בחירת העבודה עם סיום הקורס בפסיכולוגיה התפתחותית מלווה הייתה בהתלבטות

מסוימת. מצד אחד, נמשכתי, לעסוק, בנושא גיל ההתבגרות, תחום שאני מצוי בו. יש לי

מטען של ידע בלתי מבוטל וזה היה מקל עלי בגיבושה, של עבודה עשירה ומגוונת.

מצד שני חוויתי ברמה אישית את משבר אמצע החיים באופן מאוד משמעותי והערכתי,

שחוויה אישית כה עמוקה תיתן ממד מיוחד לעבודתי.

לאחר, שקראתי קטעים רבים מספרה של גייל שיהי “מעברים”. מאוד התרשמתי הן מהמידע

הפסיכולוגי המעניין, אך בעיקר מהתיאורים החוויתיים המרגשים. הייתי מרותק לתופעה

לטיבו המאוד דומה למשבר אותו עברתי על בשרי. היה לי ברור מעל לכול ספק שזאת

ספרה של גייל שיהי “מעברים” היה המקור העיקרי לעבודה זו. לא רק, שהמידע שלה

המובא בחלק השישי” עשור השעה האחרונה” וגם בפרקים אחרים, הוא עשיר ומלא

תוכן עניני. גם ההיבט החוויתי הרגשי היה טעון מאוד וסייע לי רבות בגיבוש וניסוח

העבודה. ספרים נוספים, שנעזרתי בהם הם: ספרו של קארל יונג “הפסיכולוגיה של הלוא

מודע” נעזרתי, בספר זה כדי לגבש רעיון שהבאתי אותו תחת כותרת ” פתרון המשבר”

הארות חשובות בתורתו של פרויד, על יצר החיים ויצר המוות, המובאים בספר מבוא

לפסיכולוגיה של האוניברסיטה הפתוחה הדריכו אותי בגיבוש רעיון, שנראה לי חשוב

והתאים, לסדר ההגיוני, של הדברים, כך אני מקווה. נעזרתי גם בתורתו של “קארל

רוג’רס” המופיעה אף היא בספר זה. ספר נוסף, שסייע בידי היה ספרו של שאול סולברג

“מבוא לפסיכולוגיה התפתחותית”.

העדפתי להשתמש בשם המפורש משבר, מבלי לעדן כי אני סבור שמדובר אכן בשלב משברי

שנתון לתנודות אלו או אחרות של גיל, אך, במהותו הוא שלב משברי לעתים חמור, במהלך

חיי האדם.

עד, שעסקתי בעבודה זו ייחסתי את המשבר שלי לגורמים חצוניים, עזבתי את מקום עבודתי

הקודם, שזכיתי בו להצלחה מקצועית וחברתית מבורכת ועברתי לבה”ס באריאל, מקום

מגורי, מטעמי נוחות. נפלתי לתוך מערבולת רגשית לא לגמרי ברורה, שנמשכה ארבע
שנים.

היום אני יודע בבירור, שהמניע לעזיבתי את בה”ס היה עמוק וניסתר ממני לחלוטין. משהו

בתוכי דחף אותי למהומה הזאת. ממשבר זה יצאתי אדם שונה ואמיתי יותר.

השאלה המרכזית, שהעסיקה אותי בעבודה זו הייתה מהם, גורמי המשבר? איך אדם, שהגיע

לשיא מסוים בדרך שבה בחר ומגשים חלומות, ניקלע לתוך אי שקט נוראי, המערער את

האיזון הנפשי, שכה עמל להשיגו. איך זה, שהמטרות היפות לאחר, שמימשנו אותו מאבדות

משהו מזוהרם? איך זה, שגבר דומיננטי הנוהג, בקשיחות מה, מגלה לפתע רוך וחביבות

שניראה כי אינם נחלתו.? איך אישה בשנות הארבעים לחייה לעתים מגלה חיוניות,

שניראה כי נעלמו מחייה.?

ניסיתי, בעבודה זו, בתחילה, לאפיין את המשבר לנסות להגדיר אותו במובנו הרחב, נעזרתי

לשם כך בסרט החביב “שירלי ולנטיין”. אחר כך השתדלתי לתחם את המשבר לתחומים

שונים, שבחיינו למרות שברור לנו, שהדברים שלובים וההפרדה היא צורך טכני-ארגוני-

דידקטי. הרחבתי ביותר בפרק “גורמי המשבר”, כי כאמור זאת השאלה המרכזית.

לקראת סוף העבודה ניסיתי לתת מענה לשאלה, כיצד אנחנו מצליחים להתמודד עם

משבר זה ואף לצאת מחוזקים ממנו?

הסרט “שירלי ולנטיין” שימש נקודת התייחסות מרכזית בעבודתי, שילבתי תמונות וארועים

מהסרט בהקשרים שונים שהתאימו לרעיון אותו העליתי. המפגש של הסרט עם רעיונות

פסיכולוגיים נתן ממד ריאלי ביותר לרעיונות פסיכולוגיים תיאורטיים. חזקתי את הממד

הריאלי גם בדוגמאות מן הציבוריות הישראלית המוכרת ומדמויות נוספות ידועות יותר או

ידועות פחות.

אני מבקש לציין, שזה זמן רב לא נהניתי מעבודה עיונית, כפי שנהניתי. מעבודה זאת.

משבר אמצע החיים _ אפיון

בשיא התפתחות אישית ומקצועית, כאשר ניראה שאנו מגשימים מטרות, שכה ייחלנו להם.

גיל אמצע החיים. גיל שבין 35-45 ,חודרת באורח פרדוכסלי לתודעה ההכרה שאנו בני

חלוף, שהחיים אינם רק טיפוס, במעלה ההצלחה המקצועית החברתית המינית, אלא גם

“ירידה במדרון”.

ההכרה שאנו מעבר לשיא, שאנחנו רואים את האופל בקצה המנהרה טופחת על פנינו

ומערערת את האיזון הנפשי.

תחושה זו מתעוררת לרוב, עקב אירוע חיצוני, כמו מות הורה, מחלה קשה שבה לקה מכר, אך עיקרה של התופעה בשלות פנימית נסתרת, שהאירוע החיצוני משמש לה קטליזטור בלבד. תחושת הסחף והדינמיות של גיל שנות ה20- וראשית שנות ה30- נבלמת. הזמן האוזל חודר לתודעה.
האישיות הנוכחית אינה הולמת את ההכרה החדשה המתגבשת. האישיות בהדרגה מתפרקת, ונדרש לעצב אישיות שונה, שתוכל להתמודד עם מטלות חדשות שבדרך, להתאים עצמה לבשלות הפנימית הבוגרת יותר.
למעשה נמנעה התפתחות הזהות האמיתית שלנו. אנו נדרשים לרענון המטרות, לתפנית בהתייחסויות הן בתחום האישי – המקצועי – החברתי – המשפחתי. טיפול נכון במשבר גיל אמצע החיים יוביל לצמיחה חדשה ומבטיחה.
שירלי ולנטיין נחשפה, בגיל 42, למשבר אמצע החיים. הילדים עזבו את הבית. הבעל הסובל אף הוא ממשבר אמצע החיים, מרוחק ומסוגר בעולם “מרובע” ו”יבש”. האימא המטפלת שירלי ניצבת בפני שוקת שבורה. הבעל רציני, קפוא, אינו מקבל את החדש, נדבק אל שגרה המבטיחה “בטחון”. מצב זה דוחף את שירלי למשבר חריף.
השעמום והריקנות חדרו אל חלל חייה, הדיבור אל הקיר מסמל את השעמום והריקנות, כל האנרגיה שלה ומשמעות חייה התמקדה בטיפול באחר, בבעל השב מן העבודה ומצפה לארוחה והסדר הקבועים, בילדים הגדלים. את עולמה שלה שירלי הזניחה. היא נחשפה לפגיעה בצרכיה האמיתיים בעקבות עזיבת הילדים ובעל מרוחק.
באחד מקטעי הסרט היא אומרת “אני כבר בת 42” – הזמן אוזל. שירלי נדרשה להשקיע בעצמה, בצרכים הפנימיים האמיתיים, העמוקים של אישיותה. היציאה לטיול ביוון, המרחק מן הביית, הידיעה שאין מי שנדרש לה, והמפגש עם המלצר הביאו למפגש מחודש עם האני האמיתי שלה, באחד מקטעי הסרט היא אומרת “הרומן היחיד שהיה לי הוא הרומן עם עצמי”. שירלי בהדרגה מגבשת את זהותה האותנטית ומשילה את אישיותה הקודמת.
אורי זוהר – שחקן, במאי, בדרן, מצליחן ענק בקנה מידה ארצי. אחת הדמויות הזוהרות בעולם הבידור הישראלי של שנות ה60- וה70-. אורי זוהר נמצא בשיא הקרירה המקצועית, כשהפופולריות שלו בשיאה, זוכה להערכה מקצועית וחברתית של כוכב, לפתע בגיל 39 קם אדם זה ועוזב את העולם שכה הצליח בו. הברק וזוהר החיים היה לו לזיוף מתעתע. הוא מוצא דרך חדשה, מתפרק לחלוטין מאישיותו הקודמת. ומגבש לעצמו אישיות חדשה. הוא חוזר בתשובה.
התופעה הזאת של חזרה בתשובה מתרחשת לעתים בגיל של משבר אמצע החיים. העיסוק באיזון הנפשי המתערער, מוביל לחשבון נפש וגיבוש אורח חיים חדש.
הכוכבת הזוהרת מרילין מונרו, מתאבדת על רקע משבר אמצע החיים. המשבר מופיע לרוב בשיא ההצלחה. מרילין מונרו כוכבת בקנה מידה עולמי, בשיא מיניותה והצלחתה המקצועית מעדיפה לשים קץ לחייה. היא לא מצליחה להתמודד עם המשבר.
לפני זמן מה בקרה בארץ השחקנית לנה טרנר, באחד הראיונות היא אמרה שפעם הקרירה המקצועית הייתה בראש מעייניה, אבל היום לעשות סרט פחות חשוב לה, הרבה יותר חשוב לה להיות במחיצת בעלה והילדים.
שינוי אישי מקצועי ומשפחתי המתרחש עם כניסתה לשנות ה40- לחייה.
משבר גיל אמצע החיים הוא נקודת מפנה חשובה בחיי האדם, לעתים זה כרוך בשינויים דרמטיים ובגיבוש זהות חדשה, כמו במקרה של אורי זוהר. אורי זוהר עובר משבר זהות שלם ומציב מטלות חדשות ההולמות את השינויים בחייו, לעתים השינוי פחות דרמטי, כמו במקרה של השחקנית לנה טרנר, בכל מקרה מדובר במפנה בעל חשיבות מרכזית בהתפתחותו של האדם.

תחומי משבר אמצע החיים.
ישנם יחסי גומלין ברורים בין המרכיבים השונים וקשה מבחינה תוכנית להפריד בין התחומים השונים, אך, מטעמים ארגוניים-דידקטיים אפרט אותם, בנפרד. השינויים בחיי האדם הם חלק בלתי נפרד, מחייו. אנחנו נתונים, בריתמוס מתמיד , של שינויים,
פעילות-מנוחה. רעב-שובע .סיפוק. חוסר-סיפוק. ועוד… איכות חייו של האדם נקבעת
במידה זו או אחרת על פי אכות הריתמוס של חייו.

התחום הפסיכולוגי-רגשי.

ישנה, אפוא, מערכת פנימית חבויה, לא מודעת הדוחפת אותנו, לשינוי. איתות פנימי התובע התחדשות. שילוב של משתנים חצוניים שונים יחד עם הבשלות הפנימיים מולידים את המפנה. התחושה החריפה הטופחת על פנינו, שהזמן הולך ואוזל. מות אחד ההורים, מחלה קשה של ידיד, כל אלה דוחפים לשיניים לעתים דרמטיים.
שלב המעבר יכול לקחת שנים אחדות, בשלב המעבר אנחנו, במשבר. נידרש מאתנו להיפטר מדימויים ישנים, מהדברים, שהאמנו בהם והתאימו לשלב התפתותנו הקודם.
המעבר מהשלב המוכר לשלב חדש עם הדגשיו השונים כרוך באי נוחות מרובה.
גיבשנו זהות שבעיקרה מבוססת על סיפוקם של מניעים חיצוניים, כמו הרצון להשביע את
רצון ההורים, או שנכנענו לנורמה חברתית מקובלת. רדפנו אחרי קרירה מקצועית וביסוס
כלכלי. האני הצר עוצב בצורה שכוונה להיראות נכונה בעיני תרבותו, בעיני זולתו. לא יכולנו לפעול על פי הסמכות הפנימית שלנו. סמכות פנימית זו חבויה עדיין, כמו התכסתה באבק של מוחצנות יתרה.
הזעזוע הפוקד אותנו בא מן הידיעה, שכול עמלנו ומאוויינו הם במובנים מסוימים בבחינת
אשליה. אנו חושפים חלקים באישיותנו, שהודחקו והוזנחו, אנו מבקשים להספיק, לממש גם חלקים אלה. אישה הדוחה קרירה מקצועית ומתרכזת בתפקיד האם, מבקשת להשלים את החסר. בעל, שהיה כל כולו מרוכז בקרירה המקצועית, מבקש להיות תומך לאישתו ולבני ביתו.
המאמץ בחשיפת זהותנו האותנטית כרוך, בחשיפת הזהות הקודמת. זהות של אנוכיות, חמדנות, תחרותיות ושתלטנות.( לא תמיד כמובן, אך בכול מקרה אנחנו לא מרוצים ממה
שאנחנו חושפים) יש רתיעה פנימית מחשיפה, אך החשיפה ככול שתהיה קשה, פותחת את הדרך, לשינוי ולגיבוש של זהות אמיתית יותר. הסרת “שריון המגן”, שעטף אותנו,זהותנו
הקודמת, חושף אותנו למידה יתרה של רגישות ופגיעות. פיתחנו עצמאות וביטחון, אין לנו
צורך, במשענתם של אחרים, בעת משבר זה אנו נדרשים לדלות כוחות רק ממקורותינו, אנו
“משלמים” מחיר עצמאותנו.
לרוב המשבר פורץ על רקע גורם חיצוני, כמו “התרוקנות הקן”, תופעות אלו מאיצות את
התהליך ההתפתחותי על רקע משברי. אנחנו מגלים, שמידת המוטיבציה, לעסוק באותם
דברים, שרצינו בהם והעסיקו שנים רבות פוחתת. ריקנות מה משתלטת על האדם. אנחנו מבקשים לתת ביטוי לצורכינו האמיתיים יותר. הגבר עשוי לקבל את הצד הנשי, שבאישיותו. האישה עשויה לחשוף היבטים דומיננטיים באישיותה, שנידחקו.שירלי ולנטייו, מגלה דומיננטיות רבה בעת המשבר ומחוללת שינוי עמוק בחייה. אנו בתהליך של גדילה והתפתחות, סיכוי של שלמות עצמית עמוקה ורחבה רובצת לפתחנו.

התחום המקצועי.
התרבות המערבית, ההישגית, התחרותית, החומרית, דוחפת את האדם להגיע, להישגים
מקצועיים ולבסס את מעמדו הכלכלי. הצורך בהצלחה מקצועית נובע ממוטיבציה, פרי
התרבות המערבית. בהגיע האדם לאמצע חייו מצליח הוא לרוב, לבסס מעמד כלכלי ומקצועי, בהתאם ליכולתו ולרמת הציפיות שלו מעצמו, בהדרגה מחלחלת תחושה של
ריקנות וחוסר סיפוק. תמיד ימצאו אגפים באישיותנו, שהוזנחו התובעים את מימושם גם
אם באיחור.
אדם שכל חייו עסק, בטיפוח קריירה מקצועית, לשם ביסוס מעמד כלכלי, שואל את עצמו, במה אני יכול לתרום לזולת? באחד הראיונות נשאל הזמר יהורם גאון מה לו ולעיסוק בענייני עירית ירושלים? הוא השיב כל חיי טיפחתי את עצמי הגיע העת לתרום, מעצמי לאחרים. לעתים זה הפוך אדם, שעסק בעבודה שיש בה תרומה לזולת, מחפש דרך מקצועית חדשה לצורך ביטוי יותר אישי.
נחשפה ההכרה , שמה שעשיתי עד היום הוא פרי של מוטיבציה חיצונית, מוטיבציה פנימית חדשה ומרעננת מבקשת להתבטא גם בתחום המקצועי. שלושים שנה אני עוסק , בהוראה, בחינוך, כמורה לעתים מנהל בית נוער. בארבע השנים האחרונות חל פיחות ניכר, במוטיבציה שלי ובהתלהבות הנחוצה לביצוע משימות חינוכיות. אני היום בדרך לפרישה מהוראה ורכישת מקצוע אחר.
תחושת הסכנה, שהזמן אוזל מדרבנת למשנה מרץ וחיות חדשים. הדחף להספיק עוד משימה בחיים מחולל שינוי בהתייחסות למקצוע. אנשי צבא בכירים ביותר עוזבים מקום, שהסב להם סיפוק, ותחושה של שליחות ופונים למקצועות שונים בתכלית. הנטייה היום בתרבות המערבית, לאפשר לאדם להתפנות לקריירה שנייה. זה נהוג כבר הרבה שנים, בצבא. גם, במשרד החינוך מאפשרים פרישה בקלות רבה יותר, דבר המבטיח, הזדמנות שניה למימוש עצמי במקצוע אחר, אולי הולם יותר את צרכיו האמיתיים של הפרט.
לעתים, עקרת בית , שהקדישה את כל כולה לגידול ילדים ולעיסוק מרצון, בטיפוח הקן
המשפחתי, בגיל אמצע החיים מבקשת לממש חלום של קריירה מקצועית שכה רצתה בה בשנות העשרים, אך העדיפה קודם לממש אינטימיות משפחתית. לעתים מעדיף האדם לא לחולל שינוי מקצועי למרות חוסר הסיפוק, חוסר ההתלהבות, האדם קופא על שמריו. מעדיף להיות מרוקן משהו ולא להתמודד עם שינוי, מחכה לפנסיה ומאבד הזדמנות לשינו ולחיוניות מחודשת. בעלה של שירלי ולנטיין הוא דוגמא טובה לאדם, שקפא על שמריו, שהעדיף את הנוחיות, שבדברי השגרה, את הביטחון בידוע ובמוכר ודוחק הצדה את הצורך בשינוי ובהתחדשות, השינוי בשירלי בסוף הסרט ובואו ליוון פותחים לו סיכוי מחודש לרענון.
האדם בן התרבות המערבית, חשוף במהלך התפתחותו לגירויים רבים, הוא מטפח שאיפות וחלומות במהלך התבגרותו. הוא שואף למימוש עצמי והצלחה מקצועית. בית טוב, ילדים מצליחים, הישגים חומריים ועוד… אך מטעמים של אילוצים כלכליים, ואחרים, הוא נדרש להתפשר על פחות ממה שהוא ביקש וחלם. בשלב מסוים של חייו לרוב בגיל אמצע החיים, מתעוררים החלומות הרדומים ומחוללים שינוי, שיכול להיות מאד מחייה ומבורך.
שירלי ולנטיין מגיעה בסרט להכרה זאת מוצאת את הכוחות הנפשיים להתמודד נכון עם המשבר, באה לידי שינוי, שצפוי להיות מרענן וחשוב בחייה .
במהלך שנות העשרים והשלושים אנו בטוחים שאנו בדרך הנכונה. אנחנו לא מודעים לדחיקת היבטים אחרים באישיותנו ורק מאוחר יותר הם מתעוררים ותובעים את מימושם.

התחום משפחתי.
הדינמיות והתביעה לשינוי אינם מדלגים על חיי המשפחה. החיים בצוותא של אנשים שונים עם דרישות שונות ולעתים סותרות הופכים את ההרמוניה המשפחתית, לאתגר חיים ולאתגר התפתחותי, מהמעלה הראשונה.
שירלי ולנטיין נחשפת למשבר משפחתי חריף. מאז נישאה והביאה ילדים עסקה , בטיפול, בהם. דאגה לגידולם וטיפחה את הקן המשפחתי. דאגה לבעל, שהביא פרנסה טובה הביתה. שירלי הייתה כה עסוקה , בצורך לרצות את ילדיה ובעלה, שלא הבחינה, שיחסה של הבת גובל, בזלזול וברודנות מה. ויחס הבעל מחוסר לחלוחית של רגש ותובעני בצורה קיצונית. הטיפול, באחר מילא את חלל חייה. הילדים גדלים ועוזבים את הבית, שירלי נחשפה לריקנות הגדולה, הסיפוק מהיותה עקרת בית נעלם, עוד אין צורך בה. בהיותה ביוון וכאשר הרהרה על שובה לביתה, צפה בה המחשבה שבעצם אף אחד לא ממש צריך אותה, אם כך לשם מה לחזור, היא נשארה ביוון עוסקת במלצרות ונפתחת לצרכים אחרים באישיותה. הבעל בא ליוון לפגוש בה הם יושבים על שפת הים, החלום שלה לשבת על שפת הים ולשתות קפה,מתגשם דווקא במחיצת הבעל. שתי הכוסות מלאים באופן שווה, ביטוי מטאפורי חזותי, שעכשיו נקודת המוצא להמשך שותפתנו שווה. המשבר, שעברו שירלי ובעלה פתחו פתח לסיכוי של שינוי ביחסים ביניהם. יש להניח שיהיו לזה השלכות גם על הילדים. העמידה על צרכיה תעמיד את הילדים במקום הנכון.
על פי רוב הבעל בראשית הנישואים עסוק רובו ככולו בטיפוח ההיבט המקצועי ולעתים לא נותר בו הכוח והרצון והזמן לטפח את הקשר עם האישה והילדים.
החלק האינטימי הרך והנשי, שבאופיו הוסט ממרכז ההתייחסות .
בשלב מסוים בדרך כלל בשיא התפתחותו המקצועית בגיל של אמצע החיים, מתעורר הרצון המודחק לאינטימיות.
המצליחן מגלה רגשות לא ברורים של אכזבה, כי חלק עצמי אינטימי של אישיותו הוזנח, מבקש קירבה ורכות, נחשף אל עולמו הנשי. בהנחה שמערכת היחסים בין בני הזוג הייתה סבירה, מבקש הבעל את קרבתה של אשתו, מוצא את הזמן הנחוץ לטיפוח הקשר מחדש. הילדים ודאגה לעתידם מעסיקה את מחשבותיו. הבעל מחפש את הדרך למזג בין צרכי הבית ובין צרכי העבודה.
אצל האישה לעתים זה הפוך, העולם הנשי, הדחף להורות מתממש בשנות ה20- וה30- המשפחה בראש מעיניה, גם אם היא עובדת משתדלת לרוב, שזה לא יפגע בצרכי המשפחה. בשנות ה40- לחייה כשהילדים מתבגרים ואף עוזבים את הבית, נדחפת היא אל עיסוק מחוץ לבית. החיוניות שלה גוברת ועל רקע הניגוד שבין דינמיקת ההתפתחות של הבעל לבין דינמיקת התפתחות האישה יכול להתרחש משבר במשפחה. גם המיניות המתעוררת של האישה והחלשות המין אצל הגבר יכולים להוות גורם מכביד, בניסיון להתמודד עם משבר אמצע החיים.

התחום הגופני.
בגיל ההתבגרות והצמיחה המואצת, כשאנחנו מטפסים במעלה החיים, נדמה לנו, שמכונת הגוף בלתי ניזקת, הגוף נענה לכל מאמץ פיסי. אנחנו נמצאים בשיא פעילותנו האינטלקטואלית התפתחותו המואצת של הגוף נבלמת בהדרגה. ואח”כ מתחילה נסיגה איטית, בראשיתה ומואצת יותר בהמשך. סימנים שונים מעידים על החלשות הגוף הכושר הגופני ההולך ונחלש. הכושר המיני, זה לא מה שהיה. הבלורית המתנפנפת מפנה את מקומה להתקרחות מתמידה, הכושר האינטלקטואלי החריף והזריז נדחק מפאת ישוב הדעת.
אנו איטיים יותר גם במובן האינטלקטואלי. אחת הפונקציות השכליות החשובות, הזיכרון, נחלשת בהדרגה, הצורך לרשום כל דבר, חוסר הביטחון ביכולתנו לזכור, מלחיץ.
המחשבה כי אנו בני תמותה חודרת בחריפות, לתודעתנו מותו של אחד ההורים מעמיד אותנו כבאים בתור אחריו. לעתים קורה, שאחד המכרים שלנו לוקה במחלה קשה, ואנו לרוב בפעם הראשונה מתמודדים ממש עם המוות ועם החידלון של החיים.
אני זוכר, שבהיותי בן שלושים ושמונה חבר טוב שלי לקה בהתקף לב, אני זוכר את הזעזוע, שעברתי בתקופה הזאת, הנה הגוף הצעיר הבריא יכול בפתע לבגוד בנו, לא רק, שהגוף נחלש ועמו שאר הפונקציות הפסיולוגיות, לעתים קורה שיש בעיות אמיתיות של בריאות, אדם שלא ביקר במרפאה מוצא את עצמו, בבית חולים מחובר לאינפוזיות, עקב מחלה זו או אחרת שתקפה אותו בהפתעה גמורה.
היום בעידן המחשבים והטכנולוגיה המתפתחת דומה שהנך מפגר אחרי ההתפתחויות הבנים שאך לפני זמן מה הדרכת אותם עולים עליך בכישוריהם. הכושר ללמוד את החדש והזר נפגע. ילד בן עשר, שאך זה הגיע לחדר המחשב, קולט במהירות משחק והפעלה שאתה הבוגר מתקשה לעכל ומדדה בתמיהה אחריו.
נשים המודעות למצבן הגופני רבות מהן חוזרות לאימונים גופניים, מחול אירובי, ריקודי עם, יוגה וכדומה. כל זה במטרה לבלום את החלשות הגוף ולשמר כשרים גופניים. גם גברים אם כי פחות נוטים לחדש פעילות גופנית. היחלשותו של הגוף הוא האות המוחשי ביותר, שאנו מעבר לשיא, שאנו במדרון לעבר הבלתי נמנע. כמה שתודעה זאת קשה ומביאה למשבר היא המבטיחה, לאחר התמודדות נאותה, המשך פורה ומשמעות עמוקה ושלמה להווייתנו.

התחום החברתי.
המשבר הרגשי המלווה את אמצע החיים, משפיע כמובן על תפקודנו החברתי. לעתים המשבר הרגשי כרוך בדיכאון , מסתגרים בביתנו ומתרחקים, מכל מפגש חברתי שיש בו כדי להביך אותנו. גם אם המשבר לא כרוך בדיכאון ממש, הנטייה להסתגרות גוברת, או שהקשר
הוא שטחי, מן השפה ולחוץ, חסר משמעות אמיתית. האנרגיות שלנו מופנות פנימה, אנו מדי מתעסקים עם עצמנו, מכדי להתפנות לעיסוקים חברתיים.
שירלי ולנטיין נפגשת עם מכרה ותיקה תלמידה מבני כתתה, התלמידה המצטיינת בכיתה
הם מבלים שעות נעימות ביחד ולפני שהיא עוזבת אותה היא מחבקת את שירלי בחום.
שירלי מעידה בסרט, שזה זמן רב לא זכתה לחיבוק ונשיקה חמים באמת כמו במיקרה הזה.
אכן שירלי מבודדת מבחינה חברתית, כל הקשרים שיש לה הם חסרי משמעות.
החברה, שהגיעה איתה לטיול ביוון עוזבת אותה לבדה, כדי להתחבר עם מישהו אחר. נוצר נתק בינה ובין קבוצת נשים שהיו אתה באותו בית מלון. למרות הקשיים החברתיים היא מחליטה להישאר ביוון כי אין בשביל מי לחזור.
גם בעלה של שירלי ולנטיין סובל מהסתגרות. הוא כל כך פוחד משינוי, שהוא מעדיף את ההסתגרות, גם במובנים חברתיים.

משבר יצירתי.

הפסיכואנליט הלונדוני אליוט צ’אק הבחין, שמרבית האומנים היוצרים נתקפו במשבר חמור, באמצע חייהם עד כדי דעיכה מוחלטת ביצירתם ולעתים אף במוות ממש.
הסרט אמדיאוס מספר על חייו של מוצרט . בראשית שנות העשרים והשלושים מוצרט היה בשיא כוחו היצירתי, הוא ניסה באחת היצירות האחרונות שלו להחיות את הלהט שאפיין אותו בראשית דרכו, דבר זה גרר את דעיכתו והביא למותו
הלהט והסחף היצירתי של שנות העשרים פוסקים. תחושת היוצר, שהביטוי האומנותי בוער
בעצמותיו נמוגה בראשית שנות השלושים. הוא נמצא בנקודת מפנה גורלית בחייו האינטנסיביות של היוצר הגדול “והבעירה” ליצור מגדילים את הסיכוי למשבר עמוק במילים אחרות, ככל, שהיוצר גדול, הלהט והדבקות ביצירה גדולים קיימים סיכויים למשבר עמוק וחרף יותר. התמודדות נכונה עם המשבר תביא “לאמנות מעוצבת”, כלומר היצירה עצמה היא נקודת מוצא, לעיבוד ועיצוב שיכול להמשך שנים.
בהיותי בן שלושים נהגתי לכתוב שירים כל רעיון “שקפץ” בראשי לא חשוב, באלו נסיבות הייתי מקפיד לרשום אותו, לעתים הייתי מתעורר על סף שינה כדי לרשום דבר מה שהבשיל אך זה עתה במוחי. היום התופעה הזאת נעלמה. זה כמה שנים שלא ממש כתבתי. אני מוצא את עצמי לעתים קרובות מהרהר באפשרות, לעצב שירים קיימים ובבא העת להוציא ספר לאור.

משבר רוחני.

לפני שנים רבות, כשהדת הייתה, במרכז חיי האדם הדברים היו ברורים ומוחלטים. השקפת עולם, השקפת חיים, מנסה למלא את החלל הרוחני, בלעדי הדת שנחלשה. אך השקפת חיים היא דבר דינמי, כיאה לחיים עצמם. הנסיבות משתנות, מתרחשים שינויים פנימיים.
חזרתו בתשובה , של אורי זוהר היא ביטוי למשבר רוחני. כאשר חודרת אלינו ההכרה, שאנו בני חלוף, אנו מתחילים לחטט, בנפשנו, לחפש משמעויות לשהותנו כאן. בן שלמד כמורה בגלל דרישות משפחתיות, כי הסבא היה כומר האבא גם כומר והבן נדרש להמשיך את המסורת. אותו כומר עוזב בפתע את הדת בגיל אמצע החיים ועוסק במקצוע חילוני טיפוסי. המשבר הרוחני לובש צורות שונות, בהתאם לאישיות האדם וניסיונות החיים, שצבר.
גורמי משבר אמצע החיים.
נגעתי בגורמי משבר אמצע החיים, תוך כדי הפרקים שכתבתי עד כה אך זאת הייתה נגיעה, שנועדה להביע את הדברים, באופן שלם יותר. ברצוני בפרק זה להרחיב ולהעמיק את הגורמים שמביאים אדם לידי משבר שיכול להיות חריף ביותר.

הגורמים הפנימיים.

אביא כאן ציטוט מהספר “מבוא לפסיכולוגיה של האוניברסיטה הפתוחה”. “יצר המוות מבטא שאיפה לא מודעת המקננת, בכולנו לחיסול החיים, יצר זה האמין פרויד גורם לתוקפנות ולהרסנות בחיי האדם ” .(עמ’22).
ניתן לאמר, שהמתח הקיים בין שני הניגודים יצר החיים, לעומת יצר המוות מקיים את החיות. אנשים נוטלים סכנות, מסכנות שונות, כמו מרוצי מכוניות, טיפוסי הרים מסוכנים,
צניחה חופשית כדי לנגוע בסכנת המוות המרחפת על החיים, דבר זה מעניק להם חיות חדשה ונותן טעם חדש ומרענן לחייהם.
גייל שיהי מתארת בספרה ” מעברים” באופן מאד מפורט את המשבר, שהיא עברה, בהיותה בת שלושים וחמש. מדהים להווכח שאישה כה מצליחה באחד מרגעי השיא של הצלחתה המקצועית, ” נופלת” לתוך מהומה רגשית בלתי מובנת, לכאורה. היא כותבת: “ואילו עתה היה כוח ההרס בתוכי האירוע נבע ממני, לא יכולתי להסביר כלל ולא יכולתי להימלט
מפניו”(גייל שיהי “מעברים” עמ’ 22).
אכן נראה, שדווקא, בשיא חיותנו, כאשר אנו מגשימים חלום של שנים יצר ההרס מבצבץ מתוך הווייתנו העמוקה ביותר ומפגיש אותנו, באורח פסיכולוגי עם המוות. “המפגש” עם המוות נותן לנו את ההזדמנות לחוות מחדש את חיות החיים, ולצאת לדרך חדשה, עם מטלה חדשה ההולמת את השינוי העמוק שהתרחש בנו, זה יכול להמשך שנים אחדות.
הפסיכולוג רוג’רס מדבר על השאיפה הטבעית החבויה, בתוך כולנו להגיע למימוש עצמי ולשלמות עצמית. התרבות המערבית התובענית, ההישגית, המעודדת היבטים חיצוניים וסמלים חיצוניים של הצלחה. תרבות, שהצורה בה לעתים חשובה על פני התוכן גוררת את האדם המתפתח, בגיל ההתבגרות ואחריו, להתרחק מהווייתו האישית העמוקה.
גיבוש האישיות בשלבים אלה נובע מדחף חיצוני ,משפחתי, נורמטיבי, תרבותי, שלא תמיד
הולם את צרכיו האמיתיים, החבויים, האינטימיים של האדם. כאשר הוא שואף למטרה
ונמצא במעלה ההצלחה, שכה רצה בה, אין הוא מבחין בצרכיו האחרים, שנובעים מפנימיותו הייחודית. אך בשלב מסוים מגלה הוא, חוסר שביעות רצון, ריקנות מפתיעה לכאורה משתלטת עליו. המרץ שלו להשקיע באותם עניינים , שכה התלהב מהם נפגם. המנגנונים, שהוא פיתח עם השנים, כדי להתמודד עם משברונים קלים לא עובדים.
אותו מימוש עצמי ושלמות עצמית שרוג’רס מדבר עליו מתעורר בעוצמה רבה ותובע את מימושו. ההצגה החברתית הגדולה פוסקת, אנחנו מבקשים לחשוף את זהותנו האמיתית,
הייחודית. משבר אמצע החיים עם כל הכאב הכרוך בו, מכין, מבשיל את האדם לתמורה זו,
שבחייו.
גיל שיהי כותבת בספרה “מעברים” לאחר, שנער צעיר מצפון אירלנד נפגע, מכדור בפניו.
“עד לאותו רגע בחיי סברתי, שאפשר לתקן הכל”. היא סברה לתומה, שניתן לאחות את הפגע הקשה, שבפניו. אנשים הנמצאים בתנופת התפתחות מדמים לחשוב, שאין משימה בלתי אפשרית. באחד הראיונות של אנשי סיירת מטכ”ל הם היו גאים ביותר על כך, שכל משימה ולו היומרנית ביותר היא ברת ביצוע. נידמה לנו, שאנו כל יכולים, הכשרים הגופניים בשיאם, היכולת האינטלקטואלית בעיצומה, ההצלחה מסחררת אותנו ואנו שבויים בקסמה. מבעד לאופטימיות הסוחפת הזאת מבצבץ הספק. חודרת אלינו ההכרה, שאין שלמות בחיים. מתעוררים, מאשליית “השמיים הם הגבול”.
ראשיתם של דברים, בשינויים גופניים, המאותתים לנו, שכוחנו לא יעמוד לנו לעד. השינויים הפיסיולוגיים מתרחשים, בהדרגה ובעקביות חושפים את האשליה, שאנו בני
אל מוות. ההכרה, שבידיעה הזאת מכה בנו, זורעת מבוכה בנפשנו לעתים אנו לוקים במחלה זו או אחרת הממחישה לנו, שאנו מעבר לשיאנו. כל הביטויים הללו מקרבים את משבר אמצע החיים.
עם הזמן מתרחב והולך הפער ביו הדימוי החיצוני הזוהר, לבין התחושות האמיתיות הנובעים מצרכים עמוקים יותר בהוויתנו , להיות מי, שאנחנו באמת. פער זה מכביד מאוד.
התחושה, שהיה זיוף מה במהלך התבגרותנו, שבעצם עסקנו בתדמית ולא בעצמי מחריף את תחושת המשבר ומדלל את כוחותנו הנפשיים.

הגורמים החיצוניים.

כאמור הגורמים הפנימיים הם המובילים את משבר אמצע החיים, ישנו צורך פסיכולוגי לא מודע להגיע לידי משבר. אך ישנם גורמים חיצוניים, בסביבתו של האדם, שמזרזים את התהליך ומספקים “תירוץ” טוב לנוכחותו של משבר בחינו. לא רק אנו מתבגרים, אלא גם
הסובבים אותנו מתבגרים ובראשם ההורים שלנו. לרוב ניכרים סדקים ראשוניים בבריאותנו
אלה מאותתים לנו, שגם זמנינו יגיע בסופו של דבר. לעתים אחד ההורים נפטר והתחושה החריפה, שאנחנו הבאים בתור מאימת ומצלה על חינו. ההורים פוסקים, מלשמש גורם תומך, שניתן בעת קושי ליפנות אליו לתמיכה ועזרה. אנחנו צריכים לסמוך אך ורק על עצמנו. לעתים קורה, שאחד ממכרינו חלה במחלה קשה וממחיש לנו עד כמה זה קרוב אלינו.
כל מפגש טראומטי, תאונת דרכים, מחלה במשפחה, מחלה, שאנו לוקים בה, יש בהם כדי
לסייע בהתפתחותו של המשבר.
הילדים שלנו, שזה אך נדרשו לנו, בכל צעד ושעל “תופשים” עצמאות, לעתים הם עולים עלינו בכישוריהם ומאותתים לנו, שזמננו שיך לעבר. זה היום בולט במיוחד בתחומי המחשב. בא היום וילדים עוזבים את הבית. ריקנות רגשית ממלאת את חלל חינו, הטיפול בילדים העניק תחושת סיפוק גדולה, לוותה אותנו התחושה, שאנו שותפים ליצירה, שהיא אולי החשובה בחינו. תחושה המעניקה משמעות אמיתית למה שאנחנו עושים. הילדים עוזבים את הבית ואנחנו לא מצליחים לעתים, למלא את החלל, שנוצר. הריקנות הזאת מקרבת אותנו אל המשבר. שירלי ולנטיין, האם המטפלת, נקלעה למשבר אמצע החיים בין היתר, על רקע עזיבת שני הילדים את הביית לטפח את עצמאותם. השילוב של זרז חיצוני
זה או אחר, יחד עם הבשלות הפנימית הטבעית, מחוללים את אחד המשברים החשובים להתפתחותננו.

פתרון המשבר.
קארל יונג טוען, בספרו”הפסיכולוגיה של הלא מודע”, שאנחנו לא אמיתיים, שהסביבה היא שעיצבה את דמותנו. אך בתוכנו קיים כוח פוטנציאלי ” העצמי” , אשר מניע אותנו באורח לא מודע להיות מה שאנחנו באמת, כוח הדוחף אותנו לפתח את זהותנו האוטנטית. כוח זה יש בידו להשיל את התדמית המזויפת ולהגיע אל ביטויו האמיתי של האדם. אדם, שהאגו שלו התפתח מספיק ימצא את הכוחות והתבונה הנחוצים, בכדי לתווך נכון בין הכוחות הסביבתיים , לבין הכוחות הפנימיים וימצא את הדרך להביע זהות פנימית ייחודית.
גיל משבר אמצע החיים מזמן לאותו “עצמי” סיכוי להתממש ולבטא את ייחודו. הקונפליקט המתמיד המלווה את האדם. הרצון להשביע את הסובבים לעומת הצרכים הפנימיים שלו עצמו בא לידי פתרון.
בשלב האחרון לחיי האדם עפ”י אריקסון “שלמות האני מול הייאוש”. נדרש האדם כמו בכל השלבים להתמודד עם משבר, שהוא בבחינת מפנה בחייו או לטוב “שלמות האני” או חלילה המר “הייאוש”. המפתח לפתרון משבר זה נעוץ ביכולת להתמודד עם משבר אמצע החיים ככל שהיכולת שלנו להתמודד עם משבר חשוב זה לקראת הפרישה וגיל הזקנה יהיו טובים יותר כן נגדיל את הסיכויים להגיע אל “שלמות האני”.
בכל אדם על פי קארל רוג’רס קיים דחף פנימי של גדילה והתפתחות, נטייה מולדת למימוש הפוטנציאל הקיים באדם. מימוש הפוטנציאל הזה כרוך במאבק ובכאב. משבר אמצע החיים, למרות הכאב והסבל הרב הכרוכים בו, למרות הזעזועים, בכל התחומים העוברים עלינו. מספק לנו הזדמנות מרגשת למימוש הייחוד שלנו ולהגיע לידי הגשמה עצמית.
בפתאומיות מה אנחנו נחשפים לסכנת המוות המרחפת ומאיימת עלינו. לאחר, שאנו עוברים איך שהוא את שלבי המשבר, תחושה זו ממשיכה לרחף בחיינו, אך היא מאיימת ופחות מפחידה. בשלב זה תחושה זאת יכולה להיות לברכה, לדרבן אותנו במשנה מרץ, בכוחות חדשים לחיוניות מרעננת וקביעת מטלות חדשות ההולמות את השינוי העמוק, שהתחולל בנו. לספק לנו את האנרגיה הנחוצה למימושם.
גם החשיפה, שאין לנו על מי לסמוך, שבעת המשבר כה מרתיעה היא הייתה. היום לאחר המשבר, הידיעה הזאת שאנחנו סומכים רק על עצמנו מעניקה לנו חיות חדשה.
הקונפליקט בין הצרכים המקצועיים והחברתיים לבין צרכי הבית באה לידי איזה מיזוג הולם. אנחנו מוצאים את שביל הזהב כדי לענות על צרכי שני ההיבטים מבלי לפגוע באף אחד מהם.
אסיים פרק זה בציטוט מספרה של גייל שיהי (“מעברים” עמ’ 315) “הנח לדברים לקרות לך, הנח להם לבן/ת זוגך , הנח לרגשות לפעול עליכם לפי דרכם, הנח לשינויים להתחולל”.. אכן נראה לי, שזה המפתח לפתרון. הגבר החש רגשות נשיים ילמד לקבל אותם ולהבין שזה חלק בלתי נפרד ממנו. כנ”ל האישה החושפת ביטויים דומיננטיים באישיותה, כמו במקרה של שירלי ולנטיין, שלקראת סוף הסרט היא מכתיבה לבעל כללי משחק חדשים. יש לתת לאינטואיציה לפעול עלינו ולהוביל אותנו אל שלמות יפה ומיושבת.

סיכום: