ואלך, עמ’ 111)
עמדת אמ”ן לא נשתנתה, רק לאחר שנודע שמשפחות המומחים הסובייטים עוזבות את מצרים, ונתקבלו הוכחות חותכות שהמלחמה בפתח הכריזה אמ”ן על מצב חירום. אך גם הפעם חלה טעות, המלחמה שעל פי אמ”ן תתחיל רק בשש החלה בפועל בשעה 13:55.

הכישלון המודיעיני- כיצד קרה?
ועדת אגרנט, הגוף היחיד שחקר באופן פורמלי היבטים מסוימים של המלחמה ואת מכלול הכשל המודיעיני, מונתה לתפקיד בלחץ ציבורי, פעלה תחת לחץ זמן ובמשאבים מוגבלים, ולא הגיעה אל כל החומר (למשל, התרעת המלך חוסיין) ואל כל העדים הרלוונטיים למיצוי מחקרי מלא של הפרשה. גם אין זה מן הנמנע כי בלחץ האירועים נמנעה הוועדה מלהגיע למסקנות נחרצות יותר באשר לאחריותם האישית של חלק מהאחראים לכישלון. ספרי הזיכרונות המעטים שפורסמו על הפרשה נוטים להציג אותה מנקודת הראות (לעיתים המשוחדת מאוד) של הכותב, ואף כי הם שופכים אור על אירועים מסוימים, הם אינם מספקים את הבסיס המוצק למחקר כולל ומוסמך של האירוע.
רוב תלמידי הכשל המודיעיני של 1973 קיבלו את מסקנתה של ועדת אגרנט, ולפיה מקור הבעיה היה דבקותם של גורמי המודיעין ושל מקבלי ההחלטות בדרג הצבאי והמדיני בקונספציה, שהייתה נכונה לזמנה, אך ערב המלחמה כבר אבד עליה כלח.

לסיכום – מטרת מלחמת יום כיפור היתה לגרום למדינה היהודית לשקול מחדש את קיומה, ולהפריע למהלך החיים הישראלי. מבחינה זו המלחמה הצליחה, למרות שהסורים והמצרים היו ריאלים וידעו שלא יוכלו לכבוש את ישראל אפילו עם עליונות צבאית כמו שהיתה להם. כך גם אמ”ן עמדו את המצב ב-24 באפריל 73′-
“כל עוד ישלוט אצלם ההיגיון במגבלות הערביות… אני חושב שהערבים לפחות לשנים הקרובות אינם מעריכים כי ינצחו את ישראל, וכאשר הם מדברים על פתיחה באש, אין כוונתם לכבוש את סיני או לנצח את ישראל, אלא ליצור מצב כזה בעולם, אשר יכריח אותו לטפל באורח פוליטי בבעיה. זאת אומרת שהפתיחה באש היא על מנת לעבור לפתרון פוליטי ולא על מנת להביס את צה”ל”
(ראש אמ”ן, אלוף אלי זעירא, בישיבת הקבינט ב-24 באפריל 1973)
הם הצליחו להסתיר את ההכנות למלחמה בצורה חסרת תקדים, ואף לגרום למודיעין הישראלי לשגות שנית ולהעריך את מועד פתיחתה בצורה שגויה- ניתן לראות זאת בבירור ע”פ העדות הזו:
“צהרים של יום כיפור חם, איזו לאות שורה על המחנה. משהו כמו משב רוח עולה מהתעלה, ופוסק. פוקחים עין אחת ושומעים שמישהו נכנס לאוהל, מזעיק לקבוצת פקודות. אומרים שהמג”ד בדרך, תוך
כמה דקות יגיע.
השוכבים במיטות בבגדיהם עוברים לישיבה גמלונית, רוכסים שרוכי נעליים. מישהו מנסה ללבוש סרבל, והשאר גוערים בו: בוא הנה, רגע, מה ההתרגשות, מה קרה? קבוצת פקודות, או קיי, עוד אף אחד לא אמר שצריך לעלות על הטנקים. סתם טרטור. הש”ג צועק מהבודקה ששני ג’יפים מגיעים. יאיר מביט לעבר השער, ורואה את הג’יפים פורצים פנימה, כמעט קורעים את החבל שהונמך שבר שניה לפניהם. כל המטה, מתפלא יאיר, לבושי סרבלים, די מוזר. המג”ד בסרבל נראה לו פתאום כמו כלב פודל בסוודר, משהו שלא שייך, פורים כזה. מה פתאום חזרו? מה קרה? קבוצת פקודות. הקמ”ן והקמב”ץ פורשים מפות, מלאות חצים. עמיר מביט מן הצד, לא שייך, כמו צופה בסרט משעמם שאותו ראה כבר בעבר. יאיר והוא מחליפים מבט. יאיר מושך בכתפיו. המג”ד שולף מקל טלסקופי מתקפל מכיסו, מורה למפקדים לשבת,
“ובצורה מסודרת, להפסיק לעשן ולפטפט, ולהקשיב היטב.”
קצת קשה להכניס אוירה של מתח. כולם יגעים כאלה חום המדבר והחג המעיק הזה.
“ראשית כל אני מבקש לא להיבהל. כנראה שמחכה לנו איזו התשונת כאן בגזרה, ועל כל פנים, לא לפני שש בערב. זה בדוק.”
“בדוק איפה?” מישהו שואל.
“בדוק בפיקוד. אז מבחינתנו, זה ביצוע שובך יונים, בדיוק כמתורגל, בארבע אחר הצהרים אני רוצה את כולם בעמדות. עד כאן הכל ברור? אין שאלות, אין תשובות…? מה האדישות הזאת, אה? יום כיפור? אגב, יש כנראה היתר לאכול משהו, למי שמרגיש שהוא זקוק לזה.”
מישהו שואל:
“מה זה התשונת”?
“התשה, נו מה הסיפור,” מלגלג המג”ד; ויאיר חושב: הוא היחיד שהיה פה כל ההתשה, בזמן שאנחנו עשינו בגרות, למרות שזה היה רק לפני שנה” .קצת ארטילריה, אולי ירי טנקים, הסיפור הרגיל, נו.” המג”ד מעיף עוד פעם אחת עין בכולם, ומסתלק. בצאתו הוא פולט: פלוגה א,’ תכינו לי את הטנק שלי כמו שאני אוהב, אה”?
“סוף סוף הוא יראה מקרוב את הטנק שלו,” אומר עמיר ליאיר, סרקסטי.
“מיגים”!! צועק מישהו, ויחד עם הצעקה נשמע כמו נחיל צרעות-ברזל שגדל עד אימה, פתאומי, אלים. רביעיית מיגים נמוך מאוד מעל ראשם. איש אינו מספיק ליפול ארצה. ההפתעה מוחלטת. הרביעייה חולפת פעם אחת ברעש אדיר, מחריש, חוזרת שוב, וצרורות כמו חוטים נורים לעבר המאהל. מתוך המאהל נשמעת צעקה חדה. כל מי שנמצא בחוץ מפיל עצמו ארצה, חוסה על ראשו בזרועותיו, בטחו
ועכוזו מתכווצים. הרביעייה חוזרת בפעם השלישית, אבל לא כל המטוסים יורים הפעם; הם מחטיאים כליל את רחבת הטנקים, ומתרחקים, ללא שוב, בכיוון מערב.
“זונות”!! צועק רמי בקול כמעט-בוכה, ולא ברור אם הוא מתכוון למצרים או לכוחותינו” ,אמרו בשש”…! ויאיר מתרומם, קם על רגליו, מנער ידיו מחול, וחושב בתדהמה מוחלטת: מה, מלחמה? המצרים השתגעו לגמרי…!?” (נריה,39-36)

כפי שראינו, ההפתעה היתה גדולה, והצלחת המצרים והסורים הייתה ניכרת.
ב-18 השעות הראשונות של המלחמה כבש הצבא המצרי את רוב קו בר-לב והעביר לגדה המזרחית של התעלה 90 אלף חיילים, 850 טנקים ו-11 אלף כלי רכב אחרים. המחיר ששילם בעבור הישג מרשים זה היה 20 טנקים, 5 מטוסים ו-280 חיילים הרוגים. צה”ל איבד באותן שעות 187 מתוך 290 הטנקים שעימם פתחה אוגדת “סיני” את המלחמה, וחיל האוויר איבד ב- 27 השעות הראשונות למלחמה 30 מטוסים (כולל בחזית הסורית). שמונה ימים מאוחר יותר, ב-14 באוקטובר, יצאה מצרים למתקפה הגדולה השנייה שלה במלחמה. הפעם סיפקה קהילת המודיעין התרעה איכותית על המתקפה המתקרבת, וצה”ל נערך בהתאם. הצבא המצרי איבד במתקפה זו כ-260 טנקים, כ-200 כלי רכב משוריינים אחרים וכאלף חיילים, בלי שהשיג כל הישג בשטח. ישראל איבדה פחות מ-40 טנקים.

נתונים אלה מציגים בצורה ברורה כיצד השפיע כישלונו של אמ”ן במתן התרעה אסטרטגית איכותית ערב המלחמה על הצורה ועל האופן שבהם התנהלה אותה מלחמה. על בסיס החומר הזמין כיום ניתן להסיק בצורה מיורה עוד יותר מאשר בעמי, כי שורש הכישלון המודיעיני הזה לא היה בהעדר מידע, אלא בהבנה הבלתי נכונה – בעיקר בצמרת אמ”ן ובנקודות כובד מרכזיות במחלקת המחקר – את המידע ההתרעתי הזמין. מסקנה זו עולה בקנה אחד עם מסקנתו של רוב המחקר המודרני בסוגיה של מתקפת הפתע.

אני מקווה שהלקח נלמד, ושבנוסף לשיפור בטכנולוגית המודיעין שמאפשרת לגלות מה באמת מתרחש מאחורי הקלעים, נדרשות גם יכולות חזיה ופיקוח של העתיד לקרות. חוסר הגמישות של המודיעין, ונוהל עבודתו הבעייתי (שלפיו הוצגה לקברניטים רק העמדה של ראשי אמ”ן, בלי שהוצגו דעות אחרות) המוראל הגבוה של העם לאחר מלחמת ששת הימים, קביעת מועד מיוחד למלחמה (יום כיפור) והתחזקות מצרים וסוריה גרמו לכך שישראל נמצאה לא מוכנה לחלוטין למלחמה בסדר גודל שכזה.
מלחמת קיום זו של העם היהודי היתה אחת מן הקשות ביותר, מבחינת אבדות קשות בנפש ובכלי לחימה צבאיים.

פרק ב’ – בנייתו והתחזקותו של חיל האוויר הישראלי בין מלחמת ששת הימים למלחמת יום כיפור

פרק זה יעסוק בכלי הטיס אשר צה”ל השתמש בהם במלחמת יום כיפור. בשאלה אני מנסה לענות על השאלה: “איזה שינויים הכניס חיל האוויר הישראלי בכלי הטיס שברשותו בכדי לשפר את יכולתו ממלחמת ששת הימים עד למלחמת יום כיפור?”

בשתי המלחמות הנ”ל (ששת הימים ויום כיפור) ובמלחמת ההתשה חיל האוויר היווה מרכיב אינטגרלי מצה”ל. בפרק שלי אני אציג את כלי הטיס שהשתתפו במלחמת ששת הימים ובמלחמת יום הכיפורים ואנסה לחשוב מדוע שינה חילה אוויר מה ששינה.
ראשית, אספר מעט על כלי הטיס שהשתתפו במלחמת ששת הימים :

כלי הטיס במלחמת ששת הימים

במלחמת ששת הימים ידוע כי חיל האוויר השתמש בעליונות האווירית שלו בכדי לצמצם ואולי לפתור אחת ולתמיד את בעיית חילות האוויר הערביים ולהשמידם בעודם על הקרקע.
בתקיפות במלחמת ששת הימים השתתפו במאסיביות בכלי הטיס הללו : מיסטר , סופר מיסטר, מיראז’ , פוגה , ווטור ואוראגן. ובמסוקים סופר פארלון ו S-58.
גם במלחמת יום הכיפורים השתמשו בחלק מהמטוסים הללו (בסופר מיסטר ובמיראז’). מן הסתם השתמשו גם בהרבה מטוסים אחרים , חדשים יותר ומתוחכמים יותר.

סופר מיסטר

הסופר מיסטר הינו מטוס קרב-הפצצה חד-מושבי, שהיה מטוס הקו הראשון של חיל-האוויר בסוף שנות ה-50 ובתחילה שנות ה-60. התקופה שבה תיפקד כמטוס קו ראשון היתה קצרה (1962-1958), אך בניגוד למיסטר לפניו, או המיראז’ אחריו, לא היה הסמב”ד (ראשי תיבות של סופר-מיסטר B2) מטוס מוביל בשום אירוע היסטורי בתולדות הסכסוך בין ישראל ומדינות-ערב.
(הבר, עמוד 239-251)

מאחר ומטוסי הקו הראשיים של מצרים וסוריה היו המיגים בחירתו של הסופר מיסטר הייתה ברורה. הוא המטוס היחיד שהיה מצוייד במבער אחורי והיה גם הראשון שעבר את מהירות הקול בטיסה. בדצמבר 1958 נרכשו 18 מטוסי סופר-מיסטר וב67 קנו עוד 24.

במהלך מלחמת יום הכיפורים עסקה טייסת הסופר-מיסטרים במיוחד במשימות סיוע בחזית תעלת סואץ ומפרץ סואץ,תקיפת סוללות טילי קרקע-אוויר מצריות. אחרי התקיפות החוזרות ונישנות נראו טנקים מצריים שרופים רבים, בדומה למראות של מלחמת ששת הימים.

מעט מידע לגבי מידותיו ויכולותיו של המטוס :
אורכו 14 מטר , גובהו 4.5 מטר. מהירותו המירבית היא 1200 קמ”ש. המנוע שלו הוא “סנקאמה אטר” 101 סילוני, 4,500 ק”ג דחף. והוא מחומש כדלקמן : שני תותחי דאפה 30 מ”מ, רקטות 68 מ”מ, ארבע נקודות-נשיאה תחת הכנפיים למכלי-דלק או מטעני חימוש במשקל 900 ק”ג.

מיראז’

המיראז’ הינו מטוס יירוט ותקיפה חד מושבי בעל יכולות משובחות בתקיפת מטרות קרקע וקרבות אוויר.

חיל-האוויר הישראלי עקב בעניין רב אחר פיתוחו של המיראז’ III.
ישראל החליטה ב-1959 לרכוש מטוסי מיראז’ כתשובה הולמת למטוסים שסיפקה בריה”מ למצרים ולסוריה. מפקד חיל-האוויר דרש לרכוש 100 מטוסי מיראז’ III, שאותם ראה מתאימים, לא רק ליירוט, אלא גם לתקיפות-חדירה. אולם עקב ההוצאה הכספית הגדולה שנדרשה (כ-200 מיליון דולר), התעוררה התנגדות חריפה במטה הכללי של צה”ל. בעקבות ויכוחים פנימיים במערכת הביטחון, הוחלט לרכוש רק 24 מטוסי מיראז’.
בינואר 1961, הסכימו במטה הכללי על רכישת 72 מטוסי מיראז’. בנוסף, נרכשו 4 מטוסי מיראז’ דו-מושביים מדגם B. הקליטה הראשונה של המיראז’ים הוקדשה להדרכת הטייסים לתירגול ירי אוויר-אוויר, תקיפת שדות תעופה ומיטווחי אוויר-קרקע. בהדרגה ובזהירות החלו להתאמן בקרבות אוויר,

עם פרוץ מלחמת יום-הכיפורים, ב-6 באוקטובר 1973, הופעלו 19 מטוסי המיראז’, מתוך קרוב ל-40 שהיו כשירים.
הפלה מפורסמת של המיראז’ התרחשה ביום הראשון למלחמה, כאשר יורט טיל קלט, ששוגר ממפציץ “טופולב” טו-16 מצרי לכיוון תל-אביב. טייס מיראז’ שהוזנק להפיל את הטיל, שדמה למטוס בצורתו, יירט את הטיל ע”י ירי בתותחיו וגרם לנפילתו בים.

מעט מידע לגבי מידותיו ויכולותיו של המטוס :
אורכו: 14.77 מטר, גובהו 4.25 מטר, מהירות מירבית 2,350 קמ”ש.
מנוע “סנאקמה” אטאר 9 סילוני, בעל מבער אחורי, 6,000 ק”ג דחף.
חימוש: שני תותחים דאפה 30 מ”מ, עם 125 פגזים כל-אחד (אינם מורכבים כאשר המטוס נושא רקטות האצה), נקודות-נשיאה חיצוניות למכלים נתיקים, טילים או פצצות במשקל 1,350 ק”ג.

בשאר המטוסים שהזכרתי השתמשו במלחמת ששת הימים אך לא השתמשו בהם במלחמת יום כיפור.
אני מניח שלאחר רכישת המטוסים האחרים שעליהם אסביר בהמשך לא היה צורך במטוסים “המיושנים” הללו.
מכיוון שהמיראז’ הוא מטוס מהיר ומוצלח השתמשו בו גם במלחמת יום כיפור.
אף על פי שהסקייהוק חדיש יותר ומשוכלל יותר המיראז’ עדיין עולה עליו במהירות שהיא, כידוע, אלמנט חשוב וחיוני לתקיפת פתע וקרבות אויר.

כלי הטייס במלחמת יום כיפור

סקייהוק
מטוס תקיפה וסיוע קרקע קל לטווחים קצרים. במקור הסקייהוק תוכנן לסייע לחילות הים והנחתים של ארה”ב, והתבסס על הניסיון שנרכש במלחמת קוריאה. המטוס זכה עד מהרה להצלחה רבה, וכיום מטוסי סקייהוק ממשיכים לטוס בחילות-אוויר רבים בעולם. חיל-האוויר הישראלי רכש את הסקייהוק ב-1967 בעקבות האמברגו הצרפתי שהוטל על ישראל, שמנע את מסירת 50 מטוסי המיראז’ J5, שנרכשו מצרפת ותמורתם שולמה. הסקייהוק היה מטוס הקרב הראשון שארה”ב הסכימה למכור לישראל. עבור חיל-האוויר פותח דגם מיוחד של המטוס, A-4H, שכלל שינויים במכשור, בכושר הנשיאה וכן בהוספת מצנח עצירה בזנבו. בתחילת 1973 נכנס לשימוש דגם נוסף של הסקייהוק, A-4N, הנמצא בשימוש גם היום. זהו דגם משופר, המשלב מנוע בעל הספק רב יותר, תא טייס בעל ראות טובה יותר, תותחי 30 מ”מ, יכולת תמרון משופרת ועוד. מטוסי הסקייהוק מהדגמים השונים שימשו למשימות הפצצה במלחמת יום-הכיפורים וביצעו חלק ניכר מהגיחות הטקטיות.
הסקייהוקים ספגו הפלות רבות, ככל הנראה עקב מהירות חדירתם הנמוכה יחסית.

מעט מידע לגבי מידותיו ויכולותיו של המטוס :
אורך 12.27 מטר, גובה 4.57 מטר, מהירות מירבית 1,071 קמ”ש, מנוע “פראט אנד וויטני” J52-P-408A, בעל דחף של 5,080 ק”ג. חימוש 2 תותחי דאפה 30 מ”מ, פצצות וטילים במשקל 3,720 ק”ג

פאנטום

מטוס קרב דו-מושבי רב-משימתי, שנכנס לשירות בחיל-האוויר ב-1969, ומהווה גם היום נדבך חשוב בעוצמתו של חיל-האוויר. המטוס השתתף במלחמת ההתשה, מלחמת יום-הכיפורים ומלחמת שלום הגליל, ולזכותו נרשמו יותר ממאה הפלות.
ב-1965 ביקש חיל-האוויר הישראלי לרכוש מטוסי פאנטום, מטוס-הקרב המתקדם ביותר שנמצא אז בשירות. האמריקאים סירבו, אך הסכימו למכור לישראל מטוסי סקייהוק. רק בינואר 1968, לאחר שיכנוע מאסיבי בדרגים הדיפלומטיים הגבוהים ביותר, נעתרו האמריקאים למכור לישראל את המטוס. חיל-האוויר, שהעדיף אז מטוסי-קרב חד-מושביים, שקל בתחילה לרכוש דגם חד-מושבי של הפאנטום, שיפותח במיוחד עבורו.
לאחר שהתברר, כי אובדן איש-הצוות השני יפגע מאוד בניצול הפוטנציאל הגבוה של הפאנטום, הוחלט לוותר על הרעיון, ולרכוש מטוסים דו-מושביים מדגם E, שנמצא אז בפיתוח. ביוזמת חיל-האוויר
ב-5 בספטמבר הגיעה לישראל רביעיית הפאנטומים הראשונה, והוקמה טייסת ה”אחת”. שבועות מעטים אחר-כך, נקלטו מטוסים נוספים גם בטייסת “הפטישים”. חיל-האוויר קיבל את מטוס-הקרב הטוב ביותר, שהיה קיים אז. הפאנטום היה מהיר יותר מהמיראז’, נשא כמעט פי 6 יותר חימוש, צוייד במכ”ם מתקדם, ומגוון טילי אוויר-אוויר וטווח-הטיסה שלו היה כמעט כפול מהמטוס הצרפתי.

מלחמת יום הכיפורים היתה המלחמה של הפאנטום. המטוסים תקפו טנקים, סוללות טילים ובונקרים, הפילו מטוסים עוינים, ביצעו עשרות גיחות-צילום וסיור בשמי מצרים וסוריה ומשימות אוויר-קרקע כמו תקיפת שדות-תעופה, תקיפת גשרי-הצליחה בתעלת סואץ וכוחות מצרים בקו.
חיל-האוויר קיבל בעיצומה של המלחמה מטוסי פאנטום נוספים, במסגרת הרכבת האווירית. המטוסים עברו התאמה מהירה לשירות בחיל, וחלקם אף הספיק להשתתף בגיחות מבצעיות במהלכה. במלחמה איבדה טייסת הפאנטומים מטוסים רבים, וחלק מהצוותים נהרג או נפל בשבי המצרי, הסורי והלבנוני.
דגמים :

F-4B
הדגם הראשון, שפותח ישירות מאב-הטיפוס. הצי האמריקאי היה הלקוח היחיד של 649 המטוסים שיוצרו.

F-4C
מדגם זה נרכשו תחילה 583 מטוסים, שהיו מטוסי F-4B שהותאמו לפעולה יבשתית. הדגם הבא שרכשו האמריקאים היה F-4D.

F-4E
הדגם, שהמריא לטיסת הבכורה שלו ב-30 ביוני1967, הפך לדגם העיקרי של הפאנטום, ו-1,389 מסוגו יוצרו.

F-4G
הדגם, המכונה “ווילד וויזל” (סמור-פרא), הוא הדגם המתקדם ביותר של הפאנטום.

RF-4E
בדגם זה הוסר התותח, ובמקומו הותקנו מספר מצלמות וחיישנים, המאפשרים למטוס לבצע משימות סיור טקטי ביום ובלילה. מטוסי RF-4E טסים לרוב כשהם חמושים רק בטילי אוויר-אוויר להגנה עצמית, אולם בשעת הצורך הם מסוגלים לבצע גם תקיפות אוויר-קרקע. 150 מטוסי RF-4E יוצרו, ויותר ממחציתם נמכרו לחיל-האוויר הגרמני. מטוסים נוספים מופעלים ע”י חילות-האוויר של ישראל, איראן, יוון ותורכיה.

מעט מידע לגבי מידותיו ויכולותיו של המטוס :
אורך 19.20 מטר, גובה 19.20 מטר, מהירות מירבית מעל שני מאך,2 מנועים שניים, ג’נרל אלקטריק J79-GE-17 בעלי דחף של 5,385 ק”ג כל-אחד, חימוש: תותח וולקן 20 מ”מ ששה-קני בעל 640 פגזים, טילי אוויר-אוויר מסוג ספארו, סיידוינדר או פיתון. חימוש אוויר-קרקע במשקל של 7,257 ק”ג, הכולל פצצות ברזל ופצצות מונחות.

יסעור
מסוק תובלה כבד, העיקרי של חיל-האוויר. מאז כניסתו לשירות ב-1969, השתתף היסעור במבצעים רבים בשטח אויב. במבצעים אלה, שמרביתם נותרו חסויים, באה לידי ביטוי יכולתו הרב-גונית של המסוק בחילוץ, בנשיאת מטען רב, בהובלת לוחמים וציוד ובטיסה למרחקים.

באוגוסט 1968 יצאה משלחת למפעלי “סיקורסקי” בקונטיקט, ארה”ב, כדי לבחור את מסוק-הסער הבא של חיל-האוויר. המשלחת חיפשה מסוק בעל כושר-נשיאה רב, כושר תימרון ושרידות גבוהים, שיעמוד בפני פגיעות קליעים מקליברים שונים. על הפרק עמדו CH-47 צ’יינוק של “בואינג” ודגם CH-53 של “סיקורסקי”. כחלק מיישום לקחי מלחמת ששת-הימים, הוחלט לבסוף לבחור במסוק של “סיקורסקי”. CH-53 היה גדול וחזק מכל מסוקי חיל-האוויר של אותה תקופה, וייצג את הדור החדש של מסוקי הסער:
קפיצת מדרגה בביצוע חילוצים, תובלות והנחתות טאקטיות, בכל מקום ובכל זמן. בספטמבר 1969, במהלך מלחמת ההתשה, הגיעו שני מסוקי סיקורסקי CH-53 ראשונים לנמל-אשדוד, וקיבלו את שמם העברי – יסעור (סוג של עוף-ים). שני היסעורים שהגיעו הוכנסו בתוך זמן קצר לפעילות מבצעית שוטפת במלחמת ההתשה. ב-6 באוגוסט 1970 נוסדה טייסת היסעורים הראשונה.
במהלך מלחמת יום כיפור ביצעו המסוקים מאות חילוצים, פינויים, והטיסו יחידות של צה”ל למשימות במצרים וסוריה. מסוקי יסעור הטיסו סוללות תותחים של צה”ל, וחילצו טייסים ונווטים, שנטשו את מטוסיהם הרחק מעבר לקווי האויב.
ביומה השלישי של המלחמה, ניסו שתי רביעיות של מטוסי סוחוי ומיג-21 מצריים להפיל יסעור אך נחלו כשלון עקב יכולתו המופלאה לספוג קליעים מבלי להיפגע קשות.

דגמים:
CH-53A הדגם הראשון שיוצר המריא לראשונה באוקטובר 1964, והוזמן על ידי חיל-הנחתים האמריקאי, ולאחר מכן גם על ידי חיל-האוויר הישראלי.

CH-53C / CH-53D
שני הדגמים האלה פותחו בעקבות הצלחת הדגם הראשון של המסוק, והתאפיינו במנועים משופרים, שאיפשרו ביצועים טובים יותר בתנאי מזג-אוויר קשים. חיל-האוויר האמריקאי רכש כ-20 מסוקים מדגם CH-53C, וחיל-הנחתים רכש 124 מסוקי CH-53D. מחוץ לארה”ב נמכרו המטוסים לישראל, אוסטריה, גרמניה ויפאן.

מעט מידע לגבי המסוק:
אורך 26.87 מטרים, גובה 7.59 מטרים, קוטר רוטור ראשי 22.02 מטרים, קוטר רוטור זנב 4.88 מטרים, מהירות מירבית 314 קמ”ש, משקל: ריק 10,690 ק”ג טעון 19,050 ק”ג, שני מנועים שניים, “ג’נרל אלקטריק” T64-GE-413 בעלי הספק של 3,925 כ”ס כל-אחד.

עגור
העגור והדרור אינם מטוסי קרב אך תפקידם במלחמה היה לא פחות חשוב, הם היו מטוסי תובלה וקישור שבלעדיהם המלחמה הייתה קשה מאד, תפקידם היה להעביר מידע ואספקה לחיילים בשטח.

מטוס-תובלה,סיור וקישור דו-מנועי קל, בעל כנף עילית וגלגל-זנב. הוא נקלט בחיל-האוויר ב-1971 כמטוס תובלה בטייסת הקלה. בסוף מלחמת ההתשה, ביצעה הטייסת משימות סיור וקישור באמצעות מטוסי דרור (דורניר DO-27(, צסנה ופייפר, כולם חד-מנועיים. חיל-האוויר החליט לעלות כיתה מבחינת רמת האמינות, ולעבור למטוסים דו-מנועיים, שיבטיחו אמינות תיפעול גבוהה, וגם יוכלו לנחות על המסלולים הקצרים, שעליהם נחתו המטוסים החד-מנועיים. העגור, שענה על הדרישות הללו, נרכש על יד חיל-האוויר אחרי מספר טיסות-מיבחן. העגור התגלה כאחד המטוסים הבטוחים ביותר בחיל-האוויר, כך שאם אירעה תקלה במנוע אחד, אפשר היה להמשיך לטוס בעזרת המנוע השני.
במהלך מלחמת יום-הכיפורים הוטלו על העגורים משימות איסוף מודיעין קבועות, והנתונים שסיפקו, סייעו לגיבוש תמונת-הקרב. אחרי המלחמה המשיכו המטוסים לבצע משימות איסוף מודיעין ותצפית.

מעט מידע לגבי המטוס:
אורך 9.0 מטר, גובה 2.8 מטר, מהירות מירבית 288 קמ”ש, משקל
ריק: 1,800 ק”ג מירבי: 2,722 ק”ג, מנועים שניים, “לייקומינג” IO-540-A בעל הספק של
290 כ”ס כ”א.

דרור

מטוס קל רב-שימושי (6-8 מושבים) מתוצרת גרמניה המטוס, המצטיין בביצועי המראה ונחיתה קצרים, נכנס לשירות חיל-האוויר ב-1964, והוא אחד ממטוסי הסיור והתצפית החשובים שהופעלו על-ידי הטייסת הקלה. בשל ביצועיו המעולים, המטוס שימש במשימות רבות של קישור בין יחידות, שהגישה אליהן קשה. הדורניר יצא משירות ב-1981, וחלק מהמטוסים נמכרו למדינות זרות.

מעט מידע לגבי המטוס:
אורך 9.6 מטר, גובה 2.8 מטר, מהירות מירבית 227 קמ”ש, משקל: ריק – 1,072 ק”ג
טעון – 1,850 ק”ג
מנוע: “לייקומינג” GO-480B בעל בספק של 270 כ”ס.

לסיכום

במלחמת ששת הימים השתמשו במטוסים מיראז’ וסופר מיסטר שבהם היה צורך גם במלחמת יום כיפור אפילו לאחר מספר חידושים, שיפורים ורכישות שביצע חיל האויר, לעומת הפוגה, ווטור,אוראגן, מיסטר, מסוקי S58 וסופר פארלון.
לפני מלחמת יום כיפור רכשו את מטוסי הקרב הבאים : פאנטום סקייהוק על דגמיהם השונים. ואת מסוק היסעור. בנוסף , החדירו גם חידושים טכנולוגיים רבים (ראדרים , מכ”מים וחימוש חדשני).
מהסיבות הנ”ל לא היו צריכים להשתמש בפוגות שהיו מטוסי אימון בעיקרם והמיסטרים שהיו כבר די מיושנים.

בעקבות השינויים הנ”ל חיל האוויר הצליח לסכל מזימות של סוריה ומצרים במלחמת יום הכיפורים. בלעדי השינויים הללו חיל האוויר היה נשאר מיושן מדי ולא מיומן מספיק בכדי להתמודד מול ההפתעה הכבירה שבעקבותיה ספגנו מכות קשות במלחמת יום הכיפורים. סביר להניח שאם חיל האוויר לא היה מכניס את השיפורים וה”שידרוגים” הנ”ל לא היה לארצנו סיכוי לשרוד עם כל המלחמות שאנו מתמודדים עימן על בסיס שנתי .

פרק ג’ – הלחימה האווירית במלחמת יום הכיפורים

פרק זה יעסוק בלחימה האווירית של חיל האוויר הישראלי מול צבאות סוריה ומצרים במלחמת יום הכיפורים. אדון בשאלה: כיצד חיל האוויר הישראלי תפקד בשבוע הראשון למלחמה ,שההפתעה הייתה עדיין “טרייה” ?

ראשית , ברצוני לפתוח בדעתי על תפקוד צה”ל במלחמות ישראל הרבות. לדעתי כושר ההישרדות של מדינתו הוא מהגדולים בעולם. עם ממוצע של מלחמה ל10 שנים או פחות לא הרבה מדינות בעולם היו שורדות , ואנו חייבים את כל תודותינו לצבא הגנה לישראל. חיל האוויר בפרט , הוא אחד מחיילות האוויר הטובים בעולם , גם בגלל הטייסים המוכשרים , הטכנולוגיה המתקדמת והתכנון הצבאי הקפדני – אימונים קשים אך משתלמים. לדעתי, חיילנו לא רק לוחמים באויבים בשר ודם, או מכונות הבנויות ברזל ופלדה, אלא גם בייאוש … ולעתים שהם על סף אפיסת הכוחות , הם אוזרים אומץ וכוח ויוצאים למערכה האחרונה, זו שבדרך כלל מצילה את המלחמה ואת ישראל. הייתי רוצה לנצל את ההזדמנות ולהודות לצה”ל , וכעת אספר על מהלך המלחמה.

היומיים הראשונים למלחמה (ההפתעה הגדולה)

בעיצומו של יום הכיפורים בשנת 1973 (6.10) בסביבות השעה 14:00 בצהרים הודיע דובר צה”ל שישראל תחת התקפה אשר סוריה ומצרים יזמו. באותה שעה נשמעה צפירה בתל אביב, מל”ט (מטוס ללא טייס) נע לעבר העיר מכיוון ימת ברדוויל בסיני. תחילה חיל האוויר עוד היה המום מהרעיון של התקפה, אך מיד התעשת ושלח מטוסי נשר ומיראז’ למטרה. רס”ן איתן כרמי , המוביל , הפיל קודם כל טיל אוויר – קרקע “קלט” שנורה ממטוס טופולוב ויירט אותו. לאחר מכן המשיך לעבר המל”ט וגם אותו יירט , למזלו הוא לא התפוצץ לידו, אלא צנח ופגע במים בחוזקה.
(רגב, אתר אינטרנט – חיל האוויר הישראלי)

החזית הדרומית – מצרים
באותו זמן בדרום (מצרים) תקפו מטוסי קרב מצריים מוצבים, סוללות תותחים, מערכות קשר ומפקדות צה”ל. התקיפות התבצעו באום-חשיבה, באופיר, במחנות טסה, בג’ידי ובמיתלה. לאחר מכן עבר לפעילות מצומצמת בעיקר בשל החשש לתגובה ישראלית. עם זאת הם הצליחו לגרום לנזקים משמעותיים: שדות התעופה רפידים וביר-תמדה הושבתו באופן זמני, ובאופיר נפגעו המכ”ם של סוללת ההוק ומרכז הבקרה, וכן אנטנת הקשר שותקה למשך כמה שעות.
באזור שארם א-שייח’ התפתח קרב קשה שבו הצליחו להמריא רק שני מטוסים לפני שהמצרים הפציצו את מסלול ההמראה. שני המטוסים הללו הצליחו ליירט ולהפיל שבעה מטוסים מצריים.
בשעות הערב של אותו יום הוטסו כוחות קומנדו מצריים במסוקי מי-8 ומי-6 אל מרחבי סיני בכדי לתפוס שליטה על צמתים , לתקוף שיירות אספקה וכוחות מילואים שהוזרמו לחזית ולתפוס נקודות אסטרטגיות.
באזור ראס- סודר סוללת הוק ישראלית גילתה גלי מסוקים שנעים מזרחה. בוקש אישור לשגר טילים ורק כשהגיע גל המסוקים השני הושג האישור. הסוללה הפילה שני מסוקים בלבד. מאוחר יותר הגיעו מטוסי פאנטום ישראליים לאזור והפילו 8 מסוקים תוך זמן קצר. הם הגיעו בשלב קריטי , חלק מהמסוקים כבר היו על הקרקע ואנשי הקומנדו התחילו לצאת , אך למזלם הגדול, הם לא התרחקו אל תוך העלטה (שהייתה מגנה עליהם ותורמת רבות למבצע הקומנדו שתכננו מן הסתם) וחיל האוויר הישראלי הצליח במשימתו לטרפד את משימתם.

לרוב, צה”ל יודע על פעולות שכאלה מראש ולכן להפתיע את צה”ל זו בעיה רצינית ופעולה כמעט בלתי אפשרית, אנסה להסביר מה קרה בכדי שתתאפשר פעולה שכזו.
זה לא שצה”ל לא ממש ידע על מה שהולך לקרות. למעשה, אפילו חימשו את המטוסים בבוקר יום שבת שלפני המתקפה על מנת לצאת ולתקוף את שדות התעופה המצריים והסוריים, ולהתקיף גם סוללות טילי קרקע אוויר. מטרתם הברורה הייתה השגת עליונות אווירית. ברגע האחרון הפעולות בוטלו בשל סיבות מדיניות (הדרג המדיני לא אישר מתקפת מנע עקב לחץ אמריקאי) והמטוסים נותרו דוממים על הקרקע. התוצאה הייתה אכזרית וקשה, האויב היה ראשון לתקוף.
מאחר והמטוסים חומשו בטילי אויר – קרקע היו צריכים לחמש אותם מחדש לטילי אויר – אויר. לאחר החימוש הם יצאו מיד לשתי חזיתות – צפון ודרום , על מנת לבלום את האויב ובכך לסייע לכוחות הקרקע להגן על היישובים הישראלים. בנוסף, הם ביצעו עשרות גיחות לפטרול בשטח ישראל ולאורך הגבול על מנת ליירט מטוסי אויב.

לאותו יום תוכננה תקיפה על מערך הטילים המצרי ,אבל, בעת הלילה פני הדברים שונו והוחלט לתקוף את מערך הטילים הסוריים. המצרים באותו זמן התבססו והתבצרו. הם גם תקפו מעוזים באמצעות כוחות רגליים, חרמש וטנקים ובעזרתם כבשו שלושה מעוזים. עם החמרת המצב בדרום נתנו פקודה לפצל את הכוחות ולתקוף באינטנסיביות אזורים רבים בחזית הדרום – באזור התעלה. מטוסי
סער, סקייהוק ופאנטום של חיל-האוויר תקפו ריכוזי טנקים, גשרים, שריון, כלי רכב, קו החפירות וריכוזי נ”מ. בתקיפות אלו נפגעו גשרים רבים. פגיעות טובות נראו גם במסלולים ובסוללות הטילים. בקרבות-אוויר ובאש נ”מ הופלו 12 מטוסים מצריים.
(שיף, עמודים 160-167 , 10-22)

החזית הצפונית – סוריה
קבעו כי חיל האוויר יתקוף שדות תעופה בסוריה ב7 באוקטובר. לאחר מכן תוכנן שחיל האוויר יתקוף את מערך הטילים, וכל זאת תוך כדי תקיפת מטרות קרקע בחזית הצפונית.
ב6 לאוקטובר , מעט לאחר תחילת המתקפה תקפו מטוסי מיג סוריים בגובה נמוך את מוצבי צה”ל ברמת הגולן. חיל האוויר הסורי פתח בתקיפה אווירית ובהפגזה ארטילרית. לא רק חיל האוויר הסורי הצליח בפעולותיו, מאוחר יותר התברר כי גם כוחות קרקע פרצו את הקווים לאורך תעלת סואץ ובצפון. כוחות הקרקע של צה”ל עשו כל שביכולתם לבלום אותם , אך ללא הצלחה כבירה. בהוראת המטכ”ל הוזנקו מטוסי חיל-האוויר לתקוף את כוחות האויב ולסייע לכוחות השריון של צה”ל, שניסו לבלום את השריון הסורי ש”דהר” בגולן. חיל-האוויר תקף ריכוזי טנקים סוריים על הקו הסגול. במקביל נשלחו מטוסי קרב לתקוף במוצב החרמון. בעקבות הבלימה בצפון נוצר רושם שגוי ותחילה חשבו שיום למחרת יעבירו חלק מהכוחות לסיוע בחזית הדרומית. מהר מאוד התברר כי הלחימה נגד הסורים לא תהיה קלה כמו שחשבו ובסופו של עניין העבירו כוחות מהחזית הדרומית (במצרים) לחזית הצפונית (בסוריה) בפקודת הרמטכ”ל “להתרכז בחזית הסורית”.
(שחם, 341-351)

בשעות הבוקר של ה7 לאוקטובר ביצע חיל האוויר מעל 50 (!) גיחות תקיפה על טורי שריון סורי ברמת הגולן , אשר אלו , כמובן, ניסו לכבוש את הרמה כולה. בחזית הדרומית רוב מעמסת הקרב נפלה על טייסות ה”סקייהוק” וה”סער”, אשר מהם נדרש להפציץ בו בזמן גשרים, כוחות רגליים וריכוזי שריון בתעלה. מאחר וסוללות הטילים של סוריה נותרו לעמוד על תילן (הם עדיין לא הופצצו) נפגעו מטוסים רבים בשתי החזיתות. באותו זמן יצאו גם מטוסי חיל האוויר לתקוף שדות תעופה. בהתקפות על שדות התעופה הושג הישג מרשים שתרם רבות לצה”ל. המצרים רותקו להגנה על השדות בגלל הכוח הרב שחיל האוויר השקיע בניסיונות להפציץ את שדות התעופה – דבר שהפחית באופן מהותי את גיחות התקיפה שלהם על כוחות צה”ל.

באותו יום (היום השני ללחימה) הסורים התקדמו אל תוך ארצנו אף יותר (עד רמת מגשימים). לעומת זאת צה”ל הצליח למגר את הכוחות הסוריים בקוניטרה והמשיך לתקוף כוחות סוריים במקומות אחרים.
תכננו לתקוף את סוללות הטילים והתותחים (שהגנו על הטילים) הסוריים באותו יום בעזרת טייסות ה”פאנטום” וה”סקייהוק”. נתוני המודיעין לא היו מעודכנים ולכן בזמן התקיפה עצמה רוב המחפורות היו ריקות, מאחר והסורים העבירו את הסוללות מערבה בזמן החשכה, לילה לפני כן. האזור היה מלא תותחי נ”מ וסוללות טילים ניידות , התאפשר להם חופש פעולה מאחר וכפי שהזכרתי, נתוני המודיעין היו שגויים בבסיסם. צה”ל הצליח להפיל סוללה אחת ולפגוע באחרת, אבל מטוסים ישראליים נפגעו, חיילים רבים נפלו בשבי וחלקם נהרגו, מחיר קשה נגבה בהתקפות הללו.
בעקבות המחיר הזה שונתה הטקטיקה. הוחלט לא לנסות להפעיל כוח רב מדי כנגד הסוללות עד שלב מתקדם יותר של המלחמה, אלא להפעיל כוח קטן יחסית בכדי לתקוף רק סוללות שמפריעות למטוסים בנתיבי טיסתם.

בהמשך היום תקפו מטוסי חיל האוויר כוחות רגליים, שריון, טנקים, תותחים וארטילריה באזורי קוניטרה, בגזרה הדרומית בין רמת מגשימים ונחל על ועוד. בקרבות הללו נספו שלושה טייסים.
בשעות הבוקר בגזרה הדרומית של רמת הגולן התקיימו קרבות קשים, והסורים הצליחו לבקוע את קווי ההגנה של צה”ל ולחדור עמוק יחסית אל תוך הרמה. גם חיל האוויר הסורי תקף הרבה יחסית באותו יום. בתקיפות אלו השתתפו מטוסי מיג-21, מיג-17, סוחוי ומסוקי מי-8.

באותו יום גם חיל האוויר המצרי פעל במרץ רב ובכך סייע לכוחות היבשה שלו. הם ביצעו מעל 30 גיחות ובפעולותיהם איבדו ארבעה מטוסים. בתקיפות השתתפו מטוסי מיג-21, מיג-17 והאנטר. . בין המטרות שהותקפו היו סוללת הוק, מבנים וסוללת תותחים. בנוסף עליהם, שישה מסוקי מי-8 מצריים הנחיתו כוחות קומנדו בג’בל-מטלה.
(שיף, עמודים 160- 167, 96-102)

כפי שאנו יכולים להסיק מן הכתוב למעלה, גורם ההפתעה היה גורם מכריע ותרם רבות להצלחת המבצעים של סוריה ומצרים. ישראל ספגה אבדות קשות ביומיים הראשונים למלחמה עקב ההפתעה הזו. למרות ההפתעה הגדולה שזעזעה לחלוטין את מערך ההגנה של ישראל, צה”ל ניסה להשיב מלחמה כראוי. ההצלחה לעתים אחרה להגיע, אך בסופו של עניין (כפי שתקראו בהמשך) עניין ההפתעה הוא עניין זמני בלבד, וצה”ל חזר למשחק.

המשך השבוע הראשון – ימים 3-5 למלחמה (צה”ל חוזר למשחק)

היום השלישי החל בהצלחה לצה”ל. מטוסי חיל האוויר תקפו טנקים באזור החרמונית ובמקביל הותקפו מטרות באזור חושניה. חיל האוויר עזר בלוחמה בקרקע. בשלב מסוים התקבל דיווח על עננות נמוכה שתקשה על חיל האוויר לסייע באופן משמעותי, בעקבות זאת הוחלט לבטל את הסיוע האווירי זמנית, ולתקוף רק אם המצב ממש קשה. התקיפות מהאוויר באזור חושניה הופסקו וחודשו אחר הצהרים. לפני שהפסיקו את התקיפות מטוסי חיל האוויר הצליחו לפגוע בריכוזי רכב ושריון.

באותם ימים חיל האוויר ביצע את המבצע הכי נועז במלחמה ואחד מהמבצעים הנועזים ביותר בהיסטוריה של מלחמות ישראל – תקיפת בניין המטכ”ל הסורי תחת תנאי מזג אויר גרועים , ללא הכנות מראש. זה היה מבצע די “ספונטני” אפשר לומר, מאחר ותכננו אותו 6 וחצי שעות לפני יציאתו בלבד. זוהי החזרה הגדולה של צה”ל למשחק , לדעתי. הצלחת המבצע הזה זעזעה את הסורים לחלוטין והעבירה את המלחמה עמוק יותר לתוך סוריה (בחזית הצפונית).

החזית הצפונית – סוריה
בחזית הסורית יישם חיל האוויר את תורת הלחימה הישנה והטובה שלו – הוא תקף את מטוסי חיל האוויר הסורי בעודם על הקרקע. הסורים ניסו לשבש את פעולות צה”ל ותקפו כוחות קרקע ברמה , כמעט שלא פגעו בכוחות צה”ל. הניסיון של צה”ל לכבוש את החרמון באותו יום עלה בתוהו וכוחות צה”ל ספגו אבדות קשות. הקרב על החרמון התנהל במשך כ 6 שעות ובמהלכו כוחות צה”ל נתקל באש אויב ובשרשראות מוקשים ולכן ספג אבדות גדולות. בסופו של דבר אלוף הפיקוד פקד לסגת.
אותו אחר צהרים חיל האוויר נקרא שוב לסייע לכוחות הקרקע באזור קוניטרה. הסורים ניסו לפלוש לפיתחת קוניטרה, מספר מטוסים לא גדול הופנה לטפל בעניין, המטוסים הללו פגעו בנגמ”שים ובטנקים ובכך בלמו את התקיפה הסורית.

החזית הדרומית – מצרים
מטוסי חיל-האוויר המריאו באור ראשון לתקוף גשרים, נגמ”שים, שריון וכלי-רכב בחזית הדרומית. מטוסי סקייהוק סופר-מיסטר השתתפו בתקיפות, וטייסיהם דיווחו על ירי אש נ”מ חזקה ועל שיגור טילים לעברם. במקביל, תקפו מטוסי סקייהוק, פאנטום וסער גשרים. אחד ממטוסי הפאנטום שהשתתף בתקיפה נפגע מטיל. גם מטוס סקייהוק, שהמריא לתקיפת טנקים, נפגע מטיל “זרת”.
חיל-האוויר תקף גם גשרים באזור סואץ. לעבר זוג מטוסי סקייהוק שיצא לתקיפה שוגרו שני טילים, שפגעו במטוס אחד המטוס נפל, והטייס צנח ונשבה. בלילה המריאו מטוסי פאנטום לתקיפת גשרים ומשטחי צלילה.
חיל-האוויר המשיך לתקוף יעדים בחזית הדרום. מטוסי סער הפציצו חפירות וצמתים וגם דיווחו על פגיעות בכלי רכב ,מטוסי פאנטום תקפו עמדת ארטילריה ומטוסי סקייהוק תקפו כוחות שריון מערכי טילים, מכלי דלק , בונקרים ומבנים. כל התקיפות הנ”ל הניבו פרי והשיגו תוצאות מרשימות.

לאחר ניסיון כושל של חיל האוויר לסייע לכוחות הקרקע כנגד כוחות היבשה המצריים המשיכו מטוסי החיל לתקוף במלוא העוצמה את הכוחות המצריים בניסיון למנוע מהם להתקדם לתוך סיני.
חיל האוויר המשיך לתקוף את הגשרים על התעלה באזור פירדאן. בתקיפה השתתפו מטוסי פאנטום, וטייסיהם דיווחו על פגיעות טובות במטרה. סך-הכל הושמדו שמונה גשרים, והמצרים נאלצו לקפל את גשריהם כדי למנוע את השמדתם על-ידי מטוסי חיל-האוויר.

המצרים העריכו שבאותו יום צה”ל יבצע מתקפת נגד , לאחר שכוחות המילואים יגיעו לתעלה. מהסיבה הזו חיל האוויר המצרי תקף באזור התעלה. בתקיפות אלו ספג חיל האוויר המצרי אבדות ניכרות – כ27 מטוסי תקיפה ו4 מסוקים הופלו. (רגב, אתר אינטרנט – חיל האוויר הישראלי)

ליל הפרוגים ותוצאותיו המרעישות
ב-03:35 לפנות בוקר הופצץ בסיס חיל-האוויר רמת-דוד בטילי פרוג. הלילה הזה כונה “ליל הפרוגים”.
היה ברור לכולם שכללי המשחק השתנו. בעקבות זאת הוחלט לתקוף את המטכ”ל ומפקדת חיל האוויר הסורי בלב דמשק ובכך בעצם “להודיע” לסוריים שהם הגזימו הפעם , וגם לנסות להעביר את מרכז הכובד של המלחמה עמוק אל תוך סוריה. בסביבות 11 בבוקר התארגנו מטוסי הפאנטום לקראת יציאה לכיוון דמשק. מזג האוויר היה גרוע ודממת האל חוט המתבקשת הקשתה על המוביל לתקשר עם שאר הטייסים. הפתעת הסורים הייתה מוחלטת, הם לא התעוררו עד שהפצצות הראשונות נחתו על הבניין. בבניין מפקדת חיל האוויר היו שבויים חמישה ישראלים , שלמזלם לא נפגעו. במטכ”ל הסורי היו פגיעות קשות לעומת זאת , בבניין מפקדת חיל האוויר הסורי הפגיעות היו חלקיות. הסורים היו בטוחים שצה”ל תתכנן את זה כך, שלמעשה הדבר לא היה כך כלל.
הפצצות פגעו גם בתחנת טלוויזיה ובמרכז התרבות הסובייטי בדמשק. כשעמדו לסיים את ההפצצות ולהתחיל לשוב לכיוון הארץ התעוררו הסורים ופתחו באש. שני מטוסים נפגעו ביציאה. טייס אחד נספה באש ונווט אחד נפל בשבי הסורי.
מוביל הגיחה זכה בסוף המלחמה באות מופת, על זאת שביצע את המשימה בשלמות למרות אש הנ”מ הכבדה ותנאי מזג האוויר הגרועים.
(רגב, אתר אינטרנט – חיל האוויר הישראלי)

לאחר תקיפת המטכ”ל בדמשק – הפעילות בסוריה
במקביל לתקיפה בדמשק נמשכה הפעילות הרגילה בחזית. מטוסי חיל האוויר תקפו מחנות צבאיים, ריכוזי שריון וטנקים. גם חיל האוויר הסורי פעל משעות הבוקר המוקדמות. הסורים חששו שישראל תתרכז בשדות התעופה שלהם גם באותו יום ולכן צמצמו את רוב פעילותיהם לצורך הגנה. הסורים גם ניסו להנחית כוחות קומנדו ממסוקי מי-8 אך המבצע כשל עקב התנגדות מהקרקע. חלקם אף חזרו מבלי להנחית את אנשי הקומנדו. חמישה מסוקים הופלו. בסך הכל ביצעו הסורים בסביבות 150 גיחות פטרול ותקיפה בקו החזית באותו יום ואיבדו כ17 מטוסים.

יום למחרת (ה10 לאוקטובר) תקפו מטוסי חיל-האוויר אזורים רבים בחזית הצפון. בין המטרות שהותקפו היו כבישים, שריון, צומת דרכים, ארטילריה, כלי רכב, טנקים, גשרים, מוצבים, מחפורות וכוחות חי”ר.
כמו כן, תקף חיל-האוויר מטרות-עומק אסטרטגיות בסוריה: בתי זיקוק בחומס, תחנת-כוח ודלק בקטינא ונמל מינת-אל-בידא. בנוסף הותקפו ארבעה שדות תעופה סוריים.
גם חיל-האוויר הסורי תקף ברמת-הגולן, וביצע גיחות רבות , בגיחות אלו השתתפו מטוסי סוחוי ומיג 21.
הסורים תקפו שיירת תחמושת ישראלית. מטוסי סוחוי תקפו גם מטרות בצפון הארץ. באותו היום ביצעו הסורים מאות גיחות פטרול, ואיבדו 17 מטוסים.

לאחר תקיפת המטכ”ל בדמשק – הפעילות במצרים
גם בחזית המצרית המשיכו התקיפות. הוחלט להמשיך לתקוף בשתי החזיתות ולא להתמקד דווקא האחת מהן. התקיפות באותו יום התפרשו על מרחב רב. המטרות כללו סוללות טילים, אזורי הנמל והתעשייה, סוללות תותחים ונ”מ, שיירות רכב, מפקדות, מוצבים, גשרים, כבישים, סוללות עפר, מעגני סירות ומחסנים בנמל.
חיל-האוויר המצרי, לא השתתף ביום זה בפעילות התקפית, למרות בקשות-הסיוע שהופנו אליו. לעומת זאת, הנחיתו המצרים כוחות בחמישה מסוקי מי-8 באזור אבו-רודס.

פיקוד הדרום המשיך ב-10 באוקטובר בקרבות-בלימה, תוך שמירה על חיסכון בכוח. חיל-האוויר הפחית את מספר הגיחות ותקף בחזית המצרית על-פי דרישה ועל-פי נתונים מוקדמים. מטוסי סקייהוק, פאנטום וסופר-מיסטר של חיל-האוויר תקפו באזורים רבים . חיל-האוויר המצרי צמצם את פעילותו לתקיפות מעטות בלבד. מטוסי מיג-17, טופולב-16 ומיג-17 תקפו כלי רכב וטנקים.

כפי שאפשר לראות מהכתוב הנ”ל, צה”ל נחל הצלחה מסחררת בימים הללו. כפי שהזכרתי, החזרה הגדולה של צה”ל למשחק נראית בבירור בהתקפת חיל האוויר הישראלי על בניין המטכ”ל הסורי. ללא המבצע הנועז הזה , שהגיע כפעולת תגמול על ההתקפה האכזרית על בסיס חיל האוויר – רמת דוד, היה לצה”ל הרבה יותר קשה להלחם בימים הבאים למלחמה.

סוף השבוע הראשון – ימים 6-7 למלחמה (השפעת ההפתעה התפוגגה… צה”ל מתחיל לנצח)

בימים האחרונים לשבוע הראשון של המלחמה ניכרת ירידה משמעותית במספר האבדות שצה”ל ספג ובעיקר במספק האבדות שחיל האוויר הישראלי ספג , ביחס ליומיים הראשונים של המלחמה. בנוסף, אחוז גבוה של המבצעים ביומיים האחרונים לשבוע הראשון היו מוצלחים, שוב ביחס ליומיים הראשונים שבהם השפעת ההפתעה גרמה לצה”ל “לפשל”. כאן כבר ניתן לראות את האור בקצה המנהרה … את תחילת הניצחון של ישראל על סוריה ומצרים.

(הבר, 239-251)

החזית הצפונית – סוריה
ב-11 באוקטובר נעשה מאמץ מרוכז להוציא את סוריה ממעגל המלחמה על-ידי מתקפה יבשתית מרוכזת בציר קוניטרה-דמשק, מלווה בפעילות אווירית בחזית ובעומק. המטרה הייתה להגיע לטווח תותחים על דמשק. חיל-האוויר הופעל בתקיפות מאסיביות לקראת ההתקפה היבשתית. משעות הבוקר המוקדמות תקף חיל-האוויר שדות-תעופה סוריים וסוללות טילים ממזרח לחזית. כדי להשיג “שמיים נקיים” הותקפו סוללות טילים שהיו ממוקמות לאורך ציר הפריצה. סוללה אחת הושמדה ואחרות נפגעו. כמו כן , תקפו מטוסי חיל האוויר שריון ורכב סורי מבוצר. חיל האוויר המשיך לתקוף שדות תעופה , כולל בדמשק. היו פגיעות טובות בכל המטרות, ורוב השדות נסגרו לשעות רבות עקב פגיעות מדויקות במסלולים. בעקבות התקיפות הללו חיל האוויר הסורי נוטרל לרוב שעות היום. בקרבות אוויר הופלו שני מטוסים סוריים.

הטייסת הקלה, שהטיסה מטוסי דרור ועגור, ביצעה במלחמה משימות רבות: קישור בין הכוחות, העברת מפקדים וסיור ותצפית מעל קווי החזית.
עיקר פעילות חיל-האוויר הסורי ביום זה כללה גיחות פטרול והגנת שטח בעומק סוריה. בסך-הכל בוצעו מאות גיחות פטרול. בנוסף, ביצעו מסוקי מי-8 סוריים ניסיון להנחתה של כוחות, שנפגעו מאש צה”ל.

בבוקר ה12 לאוקטובר בחזית צפון המשיך חיל-האוויר בסיוע בגזרת ההבקעה. גם ביום זה הותקפו שבעה שדות-תעופה סוריים בכדי למנוע המראות ולשבש תקיפות אוויריות על כוחות צה”ל בדרכם בציר ההבקעה לעבר דמשק. כמו כן, הותקפו סוללות טילים כדי לאפשר חופש טיסה. גם מרכז השליטה של חיל-האוויר הסורי הותקף מהאוויר ביום זה ותמונת הקרב שובשה שם. חיל-האוויר תקף גם את הכוחות העיראקיים, שהופיעו באזור כפר נסג’-אל-מל, וסייע בבלימתם.

החזית הדרומית – מצרים
בחזית הדרומית מטוסי סקייהוק המריאו בשעות הבוקר לתקיפות באזורים שונים, ובהם קנטרה ו”החווה הסינית”. לתקיפות הצטרפו גם מטוסי פאנטום וסופר-מיסטר. הפגיעות ברובן לא היו טובות. ביום זה ניסו המצרים לתקוף את הכוחות הישראלים. בקרבות-אוויר שהתפתחו הופלו 12 מטוסים מצריים.

בשעות הבוקר המריאה רביעיית פאנטום מלווה ברביעייה נוספת לתקוף בבנהא, בלב הדלתא של הנילוס. לאחר התקיפה הופנו לעברם מיגים מצריים. בקרבות-אוויר שהתפתחו בעקבות המפגש בין המטוסים נפגעו שני מטוסי פאנטום, וצוותיהם נטשו.

החל מה12 לאוקטובר החל חיל-האוויר להעביר את מרכז כובד פעילותו לחזית הדרום. הוא סייע לכוחות היבשה לאורך החזית בתקיפת שריון וחי”ר מצריים. בנוסף, תקף חיל-האוויר במאסיביות סוללות טילים.
ביום זה ספגה טייסת היסעורים מכה קשה.
חיל-האוויר המצרי התרכז במשך היום בעיקר בהגנה אווירית. המצרים ביצעו ביום זה 12 גיחות תקיפה של מטוסי מיג-17, שתקפו באזור שבין קנטרה ואיסמעיליה. מטוס מצרי אחד הופל על-ידי כוחות צה”ל. בשעות הלילה ביצעו המצרים שתי הנחתות לתגבור ואספקה לכוחות בשטח, על-ידי שני מסוקים בכל פעם. המסוקים הצליחו להנחית את הציוד והאנשים בשלום. צה”ל איתר את מיקום נחיתתם, ובמרדף אחר הכוח המונחת, נלכד ונישבה חלק ממנו.

(רגב, אתר אינטרנט – חיל האוויר הישראלי)

לסיכום
השבוע הראשון למלחמה היה שבוע קשה, מעניין ומלא מאורעות.

לחיל האוויר הישראלי היה קשה מאוד לתפקד כראוי בשבוע הראשון למלחמה. היומיים הראשונים היו קריטיים ביותר לישראל. ישראל ספגה אבדות קשות ורבות מספור, בעיקר באשמת ההפתעה הסורית והמצרית. הניסיונות להגן על ישראל היו רבים ורובם כשלו ביומיים הראשונים, ואם כבר היו הצלחות, הן היו חלקיות בלבד ונפלו רבים בשביל ההצלחות הללו.

בימים השלישי עד החמישי למלחמה ישראל חזרה לאיטה אל המלחמה וניסתה להגיע למאזן כוחות ולהשיג עליונות אווירית, זו שעוזרת לישראל לנצח בכל מלחמה. לאחר הפצצת בסיס רמת-דוד על ידי הסורים, תקף חיל האוויר הישראלי את בניין המטכ”ל הסורי וזה המבצע שייחרט בזיכרונו של כל אחד שהשתתף במלחמה או חי באותה תקופה, בעיקר בשל הצלחתו המדהימה של אותו מבצע ותרומתו הרבה למלחמה.

ביומיים האחרונים לשבוע הראשון של המלחמה ישראל כבר הייתה “על הגובה”, כפי שאומרים, מהצלחתה, וכאשר ידו של צה”ל על העליונה ניתן להרגיש במלוא זעמו. צה”ל עשה מאמצים רבים למגר את האויב ביומיים האחרונים לשבוע הראשון ונחל הצלחה רבה. חיל האוויר “ניקה” את השמיים ממטוסים והשמיד סוללות טילים בכדי לאפשר טיסה חופשית. חיל האוויר אף סייע לאורך כל המלחמה לכוחות היבשה.

ניתן לראות את תחילת הניצחון של צה”ל ביומיים האחרונים לשבוע הראשון בכך שהם החליטו להתמקד בחזית הדרומית לאחר שהתאמצו למחות את הכוחות הסוריים מעל פני הקרקע. הרי תחילה חשבו להתמקד בחזית אחת, אך לאחר שהבינו שדבר זה לא אפשרי המשיכו להלחם בשתי חזיתות עד שחזית אחת תיחלש מאוד ויוכלו להתרכז באחת. וכאשר יש רק חזית אחת להלחם בה הניצחון קרוב…

סיכום

שאלת החקר שלנו הייתה כיצד השפיע גורם ההפתעה במלחמת יום הכיפורים על אופן הלחימה של צה”ל בכלל , ושל חיל האוויר הישראלי בפרט ?

במהלך העבודה מצאנו כי גורם ההפתעה היה גורם מכריע לפחות בתחילת המלחמה. בלי ההפתעה הזו סוריה ומצרים לא היו מצליחות כל כך בימיה הראשונים של המלחמה וצה”ל היה ממגר את צבאותיהן במהרה מן הצפוי. בזכות ההפתעה הזו צבאות סוריה ומצרים הצליחו לחדור עמוק יותר לתוך שטח ישראל ולגרום לצבא ישראל הרבה יותר אבדות.

צה”ל שינה את אופן הלחימה שלו מספר פעמים במהלך המלחמה ולחיל האוויר הייתה חשיבות מכרעת בפעולות הבלימה והתקיפה במהלך המלחמה. בגלל ההפתעה הזו חיל האוויר שבדרך כלל מנחית מכה מקדימה על שדות התעופה של האויב בכדי לקבל עליונות אווירית עבר לסייע לכוחות הקרקע בהתחלה ומאוחר יותר לתקוף סוללות טילים עד שיכל להגיע לשדות התעופה ולהשיג את העליונות האוויר המיוחלת שעוזרת לנו המון בכל מלחמות ישראל. אחד המבצעים הנועזים והמרשימים ביותר היה הפצצת בניין המטכ”ל הסורי, מבצע שתרם רבות למאמץ המלחמתי והפתיע את הסורים מאוד.

הלחימה בשתי החזיתות גם הקשתה עם צה”ל ועל חיל האוויר. מספר פעמים היו צריכים לחשוב אם להעביר כוחות מחזית אחת לאחרת או אם להתרכז באחת ואחרי כן לעבור לשנייה. זהו עוד גורם שהשפיע על אופן הלחימה של חיל האוויר.

לדעתנו חבל מאוד שהדרג המדיני לא אישר תקיפת מנע לפני המלחמה כפי שתוכנן מראש. דבר זה היה יכול להציל נפשות רבות. אבל לחץ אמריקאי הוא לחץ אמריקאי ובסופו של עניין לרוב אנו נכנעים לו.
אולי באמת לא הגיעו למסקנה שהמצרים והסורים יפתחו במלחמה, ואם היו מגיעים למסקנה כזו לא היו נכנעים ללחץ אמריקאי , אבל דבר זה לא ידוע.
בגלל אותה הפתעה אופן הלחימה של חיל האוויר שונה באופן משמעותי במהלך המלחמה עד שהייתה האפשרות להשיג עליונות אווירית ואז צה”ל חזר לעצמו. ללא חיל האוויר המלחמה הייתה אבודה. וגם אם היה חיל האוויר עושה פחות פעולות נועזות כפי שעשה יש סיכוי טוב שישראל הייתה מפסידה.

ביבליוגרפיה
*נריה, יובל. “אש”. זמורה ביתן תל אביב, 1989. (קוד: נריה, עמוד)

*שחם, דוד. “ישראל 40 השנים”. עם עובד תל אביב, 1991. (קוד: שחם, עמוד 341-351)

*שיף, זאב ואיתן הבר. “לקסיקון לבטחון ישראל”. זמורה ביתן ירושלים, 1976 (מהדורה שנייה) (קוד: הבר, עמוד 239-251)

*שמעוני, יעקב ואביתר לוין. “לקסיקון פוליטי של המזרח התיכון במאה העשרים”. בית ההוצאה הירושלמי ירושלים 1974 , (מהדורה מעודכנת)