הנגב הוא חבל רחב ידים שרובו מדברי , הנמצא בדרום הארץ .
שטחו כ – 13,000 קילומטרים רבועים , כ- 61% משטח ישראל , אך מתגוררים בו רק כ – 350,000 איש , שהם כ – 7% מתושביה .
בצורתו דומה הנגב למשולש ארוך וחד זווית , שקדקודו נמצא בדרום בראש מפרץ אילת . ארכו המרבי של המשולש , מן העירה שדרות בצפון ועד אילת בדרום הוא 240 קילומטרים ורוחבו בין עין גדי במזרח לפתיחת שלום במערב , הוא 110 קילומטרים .
גבולות הנגב :
גבולו הדרומי של הנגב במפרץ אילת הוא גבול טבעי , ואילו כל שאר גבולותיו השתנו פעמים רבות במרוצת הדורות .
גבולו המזרחי של הנגב נקבע על ידי שלטונות המנדט הבריטי בשנת 1922 , כאשר הופרד עבר הירדן המזרחי מעל ארץ ישראל .
גבולו הצפוני של הנגב אינו תחום בברור . מקובל לראותו כקו העובר בין קבוץ ארז במערב לבין קבוץ רחמה צומת בית קמה .
החבל הדרומי של הנגב נחלק לשלושה חבלי משנה : דרום בקעת ים המלח , הערבה ודרום הנגב .
דרום הנגב הוא אזור הררי , שגבולו בצפון עובר בקו המקשר בין הר שגיא במזרח למרכז ספיר במערב . נופיו הרריים , אך יש בו גם בקעות גדולות כגון : המישור , בקעת עבדה , בקעת סירים ובקעת תמנע .
בדרום משתרעים הרי אילת .
גבולו הצפוני של החבל המרכזי של הנגב נקבע בין העובר בין חרבות ניצנה לבין נחל צין , וגבולו הדרומי – כקו שבין הר שגיא למרכז ספיר .
החבל הצפוני של הנגב גובל במערב בחבל עזה ובמצרים .
צורות הנוף.
שלוש הן עובדות היסוד אשר קבעו את דמותו של הנגב ואת מבנהו הגיאולוגי .
א. בנגב מצויים הסלעים העתיקים ביותר בארץ . אלו סלעי תהום
גבישיים וסלעים מטמורפיים מעין הפרי-קמבריום והם נחשפים
באזור אילת בלבד .
ב. הנגב בנוי קמרים וקערים לסירוגין שרישומם גובר והולך מדרום לצפון
מבנים גיאולוגים אלה נמצאים בעיקר בצפון הנגב והם סדורים זה
לצד זה כשכיוון הציר של כל אחד מהם הוא מצפון מזרח לדרום
מערב .
ג. מערכת השברים וההיתקים בנגב אינה כה אינטנסיבית כבצפון
הארץ . ובפרט לשוליים המזרחיים – בגבול עם הערבה ובאזור
אילת – נמצאת בחלקו התיכון מערכת שברים שהכיוון מזרח מערב
הוא השולט בה .
מהי הסיבה לקשיים שעומדים בפני האדם בבואו ליישב את הנגב ?
סיבת הסיבות הוא האקלים . משקעים מועטים וטמפרטורות גבוהות גרמו לכך שמסלע הנגב לא התפתחה אדמה . הלחות והצמחייה מפוררים את הסלע והוא הופך לקרקע . בנגב הלחות מועטה ומוגבלים
גם סוגי הצמחים וכמותם . משום כך אין הקרקע טובה .
וכשאין קרקע טובה אי אפשר לקיים ישוב חקלאי , מה גם שהאדם אינו יכול לקיים ישוב חקלאי , אם אין לו מים לשתות ולהשקות את אדמתו .
כדי לחיות בנגב , יש להתגבר על בעיית האקלים ותוצאותיה . הצמחייה והחי סגלו עצמם לאקלים , גם האדם . כולם כאחד היו צריכים לעמוד איתן מול אקלים חם ויבש , מיעוט מים וחוסר קרקע .
אקלים ומשקעים .
אקלימו של הנגב הוא יבשתי קיצוני , למעט האזור הצפוני מערבי שלו שבאקלימו ים תיכוני. באקלים יבשתי קיצוני שכזה שוררים הפרשי טמפרטורות גדולים בין היום והלילה ובין הקיץ והחורף .
בנגב יש מנון של חילופי קור וחום . בהר רימון למשל , עשויות הטמפרטורות לרדת בימי החורף הקרים עד לאפס מעלות צלסיוס , ואילו בערבה ובאזור ים המלח מגיעות הטמפרטורות בימי השרב החמים עד ל – 40 מעלות צלסיוס ויותר .
כמות המשקעים השנתית הממוצעת בנגב היא זעומה , פחות מ – 200 מיל מטרים , והיא פוחתת ככל שמדרימים או מתרחקים מן הים התיכון
אף על פי שאין בנגב נחלי איתן אלא רק ואדיות , הרי במרבית ערוציהם מתחוללים בחורף שטפונות – זרימות מים עזות בפיתאמיות , העלולות להיות מסוכנות ביותר .
למרות אפיו המדברי של הנגב מצויים בו במעבה האדמה מי תהום בכמויות גדולות . חלקם נכלאו בו בתקופות גיאולוגיות קדומות , שבהן היה אקלימו גשום יותר .
המשקעים .
א. הטל
כמות הטל ומספר לילות הטל מצויים בנגב יותר מאשר באזורים
תלולים ביותר של הארץ . ככל שמתרחקים מהים מזרחה מתמעט
הטל . הטל מתהווה בעיקר בעונה החמה ולכן הוא חשוב מאוד
לצמחים , שאינם מקבלים גשם בעונה זו .
ב. הגשמים .
באזור הנגב מועטים הגשמים , וגם המעט הזה אינו הוגן : הוא אינו
מחלק עצמו בצורה שווה על פני כל המרחב . צפון הנגב מקבל יותר
מדרומו , ומקומות גבוהים מקבלים יותר ממקומות נמוכים .
כשאנו אומרים ” מעט ” לגבי משקעים , אין אנו מתייחסים לנוחותו
של הדסם בלבד, אלא גם לנוחותם של הצמחים . לא רק ליכולת
קיומו של האדם , אלא גם ליכולת קיומם של הצמחים .
צומח בנגב .
למרות היות הנגב אזור מדברי , נאחזים באדמתו כ – 1200 מיני צמחים שיחים ועצים . העצים גדלים לרוב באפיקי הואדיות .
בהרי הנגב צומחת האלה האטלנטית , ובמערבה – עצי שיטה ושיזף .
מרבית שטחו של הנגב מכוסה שיחים וצמחים חד שנתיים , הפורחים לאחר חורף גשום במרבדי פריחה מרהיבים .
במכלול הפעולה המשולבת של הגורמים המשפעים על הרכב הצומח ותפוצתו בנגב – האקלים , הקרקע , תכונות הצמחים והשפעת האדם ובעלי החיים על הצומח – שמור חלק הארי לגורמי האקלים והקרקע .
הגורם העיקרי המגביל את חיי הצומח במדבר הוא גורם המים שכמותם וזמינותם נקבעת גם על פי סוג הקרקע .
בכמה מסוגי הקרקעות במדבר מצוי מלח המגביל את התפתחותם של צמחים רבים . מגוון המסלע וסוגי הקרקע הם אשר יקבעו מציאותן של חברות צומח באותם תחומי אקלים . השפעת האדם ניכרת בעיקר סמוך לישובים גדולים ובאזורים שחיים בהם שבטי בדואיים בצפיפות . אולם מרבית שטחיו של הנגב האוכלוסייה דלילה והשפעת האדם מועטת .
סוגי צמחים האופיניים לנגב.
א. רותם מדברי –
זהו שיח שכיח למדי בשטחי החולות שבצפון הנגב , וכן באפיקים
יבשים של נחלים בכל השטח המדברי . מרהיב הוא בעת פריחתו
בחודשי האביב . הוא מתכסה בתפרחת לבנה לחלוטין של פרחים
פרפרניים קטנים .אך כאשר איננו פורח מראהו עלוב למדי , ורוב
עונות השנה אין רואים עליו עלים כלל . רק בתקופה קצרה בעת
הלבלוב , יצמיח עלעלים קטנטנים , המתיבשים עם עונת היובש .
ב. זוגן השיח .
זהו אחד הצמחים הנפוצים ביותר בכל האזורים המדבריים ההררים
בארצנו , והוא מהווה בסיס לחברה שלמה של צומח הקרויה על שמו
” חברת זוגן השיח ” . באדמת גיר קשה מרובים הסדקים , ולכן
הצומח שם עשיר יותר מאשר בגיר הרך . זוגן השיח נמצא בשפע
בסדקים של גיר הקשה אשר בערוצי הנחלים .
ג. ” לענת המדבר ”
בן שיח נפוץ זה , המצטיין בריחו החריף , פיתח שני סוגי עלים : עלי
חורף גדולים , ועלי קיץ קטנים .
ד. האשל .
אחד ממיני העצים הבודדים המסוגלים להתפתח יפה בתנאי היובש
של הנגה . הוא נמנה על הצמחים מפרישי המלח , המיועד לקלוט
את הלחות שבאויר במשך הלילה . שורשיו מעמיקים מאוד לחפש
שכבות לחות ומי תהום . צבעו הכללי של העץ ירוק – אפרפר , בעקב
המלח המופרש עליו . בעת הפריחה הוא מתכסה בפרחים סגולים
צבח זה מגלה התאמה מיחדת לקרקעות מליחות .
ה. התמר .
התמר בארץ הינו עץ תרבות , התמר מאפיין את נאות המדבר .כל
חלקיו משמשים את האדם . התמר נמנה על ארבעת המינים .
ו. עצי השיטים .
לעצי השיטה נוף מיוחד . ענפיהם קוצניים וגזעיהם קשים ועבים .
השיטה נבחרה לשמש בבנין המשכן .
החי בנגב .
רב בעלי החיים בנגב הסתגלו לתנאי החום והיובש השוררים בו על ידי העתקת פעילותם לשעות הלילה , או לשעות הבוקר הקרירות .
בשעות היום החמות הם מסתתרים בנקיקי סלעים או במארותהם .
היונקים הידועים של הנגב נמנים צבי המדבר והיעל , שהתרבו מאד בעקבות האסור לצוד אותם . כמו כן חיים בו טורפים : תנים , שועלים וקרקלים , זאבים , צבועים ואפילו נמרים .
עד לראשית המאה העשרים חי בו גם הברדלס , אך מאז נכחד ואיננו .
בנגב חיים גם שפני סלע , קיפודים ומכרסמים שונים , וכן זוחלים הנהנים מחומו היוקד . רובם נמנים עם הלטאות והחרדונים .
שישה מתוך שבעת הנחשים הארסיים של ארץ ישראל מצויים בנגב וכן יש בו עופות רבים בניהם דורסים נדירים כמו עיט הסלעים ועזנית הנגב .
נסקור עתה בקצרה את השיטות השונות בהן משתמשים בעלי חיים שונים כדי לעקוף את התנאים הקשים השוררים במדבר .
העברת הפעילות ללילה .
ניתן לומר שהמדבר מתעורר לחיים רק בשעות הערב , לקראת הלילה . רב בעלי החיים המצויים במדבר נמנעים מפעילות במשך שעות היום
רובם מסתתרים בשעות אלו במחילות שהם עצמם חופרים , או במחילות ומערות מוכנות . בתוך הקרקע החום איננו כה כבד , וגם הלחות נוחה יותר . רק ניצגיה של מחלקת הזוחלים הנחשים והלטאות למיניהם מעדיפים את חום היום . ואילו רב היונקים העופות וחלק מהזוחלים וכן חסרי חוליות רבים , מעדיפים את שעות הלילה כדי לצאת ולחפש מזון , בין ם מקורו מהחי או מהצומח .
צינון ע”י איבוד מים .
בעלי חיים גדולים החסרים יכולת להתחבא במחילות , מצננים את גופם ע”י איבוד מים דרך בלוטות ההזעה או בדרכי הנשימה . הגברת הנשימה בחום מצננת עקב אידוי רב יותר של מים . בעלי חיים מדבריים הנמנים על קבוצה זו הינם בעלי כושר לשתות כמות גדולה של מים בבת אחת .
ניצול חסכוני של מים בגוף .
מספר בעלי חיים מסוגלים להקטין עד למינימום את כמויות הנוזלים המופסדים בדרכי ההפרשה , והכך הם משיגים חסכון חשוב במים .
אמצעי בידוד שונים מחום הסביבה .
יונקים – ע”י פרוות
עופות – ע”י נוצות
זוחלים – ע”י קשקשים
חרקים – ע”י שריון
שכבות מבודדות אלו מונעות חימום מיותר של הגוף .
שינוי חום הגוף בהתאם לחום הסביבה .
בעלי חיים המצויים במדבר יכולים להתקיים במידות חום השונות זו מזו בצורה קיצונית. למשל : הבדלי חום בין יום ולילה . תכונה זו מודגשת בעיקר מתוך השוואה לבעלי חיים שאינם מדבריים .הדוגמא הבולטת ביותר – הגמל .
החי המצוי בהר הנגב .
א. חיות טורפות .
החיות האוכלות בשר שנשתיירו בהרי הנגב הם : השועל המדברי , הזאב חיוור הרגל , חתול הבר הגדול . בעלי חיים טורפים אלה , רובם ככולם הם בעלי חיים ליליים אשר מחפשים את מזונם החי בשעות הלילה . מספרם אינו גדול ולמעשה הם הולכים ונכחדים מנופו של הנגב .
ב.המכרסמים .
מבין המדבריים ניתן למצוא בהר הנגב ארנבות מדבריות , שפנים מעטים וקבוצה גדולה של עכברי הקוצים . העכבר המדברי השכיח באזור זה הוא הקוצן המצוי . הקוצן חי במחילות אשר ניתן לזהותן בקלות על פי ערימת החלזונות המפוצחים והזרוקים לפתחן . הקוצן ניזון מחלזונות המדבר , ומהם הוא משיג גם את הנוזלים הדרושים לקיומו , ואין הוא נזקק למקור מים ראשוני .כשאר בני מינו המכרסמים המדבריים גם הקוצן הוא לילי ואת שעות היום הוא מבלה במחילתו העמוקה והקרירה .
היעל – את היעל עלינו לקשור עם נוף של הרים סלעיים וחלולים , והוא מצוי בכל חלקי הנגב בהם מצויים מצוקים ומקורות מים . היעל חייב מדי יום לרוות את צמאונו ממקור מים חיים . היעלים מקיימים חיי משפחה מפותחים .
לזכרים קרניים גדולות וכפופות לאחור , ולנקבה קרניים קצרות יותר ולא כפופות . היעל ניזון מהצומח .
הצבי – הצבי חי באזוריים המישוריים יותר והערבות . מספר הצבעים בנגב מגע לכמה מאות . הצבי החי בנגב הוא מין מיוחד , הוא יצור עדין
ואצילי , השובה לב כל רואיו .
הנמר – הנמר ניזון ללא ספק מהיעלים הרבים המצויים בשמורה . יש להניח כי הנמר לא יפגע בבני אדם מבלי שיותקף .
ג. העופות .
את העופות המצויים במדבר נוכל לחלק לשתי קבוצות עיקריות :
אלה המבלות את כל חייהם במדבר , ואלו שרק עוברות דרכו במסעות נדודיהן .
הסלעית הנזירה –
צפור המקננת באזורים השוממים ביותר של הנגב הדרומי . הסלעית הנזירה חיה בבדידות ולכן שמה נזירה . הסלעית דוגמת רוב עופות המדבר אינן זקוקות למקורות מים ,ואת מימיהן הן מקבלות מהחרקים אותם הם אוכלים .
הסלעית לבנת הזנב –
עוף גדול ושחור , בעל זנב לבן וכתם לבן בראש .
ד. הזוחלים –
קבוצה זו של בעלי חיים זוכה ליצוג מכובד מאוד בנגב . בכל פינה ניתן למצוא בקלות מין של זוחל – חרדון , לטאה , שממית ואפילו נחש .
מבין הזוחלים אנו מוצאים גם לטאת באר שבע החיה באזורי הלס .
נחשים -מין הראוי לזכור כי בנגב מצויים ארסיים בשכיחות הרבה יותר גבוהה מאשר בצפון הארץ , וכי ששה מינים מתוך השבעה הארסיים שנתברכה בהם ארצנו מצויים בנגב ואלה הם : האפעה , השפיפון , עכן גדול , עכן קטן צפוני עין גדי והפתן השחור .
ה. הגמל .
זהו בעל חי שהתאים עצמו לתנאי המדבר יותר מכל בעל חיים אחר . הגמל מסוגל להתקיים ימים רבים – עד לשלושה שבועות ללא שתית מים .הגמל ניזון מצמחים קוצניים.
סיכום העבודה :
בעבודה זו ערכתי סקירה קצרה על הנגב . על הנגב ניתן לסכם בהרחבה ויותר לעומק , להתמקד בנושא אחד אך אני חשבתי לנכון לערוך
ביבליוגרפיה .
1. אנצקלופדיה ” יבנה ” כרך 10 הוצאת לרוס שנת 1993 ת”א
עמודים 209 – 214 .
2. אנצקלופדיה גיאוגרפית ” אדם ועולמו ” כרך 11 הוצאת מסדה
שנת 1081 עמודים 1651 – 1661
3. כל הארץ – לכסיקון גיאוגרפי לישראל הוצאת ” עמיחי ”
אפרים ומנחם תלמי , תל – אביב 1964
4. אנצקלופדיה לידיעת הארץ – אריאל , מאת זאב וילנאי , עם עובד
תרבות וחינוך , תל אביב , 1978
5. אנצקלופדיה ” אביב ” הוצאת מסדה ,כרך 12 , 1977 .עמ’ 2558 –
2561
מחצבים וניצולם .
בנגב מצויים רוב המחצבים שנתגלו בישראל , וכמעט כל אלה המנוצלים בה על ידי האדם . למחצבים יסודות כימיים במיגון רב אשר להם חשיבות תעשייתית הולכת וגדלה . מאגרי המחצבים החשובים ביותר בנגב הם ים המלח ושדות הפוספאטים שבצפונו של הנגב.
ים המלח הוא בסיס לתעשייה כימית בעלת היקף נרחב ומחצבים זולים יחסית . בין אלה מצויים האשלגן ומוצרים מתוחכמים , בינהם ברום ומגנזיה .
שדות הפוספאטים מאפשרים שילוב של שניים מן היסודות החשובים לדישון – אשלגן וזרחן .
מלבד מחצבים אלה נתגלו בנגב כמה מחצבים מתכתיים שלגביהם אין נראית עדיין אפשרות כלכלית לניצולם .בין אלה יש להזכיר את הברזל בנחל פארן ובמכתש הגדול .
בצפון הנגב ובמדבר יהודה התגלו שכבות קרטון שבחלקו ספוגות בחומר אורגני . הן ידועות בשם אבן ביטומנית או פתלי שמן .
האדם בנגב .
מאזור שוליים נרחב שבתקופת המנדט היה בלתי מיושב הנגב הופך , מאז הקמת המדינה לאיזור של פיתוח מואץ ואתגר לאומי של ישראל .
בגלל הנתונים הטבעיים לא היה הנגב מעולם חבל נרחב של ישובי קבע
אולם הוא ידע , באתרים שונים , תקופות פריחה , והוא תפס כחבל מקום חשוב בתולדות האומה הישראלית .
בהיות הנגב עתודת השטח היחידה כמעט של מדינת ישראל , הוא הופך למוקד הפעילות הכלכלית והיישובית שלה : מרכז תעשייה , מדע וטכנולוגיה הכוללים גם את מערכת הביטחון , חממה לגידולים חקלאיים בייחוד בישוליו ואיזור תיירות ונופש .
היהודים בנגב .
בראשית המאה העלה הרצל תכנית להתיישבות יהודית באזור אל – עריש. משלחת ציונית , ובה גם מומחים , נשלחה בשנת 1903 לבדוק את האזור לצורך זה , אך התכנית נפלה בגלל התנגדות הבריטים .
באותו זמן פנו שיח’ים בדווים מהנגב בהצעה ליהודים שהללו יתיישבו באזור באר שבע , אך גם הצעה זו נגנזה . ובשנת 1912 הוקמה המושבה רוחמה , אך קשיי המקום והתנגדות התורכים גרמו לנטישתה . ובשנת 1921 נסו חיילים יהודים , משחררי הגדודים העבריים להתנחל באזור ערד , אך נכשלו , כפי שקרה בכמה ניסיונות נוספים .
השלטון הבריטי בארץ ישראל לא ראה בעין אוהדת את נסיונות חדירתם של היהודים לנגב , וב “ ספר הלבן “ של 1939 הוכרז , כי אסור ליהודים לרכוש קרקעות בנגב .
בשנת 1939 הוקמה נגבה ובשנת 1943 הוקמו שלוש נקודות מצפה חקלאיות בנגב – גבולות , רביבים , ובית אשל .
במוצאי יום הכיפורים תש”ז הוקמו 11 ישובים , רובם בנגב הצפוני . כולם העלו באותו הלילה כדי למנוע התנגשות עם השלטון הבריטי שהתנגד להתיישבות היהודית בנגב .
בפרוץ מלחמת העצמאות ( מאי 1948 ) פרצו המצרים לנגב בשני צירים . העיקרי התקדם לאורך דרך החוף לכיוון תל אביב והמשני – דרך באר שבע לחברון וירושלים . ישובי הנגב עמדו בגבורה בפני הצבא המצרי ורק ישוב אחד – כפר דרום פונה מתושביו .עם זאת הצליחו המצרים להשתלט על הדרכים לנגב , ובאזור היה נתון במצור עד מבצע ” יואב “.
במבצע זה הובס הצבא המצרי , נכבשה באר שבע ונפתחו הדרכים לנגב
בראשית 1949 נהדפו המצרים משאר חלקי אזור הנגב פרט לרצועת עזה . במבצע ” עובדה ” 1949 נכבשה אילת .
לאחר תום המלחמה נעור הנגב לחיים חדשים . נוסדו עשרות ישובים חקלאיים וכמה ישובים עירוניים , שרובם אכלוסו בעולים חדשים .
באר שבע קלטה המוני עולים והפכה לבירת הנגב , נסללו דרכים חדשות , הוקמו מפעלי תעשיה , נחשפו מחצבים והוחל בניצולם.
אדמות הנגב הצמאות הפכו לקרקע חקלאית פורייה הודות להזרמת מים מהצפון .
הודות לכל אלה חזרה ועלתה חשיבותו של הנגב בשלושה מישורים :
א. ההתיישבותי – בספקו עתודות קרקע עצומות להתיישבות חקלאית
ועירונית כאחד .
ב. הכלכלי – אוצרות טבע אשר בו מסיעים לפיתוח תעשיית הארץ
וכלכלתה .
ג. האסטרטגי – נמל אילת מהוה שער דרומי למדינת ישראל .
