המדבר המערבי
אזור רמתי המשתרע ממערב לנילוס עד לגבול לוב, אזור זה תופס יותר מ 2/3 משטחה של מצריים.
בפינה הדרומית מערבית מתרומם הר המסוו של ג’בל עוינט לגובה של 1934 מטר.
בצפון בנויות הרמות משכבות סלעי גיר. חלקו המערבי של המדבר מכוסה בחולות. אזור זה מהווה חיץ טבעי בין לוב ומצרים ומונע תנועה באזור.
התופעה הגיאוגרפית הבולטת באזור זה היא השקעים הנמשכים לאורך מאות קילומטרים במקביל לנילוס.
בקרקעיתם מצויים מי תהום ועל כן יש ברוב השקעים נאות מדבר שמאפשרים גידולי תמרים, דגנים וירקות.
לכן שטחים אלה פוריים. הגדול שבשקעים הוא שקע קטרה המשתרע על שטח של 20,000 קילומטרים רבועים. מערכת השקיה זו מכונה היום בשם העמק החדש, באזור זה אין יותר מ – 120,000 אנשים.

המדבר המזרחי
המדבר המזרחי משתרע בין עמק הנילוס במערב לחוף מפרץ סואץ לבין ים סוף במזרח.
שטחו כ – 20,000 קמ”ר לאורך החוף נמשכות שרשראות של הרים קריסטליאנים שמקורם במוסאוו הערבי-נובי. הפסגה הגבוהה ביותר היא בג’בל שאיב 2184 מ’ גובה. כל אזור זה הוא הררי מבותר ביותר. יש בו רכסים מחודדים ונחלים היוצרים ערוצים וקניונים נמוכים בהרבה מסביבתם. ברוב אזור זה אין דרכי מעבר ורק ליד קנא במרכז מצרים ישנו מעבר נוח בין עמק הנילוס ובין ים סוף. בגלל גובהו של אזור זה יש משקעים רבים יחסית ואספקת המים לאוכלוסיית הנוודים באה מבורות וממעיינות, אוכלוסיית האזור מתרכזת בעיקר בכפרים הסמוכים לחוף ים סוף.

עמק הנילוס והדלתא
עמק הנילוס חוצה את מצריים מדרום לצפון, מגבול סודן ועד קהיר, כ – 1200 ק”מ. מגבול סודן ועד סכר אסואן. העמק צר מאד, קטע זה הפך למאגר מים ענקי שנוצר על ידי הסכר, אגם זה נקרא אגם נאצר. לאחר סכר אסואן ועד קנא רוחבו של העמק 2-5 ק”מ. צפונה משם הוא מתרחב יותר וליד אסיוט מגיע רוחבו ל – 15 ק”מ. רוב השטח המעובד נמצא מערבית לנילוס מבני סויף ועד קהיר העומק הולך וצר. קרקעית העמק מכוסה בסחף של הנילוס. ובשוליו גבעות נמוכות ומתלולים המפרידות בינו לבין המדבר.
מסביבות קהיר הנהר מתפלג לשתי זרועות, הראשיד למערב והדמיאט למזרח, ויוצר את הדלתא שכולה סחף הנהר. זהו שטח מישורי לגמרי פרט לתלי העפר שעליהם שוכנים הכפרים. שטחה של הדלתא כ 22,000 קמ”ר. כמו בכל דלתא אפיק הנהר גבוה מסביבתו ולפיכך נשקפת סכנת שטפונות. כיום הדלתא מכוסה בתעלות השקיה וניקוז. במרחק של כ – 40 ק”מ מהחוף הדלתא הופכת להיות אזור ביצות המנוקד ביימות קטנות ולגונות. מי הנילוס משקים רצועה צרה שמשתרעת על 3.5% משטחה של מצרים. ברצועה זו צפיפות האוכלוסין עצומה ויותר מ – 1000 נפש לקמ”ר. רק ברצועה זו ניתן לקיים חקלאות ויישוב הודות לסחף שנערם ולמים.
חופים
מצרים גובלת בשני ימים. הים התיכון וים סוף. בשני החופים אין מקומות נוחים לעגינת ספינות. חוף הים התיכון פרט לדלתא, הוא חוף תלול של גבעות חול וכורכר וחסר מפרצים. החוף חשוף לרוחות עזות המונעות (כמעט לחלוטין) עגינת אניות. בחוף הדלתא אי אפשר לבנות נמלים, מחמת התהוותם של שרטונות חול ולגונות. הנמל הראשי של מצרים נמל אלכסנדריה נבנה בין החוף התלול לחוף הלגונות. הנמל הוקם בשוליה המערביים של הדלתא כדי למנוע את סכנת הסתימה בסחף. נמל פורט סעיד נבנה בתוך לאגונה. כאן קבעה חפירתה של תעלת סואץ את מקומו של הנמל והפעלתו כרוכה בפינוי מתמיד של הסחף והחול הנגרפים לתוכו. חוף ים סוף תלול וההרים מגיעים עד לשפת הים ממש. ניצולם של מחצבים המצויים בקרבת חוף זה הביא לידי הקמתם של כמה נמלים קטנים. נמלים אלו משמשים בעיקר לייצוא המחצבים הנמצאים בקרבת החוף.

הנילוס במצרים
הנילוס הוא ליבה של מצרים ולולא הנילוס הייתה מצרים עוד חלקת אדמה יבשה, מדבר בלתי-מיושב. מי הנילוס משקים רצועה צרה לאורך גדותיו. ברצועה הזו, שהינה 3.5% משטחה של מצרים מרוכזת כמעט כל אוכלוסייתה של מצרים. רק ברצועה צרה זו מתאפשר קיום של חקלאות ויישוב הודות לטין שנערם על אדמת המדבר הצחיחה והודות למימיו המשמשים להשקיה. רוחבה של הרצועה המעובדת והמיושבת לאורך הנהר נע בין 2 ל – 15 ק”מ.

האקלים
עיקרה של מצרים נמצא בתחום הרצועה המדברית של צפון אפריקה, האקלים חם ויבש, כמות המשקעים מועטה ובלתי קבועה (פרט לרצועת מישור החוף). ההפרשים בין הטמפ’ ביום ובלילה גבוהים מאוד וכמו-כן העננות ולחות אוויר מועטות במצריים. במישור החוף הטמפ’ מתונות יותר בשל הקרבה לים, מידות החום בקיץ נמוכות יחסית לשאר חלקי המדינה. עונות השנה הארוכות והעיקריות במצרים הן: חורף (נובמבר – מארס) וקיץ (מאי – ספטמבר). עונת החורף במישור החוף במצרים המרכזית קרה יותר מזו של מצרים העילית בשל רוחות קרות המנשבות בצפון המדינה. הטמפ’ הממוצעת היומית בינואר (החודש הקר ביותר) היא 18-24 מעלות צלזיוס והטמפ’ הממוצעת הלילית 3-10 מעלות צלזיוס ברוב חלקי מצריים. באזורים הגבוהים יורדת הטמפ’ בהתאם לגובהה הטופוגרפי. הטמפ’ הממוצעת היומית ביולי (החודש החם ביותר) היא 32-38 מעלות צלזיוס והטמפ’ הממוצעת הלילית 18-24 מעלות צלזיוס. הטמפ’ הממוצעת החודשית ביולי בחלקה הדרומי של מצריים היא מעל 30 מעלות צלזיוס. לעומת זאת, בצפון הטמפ’ יורדת.
באביב נושבות רוחות דרומיות חמות ויבשות הנקראות “חמסין” נושאות אבק וגורמות לסופות חול, לעליית הטמפ’ וירידת הלחות, תקופת חמסין נמשכת מיום אחד עד חמישה ימים. משקעים – כמות המשקעים היורדת במצרים מעטה ברוב האזורים, בצפון ובאזור הרי הים האדום יורדים לעתים ממטרים פתאומיים הגורמים לשיטפונות.
מירב המשקעים יורדים לאורך הרצועה הצרה של הים התיכון.

מצרים – חוקה ומשטר
החוקה העכשווית של מצרים אושרה במשאל עם בספטמבר 1971. המשטר מבוסס על מפלגה 1, מפלגת “האיחוד הלאומי”. מפלגות ותנועות אחרות כמפלגה הקומוניסטית ו”האחים המוסלמים” הוצאו אל מחוץ לחוק. החוקה מבטיחה שריון מלא בפני החוק חופש ההבעה, ההתאגדות, התנועה וההגירה. בפועל מצרים היא מדינה דיקטטורית שלא רואה בכבוד האדם ובחירותו יותר ממסמך. החוקה מגדירה את מצרים כרפובליקה ערבית סוציאליסטית. האיסלאם היא דת המדינה ומקור ראשי בחקיקה.
החוקה מבטיחה שירותים סוציאליים, ביטוח רפואי, וחינוך יסודי. בראש הרשות המבצעת עומד הנשיא הנבחר לתפקידו בידי מועצת העם, ברוב של 2/3. בחירתו טעונה אישור על-ידי רוב מוחלט במשאל עם. הנשיא ממנה את ראש הממשלה ושריה ורשאי למנות ולפטר את סגנו, פקידים וקציני צבא.
נשיא מוסמך לפרסם צווים ולהכריז על מצב חירום. הנשיא רשאי להעניק חנינה, הינו ראש המשטרה, מפקד הכוחות המזוינים, מכריז על מלחמה באישור מועצת העם, חותם על חוזים ורשאי לערוך משאל עם. הממשלה היא הראשות המבצעת העליונה של העם.
מועצת העם הנבחרת ל – 5 שנים היא הראשות המחוקקת. מספר חבריה הוא 350 לפחות והם נבחרים בבחירות כלליות וחשאיות.
מחצית חברי המועצה חייבים להיות בקרב הפלאחים והפועלים. מועצת העם יכולה להביע אי אמון בממשלה.

אוכלוסייה
רוב תושבי מצריים הם ממוצא רומי, צאצאיהם של המצרים הקדמונים והם דוברי ערבית. בדרום המדינה חיים הנובים. הנובים היו מצרים עד סוף ימי הביניים אך התאסלמו בהמשך. הדת הרשמית של מצריים היא האיסלאם. ויותר מ – 90% מהתושבים נמנים עם דת זאת.
מאז הפיכת מצרים לרפובליקה בשנת 1952, משתדלת הנהגת המדינה להפחית את השפעת האיסלאם ולהפוך את המדינה ותושביה למדינה מודרנית מערבית. דבר זה בא לידי ביטוי גם במערכת החינוך החילונית. לפי החוק חייבים ילדי מצריים ללמוד שש שנים לפחות, אך רבים מהפלאחים אינם שולחים את ילדיהם לבית ספר ומעדיפים להיעזר בהם לעבודות השדה. אחת הבעיות הקשות ביותר של מצרים, ואולי החשובה ביותר היא הריבוי המהיר של האוכלוסייה. מדי שנה בשנה גדל מספר התושבים בכמיליון נפש, והממשלה מתקשה מאוד לפתח את הכלכלה בהתאם לקצב הגידול, באופן שתוכל לספק תעסוקה ופרנסה לכל הצעירים המגיעים לגיל עבודה. כמו-כן עליה להרחיב את השירותים לציבור כמו: חינוך, בריאות, תחבורה וכו’. בעיית גידול האוכלוסייה מכבידה אף יותר בגלל הצפיפות הרבה, שהיא, כאמור מן הגבוהות בעולם. דוגמא מובהקת לכך היא היישוב בגדות הנילוס. הצפיפות בו היא מן הגדולות בעולם. כאלף איש לקילומטר מרובע. בעיה נוספת היא הנהירה המתמדת מן הכפרים אל הערים. בכפרים חיים רוב התושבים בעוני נורא. הבקתות הקטנות בנויות מלבני חומר ותנאי הדיור קשים. כמו-כן אין הצעירים הכפריים מוצאים עבודה בכפר. בעוד שב – 1930 ישבו 3/4 מתושבי מצרים בכפרים ורק רבע בערים. וכ – 45 שנה מאוחר יותר ב 1975 כבר ישבו כמעט מחציתם בערים. בעקבות כך גדלו ערי מצרים מאוד והבירה קהיר שמונה כ 12 מיליון בני אדם הוא מהערים הגדולות בעולם.
מצריים – כלכלה, חקלאות ותעשייה.
מצריים מאופיינת בריבוי טבעי גבוה ובמעבר איטי לתיעוש ולמודרניזציה בחקלאות. ההכנסה הממוצעת לנפש במצרים נמוכה מאוד גם ביחס לשאר המדינות במזרח-התיכון. מבנה המשק המצרי שהיה חקלאי בעיקרו נשתנה עם התחלת התיעוש ועליית משקלם של ענפי השירותים, משקלה של החקלאות ירד אף שעדיין היא ממלאת במשק תפקיד מרכזי. גם כיום כמחצית מתושבי מצרים הם פלאחים (איכרים). רמת החיים של האוכלוסייה אינה גבוהה במיוחד, הגורמים לכך הם קצב הריבוי המהיר של האוכלוסייה (כ – 25% לשנה) והוצאות בטחון גדולות כתוצאה מכך הכנסתו של הפלאח הממוצע מגיעה לכדי 60% מההכנסה הממוצעת לנפש. בגלל מיעוט הגשמים תלויה החקלאות במצרים בהשקיה ומי השקיה ולקחים רק מהנילוס. כי אין מקורות מים חשובים יותר. הנילוס סיפק גם את תנאי היישוב הדרושיםלחקלאות: אדמה פורייה.
הנילוס הכחול והעטביירה (אחד מיובלי הנילוס הגדולים) גורפים איתם ברדתם מרמות אתיופיה לעבר הנילוס בסודן כמויות גדולות של טין וחלק ניכר מטין זה נערם על האדמות במצריים.
מצריים היא ארץ חקלאית, שבה 37% מבין המתפרנסים עובדים בענף החקלאות, אך הארץ מייצרת רק 20% של התוצר הלאומי הגולמי, בעיקר מפני שרבים מבין איכרי מצריים -הפלאחים- עובדים עדיין בשיטות מסורת אבותיהם, בכלים חקלאיים מיושנים ופרימיטיביים. כמעט כל השטחים המעובדים מתרכזים בעמק הנילוס ובדלתא. שני מיליון דונמים הם קרקע פורייה אשר נִגאלה מן השממה הסוררת, וקשה להעלות על הדעת כי אפשר להגדיל עוד יותר את השטח המעובד. הודות להשקיה יתכנו יבולים אחדים בשנה. גדולי החורף הטיפוסיים הם חיטה, שעורה, בצלים ושעועית, וגדולי הקיץ הם אורז, בותנים וקני-סוכר, אך הגידול העיקרי הוא – כותנה.
רפורמות אגרריות בשנות ה – 50 נועדו לבטל את תלותם של איכרי מצרים העניים בבעלי הקרקעות הגדולים, אך הרפורמה לא הוגשמה עד תם וכיום שוב מתחזקת בעלות היחידים על שטחי קרקעות גדולים. האיכרים הזעירים מוכרים את אדמתם ועוקרים אל הערים הגדולות. עם זאת קם ‘חוק האגודה השיתופית’ שהעניק לכפרים מחזור זרעים אחיד בחלקות אדמה שאוחדו.
עוד אמצעי שננקט הוא גאולת קרקעות בדרך של הרחבת ההשקיה בדלתא ובאזורי נאות המדבר.
תוצרה החשוב ביותר של החקלאות המצרית הוא הכותנה ארוכת-הסיבים שחלקה בכלל היצוא הוא רב מאוד. גם האורז משמש לייצוא, אך עם זאת נאלצת מצריים לייבא שני שליש מצרכי המזון הדרושים ובראש ובראשונה – חיטה, בגלל משבר המזון שנוצר עקב גידול טבעי גבוה של אוכלוסיית מצריים. הייבוא ממומן ע”י גידולי כותנה ואכן מתרחב גידול זה ככל שגדל ייבוא המזון.
על כל נושא החקלאות במצריים ארחיב ואפרט בהמשך העבודה.
תעשיה ומחצבים
מדינה כמו מצרים שמרבית כוח האדם שלה חסר הכשרה טכנולוגית ואינו מאומן תתקשה מאוד בפיתוח ענפי תעשייה מתוחכמים התלויים בכוח אדם מתאים (אלקטרוניקה, אופטיקה, ייצור צבאי מתקדם ועוד). משום כך שמה מצרים דגש על ענפים פחות מתוחכמים ופחות רווחים שכוח האדם המועסק בהם זקוק להכשרה מינימלית. כאלה הם ענף הטקסטיל וענף ייצור המזון. תפוקתם של הענפים הללו מהווה כ – 60% מהתפוקה התעשייתית הכוללת של מצריים. במצריים גם תעשיית פלדה, אלומיניום, רכב ואפילו הרכבת מטוסים אולם תעשיות אלו אינם ברות תחרות בשוק העולמי והיא משרתת בעיקר את השוק המקומי. לתעשייה תפקיד כבד בעיצוב המפה העירונית של מצרים. בדור האחרון משקיעה מצריים את עיקר משאבייה בתיעוש. המטרה היא לפתור בעזרת התיעוש שתי בעיות יסוד של מצריים: האחת, אבטלה (בעיקר בערים הגדולות) והשנייה: הקטנת ייבוא של מוצרים שמצריים מסוגלת לייצר בעצמה. מצריים נתקלת בבעיות האופייניות למדינות מתפתחות כגון: אחוזי בורות, כלכלה לקויה או נעדרת (הכוונה היא לבנקים, לתחבורה, לשירותי בניה, שיווק ופרסום). בעיות אלו ובעיות רבות נוספות גורמות לכך שמצריים זקוקה לסכומי כסף עצומים שלא נמצאים ברשותה. ההון המצרי מושקע ברכישת צרכי מזון לאוכלוסייה. עובדה זו גורמת לפיתוח התעשייה בקצב איטי. התעשייה זקוקה לאנרגיה רבה, אנרגיה שחסרה למצריים, סכר אסואן שהיה אמור לספק חלק מאנרגיה זו לא ביצע את תפקידו.
מצרים בנוסף מפגרת בייצור החשמל וסובלת מבעיות בצריכת החשמל, כמו-כן הבצורות התכופות מחייבות את הקטנת השימוש בתחנות הכוח באופן משמעותי. מצריים היא ארץ דלה במחצבים. ליד חוף הים האדום נכרים פוספטים ובמצריים העיילות ברזל, לעומת זאת עומדים לרשות מצריים מקורות אנרגיה. נפט שואבים במדבר המערבי במערב סיני ובמפרץ סואץ. כיום מספקת מצריים את כל תצרוכותיה בנפט ויש לה אף עודפים קטנים לייצוא. במצריים ישנם מפעלים לייצור מוצרי ברזל ופלדה ומפעלים לייצור בגדי כותנה ומפעלי זיקוק, בתי הזיקוק לנפט ותעשיות כימיות. ענף התיירות שסבל קשות לאורך המלחמות מול ישראל התאושש וקיום פורח. תיירים רבים מתעניינים בפירמידות, בחופי הים, וכו’.
הסטוריה

בתקופת האבן החדשה הביאו שינויים אקלימיים בחלק הצפון מערבי של אפריקה להיווצרות מדבריות וכפו על התושבים לעזוב את המישורים הפתוחים ולהתרכז באזורי החוף והנילוס. בראשית האלף הרביעי לפנה”ס החל במצריים העליונה השימוש במתכת ועימו נוצרו הסימנים הראשונים לתרבות מצרית ייחודית. התנאים הגיאוגרפיים בעמק הנילוס גרמו בהדרגה לאיחוד השבטים החיים בו לעם אחד. תחילה התאגדו שבטי הדרום ויצרו את ממלכת מצרים העילית שבירתה הייתה היראקונופוליס והאל העליון שלה היה סת וצבע כתרה לבן. ואילו שבטי הצפון יצרו את ממלכת מצריים התחתית שבירתה הייתה בוטו, האל העליון שלה היה הורוס, וכתרה היה אדום. ב – 3100 לפנה”ס לערך נכבשת ממלכת הצפון על ידי הדרום ושתיהן אוחדו לממלכה אחת שהחזיקה מעמד במשך 3000 שנה. התרבות המצרית העתיקה היא אחת מהתרבויות הגדולות והמורכבות ביותר. שפת הממלכה הקדומה הייתה כתב החרטומים, כתב ציורים מורכב ומסובך. הדת תפסה חלק גדול במצרים העתיקה. האלים חולקו לתופעות טבע, חיות, מינים, תעסוקה ועוד. בראש האלים עמד “רה” – אל השמש. ורבות הוקדש בדת המצרית לחיים שלאחר המוות. המצרים האמינו שכל המתים קמים לחיים בעולם הבא ולכן ציידו את קברי קרוביהם במזון וחפצי ערך. עדות לכך הם הפירמידות – מבני ענק אלה נחשבים כקברים של אלי המלך של מצרים, אך מטרתם האמיתית אינה ידועה לנו. ההסטוריה של ממלכת מצריים מחולקת לשלוש תקופות:
1) הממלכה העתיקה 3100-2200 לפנה”ס.
2) הממלכה התיכונה 2066-1720 לפנה”ס.
3) הממלכה החדשה ותקופת האימפריה המצרית 1570-1200 לפנה”ס.
לאחר תקופת האימפריה הייתה תקופת ירידה ממושכת שבה נכבשה מצרים על ידי אשור ואחריה פרס. אחר-כך על ידי אלכסנדר מוקדון ולבסוף בידי רומא. בשלב זה התפרקה מצריים והתרסקה לגמרי. הרומאים הכירו בחשיבותה של מצרים בתור אסם תבואה ולכן השקיעו בה. הנצרות הונהגה במצריים כבר במאה השלישית אחרי הספירה.
באמצע המאה השביעית פלשו הערבים למצרים וכבשו אותה כמעט ללא התנגדות. עם כיבוש אלכסנדריה ב – 642 החלה במצרים תקופת האיסלאם.
ב – 1174 ייסד צלאח אדין, מי שעתיד להיות אחד ממנהיגי העולם הערבי הגדולים ביותר, את שושלת האיובים, תקופה זו נקראת התקופה הממלוכּית. ב – 1517 כבש את מצרים הסולטאן הטורקי סאלים ומצרים הייתה לעוד אחת מהמחוזות הרבים של האימפריה העותומנית. בסוף המאה ה – 18 גברה ידם של הממלוכּים במצרים והם ניהלו אותה בפועל, אך היא הייתה כפופה עדיין לעותומנים. ב – 1718 פלש למצרים נפוליון והצרפתים שלטו שם תקופה קצרה. העותומנים כבשו שוב את מצרים בעזרתו של מוחמד עלי שהיה אחד מהאנשים שפעלו רבות למען הפיכת מצרים למדינה מערבית, הוא שאף לאחד אותה עם סוריה וישראל ואף כבש חלקים אלו, אך נאלץ להחזיר שטחים אלו בלחץ המעצמות האירופאיות. שושלתו של מוחמד עלי מלכה על מצרים עד שנת 1952. בשנת 1869 נכרתה תעלת סואץ בסיוע צרפתי. ב – 1882 השתלטו הבריטים על מצרים (שנישארה באופן רשמי חלק מהאימפריה העותומנית) ופיתחו אותה רבות. ב – 1914 בוטלו קשריה של בריטניה עם מצרים, אך ב 1922 הקימו הבריטים במצרים ממלכה עצמאית. בעת מלחמת העולם השנייה הייתה מצרים עמדת מפתח לבריטים בהגנה על המזרח התיכון. רבים מקציניה ופקידיה של מצרים סייעו לגרמניה במלחמה. בתום המלחמה הוצאו הכוחות הבריטים ממצרים סופית. במאי 1948, פלשה מצרים לישראל אך הובסה במלחמת העצמאות על ידי ישראל. בשנת 1954 הפכה מצרים לרפובליקה לאחר הפיכה אלימה. את השלטון במצרים תפס נאצר שהיה הדמות המרכזית ביותר במצרים ובעולם הערבי עד מותו בשנת 1970. לאחר מכן קשרה מצרים את עצמה בברית המועצות. במלחמת סיני נחלו המצרים תבוסה מידי צה”ל שכבש את רצועת עזה וסיני.
בשנת 1967 פרצה “מלחמת ששת הימים” שבה השפילה ישראל את מצרים וכבשה שטחים נרחבים בה. ב – 1964 פרצה מלחמת ההתשה נגד כוחות צה”ל. במלחמה זו נהרסו ערי התעלה של מצרים בהפגזות צה”ל. ב 1970 נפטר נאצר ויורשו היה אנואר סאדאת. ב – 6 באוקטובר 1973 פתחה מצרים בשילוב עם סוריה התקפת פתע על ישראל. הצלחות זמניות גרמו לאבדות קשות בצד הישראלי והחזירו באופן זמני את יוקרתה של מצרים אך צבא מצרים הפסיד במלחמה. בסוף שנת 1977 הפתיע הנשיא אנואר סאדאת את העולם בהצעתו לנסוע לירושלים ולשאת את דבריו לפני כל חברי הכנסת. ואכן, ימים מספר אחרי שהכריז על כך בישיבת בית הנבחרים המצרי יצא הביקור לפועל. סאדאת שהה בישראל ונפגש עם ראש הממשלה מנחם בגין ושריו, ועם שאר אנשים חשובים. הוא נאם בכבוד רב בפני ישיבת הכנסת בשפה הערבית. רבים ראו בביקור זה צעד חשוב בכיוון שבירת המחסום הפסיכולוגי של אי האמון שהיה קיים בין ישראל לערבים.