חלק ראשון. נאציזם, אנטישמיות, מלחמת העולם השנייה והשואה, 1933-1939

א. האידיאולוגיה הנאצית, כולל האנטישמיות המודרנית בגלגולה הנאצי. מרכזיות שאלת היהודים באידיאולוגיה זו.

אדולף היטלר, מעצב האידיאולוגיה הנאצית, נולד ב-1889 בעיר ברונאו האוסטרית. בגיל 18 עבר לוינה על מנת ללמוד ארכיטקטורה, אך לא התקבל לאקדמיה לאמנות וחי בשולי החברה בין חסרי בית וחסרי מקצוע. על פי עדותו, הפך לאנטישמי בוינה, וניראה כי הושפע מהאווירה האנטישמית ומן הלאומנות ששררה שם. ב-1913 עבר למינכן, והתנדב בהתלהבות רבה לצבא. המלחמה גאלה אותו מחוסר המעש ומחוסר התכלית שבחייו, והוא זכה לעיטור גבורה. הוא נמנה עם אלו שטענו כי במלה”ע הראשונה אולצה גרמניה להיכנע הן על ידי אויביה מבחוץ והן על אויביה מבית. הוא תמך בטענה שגרמניה הובסה באשמת הקומוניסטים, הסוציאליסטים והיהודים ש“תקעו סכין בגב האומה”. את תבוסת גרמניה כינה “מעשה הנבלה הגדול ביותר של המאה”.

לאחר המלחמה הצטרף למפלגה קטנה בשם מפלגת הפועלים הגרמנית, שאת שמה ישנה מאוחר יותר למפלגה הנאציונל סוציאליסטית. בעזרת צירוף הרעיון הלאומי והרעיון הסוציאליסטי ביקש היטלר להגיע לציבור גדול ולצרף למפלגה חברים רבים. היטלר השתתף בניסוח מצע המפלגה, קבע את סמלה, צלב הקרס, ונעשה ב-1921 למנהיגה. על רקע משבר פוליטי וכלכלי בגרמניה ניסתה המפלגה בראשותו לערוך פוטש, ניסיון נפל לארגון הפיכה, אולם הצבא לא שיתף עם כל פעולה והיטלר נשפט ונדון לחמש שנות מאסר. רק תשעה חודשים ישב בכלא, ובהם כתב את החלק הראשון של ספרו ‘מיין קמפף'(מאבקי). בספר זה הציג היטלר את האידיאולוגיה ולאחר עלייתו לשלטון ב-30 בינואר 1933 נעשה מיין קמפף לספר היסוד של המפלגה הנאצית ושל גרמניה כולה. הספר הוא אוסף מליצי, דמגוגי ומבולבל של התבטאויות האמורות לבטא השקפת עולם של מנהיג. הספר עוסק בדרכו האישית של היטלר, במצבה של גרמניה, במדיניות החוץ בראויה כדי לשקמה מאירועי מלחמת העולם הראשונה, בחשיבות התעמולה הפוליטית ובהתנגדות לקומוניזם ולברית המועצות, והוא גדוש בביטויים גזעניים נגד היהודים. רק אנשים מעטים בגרמניה קראו את הספר, וגם אלו שקראו אותו, לא האמינו כי זהו מצע פוליטי שאפשר לבצע. ואולם יש הטוענים כי זהו אחד מהמקרים המעטים שבהם סרטט מנהיג בדייקנות רבה כל כך את תכניותיו לעתיד.

עיקרי האידיאולוגיה. האידיאולוגיה של המפלגה הנאציונל סוציאליסטית גובשה במידה ניכרת על ידי היטלר עצמו, והדגישה את הגזענות, את הלאומנות ואת האנטישמיות.

1. תורת הגזע. היסוד המרכזי של האידיאולוגיה הנאצית. בסוף המאה ה-19 הומצאו תפישות חברתיות חדשות, שחקרו את מה שקורה בטבע. אחד מן המובילים היה צ’ארלס דארווין, שפיתח את ‘מוצא המינים’- וכתב ספרים שמדברים על מלחמת קיום בטבע, על המאבק בין בעלי החיים השונים. תפישתו גרסה כי המצב הנורמלי הוא שישנו מאבק, מלחמה בין המינים. באידיאולוגיה הנאצית ישנו עיוות של הדברים, היפוך והשלכה על בני האדם. בבסיס האידיאולוגיה הנאצית עומדת ההנחה שאין שוויון בין בני האדם. החברה האנושית נחלקת לגזעים עליונים ולגזעים נחותים. סופם של הגזעים העליונים לשרוד ולנצח, ושל הנחותים- להיכחד. על פי תפיסה זו, הגזע הארי הוא הגזע העליון, ועמו נמנה העם הגרמני, שנועד להיות עם האדונים באירופה ובעולם כולו. יסוד כוחו של הארי, “מכונן התרבות”, הוא דמו הטהור והקשר שלו אל האדמה, והם מגלמים את הטוב, הטוהר והשלמות. לגזעים נחותים נחשבו העמים הסלאביים(נשאי התרבות), שנועדו להיות עמים של עבדים לעם האדונים וייעודם הוא לשרת את הגזע הארי. בתחתית הסולם היו היהודים, הצוענים ואוכלוסיות חריגות(הומוסקסואלים, נכים ובעלי מוגבלויות למיניהם), שהוגדרו כתת גזע וכתת אדם וכ’מחריבי התרבות’. על פי תורת הגזע, תכונותיו ואופיו של כל גזע קבועים ואי אפשר לשנותם. התכונות והאופי עוברים בתורשה מדור לדור באמצעות הדם, מכאן המושג “טוהר הדם”. התורשה קובעת לא רק סימני היכר חיצוניים אלא גם אופי וכישרונות, וגם תכונות כגון אומץ ופחדנות, נאמנות ובוגדנות. משום כך טוהר הדם הוא יסוד מרכזי בתורת הגזע. לפי תפיסת הנאצים, מיזוג בין הדם הארי ובין הדם השמי, יגרום לזיהום הדם הארי ולניוונו. הניוון הוא הליברליזם, דמוקרטיה ופציפיזם.

2. אנטישמיות. האנטישמיות הנאציתשונה משנאת ישראל, האנטישמיות המסורתית. על פי הדת הנוצרית יכול היהודי לשנות את גורלו, אם על ידי התנצרות, אם על ידי השתלבות כשווה בין שווים במדינת הלאום. האנטישמיות המודרנית הוטבעה על ידי המומר וילהלם מאר בשנות ה-70 של המאה ה-19, בספרו ניצחון היהדות על הגרמניות. לטענתו היהודים השתלטו על גרמניה, על הפרלמנט, על בתי המשפט, על הכלכלה ועל העיתונות. מאר טען שהיהודים פתחו במלחמה נגד הגרמנים והם עומדים לזכות בניצחון הסופי על ידי השתלטותם על הכלכלה. לדבריו, זוהי מלחמה בין גזעים, ולכן לא תיתכן בה שום פשרה. מאר הקים בגרמניה את ארגון הליגה האנטישמית, שנועד לטענתו להציל את גרמניה מייהוד. המושגים המודרניים שונים מאוד מהתפיסה הדתית, שכן הם מבוססים על רקע לאומני, גזעני. באנטישמיות הנאצית היהודי לא יכול להמיר את דתו, יהודי נשאר יהודי מהיוולדו ועד מותו. בדימוי של היהודי באידיאולוגיה היו מרכיבים לא רציונליים. היהודים נתפסו כבעלי מאפיינים מנוגדים: קפיטליסטים וקומוניסטים, חזקים וחלשים, מוכשרים ונחותים. ליהודים הוצמדו כינויים רבים שביטאו את  היחס אליהם: שטן, פרזיט העמים, עכברוש, נושא חיידקים, נגיף נצחי של האנושות. כל המילים הללו לקוחות מן האידיאולוגיה, היהודי נדבק לעם הגרמני, לתרבות הגרמנית, נטמע בחברה בגרמנית ולא תמיד אפשר לשים לב אליו. האם הגרמני מחובר למדינה ולאדמה, והיהודי אינו מסוגל להתחבר לאדמה, ולמדינה. הכינויים כלפי היהודים הציגו אותם כתת אדם ורמזו על הסכנה הנשקפת מהם לחברה. מפי מחבר הביוגרפיה של היטלר, הדימויים הללו רמזו שיש לנהוג ביהודים כפי שנוהגים בחיידקים- על ידי השמדה. בספרו מיין קמפף טען היטלר כי הוא המנהיג שיפתור את הבעיה היהודית.

3. עליונות המנהיג והלאום.האידיאולוגיה הנאצית מקדשת ומפארת את המנהיג(הפיהרר פרינציפ- עקרון המנהיג), היטלר, משמע הפיהרר, הוא המנהיג העליון, הוא על אנושי, הוא כל יודע, מעל החוק, “מרות המנהיג כלפי מטה ומרות המונהגים כלפי מעלה”. אין אפשרות לערער על הדברים שהוא אומר. הוא מאגד את כל הסמכויות של השלטון בידיו. כלומר, קיימת זהות מוחלטת בין המנהיג לבין המדינה. הוא אינו המשרת של המדינה, אלא להיפך- המדינה היא מכשיר בידיו. התעמולה והמערכת כולה- תקשורת, חינוך והמפלגה, מפארת ומקדמת את היטלר(שטיפות מוח, היטלר יונגד, תעמולה ורדיו). הפיהרר פרינציפ הבטיח להיטלר לא רק צייתנות של האזרחים, אלא גם שאיפה לזהות מחשבתית בין נושאי התפקידים לבין הפיהרר. כל פקיד, חייל, מורה, שופט או שר במשטר הנאצי היה חייב לכוון לרצון הפיהרר. לחשוב “איך הפיהרר היה מחליט במקומי?” “האם ההחלטה שלי תואמת את המצפון הנאציונל סוציאליסטי?” הקשר הישיר בין המנהיג למונהגים התבטא גם בלשון, ואנשים נהגו לומר הפיהרר שלי.

המדינה הארית מתבססת על הפולק הגרמני, התרבות. מושתתת על הגזע והדם הארי. העם הגרמני, יוצר התרבות, ולכן המדינה היא שלו. המדינה היא מעל לאזרחים, חשובה יותר מהם, שולטת ומכתיבה את אורח החיים בכל תחומי החיים. במילים אחרות- היא הקובעת לפרט איך יחיה, איפה יחיה וכיצד יתנהלו חייו באופן מוחלט. לפרט אין זכות קיום ללא המדינה, אתה הנך כלום, העם הוא הכל. הסמלים של המדינה, למשל הדגל, ההמנון וצלב הקרס, שנמצא בתרבות ההודית שיש הטוענים כי ממנה צמח והתפתח הארי הטהור- קיבל עוצמה גדולה במשטר הנאצי.

4. מרחב מחיה(Lebenstraum). “גרמניה חייבת להיות מעצמה עולמית, אחרת לא תהיה גרמניה כלל”אמר היטלר ב’מיין קמפף’. לפי הרעיון, גרמניה חייבת להבטיח לעצמה מרחב מחיה גיאוגרפי, מקום שאליו תוכל להתפשט, ובו יחיו כל בני הגזע הארי, יתרבו וימצאו מקורות קיום. על פי האידיאולוגיה, לא כל הגזעים יכולים להתקיים בעולם, מכיוון שקיומו של גזע אחד בא על חשבון קיומו של האחר. לכן, לשם השגת מרחב המחיה, תתנהל מלחמת קיום בין הגזעים. הצורך הגרמני במרחב מחיה, היה אמור להתממש במזרח אירופה, במקום מושבם של העמים הסלאביים “הנחותים”, ולמגר את המשטר הבולשביקי, שנתפס על ידי היטלר כיצירה של היהדות הבינלאומית. השתלטות על מרחב המחיה של ברית המועצות תחסל את ה’בולשביזם היהודי’ ובכך תסייע לגרמניה. מרחב המחיה מתבקש כדי להשתלט ולשלוט על משאבים כלכליים(אסמי התבואה במזרח אירופה), על אוצרות טבע, ולנצלם לתועלתו של היטלר. כלומר, אין פה רק מניע גזעי. לפי היטלר, אם גרמניה לא תהיה מעצמה עולמית, אין לה קיום כלל. היא תתפרק. מרחב מחיה יביא לשלטון ארי באירופה, החוקים הגרמניים תקפים לכלל היבשת, וכל השלטונות השונים כפופים להיטלר. היטלר לא הסתפק בכיבוש השטחים במזרח אירופה ותכנן הקמת רייך גרמני בשטח אירופה שישלוט אלף שנים. הוא היה מוכן להסתכן במלחמה כדי להשיג את מרחב המחיה ולהגדיל את השטח המצומצם שהוקצה לגרמניה על פי חוזה ורסאי. כדי להשתלט על מרחב המחיה החל היטלר, מאז היותו קאנצלר ב-1935, ביישומה של מדיניות חוץ תוקפנית.

5. היחס לדמוקרטיה ולסוציאליזם. באידיאולוגיה יש שלילה של הדמוקרטיה, במילים אחרות האידיאולוגיה הנאצית פוסלת את הפיסה הדמוקרטית. האידיאולוגיה קוטבית לדמוקרטיה, שמדגישה את המושג שוויון בין בני האדם ואת כוחו של הפרט. בתפישה הנאצית הפרט אפסי, ופועל למען המדינה. היא פוסלת את כל הערכים הבסיסיים של הדמוקרטיה ואף טוענת שזו מנוגדת לטבע האדם. האידיאולוגיה שוללת לא רק את הערכים, אלא גם את היישום האופרטיבי הדמוקרטי, כמו הפרדת רשויות, שליט נבחר ברוב, כלומר, המנהיג הוא השליט, הקובע, המחליט והוא אינו מבטא את הרצון האמיתי של העם. היחס לסוציאליזם, שמשקף את ההומניזם, את האחריות הקולקטיבית(אחד בשביל השני), דומה ליחס לדמוקרטיה. לפי האידיאולוגיה הנאצית צריך להילחם ולהשמיד את התפישות הללו, והם מנוגדות לרוח הגזע הארי.

לסיכום,האידיאולוגיה הנאצית שמה במרכז את המנהיג ופולחן האישיות שנלווה לו- הוא מייצג את העם, את צרכיו ואת גורלו, וכן את היהודים כבעיה שיש לטפל בה. היא רואה ביהודי כמרכז הבעיה של העולם ושל הגזע הארי. האידיאולוגיה מנסה להפוך את היהודי לשטן, למשהו שלילי, מנסה לעשות דמוניזציה(תהליך של הרעלת מישהו כנגד מישהו אחר, היהודי הוא השטן, הטפיל, ומאחדים את כל העם הגרמני כנגד הגוף האחר, היהודי. אם יטפלו ביהודי תיפתרנה כל הבעיות). ודה הומניזציה(תהליך שמוציא את האנושות מהיהודי). היהודי לא יכול לברוח מיהדותו, היא נמצאת בגנים, בשם. זו התשובה לשאלה מדוע שונה האנטישמיות הנאצית משנאת ישראל.

ג. המעבר של גרמניה מדמוקרטיה לנאציזם(דרך בניית המשטר הנאצי. כולל המדיניות כלפי היהודים).

בעקבות כישלון הפוטש שבגינו ישב היטלר בכלא, גמה בלבו ההחלטה לא לנסות לכבוש את השלטון בכוח- אלא להגיע לשלטון בדרך חוקית, בעזרת הדמוקרטיה. היטלר הבין כי אפשר לתפוס את השלטון באמצעות התמודדות פוליטית ופרלמנטרית. בהנהגתו חל גידול מרשים במספר חברי המפלגה הנאצית, והשפעתה של המפלגה בגרמניה גברה. להשגת מטרותיו כינס היטלר אספות המונים ובהן ריתק קהל של רבבות בנאומים משלהבים. ב-1921 הקים את פלוגות הסער– אס-אה. חברי פלוגות הסער כונו גם “לובשי החולצות החומות” בשל צבעי מדיהם. היה זה ארגון צבאי למחצה, שסייע להיטלר לשלוט במפלגה. חברי פלוגות הסער שמרו על הסדר באספות המפלגה, נשלחו לשבש אספות של מפלגות יריבות ואף נקטו פעולות אלימות נגד יריבים פוליטיים. מרבית הצעירים שהצטרפו לפלוגות הללו היו חיילים משוחררים שחיפשו עיסוק לאחר המלחמה. התעמולה שבה נקט היטלר כמנהיג המפלגה הנאציונל-סוציאליסטית התקבלה על ידי קבוצות רבות ומנוגדות בגרמניה(מובטלים ותעשיינים מבוססים, לאומנים ואנשי אינטליגנציה, צעירים ומבוגרים). בהשפעת הזעזועים הכלכליים והחברתיים(שלטון לא יציב, אינפלציה, דמוקרטיה) בגרמניה נקלטה התעמולה הנאצית בשכבות החברתיות למיניהן, כך שב-30 לינואר 1933 התמנה היטלר לקאנצלר גרמניה. היטלר מונה לתפקיד כי היה ראש המפלגה הגדולה ביותר ברייכסטאג.

על פי המפלגה הנאציונל סוציאליסטית, המשטר הראוי איננו דמוקרטי.כמו הפאשיזם, גם הנאציונל סוציאליסטים העמידו את טובת המדינה מעל לטובת הפרט. מניפסט המפלגה התייחס לעם הגרמני וכיוון להשגת יעדים לאומיים במדיניות החוץ, למשל ביטול חוזי השלום שפגעו בכוחה של גרמניה והשפילו אותה לאחר מלחמת העולם הראשונה, רצונם של כל הגרמנים בביטול החוזים במהלך שנות העשרים והשלושים. המפלגה הייתה מעין דת חדשה ומשיח חדש. רפובליקת ויימאר הגרמנית קרסה לאחר 14 שנים בלבד. היטלר הגיע לשלטון כפי שתכנן- בדרך חוקית ובאמצעים דמוקרטיים. המפלגה השתתפה בבחירות באופן דמוקרטי, אך בכיריה הצהירו לאחר היבחרותם שלא ישמרו על הדמוקרטיה. היטלר הבטיח לעם הגרמני כי יקים עבורו את הרייך השלישי שלדבריו עתיד להתקיים אלף שנים.

√ ביסוס המשטר הנאצי בתחום הפוליטי. כשהיטלר עולה לשלטון הוא מבצע מספר פעולות בתחומים שונים המבססות את שלטונו. הוא אינו מבזבז זמן, עושה פעולות בצורה מיידית ונחרצת, פעילויות בתחום החקיקה, התעמולה, וכן בתחום הטרור והאלימות.

א. שריפת הרייכסטאג(הפרלמנט).מיד לאחר מינויו החל היטלר בפעולות שנועדו לבסס את שלטונו, וכעבור חודשים ספורים היה לשליט היחיד של גרמניה. באישור הנשיא ועל פי החוקה, החל היטלר בפרסום צווי חירום, שעליהם חתם גם הנשיא הינדנבורג. תחילה עוד ביקש היטלר לשמור על מראית עין דמוקרטית, והכריז על בחירות חדשות לרייכסטאג ב-5 למרץ 1933. אבל שבוע לפני הבחירות הועלה בניין הפרלמנט הגרמני באש. היטלר מייצר אווירה של פחד ושל טרור באמצעות אנשי האס א, הכוח המסייע למפלגה הנאצית, שהורכב מקבוצות של בריונים וכנופיות אלימות. היטלר ממהר להאשים את הקומוניסטים, ורבים מהם נאסרו. מאסרים בוצעו גם בקרב חברי המפלגה הסוציאל דמוקרטית, מפני שטענה כי הנאצים הם שהציתו את הרייכסטאג. כוחו של היטלר עלה והתחזק, וכוח הקומוניזם ירד. הפרלמנט הוא גם סמל הדמוקרטיה, מקום מושבה, שהושחת ובכך מסמל את ירידת קרנה של הדמוקרטיה בגרמניה.

ב. הצו להגנת העם והאומה.חלק מתקנות חירום. למחרת שריפת הרייכסטאג, היטלר מפרסם את הצו, שמבטל למעשה את זכויות היסוד של האזרחים במדינה הדמוקרטית והסיר מעליהם את הגנת החוק. הצו ביטל את חופש הביטוי של היחיד, את חופש העיתונות ואת חופש האספה וההתאגדות. מן הצד השני הוא התיר להפר את הפרטיות של קשרי הדואר, הטלגרף והטלפון. המפלגה הקומוניסטית הוצאה אל מחוץ לחוק, בטענה של הגנת העם. באווירה זו של טרור, אלימות ומעשי הפחדה התנהלה מערכת הבחירות, במהלכה ‘פוצצו’ אספות פוליטיות של יריביהם, מתנגדיהם נרצחו, נאסרו או פוטרו ממשרותיהם ועיתוניהם הוחרמו.

ג. תהליך ההאחדה(גלייכשלטונג) וחוק ההסמכה.פעולות שחלו מיד עם כניסתו לשלטון והפיכת גרמניה לדיקטטורה. כדי להשיג את אחדות המדינה והמפלגה ולבטל את קיומם של מוסדות אחרים במדינה נקט היטלר חודשיים לאחר עלייתו לשלטון בפעולות ה“גלייכשלטונג- ההאחדה- איחוד סמכויות. מטרתן היא ריכוז סמכויות השלטון בידי היטלר. התהליך מבטל באופן סופי את הדמוקרטיה בגרמניה והמפלגה הנאצית משתלטת על כל תחומי החיים. המפלגה והשלטון שולטים במערכת החינוך, התרבות, הקולנוע, התיאטרון והאמנות, ובעיקר מערכת המשפט. כלומר, כאשר כל המערכות מאוחדות, אין ביקורת ואין פיקוח. המערכת מאוחדת סביב האידיאולוגיה. מדיניות הגליייכשלטונג ביטאה את עקרון הנאציזם: עם אחד, מדינה אחת, פיהרר אחד. חוק ההסמכה. החוק העניק לממשלה, ובפועל להיטלר, סמכות לחוקק חוקים ללא אישור הרייכסטאג ובניגוד לחוקה. חוק ההסמכה הביא לאיחוד סמכויות החקיקה והביצוע, לנטרול ולחיסולו של הרייכסטאג. חוק ההסמכה מוציא מידי הפרלמנט את שתי סמכויותיו: 1.הזכות לחוקק חוקים;2. האפשרות  של הרייכסטאג לבקר את השלטון, כלומר הופך את גרמניה לדיקטטורה חוקית בראשות היטלר.משמעות החוק. 1. הגוף המחוקק מבוטל והדמוקרטיה, הפרדת הרשויות מתבטלת; 2. היטלר הופך למנהיג יחיד בעל סמכויות רחבות מאוד; 3. גרמניה הופכת למדינת משטרה, מדינה שבה שולט הפחד. שירותי הביטחון ושלטון החוק נרמסים; 4. בפועל, תקופה קצרה לאחר חקיקת החוק, המפלגות בגרמניה הוצאו מחוץ לחוק, והמפלגה הנאצית נשארה המפלגה היחידה.

4. ליל הסכינים הארוכות.האס א הוא גוף שצמח והתחזק ותמך בהיטלר לאורך השנים. פלוגות הסער הללו הוקמו על ידיו של היטלר ב-1921, והיו אחראיות להתנגשויות שפרצו בין הנאצים לבין יריבים ושוטרים. הגוף היה מורכב מבריונים, חלקם חיילים משוחררים, מובטלים, מתוסכלים וממורמרים, והם המשליטים את הפחד ברחובות. במשך השנים ארגון האס א גדל, התחזק, צבר כוח וראה לגיטימיות לבוא בדרישות להיטלר. בליל הסכינים הארוכות, 30 ביוני 1934, טיהר היטלר את האס א וחיסל את ארנסט ריהם, בן בריתו שעמד בראש הארגון, בעילה כי הארגון ניסה לבצע הפיכה נגד המשטר. בין היטלר לריהם היו חילוקי דעות. ריהם ראה באס א את צבא העתיד של גרמניה במקומו של הצבא הישן. עמדה זו עוררה את חששותיהם של ראשי הצבא, וגם היטלר עצמו העדיף את הצבא על פני האס א, שבו ימצא את המומחיות והמקצועיות הנדרשת לחימושה ולחיזוקה הצבאי של גרמניה. על פי ההערכות, נרצחו באותו לילה ובימים הבאים 1000 איש, ובהם כל צמרת האס א ואנשים נוספים שהיטלר חשד שהם יריביו, ובהם הקאנצלר לשעבר פון שלייכר. חברי האס אס הם שביצעו את פעולות החיסול. היטלר מעביר את המסר שהוא המנהיג היחיד, והיה לו ולמפקדי הצבא אינטרס להפיל את פלוגות הסער, וכך האס אס, יחידת ההגנה של היטלר, התחזק ומנהיגותו נטמעת עוד יותר. כל הפעולות הללו נעשו באמצעות סמכויותיו הבלתי מוגבלות של היטלר. עקב כך נעצרו או ברחו אל מחוץ לגרמניה מנהיגי הקומוניסטים ומנהיגים הסוציאליסטים. רשויות השלטון סרו כולן למרותו של היטלר, וחופש הביטוי הוגבל. העצורים הפוליטיים נלקחו למחנות ריכוז שנועדו “לחנך” אותם ברוח האידיאולוגיה הנאצית. למחנות הריכוז נשלחו גם כמרים, יהודים והומוסקסואלים.

5. החוק לשיקום השירות המקצועי.החוק אפשר לסלק מתפקידם עובדי מדינה שלא היו ראויים מבחינה פוליטית וגזעית. החוק נועד לכוון את הפקידים לפעול ברוח הנאציזם, והביא לפיטוריהם של יהודים רבים- בגלל מוצאם הגזעי, ופקידים גרמנים- שלא גילו נאמנות למשטר הנאצי. החוק מבטא בפעם הראשונה את התפישה הגזענית באידיאולוגיה הנאצית.

√ ביסוס המשטר הנאצי בתחום הכלכלי. כאשר התמנה היטלר לקאנצלר, המצב בגרמניה קשה מאוד, כ-6 מיליון מובטלים שציפו לפתרון תעסוקה והשתכרות, תבעו מקומות עבודה והיטלר נדרש לספקם מיד. הדבר הראשון שהוא עושה:

א. מלאים מפעלים.הופכם מפרטיים לרכוש המדינה. הרווחים משרתים ומקדמים את הכלכלה הגרמנית כולה. ראשי מפעלים קיבלו כסף מהשלטון ובתמורה תמכו בו.

ב. 1935, גיוס חובה לצבא גרמניה.מאפשר לכלכה להתפתח.

ג. החוק לשיקום העבודה והשירות המקצועי.היטלר מפזר את האיגודים המקצועיים ומקים ארגון מטעם המפלגה הנאצית שדואגת לפועלים. שם הארגון ‘חזית העבודה הגרמנית’. שביתות נאסרו, וסכסוכי עבודה הוכרעו בבתי דין מיוחדים. מעתה הכתיבה הממשלה את התנאים הסוציאליים ואת השכר.

ד. תעשייה צבאית.היטלר מחליט לחזק את התעשייה הצבאית, וכך גם יוצר עוד מאות אלפי מקומות עבודה וגם מחזק את החיול הגרמני בעוד נשק ותחמושת.

תכניות ארבע השנים(תכנית כלכלית ראשונה 1933-1936; תכנית שנייה 1936-1939).לפי התכנית, החלו ליזום עבודות ציבוריות: סלילת כבישים מהירים וארוכים ובניית מבני ציבור, עבודות שהועסקו בהן מובטלים רבים. היטלר הכריז על גיוס חובה לצבא, מעשה שאמנם הפר בבוטות את הסכמי ורסאי, אך תרם לצמצום מספר המובטלים. הממשלה החלה במדיניות חימוש, ובמסגרתה נקלטו פועלים רבים בתעשייה הביטחונית. גם את עבודות הבנייה שבוצעו לקראת אולימפיאדת ברלין 1936 רתם היטלר לפתרון בעיית האבטלה. בתכנית השנייה רצה היטלר להכין ולבסס את גרמניה לעצמאות כלכלית לקראת מלחמה. על פי התכנית היו הצבא והמשק הגרמניים צריכים להיות מוכנים תוך ארבע שנים למלחמה. על פי תפיסתם הגזענית, החלו הנאצים בנישול היהודים ממשרותיהם ומעסקיהם ובהעברת המשרות והעסקים לידיים אריות. צעדים אלו תרמו גם הם לפעולות שננקטו ל’הבראת הכלכלה’. בהשפעת המדיניות הכלכלית שנקטו הנאצים הם הצליחו לצמצם את מספר המובטלים מכ-6 מיליון בתחילת 1933 לכ-200 אלף בסוף 1938. אבל הפועלים נאלצו לעבוד בתנאים שהוכתבו להם, ללא זכויות. מספר שעות העבודה עלה ללא תמורה בשכר. הפער ברמת החיים בין המעסיקים למועסקים הלך וגדל. עם זאת נתנה “חזית העבודה” לפועלים מעין תמורה בצורת פעילויות בשעות הפנאי, טיולים חופשות ובידור. התעמולה הבטיחה מכונית לכל פועל, פולקסווגן- מכונית העם הגרמנית, שאת הרישומים הראשונים שלה צייר היטלר עצמו.

√ ביסוס המשטר בתחום החינוכי והתעמולתי. “את הרייך השלישי יצרנו על ידי תעמולה”(יוזף גבלס). המשטר הנאצי שם דגש(כמו כל שלטון טוטליטארי) על נושא התעמולה, שהיה מרכזי. היטלר מינה את יוסף גבלס לשר התעמולה והשכלת העם. גבלס הוא דמות בכירה בשלטון הנאצי, יד ימינו של היטלר, והוא השולט על כל מה שקשור לתקשורת, לחינוך ולתרבות. בתחום התרבות, למשל, אפשרו לצייר, לפסל, לצלם רק דברים שמחזקים ומעצימים את הגזע הארי. חל איסור לעשות דברים אחרים. הדבר ביטל את חופש הביטוי והיצירה. הדמויות בציורים הנאציים מוצגות כסטריאוטיפים, המביאים לידי ביטוי את ערכי התרבות הגרמנית על פי התפיסה הנאצית- המשפחה והעבודה. הדמויות מייצגות אנשים הקרובים לטבע- איכרים, ציידים, דייגים ורועים, והנשים מייצגות אימהות. ציורי נוף נועדו לתאר את המולדת הגרמנית, וציורי עירום, את הקיום הפיזי הבריא של הגזע הארי. האדם הגרמני באמנות הנאצית מוצג כבעל עוצמה, בהיר שיער ועור, ממושמע ובעל כוח רצון.

מול האמנות הנאצית ניצבה לה ה”אמנות המנוונת”,שהוגדרה כאמנות לא גרמנית: אמנות יהודית, בולשביקית, בינלאומית. נפסלו אמנים שזוהו עם הסוציאליזם והקומוניזם ועם הזרמים האמנותיים המודרניים. בערי גרמניה הוצגה תערוכה נודדת שמשכה מיליוני מבקרים ובה הושמה ללעג “האמנות המנוונת”. מעל לשני מיליון מבקרים ביקרו בתערוכה, , להיפרד מהיצירות הגדולות של האמנות המודרנית. בתחום המוזיקה דחו הגרמנים בבוז את יצירותיהם של מלחינים ממוצא יהודי כמו מהלר ומנדלסון, וטיפחו מוזיקה גרמנית קלאסית כמו של בטהובן, מוצרט, ובעיקר המוזיקה של וגנר האנטישמי.

המאמרים והכתבות בעיתונים העצימו את הגזע ואת הפיהרר, העיתונות שירתה את המנהיג ואת המפלגה, וגבלס הקים בי”ס לעיתונות בו כל העיתונאים המתחילים חויבו ללמוד.אמצעי התקשורת העיקרי היה הרדיו. שודרו בו נאומיו של היטלר לציבור, והוא כונה רדיו העם. יום לפני עליית היטלר לשלטון, ארגן גבלס מצעד לפידים של אנשי האס אה במרכז ברלין, שנמשך עד לאחר חצות. הוא ניצל את מתקני הרדיו הממלכתי שעמדו לרשותו וליווה את המצעד בדברי פרשנות מרהיבים. החל מ-1933 בוטלו תחנות הרדיו האחרות. באמצעות הוזלת מחירי המקלטים עודדו את המוני האזרחים להאזין לרדיו. הנאצים גייסו גם את הקולנוע להפצת רעיונותיהם ומדיניותם, בימאית הקולנוע לני ריפנשטאל הייתה האהודה על היטלר. סרטה ניצחון הרצון תיעד את הכנס השנתי של חברי המפלגה הנאצית, בו מוצג היטלר כאל וכולם סוגדים לו, והוא מגיע לאצטדיון במטוס כמו אל היורד מן השמיים. האולימפיאדה שהתקיימה בברלין ב-1936 הייתה אף היא לאירוע תעמולתי חשוב. סרטה של ריפנשטאל, אולימפיה, תיעד את האולימפידה בברלין. בסרט צולמו האתלטים הגרמניים זהובי השיער כהוכחה נוספת לעליונות הגזע הארי, והם הוצגו כיורשים של יוון הקלאסית.

כל תוכניות החינוך והלימוד שונו, ברכת ‘הייל היטלר’ הייתה חובה בבתי הספר, והתלמידים תרגלו גם את הקריאה וגם את ההצדעה במועל יד שנלוותה אליה. התלמידים חויבו ללמוד את תולדות חייו של הפיהרר ואת תרומתו לגרמניה ולגזע הארי. היטלר הורה למערכת החינוך להתמקד בפיתוח גוף בריא וחזק ולא בדחיסת מידע. כל מקצועות הלימוד גויסו לשטיפת מוח ברוח האידיאולוגיה הנאצית. תכניות הלימודים שונו והותאמו לעקרונות האידיאולוגיה. לימודי ההיסטוריה טיפחו את הלאומנות. בבעיות מתמטיות, בתרגילי כפל וחילוק שולבה האידיאולוגיה, הונהגה תכנית לימודים מיוחדת ללימוד תורת התורשה והגזע וכו’. במקביל לבתי הספר פעלה תנועת הנוער הנאצית להחדיר את הערכים האידיאולוגיים, נערים בגילאי 6-18 חויבו להצטרף להיטלר יונגד. על הורים שנמצאו אשמים שמנעו מילדיהם להצטרף, הוטלו עונשי מאסר כבדים. הארגון פועל על פי כללי התנהגות צבאיים: הנערים לבשו מדים, קיבלו אימונים במחנאות וספורט ובפעילויות חברתיות. אולם תוך כדי נשטפו באידיאולוגיה הנאצית ועברו אימונים קדם צבאיים. בפעילות החינוכית הודגשו ערכי הקשיחות, הנאמנות למולדת ולפיהרר- והציות.

גבלס היה אחראי בנוסף על עצרות ההמונים והכינוסים. היטלר האמין כי המילה המדוברת משפיעה על ההמונים יותר מן המילה הכתובה. בנאומים משלהבים הצליח לרתק רבבות ולשלוט ברחוב יותר מכל מפלגה אחרת. אנשים שהשתתפו באספות התייחסו לעוצמת ההשפעה של היטלר עליהם ואמרו שמילותיו הן כשל נביא.

הכינוסים נערכו כאירועים מבוימים, המונים התרכזו במקומות הכינוס, מוזיקה צבאית התנגנה ברמקולים, חיילי האס אס שחורי המדים וחיילי האס א חומי המדים פיקחו על הכינוסים, דגלים הונפו וסיסמאות הושמעו בקריאה קצבית. כך היטלר הופיע וסחף את ההמון בכריזמטיות שלו, והשפיע עליו פסיכולוגית. היטלר סבר כי התעמולה צריכה לפנות אל ההמונים, ולכן עליה להציג מספר מסרים מצומצם ולחזור עליהם שוב ושוב, עד שייקלטו אצל אחרון האנשים. טענתו הייתה שהתעמולה צריכה להתאים למכנה המשותף הנמוך ביותר, לעורר רגשנות ואמון. ואכן הסיסמאות שעל כרזות התעמולה הנאצית היו קצרות ופשוטות ופנו בעיקר אל הרגש.

√המדיניות  של המשטר הנאצי כלפי היהודים(33′-39′). אנו רואים תהליך של הקצנה והחמרה ביחס הנאצים כלפי היהודים. זהו תהליך הדרגתי ועקבי בין השנים 33′-39′(מלבד שנת ההפוגה בה התקיימה האולימפיאדה בברלין, 36′).המדיניות לא הייתה עקבית- לעיתים היא נכפתה בקפדנות, ולעתים שררה רגיעה בביצועה. ערב עליית הנאצים לשלטון חיו בגרמניה כ-600 אלף יהודים. על פי החוקה ברפובליקת ויימאר, הוענקו ליהודים זכויות אזרח מלאות. יהודי גרמניה התערו בחיי החברה והמדינה, ומרביתם הגדירו את עצמם קודם כול כגרמנים ואחר כך כבני הדת היהודית. הם האמינו כי ביכולתם להשתייך אל העם הגרמני בלי לוותר על המוצא והתרבות היהודיים. ברפובליקת ויימאר מילאו היהודים תפקידים בכירים בממשל: למשל, ולטר רטנאו שהיה אחראי לתעשיות המלחמה של גרמניה במלחמת העולם הראשונה וכיהן כשר החוץ. הפיזיקאי אלברט אינשטיין, שזכה ב-1921 בפרס נובל על מחקריו.  בתקופה זו היה חלקם של היהודים שקיבלו פרס נובל כ-30% מן הגרמנים חתני פרס נובל, ואילו חלקם באוכלוסיה היה פחות מאחוז.

מינויו של היטלר לקאנצלר ב-30.1.1933 הביא את הקץ על רפובליקת ויימאר, ומאותו הזמן החלו להתרחש שינויים מפליגים בחיי הקהילה היהודית בגרמניה. המפלגה הנאצית ניהלה מדיניות אנטי יהודית עזה, ומצב היהודים השתנה לרעה. המדיניות בין השנים ’33-’39 התבצעה באמצעות חקיקה, תעמולה וטרור. מטרותיה העיקריות היו הפרדת היהודים מן החברה הגרמנית ובידודם, נישול כלכלי של היהודים ועידוד הגירתם מן המדינה(הקמת רייך נקי מיהודים). ככל שהמשטר הנאצי בגרמניה התבסס, וככל שהתרבו הצלחותיו במדיניות החוץ, כן החריף היחס כלפי היהודים.

1933-1934, תקופה ראשונה(חרם כלכלי).עם עליית הנאצים לשלטן היו היהודים בגרמניה חשופים למעשי אלימות, בעיקר האוסט יודן(יהודי המזרח), שהיגרו לגרמניה ממזרח אירופה, עטורי זקן ופאות, לבושים בלבוש מסורתי ודוברים יידיש. הם התרכזו בעיקר במרכזי הערים הגדולות, ברלין ומינכן, ונפגעו ממעשי אלימות. חודשיים לאחר מינוי של היטלר, ב-1 באפריל 1933, מוכרז יום חרם כלכלי כלל ארצי על היהודים בגרמניה. המפלגה הנאצית היא שניהלה את החרם, בתיאום עם הממשלה. באותו היום נאסרה כניסה של אנשים לחנויות ולבתי עסק של יהודים. בנוסף נאסר לעשות כל מסחר עם יהודים. המפלגה קבעה כי החרם יתבצע ‘תוך שמירה מוחלטת על השקט והמשמעת’, ובהוראות לפעילי המפלגה הוטל עליהם לדאוג כי ‘אל נא תיפול שערה מראשו של יהודי’. ביום החרם עמדו משמרות האס-אס והאס א סמוך לבתי עסק של יהודים, ומנעו מקונים להיכנס. עיתונים בעולם תיארו את האירועים הללו(חרם נאצי ברוטלי על חנויות היהודים). מטרתו של היום הזה לא הייתה למוטט את הקהילה היהודית, אלא לשדר מסר לגבי יחס השלטון כלפי היהודים. הוא ביקש להראות לעם שהיהודים הם מקור הבעיה. מטרה נוספת הייתה לערער את היציבות ואת הבטחון הכלכלי של היהודים. החרם לא זכה להצלחה לה ציפו הנאצים, רבים מאזרחי גרמניה גילו אדישות למתרחש, ואילו רבים מן היהודים העדיפו שלא לפתוח את חנויותיהם ביום הזה. חששותיו של היטלר כי החרם יפגע בהמשך בכלכלה גרמו לכך שזה יימשך יום אחד בלבד, שכן גרמניה הייתה תלויה בקשרים כלכליים עם מדינות אחרות ועם בנקים- שבעליהם יהודים. החרם ביטא את נחישות המפלגה הנאצית לממש את המדיניות האנטי-יהודית. על ידי החרם הצליחה המפלגה להפגין את כוחה במדינה. המפלגה עוררה חשש ופחד בקרב מתנגדיה, ובו בזמן משכה אזרחים מהססים אל שורותיה. באותה תקופה היו פעילויות הסתה רבות, תעמולה בתקשורת כנגד היהודים: שריפת ספרי קודש יהודיים בכיכר האוניברסיטה בברלין, וספרים של סופרים כסטפן צוויג, זיגמונד פרויד והיינריך היינה. לדברי השורפים יצירות אלו, שמחבריהן היו יהודים, אינן מסוגלות לבטא את “הרוח הגרמנית” כי “יהודי יכול לחשוב רק באופן יהודי. כשהוא כותב בגרמנית- הוא משקר”. יחס משפיל בבתי הספר ופיטורים של מרצים יהודים באוניברסיטאות, הגבלת מספר הסטודנטים היהודים בבתי הספר, איסור להיכנס לבריכות שחייה, לשבת על ספסלים ציבוריים ולהחזיק בחיות מחמד. נוכח כל זאת עדיין לא הייתה פעילות אלימה מאורגנת באופן חוקי ושיטתי.

1935, חוקי נירנברג.בד בבד עם התבססות שלטונות של היטלר בגרמניה, ניכרה מגמה של הקצנה ביחס אל היהודים. נאסר עליהם להיכנס למקומות בילוי- למסעדות, בתי קולנוע, מלונות ואתרי נופש. נידוי היהודים הוקצן ביוני 1935, בחוק שאסר על היהודים לשרת בוורמכט- הצבא הגרמני. לראשונה, היחס המפלה הוא לפי החוק. בספטמבר 1935 מתכנס הרייכסטאג בנירנברג, ומאשר את חוקי נירנברג כחוקת רייך.

א. חוק אזרחות הרייך. הגדיר מיהואזרח הרייך והפלה בין אזרח הרייך לבין נתין. החוק קבע כי רק אזרח הרייך זכאי לזכויות פוליטיות ואזרחיות מלאות, וכי רק בעל דם גרמני יוכל להיחשב לאזרח וכנאמן למולדתו. החוק קובע שרק בעל דם גרמני, לא דם יהודי, מן הגזע הארי. בהגדרת חוק זה מוצא חוק האזרחות; ליהודים אין זכות להיות אזרחים בגרמניה. בהמשך לחוק פורסמה תקנה שהבהירה מיהו יהודי בעיני הנאצים. ההגדרה הנה חמורה, ‘יהודי הוא מי שמוצאו לפחות משלושה סבים שהם יהודים גמורים לפי גזעם’. יהודי נחשב גם מי שמוצאו משני סבים יהודים מלאים ואשר בעת פרסום החוק הצטרף אל קהילה יהודית, מי שמוצאו מנישואין עם יהודי, מי שמוצאו מנישואי תערובת גם אם האם אינה יהודיה ורק האב יהודי. יהודים נחשבו גם מי שהמירו את דתם, וזאת בשל השתייכות סביהם או הוריהם לקהילה היהודית.

ב. החוק להגנת הדם הגרמני והכבוד הגרמני.שומר על “טוהר הדם” הגרמני. בחוק ישנה הפרדה כלכלית וחברתית בין היהודים לבין הארים. למשל איסור נישואי תערובת, אסור ליהודי להתחתן עם לא יהודיה. אסור ליהודי להעסיק עוזרת בית גרמניה מתחת לגיל 45(על מנת שלא יתפתח קשר ביניהם). אין זה לכבודם של הגרמנים שיהודי יעסיקם. איסור קיום יחסי מין בין גרמנים ליהודים. אסור ליהודים להניף את הדגל הגרמני. לעומת איסור שימוש בצבעי הדגל הגרמני, הותר ליהודים להשתמש בצבעים שלהם(טלאי צהוב, כחול לבן). הדבר גרם לבידודם של היהודים, להפרדתם. החוקים הגרמנים קובעים ומעצימים את ההפרדה בין היהודים לגרמנים.

חוקי נירנברג שמו קץ באופן רשמי לשוויון האזרחי שהאמנציפציה העניקה ליהודי גרמניה. על פי חוקים אלו, ניטלו זכויות האזרח מכל מי שהוגדרו יהודים על פי החוק, וכך ניטלה מהם ההגנה החוקית והמשפטית. החוקים נתנו תוקף משפטי לעיקרון הגזעני של המפלגה הנאצית והמדיניות האנטי יהודית.

1936, שנת הפוגה.השנה מהווה רגיעה זמנית במדיניות הגזענית של הנאצים, ולא הייתה בה התדרדרות במצב היהודים.לכך ישנן מספר סיבות.

1. המשחקים האולימפיים בברלין.הוועד האולימפי אישר את קיום המשחקים בברלין, בתנאי שלה יהיה בהם שום מעשה אפליה של יהודים או של ספורטאים אחרים כדי לא לפגוע באחדות האולימפית. משוף כך הוזמנו להשתתף בנבחרת האולימפית הגרמנית לתקופה קצרה שני ספורטאים שהיגרו מגרמניה. היטלר הבין כי האולימפיאדה ככינוס בינלאומי יכולה לסייע להכרה חוקית בינלאומית במשטר הנאצי, ולכן נעשתה לאירוע תעמולתי חשוב. מבחינה תעמולתית ניצל המשטר הנאצי את האולימפיאדה כאירוע שעשוי למתן את ההתנגדות בדעת הקהל העולמית למדיניות הגזענית של גרמניה. משום כך הורה היטלר להתיר לארגוני הספורט היהודיים לפעול עד לסיום האולימפיאדה. בזמן המשחקים נעלמו השלטים שאסרו על היהודים להיכנס למקומות ציבוריים.

2. היטלר חותם הסכמים גם עם יפן וגם עם איטליה.היטלר משקיע משאבים במדיניות החוץ ויוצר בריתות(שנועדו לקראת מלחמה). הן יועדו להכין את גרמניה לשלב הבא, לשלב המלחמה.

1938, שנת מפנה.בשנה זו היחס ליהודים הפך להיות הרבה יותר אלים, קשה, אכזרי וממוסד על ידי השלטון. היחס בא לביטוי גם בפגיעות פיזיות וגם בתקנות המשפילות את היהודים, שמבודדות אותם. למשל, פורסם צו שאסר על יהודים להעניק לילדיהם שמות גרמניים וקבע כי עליהם להוסיף לשמם הפרטי את השם שרה- לנקבה וישראל- לזכר, על מנת לטשטש את זהות האדם, כל היהודים הם אותו הדבר. הוטבעה האות Jבתעודות הזיהוי של היהודים, יהודים חויבו לשאת תעודות זיהוי ומעמדן המשפטי של הקהילות היהודיות בוטל.

נישולם הכלכלי של היהודים, שהחל ביום החרם הכלכלי חמש שנים קודם לכן, הוחרף. עסקים ורכוש של יהודים הופקעו והועברו לידי ארים בתהליך המכונה אריזציה. יהודים סולקו מן המסחר בבורסה, נאסר עליהם לעסוק כעצמאיים במלאכה ובמסחר לסוגיו. כן נאסר עליהם לנהל עסקים ולסחור בירידים ובתערוכות. לאחר השתלטות הנאצים על אוסטריה וסיפוחה, האנשלוס, הופעלה המדיניות הגזענית גם על יהודי אוסטריה. על החוקים והתקנות שחלו על יהודי גרמניה חלו מעתה גם על 200 אלף יהודים אוסטרים, שמרביתם התרכזו בווינה הבירה. מספר מעשי ההתעללות הלך וגדל, יהודים נכבדים מוינה, ביניהם רבנים, אולצו לנקות את רחובות העיר במברשות קטנות ואפילו במברשות שיניים. השלטון הגביר את הלחץ על היהודים להגר מן המדינה, ורבע מיהודי אוסטריה ברחו בבהלה, הלשכה להגירה כפויה הוקמה על ידי אדולף אייכמן, ופעלה ל”טיהור” הרייך מיהודים, ובמשך כחצי שנה הצליחה להביא להגירתם המבוהלת של יהודי אוסטריה. בשלב זה חשב המשטר הנאצי כי ההגירה היא הפתרון הראוי ל”שאלה היהודית”.

גירוש זבונשין.בגרמניה התגוררו כ-50 אלף יהודים בעלי אזרחות פולנית. באוקטובר 1938 החליטה גרמניה לגרשם לפולין, אבל ממשלת פולין סירבה לקבלם. למרות זאת, גירשה גרמניה כ-17 אלף יהודים לשטח ההפקר בגבול שבין פולין לגרמניה. הפולנים מנעו את כניסת היהודים לפולין וגירשו אותם בחזרה לגבול גרמניה. המגורשים נמלטו מצד לצד תוך איומים על חייהם, כשהם חשופים למזג האוויר הקר ששרר באזור. רק לאחר מו”מ בין הממשלות הסכימה פולין לקבל את המגורשים. גירוש זה נקרא על שם זבונשין,עיירה ששכנה בשטח ההפקר באזור הגבול הפולני שבו שהו רוב המגורשים.

ליל הבדולח, פוגרום ביהודי גרמניה.זוהי הפעם הראשונה שההתדרדרות ביחס ליהודים מתבטאת באלימות פיזית מאורגנת, והם משלמים על כך בחייהם. בין המגורשים לזבונשין היו הוריו של הירשל גרינשפן, צעיר יהודי שהתגורר בפריז. גרינשפן קיבל מהוריו מידע על גירושם מגרמניה לפולין ועל ההשפלה, החרדה והסבל שעברו בהיותם באזור הגבול. יש הגורסים כי החליט לבטא את מחאתו נגד מדיניות הנאצים על ידי התנקשות בחייו של שגריר גרמניה בפריז. בעת ביצוע ההתנקשות נהרג יועץ התקשורת של השגריר, ארנסט פום-רט.

ההתנקשות נתנה להיטלר את ההזדמנות והלגיטימציה לפתוח בפרעות כלפי היהודים. כעבור יומיים, בלילה שבין ה-9 ל-10 בנובמבר 1938, החל פוגרום ביהודי גרמניה, במהלכו נרצחו 91 יהודים, הוצתו כ-400 בתי כנסת וניזקו כ-7,500 חנויות ובתי עסק של יהודים- חלונותיהם נופצו, סחורותיהם נשדדו, והם הועלו באש. נוסף על כך חוללו בתי קברות יהודים. רבבות רסיסי הזכוכית המנופצות של חלונות בתי הכנסת ושל החנויות הקנו לפוגרום את כינוי ליל הבדולח.

אותו ערב היה שילוב של ציבור משולהב, מלא שנאה, עם ארגון השלטון. ראשי המשטר הנאצי טענו כי אירועי ליל הבדולח היו תגובה מיידית ובלתי מתוכננת של אזרחי גרמניה למעשה ההתנקשות שביצע גרינשפן. אך לאמיתו של דבר קיבלו הפורעים הנחיות מן השלטונות, ומעשי האלימות היו מתוכננים והוצעו באותו הזמן בכל רחבי המדינה. זהו האירוע הראשון שבו ארגן השלטון מעשי אלימות פיזית כנגד היהודים. גבלס הצדיק את מעשי הפורעים וטען כי ‘בפריז ירתה היהדות בעם הגרמני’. ההתנקשות שמשה עילה לאירועי ליל הבדולח, אולם עוד לפניה תכנן גבלס מבצע גדול נגד היהודים. יותר מ-30 אלף גברים יהודים נאסרו ונשלחו למחנות ריכוז- רק בשל יהדותם. על היהודים הוטל לממן את נזקי הפוגרום בטענה כי הם האחראים לנזקים שנגרמו למדינה. המדינה עיקלה את כספי הביטוח על רכוש ועסקים שהגיעו ליהודים בשל הנזקים שנגרמו להם. לאחר האירוע חל שינוי חד במצב יהודי גרמניה, והטיפול בהם הועבר לידי האס-אס, שהיה לגוף היחיד במדינה האחראי למדיניות האנטי-יהודית. זאת בניגוד למצב ששרר בשנים ’33-’38, שבהן הטיפול בבעיית היהודים לא היה מרוכז ומתואם בין הדרג המפלגתי, הדרג הממלכתי ושירותי הבטחון. הונהגה מדיניות שכפתה על היהודים להגר מגרמניה על ידי הקמת “הרשות המרכזית של הרייך להגירת יהודים” שינואר 1939, שנוהלה בידי אנשי זרועות הביטחון הנאציות. על הרשות הוטל לדאוג להגירה מוגברת של יהודים מן הרייך. שחרורם של יהודים שנאסרו ב”ליל הבדולח” הותנה במתן הוכחות לעזיבתם המיידים את הרייך הגרמני. ואכן “ליל הבדולח” האיץ את הגירת היהודים מגרמניה.

ה. דרכי ההתמודדות של הנהגת יהודי גרמניה עם המדיניות שנכפתה על היהודים(33′-39′).

המציאות החדשה שאליה נקלעו יהודי גרמניה החל בינואר 1933 העמידה אותם במבחן התמודדות יומיומי. בבתי הספר, במקומות העבודה ובמרחב הציבורי- כאשר יצאו לקניות, כאשר נסעו ברכבת או באוטובוס, כאשר ביקשו לטייל בגנים או לצאת לאירועי תרבות. משפחות רבות התלבטו בשאלה: לעזוב או להישאר? מרבית יהודי גרמניה בחרו להישאר במולדתם ולהתמודד עם הימים הקשים. קשרי משפחה, קשיים בהוצאת רכוש מגרמניה, הגבלות על כניסת מהגרים למדינות רבות, ובהן ארה”ב, וחששות מקשיי הקליטה הצפויים במדינות ההגירה- כל אלה מנעו את יציאתם. ליהודי גרמניה היה קשר עמוק לתרבות הגרמנית. הם ראו עצמם גרמנים וסברו כי בימים סוערים וקשים לגרמניה מולדתם, עליהם לשמור לה אמונים- ולכן העדיפו לא להגר. בשנים הראשונות לעליית הנאצים לשלטון נטו היהודים להאמין כי הימים הקשים יחלפו במהירות.

א. הגירה ועלייה וארץ ישראל(עלייה חמישית).מדובר על בערך 50 אלף יהודים. בשנתיים הראשונות ניתן להבין כי ההחלטה לעזוב את גרמניה הייתה החלטה של מיעוט. גם אנשים שהחליטו להגר נתקלו בכמה קשיים. הקושי הראשוני הוא קושי אישי ומשפחתי, הקושי לעזוב את הבית, את הרכוש, את העבודה, הרגלים של תרבות, מוסדות חינוך ומערכות לימודיות(בית ספר וכו’). השני הוא סגירת ארצות נוספות, כמו ארה”ב, צרפת ובריטניה שלא נתנו ליהודים להיכנס. סגירת שערי ארה”ב מונעת מיהודים הרוצים לברוח מגרמניה, והם לא יכולים לעשות זאת. השלטון הבריטי בארץ ישראל לא נותן ליהודים להגיע ארצה, מקבל את דרישת הערבים ומונע עלייה המונית.

ב. הנציגות הארצית של יהודי גרמניה.היהודים מבינים שאין סיכוי להיאבק פוליטית ברמה המדינית כנגד השלטון הנאצי ולכן הארגון הנ”ל מחליט לרכז מאמץ ואנרגיות ולהפנות משאבים לפעולות ועזרה בתוך הקהילה. אוטו הירש וליאו בק היו ראשי הארגון שהוקם כחצי שנה לאחר עליית היטלר לשלטון, והם מחליטים לאגד כמה שיותר זרמים מתוך הקהילה היהודית. הארגון נועד לעזור ליהודים עם בעיות השעה. פעולותיו נועדו גם לחזק את כלל יהודי גרמניה וגם יחידים בקהילה. תחילה הקדיש הארגון מאמצים לסיוע כלכלי ולייעוץ משפטי לאנשים שפוטרו מעבודתם או לעצמאים שאיבדו את מקור פרנסתם. נוסף על כך סייע הארגון ליהודים בהסבה מקצועית, בהכשרה לעבודה חדשה ובפתיחת עסקים זעירים או חברות קטנות שעבדו בהם בעיקר בני משפחה שנושלו מעבודותיהם.

צעד נוסף היה פיתוח של ספרות ועיתונות יהודית. בתחילת הדרך העיתונים שידרו אופטימיות, על ניסיון להשתלב בחברה למרות המצב הקשה. אולם לאחר מכן גם בעיתונות של הקהילה היהודית הייתה קריאה לבחון פתרונות אחרים. דבר נוסף- תרבות יהודית. תחת קורת הגג של הנציגות הארצית הוקמו מוסדות תיאטרון יהודיים, בית אופרה יהודי, תזמורת פילהרמונית המורכבת רק מיהודים. הוקם האיגוד לתרבות יהודית. במילים אחרות, הכוונה הייתה לתת אופציה לקהילה, לדאוג לחיי הרוח והתרבות, כדי להתעלם ממה שקורה מסביב, להעניק פתרונות למרות המצב.

בתחום החינוכי- הקמת מוסדות חינוך יהודיים. הנציגות מקימה רשת חינוך אשר נותנת מענה ותמיכה רגשית גם למורים היהודים המפוטרים וגם לתלמידים שסבלו מאנטישמיות וסולקו ממערכת החינוך הגרמנית. רוב מוסדות החינוך היו במקומות זמניים בגלל המצב הכלכלי והפיזי הקשה, ללא תנאים ראויים ללימודים. ארגון הנציגות הארצית טיפל גם בהשכלת מבוגרים. עם דחיקתם של יהודי גרמניה מן החברה שאליה הרגישו שייכות, ביקשו יהודים רבים ללמוד על העולם היהודי. לשם כך אורגנו הרצאות רבות שהעניקו ידע ביהדות ועסקו בנושאים מגוונים: העבר היהודי- מולדת וחיי נדודים; זרמים רוחניים ביהדות- חסידות, אורתודוכסיה ציונות ועוד. ביוזמתו של מרטין בובר, פילוסוף יהודי גרמני שהיה פעיל בתנועה הציונית, הוקמה ‘הרשות להנחלת השכלה ליהודים מבוגרים’. בובר הגדיר את תפקידו של גוף זה: “לעצב בני אדם יהודים שלא רק מחזיקים מעמד, אלא מקיימים חיים בעלי משמעות”. בין הספרים הרבים שפורסמו בנושא יהדות בלטה סדרת ספרים בהוצאת שוקן, שהוקדשה להיבטים שונים של היהדות: היסטוריה, הגות, ספרות יפה, אגדה ועוד.

“הנציגות הארצית” ניסתה בשלבים מסוימים גם לייצג את הקהילה היהודית אל מול הנאצים. למשל, הם ניסו להעביר ביקורת על חוקי נירנברג, וניסו למתן הוראות של השלטון הנאצי. אבל היחס של השלטון הנאצי לנציגות הלך ונהיה נוקשה. אם בהתחלה נתן השלטון לכך לגיטימציה לקיום פעילויות הנציגות, ככל שעוברות השנים ובטח ב-1938, הם מצמצמים את תחומי הפעילות ולאחר פרוץ המלחמה, חלק גדול מן המנהיגים של הנציגות הארצית נתפסים ומוצאים להורג.

ג. התאחדות ציוני גרמניה.הייתה קיימת לפני עליית הנאצים, אבל הייתה משהו מצומצם וצנוע יחסית מבחינת היקף הפעילות. הדבר סתר את רעיון האמנציפציה. התאחדות ציוני גרמניה שמה דגש על הנושא הציוני, הלאומי, וניסתה להגיע להסדר עם שלטונות גרמניה סביב שאלת העלייה לארץ ישראל. בשנת 33′ היו בה כשבעת אלפים חברים וב-35′- 22 אלף. המדובר על שתי פעולות מרכזיות:

1. הסכם ההעברה.הסכם שנחתם באוגוסט 1933 בין הסוכנות היהודית לבין משרד הכלכלה הגרמני שתרם לעידוד הגירת יהודים מגרמניה ולעלייתם לארץ ישראל. ההסכם נגע ליהודים שרצו להגר מגרמניה ולהעביר משם כסף וליהודים שביקשו להישאר בגרמניה, אבל ביקשו להשקיע מכספם בארץ ישראל. על פי ההסכם, הותר ליהודי גרמניה להגר לא”י- בתנאי שישאירו חלק מהונם בחשבון מיוחד בגרמניה, סכום שווה ערך בלירות ארצישראליות. הכספים הופקדו בחשבון המיוחד של ‘חברת העברה’, שמשרדיה היו בתל אביב ועל שמה נקרא ההסכם. כספים אלו הושגו ממכירת סחורות שיוצרו בגרמניה ויובאו לארץ ישראל ונמכרו בא”י או במדינות ערב השכנות. לגרמניה יש בתקופה זו אינטרס לשחרר כמה שיותר יהודים, להתאחדות ישנו אינטרס להוציא כמה שיותר יהודים ולהעלותם לארץ ישראל. על ההסכם הייתה ביקורת קשה, בעיקר בקרב קהילות יהודיות ברחבי העולם, מפני שההסכם הפר את החרם הכלכלי בו נקטו הקהילות היהודיות נגד גרמניה. בעקבות ההסכם עלו אלפי יהודים לארץ ישראל, ובשנים הללו עד פרוץ המלחמה, נכנס כסף ורכוש רב מגרמניה לישראל והדבר שיפר את מצב היישוב בארץ. ההסכם נשאר עד פרוץ המלחמה, ולאחר מכן הנהלים השתנו. מבקריו טענו כי הוא מביע תמיכה בנאציזם, ואסור לנו כיהודים, לרחוץ יד עם הנאצים.

2. עליית הנוער.רחה פראייר ייסדה תכנית שמהותה לאגד קבוצות של בני נוער(בעיקר מתנועות הנוער) והכשירה אותם לקראת עלייה לא”י, הכשרה והכנה בתחום החקלאות, וכן בנושא העברית. אותם בני נוער עלו כקבוצה לבדם, ללא הוריהם, לישראל. אישה נוספת, הנרייטה סאלד, הייתה פעילה מאוד וממובילות התכנית. בקבוצה הראשונה עלו בסה”כ כ-25 בני נוער מברלין ונקלטו בכפר הנוער בן שמן. ככל שעוברות השנים הפרויקט תופס תאוצה ויש לו משמעות חלוצית וציונית. עליית הנוער היא חלק מפעילות ציונית כי המטרה הייתה להביא את הנערים והנערות לישראל.

3. “שאוהו בגאון את הטלאי הצהוב”.רוברט וולש,יהודי גרמני, מפרסם מאמר שזהו שמו ב-4 באפריל 1933. המאמר נכתב כתגובה ציונית שלושה ימים לאחר יום החרם הכלכלי. המאמר מבקש מיהודי גרמניה להתגאות בהיותם יהודים.וולש קורא להם לקרוא את “מדינת היהודים” של הרצל וטוען במאמרו שהפתרון לקושי הוא פתרון ציוני. היוזמה של רוברט וולש הנה פרטית, ואין זו פעולה של יהודי גרמניה. הוא קורא לראות ביהדות גאווה וכבוד ולא בושה. בעקבות מאמרו קראו יהודים רבים את מדינת היהודים, הרואה בארץ ישראל כמקום מושבו של העם היהודי.

ו. תגובות בעולם כלפי גורל היהודים ברייך השלישי, ועידת אוויאן, פרשת האונייה “סנט לואיס”.

במרבית מדינות העולם היו דיווחים וידיעות על היחס של הגרמנים כלפי היהודים. ברמה הראשונית היו תמונות, מאמרים, כתבות בעיתונים שהציגו את מצב היהודים. העיתונות הדמוקרטית העבירה את השדר על היחס. יחד עם זאת, ממשלות העולם לא נקטו בפעולות, הבליגו, לא הביעו מחאה אמיתית כלפי גרמניה. בפועל, מדינות המערב נתנו לגיטימציה לשלטון הנאצי ואפשרו את ההתדרדרות. למשל האולימפיאדה בברלין ב-1936 הייתה הכרה של העולם כולו במדיניותו של היטלר ובקיומו של המשטר הנאצי, היטלר מבין שלא עושים אישיו ממדיניותו. הוא מקבל את המסר ובהדרגתיות, מקצין את היחס כלפי היהודים.

החרם הכלכלי של הקהילות היהודיות כלפי גרמניה אמנם היה חרם, אבל הוא לא היה מאורגן על ידי הממשלות של המדינות בהן שכנו קהילות יהודיות אלה, ופעילויות נגד המשטר הנאצי לא היו תופעה רחבה. למשל: בבריטניה החלה לפעול תנועה שקראה להחרים סחורות מגרמניה, צעד שעורר את התנגדותם של יהודים בבריטניה, שחששו שמא ייפגעו מפעולות תנועה זו. בארה”ב השתתף הקונגרס בחרם על מוצרים גרמניים. שלטונות ארה”ב ניסו למתן את המחאה, וגם ארגונים ואישיים יהודים. פעולות אלו נמשכו גם ב-1936-1937, אולם לא השפיעו על המדיניות האנטי יהודית הגרמנית ולא ברור עד כמה סיכנו את כלכלתה. במשך השנים ’33-’39 נמלטו מגרמניה 130,000 יהודים. בשנת 38′ מצבם של היהודים שביקשו לברוח החמיר, נוצר מצב של פליטים(גירוש זבונשין). כ-17 יהודים נותרו פליטים חסרי כל. נשיא ארה”ב רוזוולט הבין שחייבת לבוא תגובה של העולם למצב היהודים. רוזוולט מחליט לכנס וועידה בין לאומית שבה ינסו למצוא פתרון לבעיית הפליטים היהודים. רוזוולט עושה את זה כדי לתת מענה ללחץ הפוליטי שהפעילו עליו יהודי ארצות הברית. לקהילה בארה”ב יש כוח רב על הממשל, והוא רצה להסיר את הלחץ הזה. החשש האמיתי של רוזוולט היה הגעת פליטים יהודים רבים לארה”ב.

הוא מחליט לכנס וועידה שתדון בנושא- וועידת אוויאן(1938). הנשיא מכנס 32 מדינות בעיירת נופש ליד אגם ז’נבה. 32 נציגים מגיעים ומטרתם היא למצוא פתרון לבעיית הפליטים היהודים. זוהי המטרה המרכזית לכאורה. הנציגות הייתה מורכבת מנציגים ממשלתיים- פקידים בכירים/שרים זוטרים. המדינות המרכזיות היו ארה”ב, קנדה, צרפת, בריטניה, אוסטרליה וניו זילנד. ארה”ב מכנסת הוועידה, סירבה לפתוח שעריה לטובת הפליטים היהודים. אמריקה לא הייתה מוכנה להעלות את מספר המכסות של המהגרים היהודים, אלא באופן חריג מלפנים לשורת הדין. לכן, ארה”ב מוכנה להעביר מכסות מהגרים ממדינות אחרות שלא ממשו את המכסה שלהם. עמדת ארה”ב הייתה נוקשה בעקבות המשבר הכלכלי. החשש היה שהמהגרים היהודים יתפסו את מקומות העבודה של האמריקנים. נציג ארה”ב סירב להיפגש עם חיים וייצמן, שהיה נציג היהודים. וייצמן ניסה להפעיל לחצים ולמרות מעמדו הבכיר, ארה”ב לא מסכימה לקבוע מועד לפגישה. בריטניה סירבה לקבל לשטחה פליטים יהודים ובמקביל סירבה לאפשר עלייה המונית לא”י, כלומר:בריטניה ששולטת בא”י תומכת בעמדה הערבית ואינה מעוניינת לקבל כמות גדולה של יהודים לארץ. יתרה מזאת, לפי הבריטים, אין לחבר בין בעיית הפליטים היהודים בגרמניה לבין שאלת א”י. עמדת צרפת הייתה תמציתית: שתעשה ככל שביכולתה לסייע ליהודים. אולם בפועל, אין לה כלים ואמצעים לפתוח את השערים. הטיעונים הבריטיים, הצרפתים והאוסטרלים היו כלכליים, בעקבות האבטלה המדינות טענו שאין להן אפשרות לקלוט את הפליטים. הרפובליקה הדומיניקאנית הייתה היחידה שהסכימה לקלוט 100 אלף פליטים, אך רק כמה מאות נענו להצעה.

משמעות והחלטות הוועידה:ההחלטה המרכזית שהתקבלה בוועידה הזו היא להקים וועדה שתעסוק במציאת אזורים לפליטים היהודים, ותעסוק בניסיון לשתף פעולה ולמצוא פתרון משותף עם השלטון הנאצי. בסופו של דבר לוועידה היו סמכויות מצומצמות וההחלטה בעצם הציגה מצב בעייתי ועגום של היהודים. הוועידה עצמה התנהלה באיטיות, ללא מטרה ויעדים מוצהרים ועם פרוץ המלחמה ב-39′ סיימה את עבודתה. אחרי וועידת אוויאן נוצר מצב שבו היטלר מבין שהעולם לא יתערב, ומדינות העולם אדישות לגורל היהודים, ואמר: “איש אינו רוצה עוד ביהודים”. והוסיף וטען כי “באוויאן התנפץ המיתוס על הכוח היהודי הבינלאומי והשפעתו בעולם”. עתה יכול היטלר להמשיך באין מפריע במדיניות האנטי יהודית, ניתן לו ‘אור ירוק’ להמשיך בעסקיו כרגיל. כמסקנה, אין פתרון לבעיית הפליטים היהודים. ב-38′, כאשר היהודים רוצים לברוח מגרמניה, אין להם לאן. אף מדינה בעולם אינה מעוניינת לקבלם.

אוניית סנט לואיס.את מצבם של הפליטים היהודים מגרמניה באותה תקופה מסמל, אולי יותר מכול, מסעה של האונייה סנט לואיס. האנייה הפליגה במאי 39′ מנמל המבורג לנמל הוואנה שבקובה, ועל סיפונה 937 פליטים יהודים. למרבית הנוסעים היו אישורי שהייה בקובה, ולחלקם- אישורי כניסה לארה”ב. כשהגיעה האנייה לקובה, לא הותר לנוסעים לרדת אל החוף בטענה שהוויזות בידיהם אינן בעלות תוקף. האנייה המשיכה במסעה והגיעה לחופי פלורידה, אבל גם כאן לא התיר הממשל ליהודים לרדת אל החוף. הלחץ שהפעילו ארגונים יהודיים לא נשא פרי, והאנייה נאצלה לשוב על עקבותיה. ממשלת גרמניה לא התירה לה לעגון באחד מנמליה, ורק בהשפעת דעת הקהל העולמית פוזרו הפליטים בבלגיה, הולנד, צרפת ובריטניה. מרבית הנוסעים נספו בשואה כעבור שנים ספורות.

ז. מדיניות החוץ של הנאצים- המטרות והצעדים שנקטו הנאצים כדי לממשן. מדיניות הפיוס של אנגליה וצרפת, ההקצנה במדיניות החוץ הנאצית, והתהליך שהביא לתחילת מלחמת העולם השנייה: סיפוח אוסטריה, הסכם מינכן, כיבוש כל צ’כוסלובקיה, הסכם ריבנטרופ-מולוטוב.

מטרות מדיניות החוץ הנאצית.בשנות השלושים התפוגגה אווירת הפיוס והשלום שהייתה באירופה עם חתימת הסכמי לוקרנו, וחלום השלום הקיבוצי הלך ונגוז. המשבר הכלכלי החליש את המשטרים הדמוקרטיים, וברבות מן המדינות החדשות שהוקמו במרכז אירופה ובמזרחה לאחר המלחמה החלו האזרחים לתמוך בדיקטטורה. למתיחות ולבקיעים באווירת השלום תרמה בעיקר מדיניות החוץ התוקפנית שניהל היטלר החל ב-1933. בד בבד עם תכנון וביצוע המהפכה החוקית והלאומית בגרמניה הנאצית, ניהל היטלר מדיניות חוץ שהיו לה כמה מטרות,

1. ביטול כל ההגבלות שהוטלו על גרמניה בחוזה ורסאי וטיהור גרמניה מ’חרפת ורסאי’. עם עליית הנאצים, היטלר מבטל בפועל את חוזה ורסאי והסעיפים השונים שבו. הוא מבקש ופועל להחזיר לגרמניה את הכבוד והתדמית. הוא מבין שהוא חייב לנקוט בפעולות שנוגדות את החוזה על מנת להשיג מטרה זו. בהסכם ורסאי גרמניה נדרשה להחזיר שטחים רבים, ביניהם אלזס לורן וחבל הסאר, שהיו מלאים במחצבים ובמשאבים. בגבול המזרחי(פולין) נאלצה גרמניה גם להחזיר שטחים רבים. גם ברמה הצבאית נאלצה גרמניה לצמצם את הצבא והוגבלה מבחינת כמות, נשק ותחמושת. נאסר גיוס חובה וצומצמו חיילות האוויר והים. גם ברמה הכלכלית נאלצה גרמניה לשלם פיצויים. היטלר מחליט ופועל שלב אחר שלב בניגוד חוזה, כפי שהבטיח במצע של המפלגה הנאציונל-סוציאליסטית.

2.מימוש עקרונות באידיאולוגיה הנאצית והקמת הרייך השלישי.הגשמת עקרון ‘מרחב המחייה’ .(lebenstraum)גרמניה חייבת להבטיח לעצמה מרחב מחיה גיאוגרפי, מקום שאליו תוכל להתפשט, ובו יחיו כל בני הגזע הארי, יתרבו וימצאו מקורות קיום. על פי האידיאולוגיה, לא כל הגזעים יכולים להתקיים בעולם, מכיוון שקיומו של גזע אחד בא על חשבון קיומו של האחר. לכן, לשם השגת מרחב המחיה, תתנהל מלחמת קיום בין הגזעים. הצורך הגרמני במרחב מחיה, היה אמור להתממש במזרח אירופה, במקום מושבם של העמים הסלאביים הנחותים, ולמגר את המשטר הבולשביקי, שנתפס על ידי היטלר כיצירה של היהדות הבינלאומית. השתלטות על מרחב המחיה ברית המועצות תחסל את ה’בולשביזם היהודי’ ובכך תסייע לגרמניה. מרחב המחיה מתבקש כדי להשתלט ולשלוט על משאבים כלכליים, על אוצרות טבע, וגם לנצל את המשאבים הכלכליים, ולא רק לקדם את הגזע. לפי היטלר, אם גרמניה לא תהיה מעצמה עולמית, אין לה קיום כלל. היא תתפרק. מרחב מחיה יביא לשלטון ארי באירופה, החוקים הגרמניים תקפים לכלל היבשת, וכל השלטונות השונים כפופים להיטלר. בנוסף היטלר מבקש להקים אימפריה, כדוגמת הקיסרות הגרמנית, שתשלוט אלף שנים ברחבי העולם, הקמת רייך חדש- הרייך השלישי. היטלר מתחיל בפעולות מדיניות על מנת לקדם את המטרות הללו.

3. שילוב גרמניה בהסכמים ובבריתות עם מדינות שונות כדי להשפיע על המהלכים הבינלאומיים וכדי למנוע את בידודה של גרמניה.

צעדים ופעולות במדיניות החוץ הנאצית.

מדיניות ההטעיה.השיטה בה פעל היטלר לאורך השנים 1933-1939. מצד אחד מבטיח היטלר לעולם מסר פייסני ומשדר מסרים מרגיעים, שאין בכוונתו לתקוף ולהשתמש בצבא, ומאידך מכין את עצמו בפועל, שלב אחר שלב, ואת גרמניה- להשגת מטרותיה- מלחמה וכיבוש. הוא משחק משחק כפול, וניחן בדו פרצופיות, מנסה לשדר לעולם שהפעולות שהוא עושה הן עניין של מדיניות פנים. בפועל, כלפי חוץ, אלו הם צעדים מלחמתיים בזירה הבינלאומית. היטלר כורת בריתות ומגיע להסכמים של שלום ואי התקפה, איך מאחורי הקלעים הוא מתכנן מראש להפר את ההסכמים. הוא אומר שגרמניה מבקשת להיות חלק מן העולם ולהשתלב כמו שאר המדינות, אך דה פקטו רוצה בהקמת רייך על חשבונן.

פרישה מהוועדה לפירוק נשק ופרישה מחבר הלאומים. לפני עליית היטלר הייתה וועדה שעסקה בייצור נשק ותחמושת מתוך ניסיון להגיע להסכמה בין המדינות. מותר לייצר נשק אולם עד כמות מסוימת. כאשר היטלר עולה לשלטון(33′) הוא מחליט לפרוש מהוועדה הזו וטוען שגרמניה היא המדינה היחידה שעליה יש פיקוח משמעותי, והיא מנועה מלייצר נשק. הוא מודיע שהוא מוכן לחתום על הסכם של אי התקפה ויימנע מאמצעים צבאיים, אבל התנאי שכל המעצמות ינהגו כמוהו. היטלר מנסה בצעד זה לשנות את כללי המשחק אל מול המעצמות. במקביל הוא מחליט לפרוש מחבר הלאומים וזו הייתה הפרישה הראשונה מרצון. לפרישה זו מסמלת את תחילת השינוי שיתרחש בשנים הבאות- סדק בשלום העולמי הנוצר מסוף מלחמת העולם הראשונה. בבריטניה ובצרפת הייתה מחאה על צעדי היטלר, אבל מחאה שאינה מסודרת ומאורגנת, אינה מחאה אמיתית.

הסכם אי התקפה עם פולין. נחתם בינואר 1934, שנה לאחר שפרשה גרמניה מחבר הלאומים, ובו התחייבו שתי המדינות להכיר בגבולות שביניהן ולשמור על יחסי ידידות לתקופה של 10 שנים. בין פולין וגרמניה היו יחסים מתוחים מאז מלחמת העולם הראשונה. הסכם זה היה צעד תעמולה חשוב במדיניות החוץ של היטלר. בעזרתו יצר היטלר רושם שאין בדעתו לתקוף את פולין, שהוקמה גם על שטחים שנלקחו מגרמניה, וכי בכוונתו לפתור סכסוכים בדרכי שלום. ב-1 לספטמבר 1939 פלש היטלר לפולין ללא שום התרעה מוקדמת, ובכך הפר את ההסכם.

סיפוח חבל הסאר. חבל זה, העשיר במכרות ברזל ופחם, נמסר בחוזה ורסאי לניהול חבר הלאומים לתקופה של 15 שנים. בחוזה ורסאי נכתב כי בתום תקופה זו ייערך בחבל משאל עם, ותושביו יכריעו בשאלת השלטון הרצוי. לפני קיום המשאל עשו הנאצים בחבל הסאר פעולות תעמולה וליוו אותן במעשי טרור. פעולות אלו השפיעו על תוצאות משאל העם שהתקיים במרס 1935: 90% מתושבי החבל הצביעו בעד השבת החבל לגרמניה. בעיני היטלר היו תוצאות המשאל הוכחה לתמיכה הרחבה בו ובמדיניותו. היטלר מכריז על סיום התביעות הטריטוריאליות מצרפת. הדבר נתפש כפיוס וזהו חלק אינטגרלי ממדיניות ההטעיה.

ביטול חוזה ורסאי. ב-1935 מכריז היטלר חד צדדית על ביטול רשמי של חוזה ורסאי. היטלר, באופן מוצהר ובוטה, יוצא מחוזה ורסאי ומהמסגרת הבינלאומית ע”י כך שהוא מודיע על חימושה של גרמניה. החוזה הטיל הגבלות על גדול צבאה של גרמניה ועל סוגי הנשק המותרים לשימוש בצבא המצומצם שהותר לה לקיים. היטלר הקים מחדש את הוורמכט, החל בגיוס חיילים, הנהיג שירות חובה למשך שנה, והחל בהקמת חיל אוויר וצי. מדינות המערב הסתפקו במחאה בלבד, וחבר הלאומים פרסם הודעת גינוי נגד התחמשותה של גרמניה. למעשה, תוצאות הדיון הן לא סנקציות אמיתיות, אין פעולה אופרטיבית. בריטניה, מחד, מגנה את פעולות גרמניה, אך מאידך מגיעה להסכם ימי עם גרמניה לשמירת מאזן הכוחות. בהסכם, שהיה מנוגד לחוזה ורסאי, הכירה בריטניה בזכותה של גרמניה להקים כוח ימי ובו גם צוללות, בתנאי שצי זה לא יעלה בגודלו על 35% מגודל הצי הבריטי. באמצעות ההסכם תכננה בריטניה להגביל את כוח הימי של גרמניה, אך למעשה- גרמניה מתחזקת באישורה שלה. האינטרס הבריטי הוא למנוע מלחמה בכל מחיר ולהבטיח עליונות על הגרמנים, ולכן בריטניה רואה בהסכם כעדיף מאשר מלחמה. ההסכם הפתיע את צרפת, שראתה בהסכם ביטוי לתהליך התעצמותה של גרמניה- תהליך שממנו חששה. צרפת גם הופתעה מן הקשר שנרקם בין בריטניה לגרמניה. ברור שהבטחותיו של היטלר לא החזיקו מעמד וההסכם הימי לא נשמר. מדיניות ההטעיה ההיטלראית מביאה את מעצמות העולם לתקווה שניתן להגיע להסכמים עם גרמניה.

הפלישה לחבל הריין.מרץ 1936. הריין הוא אזור בגבול צרפת-גרמניה. שלושה גדודי חיל רגלים גרמנים פלשו לריין, והייתה זו הפרה בוטה נוספת של חוזה ורסאי, שבו נקבע ששטחו של חבל הריין הוא שטח מפורז, חל איסור להכניס אליו כוחות צבע, תחמושת וכלי נשק. יועציו הצבאיים של היטלר הזהירו אותו מפני צעד קיצוני זה, שעלול היה לגרור תגובה של מדינות המערב, אך היטלר טען כי אם תשלח צרפת כוח צבאי נגדם-יסיג את חייליו מחבל הריין. ואולם צרפת, שהייתה עסוקה בתקופה זו במערכת בחירות, לא שלחה כוח צבאי. מעודד מהיעדר התגובה החל היטלר להקים ביצורים בחבל הריין. שוב גילה חבר הלאומים אזלת יד והסתפק בהכרזה כי גרמניה מפרה הסכמים. צעד זה חיזק עוד יותר את מעמדו הפוליטי של היטלר ואת האהדה כלפיו בגרמניה. היטלר מרוויח מצעד שלקח עליו סיכון, ובכך משנה את מאזן הכוחות באירופה- גרמניה מתחזקת צבאית ונמצאת בעמדת התקפה טובה יותר על צרפת. מנגד, התגלתה בבירור חולשתה של ממשלת צרפת. כבר באותה תקופה מתחילים לראות מצב של לקראת מלחמה, ובעלות בריתה של צרפת מסיקים ממהלך זה שהיא תתיר אותן לבד במערכה מול הנאצים. הסכם לוקרנו(25′) מתמסמס ומתבטל, ומערכת בריתות חדשה נרקמת.

כינון ציר רומא-ברלין. היטלר הידק את קשריו המדיניים עם איטליה בהנהגת מוסוליני. לראשונה עשה זאת בהשפעת פלישת צבא איטליה לאתיופיה. באוקטובר 1935, בפקודת מוסוליני, פלש צבא איטלקי גדול מצויד בנשק חדיש לאתיופיה, מדינה עשירה במחצבים, ששכנה בין שתי מושבות איטלקיות- סומליה ואריתריאה. מוסוליני סבר כי הפלישה עשויה לפתור את בעיותיה הכלכליות של איטליה, שכן כתוצאה מן המשבר הכלכלי העולמי גדלה האבטלה באיטליה. פעולה זו תאמה את האידיאולוגיה הפשיסטית, שקידשה את המלחמה וראתה בה “גילוי של חיוניות” לאומה. קיסר אתיופיה גלה מארצו לבריטניה וביקש סיוע מחבר הלאומים, וזה גינה את איטליה ואסר מכירת חומי גלם, נשק ואחרים למדינת הדוצ’ה. כמו כן הטיל החבר איסור על ייבוא מאיטליה. היטלר הזדרז להכיר בריבונותה של איטליה באתיופיה. ההתקרבות בין היטלר למוסוליני הלכה והתהדקה, וב-1 בנובמבר 1936 חתמו שתי המדינות על ברית “ציר רומא ברלין”, שכוונה נגד המדינות הדמוקרטיות. לברית אידיאולוגית זו בין שתי מדינות טוטאליטאריות אינטרסים משותפים. שנה לאחר מכן ב-1936, חותמת גרמניה על הסכם דומה עם יפאן, ברית אנטי-קומינטרן נגד סכנת הקומוניזם. ביפן התבססו בשנות השלושים גישות לאומניות, ובדומה למדיניות גרמניה באירופה ביקשה גם יפן להקים באסיה קיסרות בהנהגתה. בד בבד הלך והתחזק מעמדה הצבאי, והחל להתערב בעניינים המדיניים. כל אלה הובילו לברית האידיאולוגית בין גרמניה הנאצית ליפן. כאשר סירב חבר הלאומים להכיר בקיסרות האיטלקית באתיופיה, פרשה איטליה מחבר הלאומים והצטרפה אל גרמניה ויפאן, שכבר ב-33′ פרשו מן החבר. איטליה אף הצטרפה לברית האנטי קומינטרן והדבר העיד על חולשתן של בריטניה וצרפת העומדות בראש חבר הלאומים ועל שלוש מדינות שילחמו זו לצד זו במלחמה הקרבה.

מלחמת האזרחים בספרד. 1936-1939.מלחמת האזרחים בספרד תרמה אף היא למתיחות הבינלאומית ערב מלה”ע השנייה וגם בה הייתה מעורבת גרמניה. השמאל הקיצוני בספרד נלחם בימין הקיצוני. הקומוניסטים, הפועלים והאיכרים תומכים בשמאל. בימין תומכים גנרלים ואנשי צבא בעלי עמדות פאשיסטיות ונוקשות. גם היטלר וגם מוסוליני סייעו במלחמה לגנרל פרנסיסקו פרנקו, מנהיג הפשיסטים בספרד. בספרד שלטה מאז 1923 דיקטטורה בראשותו של דה ריברה. לאחר שבע שנות שלטון הודח מתפקידו בידי מלך ספרד וגלה לפריז. בספרד התחזקו הלכי הרוח הרפובליקניים, וב-1931 ויתר המלך על כס המלוכה, עזב את ספרד, ובמדינה קמה רפובליקה דמוקרטית. הרפובליקה נתקלה בקשיים רבים מצד כוחות שמרניים(בעלי אחוזות, כנסיות, וחלק מאנשי הצבא). בבחירות שהתקיימו ב-1936 זכו הרפובליקנים, והוקמה ממשלת שמאל שנהנתה מתמיכת הסוציאליסטים והקומוניסטים. לממשלה זו התנגדו מלוכנים ושמרנים, אנשי הימין, שהושפעו מרעיונות הפאשיזם, ואליהם הצטרפו אנשי צבא שעמדו בראש מרידות מקומיות בכמה ערים כמו ברצלונה ומדריד. בימין ביקש להחליף את הממשלה הקיימת. ההתקוממות החלה במרוקו על ידי פרנקו והלכה וגברה למלחמת אזרחים שנמשכה כשלוש שנים. המלחמה לוותה במעשי טרור נגד אזרחים והייתה אלימה ועקובה מדם- כחצי מיליון אנשים קיפחו בה את חייהם.

היטלר ומוסוליני, שהיו מעוניינים בדיכוי הדמוקרטיה בספרד, הכירו בפרנקו כשליט החוקי ושלחו לעזרתו סיוע צבאי- לוחמים ונשק(מטוסים, טנקים ותותחים).אינטרס נוסף של גרמניה היה לנסות ולאמן את הצבא החדש, כלומר, היטלר רואה במלחמת האזרחים ‘שטח אימונים’, ‘חזרה כללית’– דרך טובה לחזק הצבא ולנסות את מערכות הנשק שפיתח.

היטלר גם ביקש לבחון את תגובות צרפת ובריטניה לנוכח האירועים. העיירהגרניקה בצפון ספרד הייתה לסמל הסבל והאכזריות של מלחמת האזרחים. ב-1937 הפציצו מטוסים גרמנים במשך כשלוש שעות את העיירה, ורבים מתושביה- נשים, זקנים וילדים- נהרגו, והעיירה נהרסה כמעט קליל. הטייסים הגרמנים לא היססו לתקוף את האזרחים הנמלטים. שיקול נוסף היה שהיטלר סבר כי תמורת תמיכתו יקבל מספרד מחצבים לתעשייה הגרמנית. הוא סבר כי התייצבותה של ספרד לצד איטליה וגרמניה תגרום לבידודה של צרפת, מכיוון שזו תהיה מוקפת מכל עבריה מדינות שיש להן אידיאולוגיה טוטאליטרית בעלת יסודות דומים.

בריטניה וצרפת החליטו שלא להתערב התערבות משמעותית ונוקטות במדיניות של אי התערבות. הן מקימות ועדה שתפקידה לנסות ולהגיע להסכם של אי העברת נשק. בוועדה שותפות 26 מדינות, ביניהן גרמניה ואיטליה. הוועדה לא הצליחה להשיג את מטרתה וההסכמים התמוטטו. במרס 1939 הסתיימה המלחמה בניצחון כוחות הגנרל פרנקו. גם ספרד בהנהגת פרנקו הייתה למדינה פאשיסטית ופרשה אף היא מחבר הלאומים. פרנקו הצטרף לברית יחד עם גרמניה, איטליה ויפן. המדינה ביטלה את זכויות האזרח, והותר קיומה של מפלגה אחת בלבד. ניצחונו של פרנקו הושג באמצעות הצבא המקצועי המצויד בנשק שעמד לרשותו, וכן בזכות הסיוע שקיבל מגרמניה ומאיטליה, וזאת לעומת יחידות לא מאורגנות וחסרות אמצעי לחימה שהיו לכוחות הרפובליקה.

מסמך הוסבך.ב-5 בנובמבר 1937 קיים היטלר ישיבה ובה השתתפו מקורביו, שר המלחמה, שר הכלכלה ושר החוץ. היטלר פירט לפי המתכנסים את כוונותיו העתידיות במדיניות החוץ. מהלך הישיבה תועד על ידי קולונל הוסבך, ולכן נקרא על שמו. בישיבה הבהיר היטלר כי לשם הגשמת עקרון מרחב המחיה, יסופחו אוסטריה וצ’כוסלובקיה לרייך הגרמני. עם זאת הדגיש כי צעד כזה עלול לגרום למלחמה עם מדינות המערב- בריטניה וצרפת. היטלר העריך כי המלחמה תחל בשנים 1943-1945, אחרי שהצבא הגרמני יתחזק הן בחימוש והן באימוני הכוחות.המסמך התגלה לאחר המלחמה, אך הוא מצביע  כבר שנתיים לפני שפרצה המלחמה על מעורבות הצבא והכנה לקראת מלחמה. דברי היטלר בישיבה לא התקבלו בתמימות דעים. שר המלחמה ושר החוץ חלקו על תכניותיו- ופוטרו. היטלר מינה עצמו לשר המלחמה, ואת יואכים פון ריבנטרופ לשר החוץ. גם רמטכ”ל צבא גרמניה ושר הכלכלה הודחו מתפקידיהם.

סיפוח אוסטריה.במהלך מרץ 1938, היטלר נותן הוראה לצבא הגרמני החזק לפלוש לאוסטריה בת בריתו. היטלר מבקש ליישם את עיקרון מרחב המחיה, ולשם כך התכוון כאמור לכבוש אזורים במזרח אירופה וליישב בהם תושבים גרמנים במקום התושבים המקומיים. אוסטריה בעיני היטלר היא חלק מהרייך. הוא רוצה לאחד את גרמניה ואת אוסטריה כפי שהיה בימי הקיסרות. סיבה נוספת היא שבאמצעות הסיפוח משיג היטלר גבולות רחבים יותר, אסטרטגיים יותר(ברמה הצבאית). למהלך זה קדם תהליך של השפעה וניסיון למוטט בכוח את השלטון הדמוקרטי באוסטריה. אוסטריה נכנעה לגרמניה לאחר לחץ ואיומים מצד הגרמנים. כבר מ-1936 נפגש היטלר עם קאנצלר אוסטריה, קורט פון שושינג, ובא אליו בדרישות- לאפשר כניסה של תומכים נאציים למוסדות השלטון ומיזוג כלכלי בין גרמניה לאוסטריה. שושינג מבין כי במידה ויקבל את דרישותיו של היטלר, זהו סוף לריבונותה של אוסטריה, והיא תסופח. לאורך כל 1937 גרמניה לוחצת וכן גם נציגים נאציים באוסטריה. היטלר חושף מסמכים שבהם מופגנת התנגדות לתפיסותיו. כתגובה ישנו ניסיון התנקשות בשושינג שנכשל. היטלר מציב לשושינג אולטימאטום, או שייכנע ויעזוב את תפקידו, או שאוסטריה תסופח בכוח. לבסוף- אוסטריה מסופחת ללא שפיכות דמים וקיבלה את תנאיו של היטלר. תוך שעות ספורות נכבשה אוסטריה וסופחה לרייך, הצבא התקבל על ידי האוסטרים בשמחה. פעולת הסיפוח נקראה בגרמנית אנשלוס, והיא בוצעה בניגוד לאיסור שהטיל חוזה ורסאי על איחוד גרמניה ואוסטריה. בכך הגשים היטלר את שאיפתו לשליטה באוסטריה, נוספו 6 מיליון אוסטרים ל-66 מיליון הגרמנים, הבנק הלאומי האוסטרי אוחד עם הבנק הגרמני, הנאצים השתלטו על המכרות ועל מפעלי המתכת באוסטריה, תעשיית הנשק האוסטרית שולבה בזו הגרמנית ושני הצבאות אוחדו. מיד עם סיפוח אוסטריה החלה גרמניה ליישם בה גם את המדיניות האנטי יהודית. סיפוח אוסטריה הוא בעל משמעות רחבה לקראת הקמתו של הרייך הגרמני הגדול, שנועד לכלול את כל בני האומה הגרמנית. מעודד מן ההצלחה המהירה ומהיעדרה המוחלט של התנגדות מצד מדינות המערב, תכנן היטלר את צעדיו הבאים.

סיפוח צ’כוסלובקיה(חבל הסודטים).צ’כוסלובקיה הייתה מדינה צעירה יחסית שקמה לאחר מלחמת העולם הראשונה כדמוקרטיה וכמדינה מודרנית ומתועשת. צ’כוסלובקיה מאגדת מספר גורמים לאומיים. במדינה 15 מיליון תושבים באותה התקופה, מתוכם כשלושה מיליון וחצי גרמנים. צ’כוסלובקיה היא בעלת עוצמה ונכסים כלכליים, והיטלר מבקש להתקדם שלב נוסף מיד לאחר האנשלוס.כצעד מקדים תבע היטלר מצ’כוסלובקיה למסור לגרמניה את חבל הסודטים שבו חיו כ-3 מיליון גרמנים- כ-80% מן האוכלוסייה- ואשר נמסר לצ’כוסלובקיה במסגרת חוזה ורסאי. היטלר הצהיר כי זוהי תביעתו הטריטוריאלית האחרונה באירופה. הוא אף האשים את ממשלת צ’כוסלובקיה בדיכוי המיעוט הגרמני היושב בחבל הסודטים, ובכך שהיא מונעת מהם לפתח את השפה והתרבות שלהם, כחלק מתחושת הדיכוי שאפיינה את גרמניה לאחר המלחמה. המפלגה הנאצית בחבל הסודטים החלה בהסתה פרועה כנגד הממשל. צ’כוסלובקיה פנתה בבקשת עזרה אל מדינות המערב בנות בריתה- בריטניה וצרפת- ואולם לא זכתה לעזרתן. גם בסוגיה זו נקטה ממשלת בריטניה במדיניות פייסנית על מנת למנוע מלחמה נוספת. כאשר החריף המתח בין המדינות, קיבל צ’מברליין, ראש ממשלת בריטניה, על עצמו לתווך באופן אישי במשבר שנוצר, וטס במהלך שבוע אחד לשתי פגישות בביתו של היטלר. בעקבות פגישות אלו לחצו צ’מברליין וראש ממשלת צרפת על נשיא צ’כוסלובקיה, ודרשו ממנו למסור לגרמניה את כל השטחים שבהם יותר ממחצית ממספר התושבים הם גרמנים סודטים. צ’מברליין אף קיבל את דרישת היטלר לערוך משאל עם בחבל הסודטים, וכך, על אף בריתות ההגנה שחתמה צ’כוסלובקיה עם צרפת ועם בריה”מ בראשית שנות העשרים- היא נותרה לבדה במערכה.

באווירה המתוחה התכנסה ב-29 בספטמבר 1939 ועידת מינכן, שנועדה למצוא פתרון למשבר. בוועידה השתתפו היטלר,מוסוליני,צ’מברליין, ורו”מ צרפת דלדיה. צ’כוסלובקיה, שגורלה היה נושא הדיון- לא הוזמנה כלל. הוועידה הייתה תמציתית, קצרה, ובה סוכם שתוך 10 ימים יעבור חבל הסודטים לידי גרמניה. סוכם שבאזורים אחרים בצ’כוסלובקיה ייערך משאל עם לגבי מסירת השטח לגרמניה או שלא. בתמורה השיגו בריטניה וצרפת שקט, לכאורה, ומונעים מלחמה, צ’מברליין חוזר לבריטניה מנופף בהסכם ומצהיר כי הוא זה שהשיג שלום לשנים, הוא השלה עצמו שהוא באמת פועל להשגת שלום ביבשת. הוא אמר: “הבאתי שלום עם כבוד. אני מאמין שזהו שלום בדורנו”. היחיד שהתנגד להסכם היה וינסטון צ’רצ’יל, שהבין שבריטניה עושה טעות. הצ’כים נכנעו. היטלר הגיע להישג נוסף: הוא סיפח לגרמניה את חבל הסודטים- אזור נרחב שכלל ביצורי גובה משוכללים, מכרות פחם, תעשיית טקסטיל וזכוכית-ללא ירייה אחת. בהשפעת ועידת מינכן התבטא היטלר בבוז כלפי מדינות המערב: “יריבינו- תולעים קטנים הם. ראיתי אותם במינכן”.

בעקבות הועידה איבדו מדינות המערב קשר עם מדינה ידידה- צ’כוסלובקיה, מדינה שהמיקום שלה במרכז אירופה היה בעל חשיבות אסטרטגית. ועוד: בעלות בריתה של צרפת- פולין, רומניה ויוגוסלביה- הסיקו כי צרפת אינה בעלת ברית אמינה. הן חששו כי בעת הצורך לא תעמוד צרפת בהתחייבויותיה ולא תסייע להן.

ואכן, היטלר לא הסתפק בחבל הסודטים. כעבור כחצי שנה, במרס 1939, פלש הצבא הגרמני לצ’כוסלובקיה וכבש אותה. הרפובליקה הצ’כוסלובקית, המדינה היחידה במזרח אירופה שהיו בה יסודות של דמוקרטיה, פורקה לשלושה חלקים: חבל הסודטים, שהיה מאוכלס ברובו על ידי גרמנים, סופח לרייך הגרמני עוד ב-1938; צ’כיה הפכה לאזור כיבוש גרמני; ואילו סלובקיה ‘זכתה’ לעצמאות כמדינת חסות גרמנית עם ממשל והנהגה סלובקית פרו-נאצית, והייתה גרורה לגרמניה. במסגרת פירוקה של צ’כוסלובקיה הועברו שטחים מסלובקיה לידי הונגריה; מפעלי נשק, מטוסים וצבא חזק ומאומן היטב- עברו לידי גרמניה.

משמעות הסכם מינכן:

1.ביטוי למדיניות הפיוס של המעצמות: ההסכם מביא לידי ביטוי את הניסיון למנוע מלחמה בכל מחיר, ניסיון של בריטניה וצרפת. זהו אולי שיאו של תהליך של התעלמות.

2.אי כיבוד הסכמים בינלאומיים– אפשר להבין כי מהסכם מינכן אין משמעות לבריתות ולהסכמים בין מדינות.

3.כניעה למדיניות הגרמנית. זאת אומרת, היטלר מתקדם עוד שלב בדרך להשגת מטרותיו.

מדיניות הפיוס של בריטניה וצרפת.

מדיניות זו היא מדיניות שמנסה למנוע מלחמה בכל מחיר. אלו צעדים ששתי המדינות הללו נוקטות כדי למנוע מלחמה. זוהי גישת הבלגה, גישה של פשרה. המדיניות התפתחה בשנות ה-20 וה-30, כאשר מלחמת העולם הסתיימה, והיא תוצאה שלה. הנזק והטראומה של מלה”ע הראשונה היו כה עמוקים, שהמעצמות חששו שלא יוכלו להרשות לעצמן מערכה נוספת. מדיניות הפיוס נוצלה על ידי היטלר ומדינות כוחניות נוספות, כדוגמת איטליה ויפן. ארה”ב הייתה במדיניות הבדלנית, סגורה, ולא נכללה במדיניות הפיוס. המדיניות הזו הובילה לשינוי במאזן הכוחות הבין לאומי, ז”א, הייתה הפרה של האיזון, של מצב הכוחות. המדיניות של בריטניה וצרפת בסופו של עניין- כשלה. מנהיגיהן הבינו זאת מאוחר מידי, רק לאחר הפלישה לצ’כוסלובקיה. במבט לאחור התברר כי המדיניות הפייסנית תרמה לעידוד התוקפנות.

הגורמים למדיניות הפיוס בצרפת:

א. תוצאות והשפעות מלחמת העולם הראשונה:צרפת ספגה נזקים רבים וכבדים, הן בכוח אדם הן בתחום הכלכלי. אלו לא רק הרוגים, אלא גם פצועים, נכים, הנדרשים לפיצויים ולשיקום. כל המאמצים הופנו למאמצי השיקום. רבים מהנפגעים היו בעורף- נשים וילדים. בעקבות הבעיה בתחום הדמוגרפי- נוצרה דעה בתוך צרפת שטענה, שאין להשקיע משאבים במדיניות  החוץ ובתחום הצבאי. כלומר, יש ליצור גבולות ברורים, ביצורים(קו מז’ינו, למשל, שהתברר בתחילת מלחמת העולם השנייה כחסר ערך) ושמירה על הגבולות.

ב. חולשה פנימית פוליטית.בצרפת באותן שנים היו מאבקים פוליטיים. ממשלות התחלפו בתדירות גבוהה ודברים אלו מובילים לחולשה, שמתבטאת בחולשה כלפי חוץ, חוסר עמוד שדרה של הפוליטיקה הצרפתית.

ג. תפקידה של צרפת ב’סדר החדש’.צרפת קיבלה על עצמה בבלית ברירה את האחריות על השמירה על השקט העולמי לאחר מלחמת העולם הראשונה. היא נאלצה להתמודד עם תוצאות המלחמה ברמה הבינלאומית(הסכם ורסאי); לצרפת תפקיד משמעותי ביחסים שלאחר המלחמה. הדבר גורם למדיניות פייסנית מפני שלצרפת לא היו הכוחות להתמודד עם משימות התפקיד. היא לא הייתה מסוגלת, ובעיקר כי ארה”ב ובריטניה לא תמכו בה. צרפת נשארה לבדה במערכה. המצב כיוון אותה למדיניות הפייסנית- אין שום מדינה הנותנת לה קונטרה קשוחה יותר ועוזרת לה.

הגורמים למדיניות הפייסנות בבריטניה:

א. האווירה הציבורית.דעת הקהל בבריטניה טענה שהמלחמה הייתה מיותרת, קשה מידי, וביקשה למנוע מלחמה נוספת. התפתחו והוקמו בבריטניה תנועות פציפיסטיות נגד מלחמה, ובעצם התפיסה הזו הביאה לחקיקת ‘חוק 10 השנים’ ב-1919, שמדבר על כך שמ-19′ ועד ל-29′, אין סבירות גבוהה למלחמה ואז משקיעים את הכספים בתחומי הפנים, הכלכלה והרווחה.

ב. חשש מפני הסכנה האדומה.בריטניה רואה בברית המועצות כסכנה האמיתית. היא מפחדת מהתפשטות הקומוניזם. ישנו קונפליקט בין האידיאולוגיות. במילים אחרות, בריטניה נלחמת בקומוניזם ומציבה את ברית המועצות בראש סדר העדיפויות במדיניות החוץ. ז”א, אם ברית המועצות קומוניסטית ובריטניה דמוקרטית, בריטניה רוצה שהן צרפת והן גרמניה יעמדו ביניהן. בריטניה רואה בגרמניה כיוצרת חוצץ, מחסום בהתפתחות הקומוניזם. בריטניה רואה בבריה”מ כמקום דיקטטורי, מחנות העובדה, העינויים, הטרור והאלימות, הם פחדו שהמהפכה האדומה תגיע לווסטמינסטר.

ג. אמונה וקבלת התביעות הגרמניות.רבים בבריטניה קיבלו את העמדה של גרמניה מקופחת, מושפלת יתר על המידה. רבים אמרו שיש צדק מסוים בדרישותיה לאחר המלחמה, ז”א שחלק גדול מן הבריטים טענו שהגזימו ביחסם כלפי גרמניה ושיש ללכת לקראתה.

הסכם ריבנטרופ-מולוטוב.

אוגוסט 1939, ההבנה כי מלחמה עומדת לפרוץ הלכה והתבססה בקרב מנהיגי מדינות אירופה. היה ברור כי מלחמת עולם נוספת היא שאלה של זמן בלבד. היטלר הבין כי מתקפה על פולין תוביל את גרמניה למלחמה עם בריטניה וצרפת. ואילו סטלין הבין את היתרונות הטמונים בהסכם עם גרמניה. שבועות לפני פרוץ המלחמה חתמו שני שרי החוץ של שתי המדינות על הסכם גלוי זה. ההסכם הפתיע את מדינות המערב, ובמיוחד את בריטניה, כי באותה שעה נהלה בריטניה שיחות סודיות עם ברית המועצות על מנת להגיע עמה להסכם. בהסכם שני מישורים-גלוי וסמוי.

המישור הגלוי.הסכם אי התקפה הדדית, שיתוף פעולה והסכמה לא להצטרף לבריתות צבאיות אחת כנגד השנייה. במקרה של מחלוקת, הפתרון הוא מו”מ. ההסכם נחתם ל-10 שנים.

המישור הסמוי.ישנה הסכמה על חלוקת פולין ובעצם שתי המדינות קובעות שפולין תאבד את עצמאותה. נקבע כי גרמניה תורשה להשתלט על ליטא ומערב פולין, ואילו ברית המועצות על מזרח פולין, אסטוניה, לטביה ופינלנד.

ההסכם הוא הסכם לא טבעי בין שתי המדינות. הייתה הפתעה כי בין שתי האידיאולוגיות הייתה יריבות ואף שנאה. לאורך כל הדרך האשים היטלר את הקומוניסטים ואילו סטלין לא שש לתמוך בהיטלר. אלו הם שני מנהיגים טוטליטאריים שתיעבו זה את זה, ומערך הכוחות באירופה עם חתימת ההסכם השתנה. סטלין הרים כוס לחיי היטלר והבטיח כי “ברית המועצות לא תבגוד בשותפתה”.

האינטרס של גרמניה.היטלר מבקש ליצור שקט בחזית המזרחית, להבטיח שבריה”מ לא תצטרף למדינות אחרות כנגד גרמניה. יתרה מזאת, היטלר מקווה שבריטניה וצרפת לא יוכלו להתמודד עם ההסכם. ההסכם מחליש עוד יותר את מדינות המערב ומצמצם עוד יותר את אפשרויות התגובה שלהן. היטלר מבטיח לעצמו את השליטה בפולין, והבין כי אם לא ישתף פעולה עם בריה”מ, זו תפנה לפולין יריבתו.

האינטרס של ברית המועצות.סטלין מקבל שטחים, שיוכל להפיץ בהם את הקומוניזם, והם חזקים מן הערבויות שנתנו בריטניה וצרפת לפולין במקרה אם תותקף. אינטרס נוסף הוא חוסר המוכנות של בריה”מ למלחמה- סטלין מבין שמדיניות הפיוס מעודדת את היטלר, והיטלר חזק מסכן את ברית המועצות. באינטרס השלישי- ניסיון לסכסך בין גרמניה לבין המערב.

בעקבות ההסכם קיבלה גרמניה מברית המועצות חיטה, נפט, דלק למטוסים, עפרות ברזל ועוד. ברית המועצות קיבלה מנועי מטוסים, תרשימי כלי שייט, טילי טורפדו ומוקשים. סטלין, שחשש מתקיפה גרמנית, הרוויח זמן שאותו היה יכול להקדיש להתעצמותה של בריה”מ.

לסיכום:סטלין העדיף לכרות ברית עם גרמניה למרות המחלוקות האידיאולוגיות. ההסכם משרת את שני הצדדים. והוא מאפשר להיטלר לפתוח במלחמה מצד אחד ומצד שני מבטיח לבריה”מ כוח נוסף. ואכן ב-1 בספטמבר, 1939, שמונה ימים לאחר חתימת הסכם ריבנטרופ מולוטוב- פלש היטלר לפולין ומלחמת העולם השנייה פרצה.

חלק שני. ראשית מלחמת העולם השנייה עד “מבצע ברברוסה”(יוני 1941), והמדיניות כלפי היהודים באזורי הכיבוש.

ב. “הסדר החדש” באירופה- הבהרת המושג, הצעדים השונים שנקטו הנאצים כדי לקדם את הגשמתו.

הסדר החדש, הכוונה לפעולות הגרמנים בעניין כיבוש אירופה כחלק ממדיניות שהורכבה מיסודות של האידיאולוגיה הנאצית ומצורכי המלחמה. כיצד הנאצים פעלו באירופה לאחר שנכבשה ומה הייתה המדיניות שלהם ואילו צעדים עשו למימוש האידיאולוגיה שלהם. המטרה היא להרוס את הסדר הישן ולעצב מחדש את אירופה, לבסס את שליטת גרמניה במדינות העצמאיות והדמוקרטיות המתבססות על שוויון ודיאלוג ובמדינות הגרורות ולנצל את כלכלתן לצורכי המלחמה של הרייך. הסדר החדש בא להחרים את כל מה שהיה קיים קודם לכן. גרמניה לקחה מן המדינות הכבושות חומרי גלם, כלי עבודה ותובלה, וניצלה את האוכלוסייה ככוח עבודה. נוסף על כך העבירה גרמניה אוכלוסייה ממקום למקום כדי לקבוע גבולות וכדי “לטהר” אזורים מבני “גזעים נחותים” וליצור אזורים המיושבים בבני “הגזע הארי” בלבד. מדיניות “הסדר החדש” בוצעה בעזרת מערכת טרור ותעמולה נאצית, שחיסלה כל התנגדות. לביצוע “הסדר החדש” נעזר השלטון הנאצי במשתפי פעולה מקרב האוכלוסייה מקומית, נלחם במחתרות ומינה “שליטים-בובות” במדינות הכבושות/הגרורות שביצעו הוראותיו.

משמעויות הסדר.

1. יצירת סדר חברתי חדש באירופה.מכל הבחינות, אירופה משתנה מן היסוד. העמים האריים הם עמי מערב אירופה וצפונה(הולנדים, דנים, נורבגים) והם אזרחי שווי זכויות ברייך. העמים הסלאביים הם עמי מזרח אירופה, שנחשבו לנחותים ולמשרתי הארים. על פי הסדר החדש הם נועדו להיות עבדים המגויסים לעבודות פיתוח כלכלת הרייך ולשירות מכונת המלחמה הגרמנית. בני העמים הסלאביים נלקחו לעבודות כפייה מפרכות בתעשייה, במכרות, וזכויותיהם כבני אדם נרמסו. יהודים וצוענים נועדו לגירוש ולחיסול.

2. הסדר יפעל על פי האידיאולוגיה הנאצית.תורת הגזע תהיה הבסיס לשינוי החברתי. הארי שולט, הסלאבי משרת.

3. ביסוס ומימוש עיקרון מרחב המחיה.הסדר החדש מושג באמצעות מרחב המחיה, התפשטות הגזע הארי.

צעדים שננקטו על ידי השלטון הנאצי.

1.  ניצול שטחי הכיבוש. השלטון הנאצי לקח לעצמו והשתלט על אוצרות הטבע, על המשאבים הכלכליים, על מפעלים לטובת הצבא. המדינות שנכבשו משועבדות לשלטון. מדובר גם על שטחי חקלאות ויבולים שלקחו לטובת הצבא הגרמני. במדינות שנכבשו הוקמו מפעלים ומחנות עבודה, בתנאי עבדות, תנאים קשים. כל אלה נעשו תחת פיקוח אכזרי של הצבא הגרמני. השלטת טרור ואימה על האוכלוסייה. כל אלה יצרו תחושה של צבא שכובש ומאיים.

2. ‘המתות חסד’. עם פרוץ המלחמה השלטון מתחיל במסע רצח שיטתי של כל האוכלוסיות המתקשות והחריגות. זה היה שלב נוסף בפרויקט ‘השבחת הגזע’ שמטרתו לשמור על ‘טוהר הגזע והדם’ הארי ולשמר אותו, על ידי ביטול נישואי תערובת בין ארים ליהודים והכלאה בין ארים. במבצע המתות החסד, שנקרא ‘מבצע איתנזיה’– נרצחו חולים במחלות נפש ובמחלות חשוכות מרפא. על פקודה בעניין זה חתם היטלר באוקטובר 39′, כאשר הריגת חולי הנפש כבר הייתה בעיצומה. חתימת היטלר על הפקודה נתנה כיסוי משפטי לרופאים שביצעו את מעשי ההרג, אותם ראו כפעולה רפואית לחלוטין. נרצחו נכים, חולי נפש, הומוסקסואלים ובעלי מוגבלויות ללא שום קשר למקום מגוריהם או שום קשר למוצאם הגזעי. מדובר על כמעט 300,000 בני אדם. ברפובליקת ויימאר התנגדו רוב הרופאים להמתות החסד, אבל עם עליית הנאצים לשלטון דבר כזה נהיה לגיטימי, האווירה השתנתה. היטלר עודד את ההמתות כדי לשמור על טוהר הגזע. הנאצים ערכו סיורים במוסדות לחולי נפש והקרינו סרטי תעמולה בנושא, והם חשפו את חזותם המשונה, כביכול, של חולי הנפש. בבתי הספר נתנו לתלמידים תרגילים בחשבון שבהם הם נדרשו לחשב כמה עולה לקופת האומה החזקתם של חוסים במוסדות שכאלה. הצוותים הרפואיים של בתי החולים לחולי הנפש הם שבחרו את החולים שאותם יהרגו. ההריגות בוצעו ברובן בגז בידי הרופאים או שהאומללים שנבחרו הוצאו למרכזים להמתות חסד. המבצע הופסק ב-41′ כתוצאה ממחאה שיצאה מחוגי הכנסייה. החשש מפני דעת הקהל דרבן את היטלר להורות על הפסקת המבצע. הרצח בגז במבצע איתנזיה אומץ לשיטה המועדפת בפתרון הסופי.

3. השמדת ורצח הצוענים. הצוענים הם עם נודד ונחשבים לאוכלוסייה קשת יום, ממעמד נמוך. הנאצים ניצלו את המצב הזה, וראו בצוענים קבוצת גנבים שפוגעת בתרבות. הנאצים הכניסו את הצוענים כחלק מהגזע הנחות, ואסרו עליהם להתחתן, להתערבב ולעבוד עם הארים. הנאצים לא רק ראו בצוענים אוכלוסייה חלשה אלא האשימו אותם בזנות, בקבצנות, בפשע, בגניבה והיחס אליהם היה קשה ואכזרי. כחלק מ”הסדר החדש”, הנאצים רצחו ופגעו בצוענים בצורה מאורגנת שנתמכה על ידי השלטון. הצוענים הושמדו באותן שיטות כמו היהודים- בורות ירי, גז, משרפות, אבל ההבדל המשמעותי מהשמדת העם היהודי היה שהשמדת היהודים אמורה הייתה להיות טוטאלית, ואילו השמדת הצוענים- לא נועדה להיות כזו. לא נמצאו מסמכים או פרוטוקולים שמעידים על הכוונה להשמיד את כל הצוענים. את היהודים השמידו כי היו יהודים, את הצוענים השמידו כי הם ‘נשאו דם זר’ והפריעו לגזע הארי, אבל הרצח היה סלקטיבי ולא שיטתי.

4. הפתרון הסופי של הבעיה היהודית. הפתרון הסופי הוא גיבוש מדיניות ברורה ושיטתית להשמדת העם היהודי. הרצח ההמוני של היהודים בשטחי ברית המועצות היה תחילת המימוש של המחשבה לחיסול הקיום היהודי על אדמת אירופה. לא ברור מתי בדיוק התקבלו ההחלטות על הפתרון הסופי של השאלה היהודית, הרצח ההמוני השיטתי, המחושב והמתוכנן של כל היהודים- נשים, גברים וילדים- בתחום ההשפעה הגרמנית. מדיניות הפתרון הסופי מתקבלת בינואר 1942 בועידת ואנזה. בועידה מתפרסם פרוטוקול עם רשימת 11 מיליון היהודים באירופה על הקהילות השונות. הרשימה הזאת, מספרם של כל היהודים בכל מדינה ומדינה שנועדו להשמדה. בישיבה השתתפו פקידים בכירים ברייך, אך לא מקבלי ההחלטות העקרוניות. הבכירים היו מלשכת הקאנצלר, משרד החוץ, האס אס, הגסטאפו, משרד המשפטים, הפנים ואחרים. המתכנסים לא קיבלו החלטות על ביצוע הרצח, שכן ההחלטה העקרונית כנראה כבר התקבלה, והשמדת היהודים עוד החלה לפני כינוס הישיבה. הישיבה נועדה לתאם בין הגופים שהשתתפו בפועל ברצח העם היהודי, והיא נמשכה על פי עדות אייכמן כשעה עד שעה וחצי. נקבע שעל מנת לחסל את כל היהודים- תיסרק אירופה כולה, מן המערב ועד למזרח. הפתרון הסופי נקרא גם כ’פינוי היהודים למזרח’, ‘יישוב מחדש’ ו’טיפול מיוחד’ על מנת להסוות את מעשי הרצח.

5. קולוניזציה וגרמניזציה.עם כיבוש אירופה, גרמניה שולחת תושבים ואזרחים להקים מושבות גרמניות ברחבי אירופה. מוקם משרד ממשלתי שמטפל בהתיישבות מעבר לגרמניה. המטרה היא לממש את מרחב המחיה. מעבר להתיישבות, הגרמנים מחדירים את השפה הגרמנית, את התרבות כדי לחזק את האומה. החוקים הגרמנים חלים על כל התושבים שהיו תחת השלטון הנאצי.

ג.1. יהודי פולין. המדיניות כלפי היהודים עד ריכוזם בגטו. מטרות מוצהרות בהקמת הגטאות והסברים להקמתם, דרך ניהול הגטו ודרכי הפיקוח על הגטו, התפקידים שהוטלו על היודנראטים ודרכי מימושם.

בפרוץ מלחמת העולם השנייה חיו בפולין יותר מ-3 מיליון יהודים.בעקבות כיבוש פולין וחלוקתה בין גרמניה לברית המועצות עברו יותר ממיליון מיהודי פולין לשלטון רוסי, וכשני מיליון מיהודי פולין עברו לשלטון גרמני. ברגע שהנאצים הגיעו לפולין, יהודי פולין החלו לסבול משלטונם האכזר. הבלבול בהנהגת היהודים היה גדול מאוד, למשל: חלק ממנהיגי תנועות הנוער, גוף גדול בפולין, נדדו מזרחה לשטח הרוסי. רוב יהודי פולין היו אורתודוכסים. חייהם לא היו מודרניים כשל יהודי גרמניה. החיילים הגרמנים פגשו את הדמויות שראו בעיקר בסרטים ובכרזות של התעמולה הנאצית, וכך היא קיבלה מול עיניהם ממד מציאותי. גרמניה, בעקבות הגידול במספר היהודים שבשטחה, חייבת לגבש מדיניות על מנת להתמודד עמם, והיא מחליטה על צעדים שנועדו להשפיל ולבודד את האוכלוסייה היהודית.

בשבועות הראשונים לכיבוש הגרמני בפולין היו מקרים לא מעטים של רצח יהודים יחידים וקבוצות קטנות, אך היו אלה אירועים ספונטניים, תלויים בסיטואציה, ולא מדובר עדיין במדיניות רצח מוצהרת. הגרמנים חטפו יהודים לצורך עבודות כפייה- פינוי הריסות, עבודות סבלות ועוד. חובה היה על היהודים לשאת טלאי צהוב מעל גיל 10, מערכת החינוך היהודית נסגרה. כלומר: שגרת היהודים התמוטטה, היציבות נעלמה. אקט נוסף שיצר הבדלה בין היהודים לאוכלוסייה המקומית- איסור על שימוש ברכבות, איסור כניסה לפארקים, לגנים ציבוריים, שילוט מבזה המשווה בין היהודים לכלבים. אסור היה ליהודים להיכנס למשרדי ממשלה ולדואר המקומי.

הגרמנים לוקחים רכוש, בתי עסק, מפעלים של יהודים, כלומר: פוגעים ביהודים כלכלית, מחרימים את חשבונות הבנק שלהם. היהודים צריכים להסתגל למצב החדש. כל הצעדים הללו מצביעים על החמרה. הקהילה עוברת ממצב של חיים רגילים ומסגרות ברורות למצב של חוסר וודאות, השפלה, פרשת דרכים לא ברורה.

אגרת הבזק. פקודת היידריך. כשלושהשבועות לאחרכיבוש פולין, ב-21 בספטמבר 1939, שולח ריינהרד היידריך, ראש משטרת הביטחון, איגרת בזק אל מפקדי האייזנצגרופן- עוצבות המבצע בשטחי הכיבוש. היידריך היה קצין נאצי בכיר ביותר והפקודה נחשבה למסווגת. פקודה זו, המכונה “פקודת היידריך”, ביטאה את קווי המדיניות העיקריים של גרמניה כלפי יהודי פולין. נעשתה בה הבחנה בין המטרה בסופית “שהגשמתה תיערך זמן רב” לבין “שלבי הביניים” שיהיו קצרים. בתקופה זו עדיין לא הייתה תכנית להשמדת יהודים, ובמושג “המטרה הסופית” התכוונו, ככל הנראה, ל”טיהור” השטח מיהודים על ידי ריכוזם/אילוצם להגר מעבר לים. ההנחיות של היידריך מפורטות ומדויקות, והוא מכין את הקרקע עד לאותה מטרה סופית שאינה ידועה עדיין. הצעדים הארגוניים המרכזיים באיגרת:

א. ריכוז היהודים. הפקודה הורתה לגרש במהירות את היהודים מן הכפרים ומן הערים הקטנות ולרכזם בערים הגדולות, בעיקר בשטח הממשל הכללי-הגנרלגוברנמן. באיגרת נאמר כי יש לבחור במקומות ריכוז הקרובים למסילות ברזל ותחנות רכבת, באזורים הנחותים בערים הללו.

ב. הקמת מועצת יהודים.בכל ריכוז יהודי, יש למנות קבוצת יהודים שתהווה המנהיגות של הקהיל היהודית, והגורם המקשר בין הקהילה לבין השלטון הנאצי. היודנראט יורכב מגברים בלבד והיא תישא באחריות בכל הקשור להתנהלות היהודים.

ג. אריזציה.הפקודה הורתה על תהליך הדרגתי של אריזציה(הפיכתם ל”אריים”) של מפעלים שהיו בבעלות יהודים.

הגיטאות. ריכוז היהודים בערים המרכזיות בפולין, בהתאם לפקודת היידריך, היה הבסיס להקמת הגטאות. הגטאות נועדו לבודד את היהודים מן הסביבה שבתוכה חיו- ולנשלם מרכושם. על פי פקודת היידריך, הותר ליהודים המגורשים מבתיהם אל אזורי הריכוז לקחת עמם את רכושם. ואולם בפועל יכלו המגורשים לקחת רכוש מועט בלבד. ברכוש השאירו מאחור הוחרם ונשדד. תהליך הקמת הגטאות היה ממושך, ומרביתם הוקמו בשנים 1940-1941. הגטו הראשון הוקם בעיקר פיוטרקוב שבמרכז פולין באוקטובר 1939, ובפברואר 1940 פורסמה הפקודה להקמת הגטו השני, גטו לודז’, ששכן באזור שסופך לרייך הגרמני(גנרלגבורנמן). גטו לודז’ היה ב-1 במאי 1940 לגטו סגור, כלומר, גטו שתושביו, פרט לבודדים, לא הורשו לצאת ממנו. הגטו היה מוקף בחלקו גדרות עץ ובחלקו גדרות אבן, וכוחות גרמניים הופקדו על שמירתו. גם גטו ורשה, שהוקם בנובמבר 1940, נעשה בסוף 1941 גטו סגור והוקף בחומת לבנים בגובה של כשלושה מטרים. מימון בניית החומה הוטל על היהודים, ועל הגטו שמרו המשטרה הגרמנית והמשטרה הפולנית. עם זאת, יהודים רבים יצאו מן הגטו לעבודות כפייה. נוסף על כך היו גם גטאות שנחשבו לגטו פתוח, ומהם היה אפשר לצאת בבוקר לעבודה עם הצגת תעודות, ולשוב בערב.

הסיבות להקמת הגיטאות.

א. ריכוז היהודים ובידולם מהאוכלוסייה המקומית. הגרמנים החליטו לבדל ולנתק את היהודים מן העולם החיצון לאחר שמדיניות הגירושים בה נקטו בגרמניה לא העלימה את כל היהודים משטח הרייך. בידוד היהודים בגטאות הלם את האידיאולוגיה הנאצית שראו ביהודים בני גזע נחות. הגרמנים גם רצו לזרז את המוות של היהודים, לכאורה כמוות טבעי, אולם המטרה האמיתית היא המחרה בתנאי חייהם ויצירת תת תזונה הגורמת למוות. מטרה נוספת היא יצירת פיקוח ושליטה על היהודים, הכנסתם למצב נפשי של דיכאון בעקבות סגירת הגטאות בגדרות ובזכוכיות.

ב. מניעת הפצת מחלות מדבקות על ידי היהודים. נימוק שהוצג בפני הפולנים ופני העולם. היהודים, לטענת הגרמנים, פרזיטים חולים ומזוהמים, ואם נרכזם- נוכל למנוע את הפצת המחלות לפולנים. הדבר השני היה שמירה על היהודים מפני האלימות והשנאה המתחוללים בחוץ. כאשר הם באזור משלהם, הגרמנים שומרים עליהם ועוזרים להם, והדבר מאפשר להם לשמור על הקהילתיות שלהם.

ג. מניעת ספסרות על ידי יהודים.הגרמנים האשימו את היהודים בספסרות במצרכי מזון, וסגירתם בגטו תמנע זאת.

לביצוע פקודת המעבר אל הגטאות ניתנו ליהודים בכל מקום ימים אחדים בלבד. באווירת בהלה נאלצו היהודים לארוז חיים שלמים, בכמה מזוודות ותיקים, ולעקור אל הבלתי נודע. המגורשים לגטאות לא ידעו מדוע הם מגורשים מבתיהם, לכמה זמן ולהיכן.

בגטו נדחסו היהודים בדירות צפופות, ולעיתים קרובות התגוררו בהן עם משפחות זרות. נוסף על כך היו מקומות שבהם גבולות הגטו צומצמו מעת לעת. וכך, לעיתים- כאשר רחובות נוספים בגטו נסגרו בפקודת השלטון, נאלצו יהודים לחזור ולחפש מקום מגורים אחר בגטו. חרף הפעולות הקשות(ריכוז גטאות, החרמת רכוש, הגבלות, גזרות, מעשי רצח ספונטניים)- עדיין לא התבצע רצח שיטתי של היהודים.

ג.2. יהודי פולין. תנאי החיים בגטו והשפעתם על הפרט, על המשפחה ועל החברה היהודית; דרכי התמודדות של היהודים בגטאות: הישרדות, “קידוש החיים”, ארגונים שפעלו בגטו. תנועות הנוער: מאפייני פעילותן.

מצב היהודים בגטאותהלך והחמיר וככל שעבר הזמן הם נתקלו בקשיים כמעט בכל תחומי החיים. לצד השינוי הדרמטי בחייהם, הם ניסו לפעול כדי ליצור חיים נורמטיביים ככל שניתן, זאת על ידי מסגרות ותנועות נוער שחיזקו את מצב הרוח והתרבות היהודית.

תברואה ומחלות.מצב התברואה בגטאות היה קשה מאוד. הביוב וההיגיינה, הלכלוך ואיכות המים היו ירודים. הדבר הוביל למאבק יומיומי של הישרדות. בעקבות לכלוך וזבל ישנה צחנה, ריח נוראי. גופות נשארות ברחוב ואין מי שמפנה אותן, והדבר מביא למחלות וזיהומים. הגטו הוקם על שטח מאוד קטן בעיר, ואנשים רבים רוכזו בו. הצפיפות הייתה בלתי נסבלת, שישה עד שמונה אנשים בחדר. ערימות אשפה גדשו את הרחוב. מחלות התפשטו בעקבות תנאי התברואה הירודים: טיפוס, שחפת ודיזנטריה. הזיהומים גרמו לתמותה, שממדיה גדלו מאוד עקב הרעב והקור. מלאי התרופות בגטו פחת בהתמדה, ורופאים בגטאות ניהלו פעולות הסברה והדרכה למניעת התפשטות המחלות. כך בוצעה מטרת הנאצים, צמצום מספר היהודים, היחלשותם וכך המתתם בתנאים הירודים של הגטו. עם הקמת הגטו היהודים לא התמודדו עם סיטואציות שכאלה, רק ככל שעבר הזמן.

צפיפות ורעב.הגרמנים ניהלו מדיניות הרעבה, שבלטה בעיקר בגטאות הגדולים, שבהם רוכזו יהודים רבים שהיו מנותקים מהסביבה- כמו למשל בגטו לודז’. בגטאות קטנים, שבהם הורשו היהודים להמשיך ולעבוד מחוץ לגטו, יכלו יהודים להשיג מזון מן התושבים בסביבה ביתר קלות.

המחסור במזון היה חמור כי הגרמנים סיפקו לתושבי הגטו מזון מועט במסגרת המדיניות המכוונת של ההרעבה. מנת המזון השבועית של ילדים עד גיל שלוש בכמה גטאות כללה רבע ליטר חלב, שתי ביצים וכ-250 גרם דייסת סולת בלבד. לפולנים הקצו הגרמנים כ-700 קלוריות ביום, ואילו ליהודים, כ-180 קלוריות בלבד, כ-10 אחוזים מתצרוכת ממוצעת יומית של אדם. גם איכות המזון הייתה ירודה; לרוב הגיע הקמח כשהוא לח או נגוע בתולעים, ותפוחי האדמה והירקות- רקובים או קפואים.

הצפיפות והרעב יצרו מתיחויות ויריבויות קשות בין האנשים, והיו מקרים רבים של גניבות מצרכי מזון. בעקבות הצפיפות החל המחסור והרעב, והוא השפיע על החיים של כל יהודי ויהודי. חיי המשפחה הושפעו, נוצרו מתחים ויריבויות בין משפחות, בין ילדים להוריהם- וכך מתפורר לו התא המשפחתי. על מנת להשיג מזון נהגו היהודים למכור חפצים שהיו ברשותם. ואולם מלאי החפצים הלך ואזל, ורבים נעזרו בארוחות בבתי תמחוי. כאשר הרעב בגטו החמיר מאוד, התנדבו יהודים לצאת לעבודות כפייה כי כך זכו להקצבת מזון נוספת ויכלו לסייע לכלכלת משפחתם. אבל לקראת סוף שנת 1940 החלו לשלוח את העובדים למחנות עבודה, ומשפחות רבות נותרו בלא מפרנס. הדאגה לכלכלת המשפחה הוטלה על הנשים והילדים. כדי להילחם במדיניות ההרעבה דאג היודנרט לאספקת מזון לגטו ולחלוקתו.

אספקת המזון נעשתה גם באמצעות הברחות שארגנו אנשים פרטיים וגם היודנראטים עצמם. אדם צ’רניאקוב, יו”ר היודנראט בגטו ורשה, ציין כי כ-80% מכלל מצרכי המזון שהובאו לגטו- היו באמצעות הברחה מאורגנת. בפעולות ההברחה סייעו, תמורת שוחד רב, פולנים, ולא אחת גם גרמנים. מטעני מזון הוברחו דרך פרצות בחומות הגטו, דרך תעלות שנחפרו מתחת לחומות- ואפילו דרך שער הגטו. רבים מן העוסקים בהברחה נתפסו- והגרמנים ירו בהם למוות. ילדי הגטו מלאו תפקיד חשוב בהברחה; הם הצליחו לחמוק בזריזות במעברים הצרים ולהסתתר מהשוטרים. לא אחת הצליחו הילדים המבריחים לקיים את כל משפחתם זמן ממושך. בפעולות הברחה השתתפו גם נשים שיצאו לאזור הפולני על מנת להשיג אוכל למשפחתן.

תעסוקה ועבודות כפייה.מרבית היהודים חויבו לעבוד בעבודות כפייה: בנייה ותשתיות, חלק בתוך הגטו וחלק מחוץ לגטו. העבודות גרמו למשבר, הקושי הפיזי והפסיכולוגי היה קשה מאוד, בעקבות כך שרובם של היהודים לא היו רגילים לעבוד שעות רבות. רבים מתו וחלו בעקבות העבודות. פעמים רבות נאלצו יהודים לשכנע את הגרמנים כי הם יכולים לעבוד- וכך ניצלו. בעיקר נשים שדוקרות עצמן ומורחות דם על לחייהן(או צובטות אותן) על מנת שייראו יותר בריאות.

היודנרט פעל בגטו ודאג ליצור מקומות עבודה שישמשו מקור הכנסה ליהודי הגטו. בגטו לודז’ פיתח חיים רומקובסקי(*זקן היהודים, יו”ר היודנרט בגטו לודז’. נשלח לאושוויץ באוגוסט 44 ושם נרצח) את בתי המלאכה, ואכן גטו זה נחשב לגטו המתועש ביותר. הצבא הגרמני ידע כי בזכות כוח העבודה היעיל בבתי המלאכה בגטו יסופק לו במהירות ציוד חיוני- מדים, תרמילים, נעליים, פרוות, מיטות ועוד- וזו הייתה כנראה הסיבה להישרדותו הממושכת של הגטו. גטו לודז’ שרד ארבע שנים וארבעה חודשים והיה האחרון שחוסל. למרות העבודה בבתי המלאכה, גם בלודז’ שרר רעב, הגטו היה סגור ותושביו קיבלו רק את מנות המזון שהגרמנים הקציבו להם. ייצור בקנה מידה קטן יותר עבור הצבא הגרמני ועבור אנשים פרטיים בגרמניה התקיים גם בגטו ורשה, בעיקר מן השלב שבו נסגר הגטו. בין היתר יוצרו מברשות, מזוודות וצעצועים. הייצור בגטאות תאם את תפיסת היודנראט, שלפיה העבודה מצילה חיים. היודנרטים ביקשו להציג את היהודים כיצרניים ולדחוק בכך את הדימוי שנתנו להם הנאצים כנצלנים וכפרזיטים. הם סברו כי הצגת היהודים כעובדים יצרניים תסייע להצלתם. בשלבים מסוימים, החל מ-1943, כאשר מי שלא היה יכול לעבוד בגטו ונרצח או נשלח למחנות ההשמדה, ראשי היודנרט פעלו כדי לחזק את תחום העבודה ולהגדיל את כמות היהודים העובדים. הם הבינו שזו הדרך להציל חיים.

קידוש החיים.חיי היום-יום של היהודים בגטאות לוו במאבק הישרדות מתמיד. היה זה מאבק אכזרי בכל שעות היממה לשמירת החיים בתוך מציאות בלתי אנושית. מאבק ההישרדות ביטא את רעיון קידוש החיים שנוסח, כך מסופר, על ידי הרב יצחק ניסנבוים. הרב ניסנבוים היה ממנהיגי הציונות הדתית, ממייסדי האגודה הלאומית ‘נצח ישראל’, שפעלה להפצת הרעיון של יישוב ארץ ישראל. כבר ב-1905 ביקר בארץ. ב-1937 נבחר לנשיא ‘המזרחי’ בפולין. פרסם מאמרים על הלאומיות היהודית בעברית וביידיש. בתחילת המלחמה גורש עם משפחתו לגטו ורשה ונספה ב-’42. לדבריו:“זוהי שעה של קידוש החיים ולא של קידוש השם במוות. לפנים דרשו האויבים את הנשמה, והיהודי הקריב את נשמתו על קידוש השם. אתה דורש הצורר את הגוף היהודי, וחובה על היהודי להגן עליו, לשמור על חייו”. כלומר- על היהודים להיאבק ככל יכולתם כדי לשרוד ולשמור על צלם האנוש. הדרך להתמודד היא דרך החיים, וניתן לשנות את אורך החיים הדתי כדי לשרוד- “פיקוח נפש דוחה שבת”. כוונת הנאצים הייתה להפוך את היהודים לתת אדם, אך כוחם יישמר רק כאשר ישמרו על חייהם ועל חיי הקהילה, בבחירה לקיים אורח חיים נורמלי ככל שניתן נוכח התנאים והמצב בגטו. כתוצאה מכך ההתאבדויות היו קטנות יחסית, וידוע על קיום חתונות ולידות. עצם ההישרדות היא הגבורה, והיא תביא את הניצחון.

התמודדות היהודים עם המצב בגטאות.

תרבות וחינוך.ברוב אזורי הכיבוש אסרו השלטונות על היהודים להקים מוסדות חינוך, בדרך כלל ב’נימוקים’ של ‘סכנות רפואיות’- מגפות ומחלות מידבקות- הצפויות ללומדים. היודנרט ארגן מערכת חינוך שפעלה בדרך כלל במחתרת. בתנאי הצפיפות הקשה בגטו לא היו מבנים מסודרים לבתי ספר, ולא היו מספיק מורים. הרכב קבוצות הלימוד לא היה קבוע מפאת היעדרויות מן הלימודים עקב מחלות ומוות ובשל הצורך לסייע בפרנסת המשפחה. גם מקצועות הלימודים השתנו מעת לעת- על פי כישורי המורים. היה זה ניסיון לשמור על שגרת חיים, לשמור את הנורמה ככל האפשר. במקומות אחרים היו גם ניסיונות להקים בתי ספר גבוהים, כגון בית הספר לרפואה בגטו ורשה וה”אוניברסיטה של הגטו” בגטו וילנה. מסגרות חינוך הוקמו באותן שנים גם ביוזמה של אנשים פרטיים ולא רק באמצעות היודנרטים.

אחד המחנכים שפעלו בוורשה היה יאנוש קורצ’אק. מאז 1912 ניהל קורצ’אק את בית היתומים היהודי בוורשה. ב-1940 בפקודת הנאצים עבר בית היתומים לגטו ורשה. דרכו החינוכית של קורצ’אק הייתה מיוחדת במינה, והתרכזה בילד- באהבה לילד, בכיבוד הילד בזכויותיו. הוא הנהיג בביתה יתומים ניהול עצמי של הילדים ושוויון בין הילדים לבין עצמם ובין הילדים למבוגרים. הילדים הם שקבעו את החוקים במקום, הם היו השופטים בבית המשפט של המוסד, הם עזרו בעבודות המטבח, בחדר האוכל ובמכבסה, ואף הוציאו לאור עיתון. בכך ביטא קורצ’אק את השקפותיו בדבר הכבוד שיש להעניק לילדים ובדבר הצורך להאמין ביכולתם. הוא הקפיד לשמור על כללים של סדר ותורנויות גם בזמן המלחמה. באוגוסט 1942, כאשר נשלחו יהודי ורשה להשמדה בטרבלינקה, הלך קורצ’אק בראש חניכיו לתאי הגזים.

בנוסף לרשת החינוך היו גם חיי תרבות: במרבית הגטאות סופרים יהודים המשיכו לכתוב את יצירותיהם. מחזות עלו והצגות(בגטו וילנה, למשל). היו תחרויות כתיבה. בגטו לודז’ פעלה ספרייה ובה כ-4,000 מנויים; בגטו וילנה הושמעו בכל לילה שבת הרצאות, ובחגים-בחנוכה, בפורים ועוד- התקיימו אירועים חגיגיים משותפים. היו גם עצרות מיוחדות בנושא ספרות(למשל כינוס חגיגי שהוקדש ליצירתו של ביאליק). הפעילות שמרה פעמים רבות על מורל, שפיות, תחושה קהילתית ובעיקר על שגרת החיים, לכאורה. (למשל ברל כצנלסון שכתב בגטו טרזינשטט, אבא קובנר). אחת מפעולות התיעוד הגדולות בזמן המלחמה נעשתה ב‘עונג שבת’– הכינוי המחתרתי של ארכיון שפעל בגטו ורשה, בניהולו של ההיסטוריון ד”ר עמנואל רינגלבלום. תיעוד התקופה הייתה דרך נוספת להתמודד עם המציאות המאיימת. אנשי הארכיון פעלו מתוך תחושה שהתקופה והאירועים הם בעלי משמעות היסטורית- ושמחובתם לתעדם. בגטו ביאליסטוק נכתב ארכיון על ידי תנועת החלוץ. יצאו עיתונים רבים שהופצו באופן א לגאלי- דרך להעברת מסרים ושמירה על כוח, תקשורת, השמירה על צלם האנוש לא פחות חושבה מהשגת מזון.

תנועות הנוער.תנועות הנוער היהודיות בעולם הוקמו בתחילת המאה ה-20 ופנו בעיקר אל בני העשרה וניסו לתת מסגרת ערכית, חברתית, שמהווה תחליף למסגרות הישנות, שהיו בעיקר בתחום הדתי(ישיבה ובתי מדרש). תנועות הנוער ראו עצמן כגוף מורד, המהווה אלטרנטיבה לחיים הרגילים. התנועות התבססו על המסגרות החברתיות והחוויות הקבוצתיות- הצופיות, מתן ההתנסות והאחריות, שיתוף פעולה, בני נוער שמדריכים ומחנכים ילדים צעירים.

בגטאות רבים פעלו, בגלוי או במחתרת, תנועות נוער ובהן השומר הצעיר, עקיבא,דרור והשומר הדתי. המדריכים בתנועות  היו אנשים צעירים והם ארגנו לבני הנוער פעולות עיוניות ופעולות צופיות, שבהן נדונו נושאים הקשורים לארץ ישראל ולאירועי המלחמה. בתחילת המלחמה חוו התנועות משבר, שכן לפני פרוצה, הובילו התנועות לאורך השנים קו ציוני-חלוצי לעלייה פרגמטית לארץ ישראל. תנועות הנוער אף ייסדו הכשרות וקיבוצים בימי המלחמה. פעולות אלו עודדו את בני הנוער ואת מדריכיהם, שימשו מקום מפגש ומפלט מאימת היום-יום ונטעו בלב תקוות לעתיד טוב יותר. תנועת ‘דרור’ הקימה בגטו ורשה את גימנסיית ‘דרור’, ובה למדו במחתרת כמה עשרות תלמידים מקצועות כמו עברית, היסטוריה, ספרות, מתמטיקה וטבע.

במעבר לגטאות, מרבית מנהיגי התנועות ברחו למזרח פולין, אך חזרו על מנת להנהיג- מרדכי אנילביץ’(מפקד ארגון המחתרת- הארגון היהודי הלוחם ומדריך בשומר), צביה לובטקין(מראשי אי”ל) ויצחק צוקרמן(אנטק)- חזרו כדי לא להפקיר את חניכיהם.

מאוחר יותר היו למנהיגי המחתרות בגטאות ולפעילי תנועות הנוער חלק חשוב ביצירת קשרים בין הגטאות. שליחים ובעיקר בנות קשריות, עברו בין גטאות תוך סיכון חיים והעבירו ידיעות על מצבם של היהודים. תנועות הנוער היו הגוף היחיד שלו המוטיבציה והכלים להתמודד עם הסיטואציה, וארגנו פעילויות בגטאות(מלבד ההכשרות), שלהן שני שלבים:

הראשון, 39′-42′ פעילות בתוך הגיטאות- עזרה לנזקקים, לקיחת חלק בהברחות המזון. השני, בשנים ’43-’44, היה הובלת המרידות במחנות ובגטאות. תפיסתם התנגשה עם מפקדי היודנראט, שניצבו בפני דילמות בנוגע למידת שיתוף הפעולה שלהם עם הנאצים.

תפקיד חשוב היה לעיתונות המחתרת, שהופצה בידי תנועות הנוער. בעיתונים אלו התפרסם מידע שלוקט בהאזנה חשאית לרדיו על התקדמות המלחמה ועל הנעשה בגטאות אחרים. בעיתוני המחתרת יוחד מקום גם לפרקים בתולדות הציונות והיישוב, ולחדשות מארץ ישראל. נער בן 14 מגטו לודז’ כתב על תנועות הנוער: “חרף התנגדותה של אימא הלכתי לפגישת הקן, ערב זה… היה לנקודת המפנה בחיי. כל מה שהיה אחרי הערב הזה אינו דומה למה שהיה לפניו. פתאום היה טעם אפילו לחיי היום יום בגטו האפור והעצוב. היה למה לצפות במשך היום…כלום אפשר בגטו לחלום על אושר גדול מזה?”

וועד הבתים בגטו ורשה. צורת התארגנות חברתית אשר נוצרה בהתאם למבנה בתי הקומות בגטו ורשה, שהקיפו חצר משותפת סגורה והיו למעשה קהילה בעלת מאות דיירים. הוועדים היו למעשה מנהיגות מקומית שדאגה לאוכלוסיית החצר המשותפת בצורות שונות ומגוונות: הם עסקו בהפעלת מטבחים משותפים לנצרכים, ארגנו פעולות בתחום החינוך כמו הקמת בתי יתומים, פינות לילד, ארגון סיוע רפואי וועדי הבתים העניקו לפרט בגטו הרגשת שייכות וביטחון.

העזרה העצמית היהודית.ארגון יהודי עצמאי שפעל בתחום הסעד. הוקם תחילה בוורשה(39′), ועד מהרה התרחבה פעילותו לרחבי הגנרלגוברנמן. לעזרתו במימון פעולותיו הצטרף ארגון הג’וינט של יהודי ארצות הברית, שפעל בפולין עד כניסת ארצות הברית למלחמה. בתמיכת הג’וינט הופעלו מטבחים ציבוריים, בתי יתומים וגני ילדים, והוגשה עזרה רפואית.

חלק שלישי: מלחמת העולם ו”הפתרון הסופי”- מקיץ 1941 עד כניעת גרמניה ויפן ב-1945.

א. הרחבת המלחמה לחזיתות נוספות: “מבצע ברברוסה”- המלחמה בחזית המזרחית. ההתקפה על פרל הרבור והצטרפות ארצות הברית למלחמה.

ב. הקשר בין תחילת ההרג ההמוני של היהודים למלחמה בברית המועצות.

מבצע ברברוסה. המלחמה בחזית המזרחית בין גרמניה לברית המועצות. מבצע ברברוסה מתחיל בעקבות הפרת הסכם ריבנטרופ מולוטוב, שנחתם בין המדינות כשבוע לפני פרוץ המלחמה, ובו הסכימו גרמניה וברית המועצות על אי התקפה למשך 10 שנים. ברברוסה היה כינויו של קיסר גרמניה, פרידריך הראשון, שטבע בנחל במהלך מסע צלב. ברברוסה הוא כינוי שניתן למלך על פי שיערו האדמוני. היטלר האמין שהפלישה לברית המועצות היא שאיפה שגרמניה הנאצית תמשיך את מסע הצלב של פרידריך ויוקם הרייך. ב-22 ליוני 1941 הצבא הגרמני פולש לברית המועצות בשלושה כיוונים בכוחות אדירים: בצפון- לכיוון לנינגרד, בדרום- לכיוון אוקראינה וכן למרכז בריה”מ- לכיוון מוסקבה. אלפי טנקים וכ-3 מיליון חיילים התקדמו במהירות אל תוך השטח הרוסי. המטרה הייתה להכריע את המלחמה בחזית זו עד החורף. היטלר עושה זאת בהפתעה, הוא לא מכריז מלחמה רשמית. למרות שסטלין מקבל אזהרות מהמודיעין הבריטי והאמריקני, הוא לא נערך ולא מאמין שהיטלר יפר ההסכם.

סיבות וגורמים לפלישה.

1. פער ומחלוקות אידיאולוגיות.הפלישה לברית המועצות הייתה בעיני היטלר מלחמה בין שתי אידיאולוגיות- בין הנאציונל סוציאליזם לבין הבולשביזם. הבולשביזם ייצג בעיני היטלר את רעיון השוויון בין בני האדם, ורעיון זה נגד את התפיסה הגזעית שקידשה את החלוקה לגזעים משובחים ונחותים. היטלר זיהה את היהודים כיוצרי הבולשביזם, ובמאבק בבולשביזם ראה היטלר מאבק בייהוד העולם. על פי השקפתו, היו העמים הסלאביים שישבו במזרח גזע נחות- ‘תת האדם של המרזח’- ובמלחמה במזרח ראה ‘הגנה על התרבות האירופית’.

2.מרחב מחיה.בעיני היטלר נתפסה ההתפשטות למזרח כהכרחית למימוש רעיון מרחב המחיה. הוא תכנן ליישב במישורים שמעבר להרי אורל כ-100 מיליון גרמנים.

3. רצון לבודד את בריטניה. היטלר מקווה לשבור את ברית המועצות ובכך להשאיר את בריטניה בודדה במערכה. בריטניה מדגישה שהיא לא מוכנה למו”מ עם גרמניה, והיטלר מקווה כשצ’רצ’יל יראה שבריה”מ מתרסקת, הוא יביא כי עדיף לו לשנות את עמדתו מאשר להפסיד באופן מוחלט לגרמניה.

מהלך הקרבות.גרמניה פולשת לתוך ברית המועצות בהפתעה. כ-180 דיוויזיות צבאיות וכ-3 מליון חיילים. כוח צבאי אדיר נכנס למדינה, וסטלין נמצא עם המכנסיים למטה. בחודשים הראשונים הצבא הגרמני מביס את הצבא האדום והתקדם במהירות. הארצות הבלטיות ואוקראינה נכבשו תוך טבח באוכלוסייה. מפקדי הצבא הרוסי התקשו להמשיך ולפקד על חייליהם, חיל האוויר הרוסי הושבת מפעילות, תותחים וטנקים ננטשו, הגרמנים לקחו איתם שלל, כ-2 מיליון חיילים רוסים נלקחו בשבי והשאר נטשו את יחידותיהם וברחו.

לאחר מספר חודשים של ניצחון גרמני ושהגרמנים כבר כמעט והגיעו לפאתי מוסקבה, מגיעה התפנית- החורף. בדצמבר 1941, בעיצומו של החורף, החלה מתקפת הנגד של הצבא האדום, ואז התברר כי הערכות הגרמנים היו מוטעות והצבא הגרמני לא היה ערוך ומוכן לחורף הקשה המזרח אירופאי. הצבא האדום מתחזק ונערך מחדש, משחרר ערים ממצור ומתחיל להדוף את הכוחות הגרמנים. הקרבות נמשכים תקופה ארוכה, כמעט שנה. רק לקראת סוף 1942 המערכה מתחילה לקבל תפנית כשיד בריה”מ על העליונה. הרצח ההמוני של היהודים החל עם פתיחת המבצע.

הסיבות לכישלון הגרמני במבצע ברברוסה.

נוהל אדמה חרוכה.סטלין נתן הוראה שיש להשמיד כל אזור וכל דבר כאשר הצבא נסוג. כאשר צבא בריה”מ נסוג מאזור מסוים, הוא משמיד את שטח הנסיגה, אדמות חקלאיות, תשתיות, מפעלים ומקורות מים. הוא רוצה למנוע מהיטלר התחזקות ואת השגת מטרותיו. סטלין חוסם את כך שהיטלר ינצל את המשאבים ויהנה  מהם. המדיניות הזו מקשה ופוגעת בגרמניה, כי ככל שגרמניה מתקדמת היא מתקשה להזרים אספקה לקו החזית.

גנרל חורף.החורף הקשה בין 41′ ל-42′ גרם לבעיות קשות בצבא הגרמני. הטמפרטורות ירדו לכ-30 מעלות מתחת לאפס, לחיילים הגרמנים לא היה ביגוד חורפי ורבים מהם מתו מפגעי הכפור. מחסור קשה במזון וחוסר יכולת להשתמש בדלק שקפא התישו את הצבא הגרמני. כדי להתניע את הטנקים היה צורך לחממם באש מדורות, ועקב הקור הכבד קפאו התותחים ולא יכלו לירות. היטלר התנגד בעקביות להצעות של מפקדי הצבא לסגת ולהתארגן מחדש בקווים נוחים יותר להתקפה. הוא החליף מפקדי צבא שהעזו לערער על החלטותיו ותכנן את צעדיו להמשך המלחמה בקיץ 42′. מעריכים כי בסוף 41′ היה סך אבדות הרוסים בהרוגים, פצועים ושבויים כ-4.5 מיליון בני אדם ואילו אצל הגרמנים- כמיליון.

מסע תעמולה.סטלין פותח במבצע שמעורר פטריוטיות והזדהות עם הצבא ומעודד את רוח המלחמה. הדבר מגבש ומלכד את הצבא האדם ואת אחדות העם. סטלין מפגין מנהיגות ולא נשבר אל מול ההתקפה הגרמנית.

משמעות מבצע ברברוסה.מפנה במלחמה, למרות שחלק ממפקדי הצבא ביקשו מהיטלר לעצור את הקרבות- זה סירב. רק בסוף המבצע ב-43′, ידם של הרוסים על העליונה והכוחות הגרמניים נסוגו וחטפו תבוסה. משמעות נוספת היא שהמערכה הזו אפשרה שיתוף פעולה ותיאום בין ברית המועצות לבריטניה. לראשונה נוצרת מערכה של מאבק משותף כנגד גרמניה. ההפסד של גרמניה במערכה מסמל על תחילתו של ההפסד הכולל במלחמה כולה.

הקשר בין מבצע ברברוסה לבין הרצח ההמוני של העם היהודי.

סיבה אידיאולוגית.היהודים נתפשו כבעלי אידיאולוגיה קומוניסטית, כיוצרי הקומוניזם השנוא על הנאציזם. כאשר גרמניה פולשת לברית המועצות השאיפה היא לחסל את הבולשביזם היהודי.

מספר היהודים בברית המועצות.לאחר הפלישה, הצטרפו לכיבוש הנאצי מיליוני יהודים. הגרמנים נאלצו להתמודד עם כמות מאוד גדולה של יהודים. הפתרונות שהיו לגרמנים עד אז לא היו מספיק יעילים(גטאות, מחנות עבודה, רישום יהודים, יודנרט). הם נאלצו לבצע שיטות יעילות יותר. הדבר הזה חייב פתרונות קיצוניים יותר כדוגמת בורות הירי וקברי האחים.

הקמת עוצבות המבצע, ה eizensgruppen.אלו הן יחידות, כוחות צבא מיוחדים שכפופות ישירות לאס אס ותפקידן לעסוק בטיהור ובהשמדה של מתנגדים ואויבים של המטר הנאצי. כלומר, בעצם הם אפשרו את תחילת ההשמדה. הן לא נלחמו בקרבות הרגילים של המלחמה אלא נכנסו לשטחים שנכבשו על ידי הצבא וטיפלו באוכלוסיות שהנאצים הגדירו כבעייתיות. היו ארבע עוצבות מבצע, שעל תפקידן היה להתעסק על היהודים.

ארצות הברית. מבדלנות למלחמה.

מראשית המלחמה תמכה ארצות הברית בראשותו של פרנקלין רוזוולט במדינות הדמוקרטיות, אבל רוזוולט הצהיר כי ארצות הברית לא תשלח את בניה למלחמה באירופה. כך נמנעה ארצות הברית ממעורבות ישירה ונקטה מדיניות של בדלנות ואי-התערבות. בשנים הללו היא מתמקדת בעיקר בעצמה ובשיקום כלכלתה שנפגעה מהמשבר בסוף שנות השלושים. מדיניות החוץ שלה מאוד ממוקדת. רבים מן העם האמריקני טענו שזו המדיניות הנכונה, שאין צורך להתערב בדברים שנעשים מחוץ לארה”ב. גם לאחר שהיטלר כובש חלקים גדולים באירופה, ארצות הברית נמנעת מלהתערב. אולם עם הזמן ישנם קולות הקוראים לשינוי המדיניות. בתהליך שלוקח חודשים ארוכים ישנה התגברות על התפיסה הבדלנית, מעכשיו ארה”ב חייבת להתערב.

הסיבות והגורמים לשינוי במדיניות.

1. סיוע, עזרה ותמיכה בבריטניה. ארה”ב מבינה שהבריטים לא יהיו מסוגלים להתמודד לבד מול הגרמנים, ושאם ייפלו- האמריקנים עצמם יהיו בסכנה. ארה”ב מבינה שהיא חייבת לתמוך בבריטניה כדי שתוכל לעמוד מול האויב הנאצי.

2.שמירה על הדמוקרטיה. ארה”ב מבינה שהדמוקרטיה בעולם מתמוטטת. גם באירופה וגם באסיה. השלטון הדמוקרטי נמצא בסכנת הכחדה.

3. אמונה בערכי החופש והשוויון. היו דעות בארצות הברית שטענו שהיא צריכה להציג את הערכים שבהם היא מאמינה. ארה”ב האמינה בחופש הפרט. צריך להילחם על כך. היא אינה יכולה להבליג כאשר הערכים הללו נרמסים מן העולם.

שלבים וצעדים במעבר מבדלנות למעורבות ומלחמה.

1. “מחסן הנשק”.ספטמבר 1940. רוזוולט מכריז שארצות הברית היא מחסן הנשק של בריטניה. כלומר, היא מאפשר לבריטניה לקבל ספינות ישנות, כלי נשק, תחמושת, בתמורה לבסיסים שהבריטים יתנו לה, בעיקר באוקיינוס האטלנטי.

2. חוק “החכר והשאל”. על פי החוק, הנשיא רשאי למכור, להחכיר או להשאיל כלי נשק או כל ציוד אחר למדינה שהגנתה חיונית להגנת ארצות הברית. כתוצאה מחוק זה קיבלה בריטניה מארצות הברית אמצעי לחימה, ציוד צבאי ומזון שסייעו לה לנוכח הסגר הימי שהוטל עליה.הדבר מאפשר לרוזוולט סמכויות נרחבות.

3. “שלם וקח”. חיזוק המדיניות של אפשרות למתן נשק ותחמושת מארצות הברית לבריטניה בתמורה לתשלומים נוחים, להלוואות כספים וכו’. לבריטניה ישנה אופציה לקנות כלי נשק בתשלומים ובתנאים נוחים.

4. האמנה האטלנטית.אוגוסט 1941, צ’רצ’יל ורוזוולט נפגשים על סיפון אוניית מלחמה אמריקנית באוקיינוס האטלנטי. באמנה הצהירו שני המנהיגים כי זכותו של כל עם לבחור את צורת השלטון הראויה בעיניו, כי בדעתם לסייע לעמים המבקשים להשתחרר מרודנות, וכי לאחר מיגור העריצות הנאצית ידאגו לשלום שיבטיח את חופש הביטוי, חופש הפולחן וחופש מפחד וממחסור. האמנה הבטיחה גם חתירה לשיתוף פעולה כלכלי בין המדינות.

סעיפים מרכזיים באמנה האטלנטית.

1. בריטניה וארצות הברית אינן שואפות לתוקפנות ולמלחמה.הן לא מעוניינות לספח לעצמן שטחים. הפואנטה היא להדגיש שהמלחמה היא בכיבוש הנאצי, ועם סיום המלחמה בריטניה וארצות הברית לא יישארו במדינות שיכבשו.

2. התנגדות לשינויים טריטוריאליים.בריטניה וארצות הברית מכריזות שכל שינוי גבול באירופה צריך להיות בהסכמתה של המדינה שגבולותיה משתנים.

3. שלטון עצמאי. לכל עם יש הזכות לבחור את השלטון והמנהיגות שלו. הריבונות היא בידי העם ולא יהיה שינוי באמצעות אלימות וכפייה.

4. שיתוף פעולה כלכלי וצבאי.בהסכם שתי המדינות חותמות על שיתוף פעולה וחידוש קשרים כלכליים(חומרי גלם, מסחר, חקלאות, טקסטיל) ושיתוף פעולה צבאי בינן, שמטרתו לחזק אותן.

משמעות האמנה.יצירת ברית אסטרטגית מהותית בין בריטניה לבין ארצות הברית בראש ובראשונה- כנגד הגרמנים.

5. נאום “ארבע החירויות”.ינואר 41′. רוזוולטנואם לעם האמריקני ומציג את התנאים של ארצות הברית במלחמה באירופה. הוא מתאר את החירויות הבסיסיות שיש לכל אדם ולכל עם. הוא מדבר על חופש הדת, חופש הביטוי והזכות לחיים בכבוד ובביטחון, ולא תחת איומים וטרור.

פרל הרבור.הצטרפות ארצות הברית למלחמה. ארצות הברית מצטרפת למלחמה בסוף 1941 בעקבות מתקפה של יפן על פרל הרבור. יפן היא בעלת ברית של גרמניה. במהלך שנות השלושים כובשת יפן שטחים במזרח הרחוק ונוקטת במדיניות לאומנית וקיצונית, והעולם לא מגיב למעשיה. היא מקבלת לגיטימציה כתוצאה מהמדיניות הפייסנית של בריטניה וצרפת, וכבשה אזורים בסין ובמזרח אסיה, שלחה אזרחים קוריאנים לעבודות כפייה, נשים נחטפו ואולצו לעסוק בזנות. היפנים זלזלו בתרבויות העמים שכבשו, דרשו מן המוסלמים באזורי הכיבוש להתפלל לכיוון טוקיו לא לכיוון מכה. בעיצומה של המלחמה בברית המועצות, ב-7 בדצמבר 1941, לפנות בוקר, זינקו 189 מפציצים יפניים והטילו פצצות על הנמל האמריקני בפרל הרבור– באיי הוואי שבאוקיינוס השקט. הפתעת האמריקנים הייתה מוחלטת. האובדן היה כבד: 5,000 חיילים נהרגו, משחתות הוטבעו, ומטוסים הושמדו על הקרקע. היפנים משתמשים בקמיקאזה(טייסים מתאבדים) כדי לגרום נזק המוני. בעקבות המתקפה אין לארה”ב ברירה והיא מצטרפת למלחמה במזרח הרחוק תחילה, ומנהלת קרבות קשים. היפנים היו אכזריים, נוקשים ונחושים מאוד לא להיכנע. לארצות הברית לקח זמן עד שידה הייתה על העליונה.

ד. ועידת ואנזה- מטרות כינוס הוועידה, נציגי הרשויות שהוזמנו, הנושאים שהועלו בישיבה, הוועידה ומקומה בתהליך ביצוע “הפתרון הסופי”.

ועידת ואנזה.לדיון בשאלת הפתרון הסופי הזמין היידריך, ראש משטרת הביטחון, פקידים בכירים בממשל ברייך לישיבה שנועדהלהתקיים ב-9 לדצמבר 1941. היידריך ציין בהזמנה שהישיבה נועדה להביא לאחדות דעים בין הגורמים הקשורים ל”פתרון הסופי”. ואולם הישיבה נדחתה. ההתקפה על הצי האמריקני בפרל הרבור והצטרפות ארה”ב למלחמה- גרמו לדחייתה.

כעבור שבועות ספורים, ב-20 בינואר 1942, כונסה הישיבה מחדש על ידי היידריך בוילה בפרבר של ברלין בשם ואנזה. ישיבת עבודה זו כונתה ועידת ואנזה. בהזמנה שנמסרה למתכנסים נכתב כי נושא הישיבה הוא ‘הסדר פתרונה הסופי של בעיית היהודים’. עוד צוין בהזמנה כי המשתתפים מוזמנים לארוחה שתיערך בסיומה. המקום היה פסטורלי, על גדת נהר. הרצח ההמוני של היהודים בברית המועצות כבר החל, מחנות ההשמדה הראשונים כבר הוקמו בסוף 1941.

ההחלטה על הפתרון הסופי לא התקבלה בועידת ואנזה, בוועידה דנים בביצועו הפתרון, ההחלטה כבר התקבלה על ידי ראשי המשטר- היטלר, גרינג והימלר. הרצח ההמוני החל עם פריצת ברברוסה, ולכן נשאלת השאלה, בשביל מה לכנס הועידה?הרי בועידה השתתפו פקידים בכירים, אך לא מקבלי ההחלטות העקרוניות. שמונה מ-15 המשתתפים היו בעלי תואר דוקטור, והפקידים הבכירים ייצגו את משרד הפנים, המשפטים, החוץ, הגסטאפו והאס-אס. המתכנסים כאמור לא קיבלו החלטות על ביצוע הרצח, שכן ההחלטה כבר נתקבלה, והשמדת היהודים החלה עוד לפני הכינוס(!). הישיבה נועדה לתאם בין הגופים שהשתתפו בפועל ברצח העם היהודי, והיא נמשכה, על פי עדות אייכמן- כשעה עד שעה וחצי. מטרת הכינוס להיות פרגמטי.

מטרות הועידה.

א. דיון בדרכי היישום של הפתרון הסופי.הדרך בה מיישמים את ההחלטה על ביצוע הפתרון הסופי. הרייך מוקם ברחבי אירופה. גרמניה כבר שולטת. בעקבות ברברוסה נוספו יהודים רבים לשלטון הנאצי ולכן צריך להתדיין בדרכים הטובות לביצוע הרעיון.

ב. תיאום וחלוקת אחריות בין הגופים השונים בשלטון הנאצי.כדי להוציא תכנית שכזו לפועל- מעורבים גורמים רבים. צריך לקבוע את חלוקת האחריות. כל הגופים הקשורים לפעילות נגד היהודים היו בוועידה. בחלוקת האחריות נקבע שהאס אס עומד בראש ה”טיפול” ביהודים אבל כל שאר הגופים מסייעים.

ג. הדגשת היהודים כאויב מרכזי.היהודי מאיים על הגזע הארי. אחת ממטרות הועידה הייתה להבהיר- שהיהודים הם אויב בכל אירופה. לא מדובר על משהו נקודתי, החלטה ספציפית, זהו מבצע לחיסול יהודי אירופה בכל המדינות וכל הקהילות. בועידת ואנזה אין הבדל בין מדינה נייטרלית, שעדיין במלחמה, לבין מדינה כבושה. במילים אחרות- כל היהודים נועדו לחיסול, גם אם אינם נכללים בשטחי הכיבוש הנאצי.

נושאים בועידה.

א. סקירת המדיניות כלפי היהודים.היידריך סוקר את המהלכים שננקטו כלפי היהודים עד ינואר 1942. הוא מפרט על צעדים חוקיים שנעשו כמו חוקי נירנברג, ליל הבדולח ומרחיב את הקמת הגטאות. הוא הוסיף מידע על הגירת היהודים ועל המאמץ שנעשה לטהר את גרמניה עד 1939. הוא טוען שישנם כ-11 מיליון יהודים באירופה(כולל יהודי בריה”מ), והפתרון- במקום הגירה- פינוי למזרח. במושג זה “פינוי למזרח” השתמשו הנאצים ככינוי הסוואה לרצח היהודים.

ב. הצגת טבלת הנתונים המספריים וההחלטה על ההשמדה(שהתקבלה).היידריך מציג טבלה ובה נתונים מספריים של יהודים בכל מדינה ומדינה, הנאצים אספו את הנתונים המספריים של היהודים בכל מדינה. הטבלה בעלת חשיבות גבוהה, וכוללת קהילות קטנות, 200 יהודי אלבניה, לצד מיליוני היהודים בבריה”מ. משמעות הטבלה שהרצח הוא טוטאלי, מוחלט, ואין ויתורים והנחות לאף אזור ולאף קהילה. ההשמדה מוחלטת ואין ליהודים דרך לברוח ממנה. הרצח יחל מיהודי אוסטריה וגרמניה ולאחר מכן- ילך ויתרחב.

ג. סקירת דרכי הביצוע של ההשמדה.היידריך מדווח על ההרג של היהודים שנעשה עד אותה תקופה, על עבודות הכפייה ומחנות העבודה. מוות היהודים בגטאות, סוקר את השלב הראשון של מבצע ברברוסה ושם דגש מרכזי על שני דברים: הראשון, על המעבר למזרח- זו הדרך, כל יהודי מערב אירופה יועברו למזרחה(פולין). השני, תתבצע סריקה של כל אזור שנכבש במטרה למצוא את היהודים, רדיפה של היהודים עד היהודי האחרון.

משמעות הועידה. הועידה נתנה את הגושפנקא להרחיב את הרצח ההמוני, ולקדם את מכונת המוות. המשמעות היא לא קבלת ההחלטה על הרצח אלא מתן החותמת לרצח. לראשונה בתולדות האנושות, מתכנסת קבוצת אנשים ודנה ביישומו של ג’נוסייד(רצח עם). מדובר על תכנון אכזרי ושיטתי של השמדה על רקע אידיאולוגי, לא כלכלי, ולא על רקע גחמה עוברת. כמו כן, הועידה הגדירה שהאס אס היא הזרוע המבצעת של ההשמדה, אבל כל שאר הגופים שותים ומקבלים את האחריות. הדבר האחרון- כתוצאה מהוועידה הוקמו המחנות הגדולים, והשילוחים הגדולים החלו אחרי הועידה. רודולף הס, שהיה מפקד אושוויץ, טען שאזור אושוויץ הביצתי יועד להקמת מחנה גדול כבר בסוף 1940.

בעיות שעלו בואנזה.הנושא המרכזי שעלה כבעיה היה יהודים לנישואי תערובת- מה היחס ליהודים כאלה? בנושא זה לא נתקבלה מדיניות חד משמעית. המחיר שאדם שהוא צאצא לנישואי תערובת משלם- הוא עיקור/סירוס. מי שהיה מוכן לכך- יזכה בחיים. צאצאים מדרגה שנייה, הדבר נתון לשיקול הדעת של המפקד המקומי- אם יש לאותו אדם מראה של ארי- הוא יזכה לחיים ואם מראה של יהודי- מות יומת.

ה. דילמות ודרכי התמודדות של היודנראטים בגטאות במזרח אירופה בזמן ביצוע “הפתרון הסופי”.

יודנראט.כאמור, פקודת היידריך מ-21 בספטמבר 1939 הורתה על הקמת יודנרט- מועצה יהודית. על היודנרט הוטל לבצע את המדיניות הנאצית בגטו, כלומר- להוציא אל הפועל את פקודות השלטון הגרמני ולהבטיח את שליטת הגסטאפו ביהודים. לעניין הקמת היודנרט, כפי שהיא מופיעה בפקודת היידריך, נוספה ב-28 לנובמבר 1939 תקנה בדבר הקמת יודנרטים. התקנה, שאותה פרסם מושל הגנרלגוברנמן, קבעה כי היודנרט ייבחר על ידי חברי הקהילה, ומספר חבריו יהיה 12-24, בהתאם לגודל הקהילה.

תחילה שימשו כחברי יודנרט מנהיגים שנותרו בקהילות לאחר כיבוש פולין או אנשי ציבור מוכרים. לעיתים הם מונו, לאחר לבטים קשים, בישיבה של נכבדים או של מנהיגים יהודים, ואולם בד”כ הגרמנים הם שמינו אותם. הגרמנים בחרו אדם והטילו עליו להקים את היודנרט, ובד”כ אותו אדם נעשה לראש היודנרט. במקרים מסוימים מינו הגרמנים את ראשי היודנרט וחבריו תוך איום על חייהם- למשל במינסק ב-1941.

היודנרטים ניצבו בפני דילמות וקשיים מוסריים.הקושי הראשון, רמת שיתוף הפעולה עם הנאצים. הדילמות, עד כמה שיודנראטים מקיימים את הפקודות ומבטיחים את התנאים שלהם, את חייהם ועד כמה לוקחים סיכון ומקיימים פעולות שסותרות את פקודות הנאצים– למשל ההברחות, או קביעת מי יוצא לעבודה ומי לאו(בגיטאות הפתוחים). למשל, שליחת יהודים עניים לעבודות כפייה והשארת היהודים המבוססים יותר, שהצליחו לעכב יציאתם על ידי מתן כספים ליודנרט- שנזקק לכספים הללו על מנת לממן את פעולותיו למען היהודים(מזון, תרבות). הקושי השני, בחירת האנשים ושילוחם למחנות ההשמדה: הסיטואציה שבה עמדו נוראית. כאשר הגרמנים החלו להפעיל מדיניות של שילוח יהודים למחנות, הם מינו לעיתים לתפקיד יו”ר היודנראט גם אנשים אלימים, משולי החברה היהודית. ככל שעבר הזמן הגיעו ידיעות על המחנות, שמועות על כך שהכמויות הולכות וגדלות, גם לאחר שהיודנראטים ידעו על “הפינוי למזרח”, הם נאלצו לבצע את המשימה הקשה, מפני שהגרמנים איימו עליהם כי אם לא יצייתו לפקודותיהם ולא ימלאו אותן- יוצאו להורג.

איום מתמיד זה ומעמדו של היודנרט כגוף מקשר בין הציבור היהודי לבין הממשל הנאצי גרם למתח רב בקרב חברי היודנרט עצמם ובינם לבין הציבור היהודי. היו כאלה שלא יכלו להתמודד עם השילוחים- אדם צ’רניאקוב שבלע גלולת הציאניד. בגטאות פעלה גם משטרה יהודית, ששימשה בדרך כלל כאחת המחלקות של היודנרט. המשטרה הוקמה אף היא בפקודת הגרמנים, והיו לה תפקידים שונים: שמירה על הסדר הציבורי, איסוף אנשים לעבודות כפייה, החרמת רכוש, גביית קנסות ומיסים- ועד חטיפת אנשים לגירוש והשמדה בשלבים מאוחרים יותר של המלחמה. במקומות רבים הייתה המשטרה היהודית נתונה לפיקוח  של המשטרה הגרמנית או הפולנית. המצטרפים למשטרה היהודית(הקאפו) זכו בהטבות מסוימות: הם לא נלקחו לעבודות כפייה, לא הוטלו עליהם קנסות, והם קיבלו קצבת מזון גדולה, הטבות אלו השפיעו על יהודים להצטרף לשורות המשטרה. פעילותם הייתה תלויה גם באישיותם- היו שוטרים שנהגו בתוקפנות כלפי אחיהם היהודים והקפידו למלא את פקודות הנאצים, היו שוטרים שלמרות תפקידם ניסו לסייע ליהודים והיו כאלה שבתקופת השילוחים- עזבו את המשטרה.

היחס של היודנרט לנאצים. היודנראטים עשו מאמץ לקדם את האינטרסים של הקהילה היהודית, וזאת בשלוש דרכים:

א.הקיצונים ביותר.נמנעו מלקבל על עצמם את תפקיד יו”ר היודנרט, כי הבינו שיהיו כלי שרת בידי הנאצים, וכי יהיה עליהם לשתף פעולה עם השלטונות הגרמניים כנגד בני עמם- וחששו מכך. היו כאלה שסירבו פקודה- בגטו לבוב ב-41, יו”ר היודנרט מסרב לפקודת הנאצים לשלוח אנשים למחנה עבודה. בסירוב זה נחרץ גורלו. המחיר לסירוב פקודה ידוע- מוות. היו דוגמאות נוספות של סירובי פקודה לפקודות הנאצים. יוסף פינס: “כל עוד אני מכהן כראש היודנרט, שום שוטר ושום פקיד לא ימלא פקודה זו. אנשים- לא אתן”.

ב. מאבק באמצעות שוחד ושתדלנות.במרבית המקרים, היודנרט ניסו לרכך את רוע גזירות הנאצים, להגביל את הקצאת המזון, ועשו זאת באמצעות שוחד לקצינים נאצים(זהב, תכשיטים, פיתוי מיני). היהודים ארגנו אירועים, עבודות בית, אבל- הניסיונות הללו, רבים ככולם, עלו בתוהו.

ג. ניצול מאבק וסכסוכים בין רשויות גרמניות.לאורך כל שנות המלחמה היו מאבקי כוחות וסכסוכים בין ארגונים שונים של הנאצים. התפיסות של הגופים השונים היו שונות, וסתרו זו את זו. באגרת היידריך, למשל, יש מחקרים שמראים שלאחר אגרת הבזק נשלחה אגרת נוספת מפי מפקד אחר שרצה לבטל את פקודת היידריך. לתוך משחקי הכבוד הללו נכנסו היודנראטים וניסו לקדם את האינטרס היהודי. מי יותר קיצוני כלפי היהודים.צ’רניאקוב בגטו וורשה ניצל את המאבק הזה למרות שעם תחילת המאבק קצין האס אס בוורשה נתן הוראה להקמת הגטו באופן מיידי, אדם צ’רניאקוב הלך לקצין הצבאי שהיה אחראי על האזור, ובזכות הפנייה הזו הקמת הגטו נדחתה בשנה, היות וקצין הצבא לא אישר את החלטת קצין האס אס.

ו. דרכי לחימה של היהודים בזמן ביצוע “הפתרון הסופי”: 1. המרד בגטאות- מי היו המורדים, מטרות המרד, קשיי התארגנות, לבטים ודילמות של המורדים, ייחודו של המרד בגטו ורשה לעומת מרידות בגטאות אחרים.

המרד בגטאות.ידיעות על רצח יהודים בברית המועצות הגיעו לגטאות אחדים ובהם גטו ורשה, גטו וילנה וגטו ביאליסטוק עוד בסוף ’41. היהודים בגטאות נטו להאמין כי מדובר באירועים חולפים, הקשורים למהלך המלחמה. בתחילת 1942 התחזקו בהדרגה הידיעות שהבהירו בצורה נחרצת כי השמדת היהודים היא פעולה מתוכננת, שיטתית וטוטלית.

תנועות הנוער מהוות את הציר המרכזי שמחליט למרוד ולנקוט במעשה גם אם הוא סמלי, חייבת להיות תפנית. עד סוף ’41 התעסקו התנועות בפעילות קהילתית וחינוכית, אבל בסוף אותה שנה הן היו הראשונות שהבינו שהמצב של העם היהודי מזעזע, והוא הולך ומחמיר. המנהיגים הובילו בשלב הזה שינוי תפיסתי, קראו למעשה. ב-1 בינואר 1942 פורסם בגטו וילנה הכרוז “אל נלך כצאן לטבח”- שנוסח בידי אבא קובנר. בכרוז נכתב: “היטלר זומם להשמיד את כל יהודי אירופה”. אמירה זו נבעה מתחושת האסון הכבד לנוכח רצח יהודי וילנה בפונאר ולא מתוך ידיעה מוסמכת של הדברים. הכרוז ביטא את ההרגשה כי אנשים שנלקחו מן הגטו- נרצחו.“כל אשר הוצא משערי הגטו לא חזר עוד. כל דרכיו של הגסטאפו מוליכים לפונאר. ופונאר היא מוות!” הכרוז קרא ליהודים להיאבק:“..התשובה היחידה לאויב היא ההתנגדות!” והוסיף וקבע: “מוטב ליפול כלוחמים בני חורין מלחיות בחסד מרצחים, להתגונן!”.

במסמך שלושה מרכיבים מרכזיים:

1. הסרת הערפל.קורא את המציאות, כותב שכל מי שמוצא מהגטו סופו מוות. זו הייתה אמירה דרמטית ושיקוף של המציאות האכזרית;

2. מתייחס לגורל העם היהודי.מבין את המציאות גם פה, ולא מדובר באירוע נקודתי. מבין כי קיים פתרון סופי.

3. קריאה להתנגדות. אבא קובנר קורא למאבק. להילחם עד טיפת הנשמה, למות כלוחמים ולא ללכת כצאן לטבח.

כשלושה שבועות לאחר פרסום הכרוז שניסח אבא קובנר, הוקם בגטו וילנה הארגון הפרטיזני המאוחד, ארגון מחתרת שמטרתו הכנת התנגדות מזוינת המונית. בארגון זה חברו יחד הגופים הפוליטיים ותנועות הנוער החלוציות בוילנה, מן הקומוניסטים ועד בית”ר.

גם בגטו ורשה הוקמה מחתרת שישה ימים לאחר תחילת האקציה הגדולה של יהודי ורשה לטרבלינקה, שהחל ב-22 ביולי 1942. במהלך הגירוש שולחו כ-75% מתושבי הגטו להשמדה. ארגון המחתרת בורשה, אי”ל- ארגון יהודי לוחם, הוקם ב-28 ביולי 1942 על ידי שלוש תנועות נוער שפעלו בגטו: דרור, השומר הצעיר ועקיבא. במשך הזמן התרחב הארגון, והצטרפו אליו גם מפלגות פוליטיות, כמו הבונד והקומוניסטים. בראש ארגון המחתרת עמד מרדכי אנילביץ’ מן השומר הצעיר, סגניו יצחק צוקרמן מהדרור ומארק אדלמןמן ה’בונד’.

המורדים. לא במקרה צמחה המחתרת בפולין דווקא. לרבים מיהודי פולין הייתה תודעה לאומית חזקה, ובפולין פעלו תנועות, מפלגות וארגונים מכל הזרמים. תנועות הנוער החלוציות בפולין היו לחוד החנית של המחתרות בגטאות. בגטו עסקו תנועות הנוער בפעילות תנועתית שסיפקה תמיכה חברתית ואידיאולוגית מתוך הבנה כי פעילות זו תסייע למאבק היומיומי בגטו. בפעילות התנועתית הם נטעו תקוות לעתיד לאחר המלחמה, תקווה לחיים וליצירה בארץ ישראל. חברי התנועות היו צעירים שאינם מחויבים, אינם בעלי משפחות, מרגישים פחות צורך לשרוד את היום יום. רוצה לעזור לקהילה ולבעוט. מדובר במעטים. כשהגיעו הידיעות על הרצח ההמוני בגיאיות ההריגה במזרח אירופה ב-41′, חשו חברי התנועות כי סכנת חיים מרחפת על כל יהודי אירופה, וכאשר בתחילת שנת 1942 החלו להתקבל ידיעות על מעשי ההשמדה של היהודים במזרח אירופה ועל ההמתה במשאיות גז ב’חלמנו’, הם קראו למרד.

מטרות המרד.

1. רצון לנקום בגרמנים על ההשמדה.יצר טבעי ואנושי.

2. רצון לעורר גל מרידות בעולם היהודי ותסיסה בקרב העולם. המורדים ביקשו להעביר מסר, ליצור גל התנגדויות, שותפות גורל בין הקהילות השונות- על מנת ליצור תחושת גאווה. אחד המנהיגים, פאוול פרנקל, כתב שהיה מעוניין שיהיה שלוש שורות בהיסטוריה. הייתה ההבנה שהיהודים יפסידו במרד, אבל הרצון לעורר איזושהי תגובה שתצביע על מאמצים לתגובה, הייתה שאיפה שמרידות מסוג זה יביא לסולידריות של עמים אחרים בעולם.

3. רצון להפוך את המרד כתגובה כלפי האקציות.מנהיגי התנועות ראו במרד את המקסימום שהם יכולים לעשות כמחאה בניסיון להציל אנשים מן השילוחים. המרד נועד לעכב את האקציות, ולתת הזדמנות ליהודים בגטו לחיות לפרק זמן ארוך יותר. המורדים ראו עצמם כשליחים, כבעלי אמירה ולא חשבו שבזכותם ישתנה גורל העם היהודי כולו.

קשיים במרידה בגטאות.

1. השגת אמצעי לחימה ומודיעין.המחתרות התקשו להשיג נשק. לא היה להן כסף לרכישת נשק וזה שהיה ברשותן היה מועט. חלק יוצר בגטו בחשאי, וחלקו, בעיקר אקדחים, נרכש והוברח אל הגטו תוך סיכון רב. חלק מן הנשק התגלה כפגום. השגת מודיעין- מספר השומרים הנאצים, בעלי תפקידים, פעולות עתידיות וכו’.

2. חוסר ידע ויכולת צבאית.רק מעטים מחברי המחתרת עברו אימונים שהכשירו אותם ללחימה, ובעיקר ללחימה בשטח בנוי. הייתה גם חולשה פיזית כתוצאה מן הרעב.

3. היעדר תמיכה ממחתרות אחרות לא יהודיות.האינטרסים לעתים מנוגדים. כאשר האינטרס הוא לפגוע בתשתיות או בבני אדם. המחתרת הפולנים לא רק שלא עזרה למרידות, אלא הלשינה. לא היה איחוד כוחות מלא וניצול של הרצון להיאבק בנאצים בין הגופים השונים.

דילמות במרידות בגטאות.

1. עיתוי המרד.מתי לפתוח במרד? היה ברור כי יש לפתוח במרד בשלב הגירוש האחרון והסופי מן הגטו ולא קודם לכן, כדי שלא יגרום לזירוז חיסולו של הגטו. אךכיצד יכלו חברי המחתרות לדעת מתי הנאצים מתכוונים לחסל הגטו? ואכן, המחתרת נאלצה להמתין ולהתחיל במרד לפי התקדמות פעולות גירוש היהודים מן הגטו. כאשר בקיץ ’43 נראה כי גרמניה עומדת לפני תבוסה, החריפה שאלת העיתוי: האם להתחיל במרד שיחיש את חיסול הגטו? או אולי תובס גרמניה במלחמה קודם לכן לפני שיחוסל הגטו? הדילמה נבעה מחסרונות ויתרונות בכל החלטה. מצד אחד, נדרש זמן התארגנות ותכנון, אולם המחיר- פחות לוחמים ויותר יהודים נשלחים למחנות. מאידך, אם פותחים במרד בצורה די מהירה, הסיכון מאוד גדול והמחיר כלפי הקהילה היינו הך.

2. מקום המרד, בגטו או ביער?האם המאבק צריך להיות בתוך הגטו והתושבים ייפגעו, הדבר יכול להיחשב כמייצג וכאידאל גבורתי, אולם אין פגיעה קשה בכוח הגרמני. האפשרות השנייה הייתה לברוח דרך מנהרות ותעלות ביוב ולהצטרף לפרטיזנים, ובכך להתנתק מן הקהילה, החברים והמשפחה בגטו, וללחום גרילה עם הפרטיזנים. מחד, הלחימה בגטו מאפשרת מקומות מסתור מוגנים, מאפשרת במקומות מסוימים שיתוף פעולה עם האוכלוסייה. מאידך, הלחימה ביערות היא אפקטיבית יותר, רחבה יותר. אין בה רק מרד סמלי אלא לחימה אסטרטגית, המרד ביער משמעותי יותר.

אולם, מחיר הבריחה הוא כבד מאוד. עזיבת המשפחה מתוך נקודות מוצא שלא יראוה יותר. התנאים הפיזיים קשים(קור, מחסור במזון, תנאי השטח, כנופיות שודדים). היציאה ליערות מסכנת פחות את הקהילה, מתוך היער הפרטיזנים יצאו לפגוע בתשתיות של הגרמנים, פסי רכבת. הרבו לבורח מן הגטאות ביאליסטוק ווילנה.

3. רמת שיתוף פעולה עם היודנרט. רמת שיתוף הפעולה והקשר בין המחתרות ליודנרט השתנתה מגטו לגטו, היו כאלה שתמכו ועזרו למורדים, אולם החשש מהלשנה, מחשיפה של המרד על ידי היודנרטים פגע במרד עצמו. בוורשה, למשל, היה תיאום בין השניים. אפרים ברש, היה יו”ר היודנראט בביאליסטוק, והעביר מידע שותף למורדים בצורה מלאה.

מרד גטו ורשה וייחודו. שלושת שלבי המרד. גירוש היהודים להשמדה מגטו ורשה החל ב-22 ביולי 1942 ונמשך עד אמצע ספטמבר 1942. המגורשים רוכזו באומשלאגפלאץ ומשם שולחו בעיקר לטרבלינקה. מתוך כ-350 אלף יהודי הגטו נותרו בחיים רק כ-60 אלף. בגירוש השתתפו גם אנשי המשטרה היהודית, ובעת הגירוש היו מעשי ההתנגדות מועטים ביותר של יהודים. כאמור, ימים ספורים לאחר גירוש זה הוקם אי”ל. המחתרת בגטו תכננה כי הלחימה בגטו תימשך עד שייפול אחרון הלוחמים. שלא כמו בגטאות אחרים, סמוך לוורשה לא היה אזור יערות צפוף וסבוך ולא הייתה אפשרות לברוח ליער ולהצטרף לפרטיזנים. למרד היו כמה שלבים:

שלב ראשון, עם הגירוש שהחל ב-18 לינואר 1943.קבוצה של חברי המחתרת, שהייתה חלק מקבוצת המובלים לגירוש, החלה לירות בגרמנים- ולהפתעתם הצליחה להרוג כמה מהם. נוסף על כך, שלא כמו בגירוש הראשון שהחל ב-22 ביולי 42, נענו כעת רבים מתושבי הגטו לקריאת המחתרת, הסתתרו ולא צייתו לפקודות הגרמנים להתאסף בנקודות האיסוף. תושבי הגטו איבדו את האמון ביודנרט ובמשטרה היהודית, בשל שיתוף הפעולה שלהם עם הגרמנים בגירוש הראשון. מעריכים כי בארבעת ימי הגירוש שולחו מן הגטו להשמדה כ-6,000 יהודים. כעבור ארבעה ימים הסתיים הגירוש, כנראה על פי תכנית הגרמנים, שהתכוונו לבצע הפעם גירוש חלקי בלבד. אבל הסיום המהיר של הגירוש סייע למחתרת ולתושבי הגטו מבחינה מוראלית.הם נטו להאמין כי הגירוש נפסק עקב התנגדות היהודים, והדבר עודד אותם להמשיך במאבק.

שלב שני, התארגנות והכנות.בשלושת החודשים שעברו עד לשובם של הגרמנים אל הגטו, גברו הכנות המחתרת ותושבי הגטו להתנגדות המזוינת- נחפרו בונקרים ותעלות קישור ביניהם, נאגר נשק, והוכנו חומרי לחימה מתוצרת עצמית. בבונקרים נאגר מלאי של תרופות ומזון, וחלקם של הבונקרים היה מחובר לרשת החשמל ולמערכת המים. כל ההכנות נעשו תוך שיתוף פעולה בין הלוחמים חברי המחתרת לבין יהודים בגטו. שני הארגונים של המחתרת היהודית בוורשה, אי”ל והארגון הצברי היהודי(אצ”י) ניצלו את ההפוגה כדי לזרז את ההכנות למרד. בתקופה זו נוצר ביניהם שיתוף פעולה ברכישת נשק ובחלוקתו.

שלב שלישי, עם הגירוש שהחל ב-19 באפריל 1943, ערב חג הפסח. כ-2,000 חיילים גרמנים בפיקודו של הגנרל יורגן שטרופ, נכנסו אל הגטו במטרה לחסלו. הנאצים תכננו להכניע את הגטו במהירות כמתנה ליום הולדתו של היטלר שחל ביום למחרת ב-20 לאפריל.

כאשר נכנסו הגרמנים לגטו, היו תושביו במקומות המסתור, והלוחמים בעמדות הלחימה. להפתעתם, נתקלו הגרמנים בהתנגדות נחרצת מיד עם כניסתם לגטו ונאלצו לסגת, תוך אבדות. מול אלפי חיילים גרמנים מאומנים ומצוידים בטנקים ובנשק אישי עמדו כ-750 לוחמי מחתרת מצוידים בנשק מועט: 14 רובים, 2-3 מקלעים קלים, תת מקלעים אחדים וכ-500 אקדחים ורימונים.

מרדכי אנילביץ’, מפקד המרד, כתב: “חלום חיי קם והיה. ההגנה העצמית בגטו הפכה לעובדה… הייתי עד ללחימה מופלאה ומלאת גבורה של הלוחמים היהודים”.

כאשר שבו הגרמנים לגטו בכוחות מחודשים, החלה מלחמה:תחילתה מבית לבית, ומבונקר לבונקר. גרמנים פוצצו ושרפו את בתי הגטו, וכאשר חום השרפה חדר למקומות המסתור התת-קרקעיים, נאלצו המסתתרים להימלט החוצה. חלקם נורו, ואחרים נמלאו והמשיכו להסתתר בין הריסות בתי הגטו. הגרמנים הפעילו מכשירי האזנה ושלחו כלבי גישוש כדי לאתר את המסתתרים. למקומות שבהם נתגלו סימני חיים הוחדר גז מדמיע כדי להכריח את המסתתרים לצאת, הושלכו רימונים, ומקומות המסתור פוצצו. המפקדה של אי”ל ברחוב מילא 18 נהרגו לוחמים רבים, ובהם אנילביץ’. רק כעבור שישה שבועות מיום פרוץ המרד, ה-16 במאי 1943, הודיע שטרופ כי “הרובע היהודי בוורשה חדל מלחימה”. וכי “אין עוד רובע יהודי בוורשה”. ולאות ניצחון פוצץ בית הכנסת היהודי שהיה מחוץ לגטו. רוב חברי המחתרת נהרגו, בין חורבות הגטו שרדו מאות שהמשיכו במאבקם לקיום יומיומי בתנאי מלחמה, היו כאלה שברחו לחלק הארי של וורשה ואחרים ליערות.

ייחוד המרד בגטו ורשה.היה זה המרד הארוך ביותר מבחינת הזמן. היה זה המרד הגדול ביותר מבחינת היקף הלוחמים, והיה שיתוף פעולה בין הלוחמים לבין תושבי הגטו שלא לחמו. היה גם שיתוף פעולה מלא בין כל חברי תנועות הנוער והגופים המורדים ואחד הדברים המשמעותיים ביותר- משך הזמן- כמעט חמישה חודשים הייתה התקוממות כנגד הנאצים.

בפעם הראשונה היה מרד יהודי שגרם נזק מרבי(יחסית) לגרמנים. יורגן שטרופ מונה במיוחד על מנת לחסל את המרד, לגרמנים נדרשו כוחות מיוחדים ומאמץ מרוכז על מנת לחסל את המרד. משמעות הדבר שמרד גטו ורשה היהסמל למאבק היהודי בנאצים– העמידה בנחישות למרות הסבל והקושי, והעמידה אל מול האויב. זוהי נקודת גבורה– שהיא מחד יומיומית ומאידך צבאית וגבורתית. זהו המרד העירוני הראשון באירופה הכבושה. כאמור, השתתפו בו חלק גדול מתושבי הגטו ששרדו את האקציות, גם אלו שלא היו חברי מחתרת פעילים.

מרד גטו ורשה בולט בייחודו גם בגלל הזמן שבו התרחש. יהודי הגטו מרדו באביב ’43 ואילו רוב המרידות החשובות של עמי אירופה פרצו מאוחר יותר, כאשר בעלות הברית סיפקו תמיכה לתנועות ההתנגדות. ההיררכיה של הארגונים הלוחמים הייתה צבאית, מסודרת- כפעילות מבצעית.

י. יחס האוכלוסייה בארצות הכיבוש באירופה כלפי היהודים בזמן ביצוע “הפתרון הסופי”: 1. הגורמים שהשפיעו על יחס האוכלוסייה המקומית כלפי היהודים בזמן הכיבוש, דפוסי תגובה: “הרוב הדומם”, משתפי פעולה, מעטים שהסתכנו בניסיונם להציל יהודים.

בצד מאבקי הקיום וניסיונות הבריחה וההישרדות, נאלצו היהודים להתמודד גם עם יחסה של האוכלוסייה המקומית באזורים שבהם חיו, בארצות שהיות נתונות לכיבוש הנאצי. היחס של היהודים היה שונה ממקום למקום, לא היה אחיד גם בתוך הארצות הכבושות עצמן- והיה תלוי בגורמים רבים.

יחסה של האוכלוסייה המקומית בארצות הכיבוש השפיע, במידה מסוימת, על הצלחת ביצוע המדיניות הנאצית כלפי היהודים. תושבים רבים הגיבו באדישות למצוקתם של היהודים והתבוננו מן הצד כשאלה גורשו או נלקחו למחנות. אחרים בחרו לשתף פעולה עם הנאצים: הסגירו יהודים, הלשינו עליהם ועל אזרחים שסייעו להם, ולעיתים גם השתתפו באופן פעיל ברצח יהודים. עם זאת, בקרב המקומיים היו גם כאלה שהסתכנו- הצילו יהודים או השתתפו בהצלתם.

הסוגים השונים של האוכלוסיות המקומיות:

הסוג הראשון, שיתוף פעולה עם הנאצים.מדובר על אוכלוסיות שלקחו חלק בהשפלת היהודים וגם בהרג, וכמובן בהלשנות. שיתוף הפעולה היה גבוה במזרח אירופה, בפולין ואוקראינה. אנשים רבים שיתפו פעולה מתוך הזדהות עם האידיאולוגיה, או מתוך חשש. סיבה נוספת היא רצון לקבל הטבות ותמיכות כ”פרס” על הלשנותיהם.

הסוג השני, אדישות וחוסר התערבות.רוב האוכלוסייה במרבית המדינות לא נקטה עמדה, לא יצאה נגד הפעולות הנאציות אבל גם רובה לא תמכה בהן באופן פעיל. העובדה שהם היו אדישים ולא התערבו הקנתה לגיטימציה לגרמנים. מרבית האוכלוסייה ראתה בבעיית היהודים בעיה שולית מפני שהעולם כולו ואירופה בפרט הייתה בכאוס, והם בחרו לשבת על הגדר ולא להתערב.

הסוג השלישי, עזרה והצלה של יהודים. אנשים שבחרו להציל ולעזור ליהודים תוך סיכון אמיתי לחייהם ולחיי משפחותיהם. חלק מהם עזרו בהסתרה, בהחבאה בבורות ואסמים. לעתים היהודים התחבאו במקומות המסתור בבתיהם ימים, שבועות ואפילו שנים. עזרה נוספת ליהודים הייתה על ידי הברחתם מן הגטו החוצה, או מעיר לעיר, ממדינה למדינה. עזרה נוספת הייתה בעזרת מסמכים מזויפים, שינוי דת בתעודה, זהות ושם.

חסיד אומות עולם מוגדר כאיש שעזר והציל יהודים בתקופת השואה ללא קבלת תמורה ותוך סיכון חיים. המניעים של חסידי אומות העולם היו מגוונים: חברות, מצפון, סיבות דתיות, סיבות מוסריות. כמרים ונזירות ראו בכך צווי אלוהי. הם ראו את האדם כאדם, זוהי תפיסה הומנית שנשאו איכרים פשוטים, אנשים פשוטים- שעזרו ליהודים.

הסיבות ליחס השונה ליהודים במדינות הכבושות.

1. אנטישמיות. יסודות אנטישמיים, שהיו מושרשים בקרב אזרחים רבים עוד לפני המלחמה, התחזקו והתגברו עם התעמולה האנטישמית ועם המדיניות האנטישמית. שנאת ישראל ורעיונות אנטישמיים הוחדרו במשך השנים לשכבות רבות בציבור ו”חיסנו” אותו מפי גילויי אהדה לגורלם האכזר של היהודים. ככל שהאנטישמיות הייתה מושרשת ונפוצה בקרב הציבור באופן נרחב ועמוק יותר, כך קטנה מידת האדישות או שיתוף הפעולה עם הנאצים. לדוגמא: בפולין, שבה הייתה שנאת ישראל וגל גילויי אנטישמיות, נמחקו קהילות שלמות, ורוב יהודי פולין נשמדו. בדנמרק, שבה כמער שלא הייתה אנטישמיות, ניצלו רוב היהודים בזכות האוכלוסייה המקומית.

2. סגנון וסוג משטר במהלך המלחמה. היו מדינות שבהן היה שלטון נאצי ומיד לאחר הכיבוש היטלר מינה אנשים מטעמו והיחס היה קשה ליהודים. היה שיתוף פעולה מלא עם הגרמנים וקבלה של חוקי הרייך. למשל, רומניה, הונגריה, לטביה. עם זאת, היו מדינות כמו הולנד ודנמרק, שנשארו עם שלטון מקומי למרות שנכבשו על ידי הנאצים, והיחס שלהם ליהודים היה מתון יותר וידידותי.

3. יציבות וסוג שלטון לפני המלחמה. לאחר מלחמת העולם הראשונה קמו מדינות עצמאיות. במקומות בהם היה שלטון דמוקרטי יציב במהלך המלחמה, היחס ליהודים היה חיובי יחסית. במדינות שבהן ערכי הדמוקרטיה היו רעועים השלטון לא היה יציב, והיה יחס ירוד ושיתוף פעולה עם הנאצים.

4. קשיי המלחמה והמצב הכלכלי. אנו יודעים שמזרח אירופה(פולין ואוקראינה)נכבשה לראשונה על ידי הנאצים, ובעקבות העימותים המצב הכלכלי היה קשה ביותר. הקושי היומיומי היה כבד יותר מאשר במערב אירופה. השנאה כלפי היהודים הייתה גדולה יותר, והתבססה על דעות קדומות ועל שנאת ישראל. תושבי המדינות הכבושות חיו בעצמם בתנאי מלחמה והיו טרודים באספקת צורכי הקיום שלהם ושל קרוביהם. הסבל והמצוקה שלהם, המחסור במזון, המאסרים ומות הקרובים- גרמו להם לראות ביהודים עניין שולי, והיו אדישים כלפיהם. הנאצים גם שיחדו את המקומיים במשקאות ומזון תמורת מידע על יהודים שמסתתרים בסביבה.

יהודי דנמרק. באפריל 1940 כבשה גרמניה את דנמרק. מעמדה של גרמניה הנתונה בשלטון גרמני נאצי היה מיוחד: דנמרק הגיעה להסכם עם גרמניה, שבעקבותיו המשיכו הממשלה הדנית והצבא הדנית להתקיים כמעט כרגיל ולהתנהל באופן דמוקרטי. כחלק מתנאי ההסכם ומהיחסים הדיפלומטיים בין דנמרק לגרמניה, לא נפגע מעמדם של היהודים הדנים. כשהעלתה גרמניה את “בעיית היהודים”, התנגד הציבור הדני לפגיעה ביהודי דנמרק והגן עליהם, גם מתוך יחס הוגן ליהודים וגם מתוך התנגדות לגרמניה ורצון לשמור על חירותו של המשטר הדני. בעקבות גישה זו, נקבע בוועידת ואנזה, כי “הפתרון הסופי” לא יתבצע לעת עתה במדינות הסקנדינביות. ככל שהתקדמה המלחמה ועם החרפת הקרבות, התחזקה פעילותה של המחתרת הדנית, והמתיחות בין גרמניה לדנמרק התגברה.

באוגוסט 1943 הכריז מפקד הצבא הגרמני בדנמרק על מצב חירום במדינה. הממשלה הדנית התפטרה, ופעילותם של המלך ושל הצבא שותקה. הנציג הגרמני פנה לשלטונות גרמניה והציע לגרש את היהודים. הגירוש של יהודי דניה הודלף למנהיגות הדנית, שהזהירה את היהודים וסייעה להם. עד מהרה הכריזה שוודיה הניטראלית על נכונותה לקלוט את היהודים הדנים, ואזרחי דנמרק נרתמו למבצע הצלת היהודים על ידי הברחתם בסירות דייגים לשוודיה. המבצע ערך כשלושה שבועות ובמהלכו הוברחו כ-7,220 יהודים לשוודיה.

מבצע הברחת היהודים בוצע בשיתוף פעולה של אנשי המחתרת הדנית, פוליטיקאים ואנשי צבא, המשטרה הדנית וסטודנטים ששבתו מלימודיהם והשתתפו במבצעי ההצלה. בית המלוכה בדנמרק וראשי הכנסייה התנגדו לגירוש היהודים ומחו על כך בפומבי. עם זאת הצליחו הגרמנים לתפוס כ-500 יהודים דנים ולהעבירם לגטו טרזין. גם כאן התערב הממשל הדני, ושלח להם חבילות של מזון ותרופות, עד ששוחררו במבצע של הצלב האדום. בסופו של דבר- ניצלו כמעט כל יהודי דנמרק.

העם הדני כולו קיבל את אות חסידי אומות העולם מטעם יד ושם על פעולותיו אלה.

יג. סיום המלחמה והעם היהודי לאחר השואה: 1. כניעת גרמניה ויפן(המניעים להטלת פצצת אטום, ומשמעות צעד זה).

במהלך 1944 גרמניה מתחילה להפסיד ולסגת. מכיוון מזרח ברית המועצות מתחילה לכבוש חזרה שטחים ולשחרר אזורים. ב-44′ כוחות הברית, ארצות הברית ובריטניה, פורצות בקרב אדיר דרך נורמנדי ומתחילות לשחרר את מערב אירופה. חלק מהכוחות חדרו אל צרפת ושחררו את צרפת וחלקם השני עלו דרך בלגיה והולנד. במהלך 1945, הכוחות הגרמנים מתכנסים וחוזרים לכיוון ברלין, עד שבסוף אפריל תחילת מאי 1945, מסתיימת המלחמה.

בקרבות בצפון איטליה הובסה איטליה. מוסוליני נתפס ונורה על ידי פרטיזנים איטלקים בעודו בורח לשוויץ.גופתו הוצגה לראווה בכיכר העיר מילאנו. יומיים לאחר מכן היטלר התאבד(30 באפריל) בבונקר שלו בברלין. לכל הצדדים היה ברור כי תוך ימים ספורים עתידה המלחמה להסתיים. ב-2 במאי 1945 נכבשה ברלין, וב-8 למאי 1945 נכנע הצבא הגרמני ללא תנאי. ההודעה הרשמית על הכניעה נמסרה על ידי צ’רצ’יל, ראש ממשלת בריטניה, טרומן– נשיאה החדש של ארה”ב, ודה גול מפקד ‘צבא צרפת החופשית’. המלחמה באירופה הסתיימה.

עוד בסיום המלחמה(פברואר 45),נפגשים צ’רצ’יל, רוזוולט וסטלין ביאלטה שבחצי האי קרים על מנת לתאם את המהלכים לסיום המלחמה ולבניית העולם החדש. כמה החלטות הושגו בועידת יאלטה: גרמניה תחולק בסיום המלחמה וגם ברלין בירתה לארבעה אזורי כיבוש(אמריקני, רוסי, בריטי וצרפתי); הצבא הגרמני והתעשייה הכבדה יפורקו; פושעי מלחמה יועמדו למשפט בין לאומי; ייערכו פעולות לעקירת הנאציזם מן העם הגרמני; סטלין ביקש להקים בפולין דמוקרטיה עממית- קומוניזם. צ’רצ’יל ורוזוולט התקשו להסכים לכך, אך לא היה בכוחם למנוע זאת; המדינות הגרורות לגרמניה הנאצית(רומניה, בולגריה, הונגריה) ובמדינות שישוחררו משלטונה(יוון, פולין)- יוקמו ממשלות זמניות שיפעלו לקיום בחירות דמוקרטיות; יוקם האו”ם במקום חבר הלאומים ועוד.

נוצר מצב שבו אירופה משוחררת, השלטון הנאצי נפל ויש הלם וזעזוע באירופה. מימדי האסון מזוויעים לצד שמחה על סיום המלחמה בחזית זו. המלחמה נמשכת בצורה קשה ואכזרית במזרח הרחוק, בעיקר כוחות אמריקאים כנגד יפן. המלחמה אל מול יפן גובה מחיר כבד מאוד של חיילים אמריקנים. מתכנסות ועידות בין מנהיגי בעלות הברית על מנת לקבוע את הנהלים לקראת סיום המלחמה, ולדבר על הסכמים לאחריה. רוזוולט וצ’רצ’יל, שני המנהיגים שהובילואת העולם החופשי בשנות המלחמה, לא המשיכו למלא את תפקידם בחודשים האחרונים שלה. רוזוולט נפטר ב-12 באפריל 45, ובמקומו מונה סגנו- הארי טרומן, ואילו בבריטניה נחלה המפלגה השמרנית, שבראשה עמד צ’רצ’יל, מפלה בבחירות ולשלטון עלתה מפלגת הלייבור ובראשה קלמנט אטלי.

ב-17 ביולי 1945, ימים ספורים טרם עזיבתו את תפקידו כראש ממשלה, הספיק צ’רצ’יל להיפגש עם סטלין וטרומן בועידת פוסטדאם. בוועידה עלו חילוקי דעות בין המנהיגים: צ’רצ’יל וטרומן הביעו מורת רוח מכך שברית המועצות אינה מאפשרת כניסת משקיפים מערביים למדינות ששוחררו במזרח אירופה. הם חששו שברית המועצות לא תאפשר לקיים במדינות אלו את הבחירות הדמוקרטיות, כפי שהוסכם, ותהפכן למדינות קומוניסטיות.

בוועידה הוסכם עלהכרזת פוסטדאם– אולטימאטום ליפן מאת ארה”ב, בריטניה וסין- ובו דרישה לכניעה ללא תנאי. באולטימאטום נדרשה יפן לוותר על כל השטחים שכבשה, להסכים לשלטון זמני של הכיבוש עד להפיכתה לדמוקרטיה, להעמיד למשפט את פושעי המלחמה ולשלם פיצויים. יפן לא השיבה בצורה ברורה לאזהרה, רק מיעוט מחברי מועצת המלחמה העליונה נטה להסכים לכניעה ללא תנאי, אבל חברים מעטים אלה דרשו שהקיסר הירואיטו ימשיך לכהן. בועידה עלתה אפוא שאלת ההמשך לשיקום אירופה, כיצד מחלקים את גרמניה, איזה אולטימאטום מציבים לה, כיצד מכניעים אותה.

בעקבות הועידה בריה”מ מתחזקת, ניתנת לה האפשרות לשלוט במזרח אירופה ובחלק מגרמניה, המערב לא מצליח למנוע את התפשטות הקומוניזם. הועידה קבעה תנאים ברורים ליפן, והיפנים כאמור מחזירים תשובות שאינן ברורות ולא רוצים להיפרד מעצמאותם. טרומן, נאלץ לקבל ההחלטה על הפצצת יפן באטום.

שיקוליו של טרומן בהפצצת יפן בנשק אטומי.

1. המחיר הכבד בחיי אדם אם המלחמה תימשך. הערכות מודיעיניות והערכות של אנשי הצבא היו שבמידה והמלחמה נמשכת, הצבא האמריקני משלם מחיר כבד מאוד של עשרות ומאות אלפי חיילים. יכולת הלחימה העיקשת של היפנים הייתה עלולה להביא למותם של יותר מחצי מיליון חיילים אמריקנים ובריטים, וטרומן ויועציו מחליטים לפעול בנשק אטומי.

 2. לגרום זעזוע ליפן ולגרום לה להיכנע.טרומן מבין שיפן היא עיקשת, ועל מנת שתיכנע הוא חייב לשנות את כלי המשחק.

 3. איתות לברית המועצות ומיצוב כוחה של ארה”ב כמעצמת על.טרומן רוצה להראות שרירים, ולהראות שארה”ב היא-היא המעצמה החזקה בתבל. ארה”ב היא הראשונה שייצרה פצצת אטום, בגלל עוצמת נשקה ארה”ב ממקמת עצמה כמעצמת על, ומשתמשת בפצצת האטום על יפן לטובת אינטרסים בינלאומיים. טרומן חשש כי בשעה שמדינות המערב תהיינה עסוקות במלחמה עם יפן, תקים ברית המועצות משטרים קומוניסטיים במדינות מזרח אירופה. על פי מדיניותו, טרומן מטיל את הפצצה כדי למנוע מעורבות של בריה”מ בהכנעת יפן וגם למנוע את כניסתה לעומק סין- פעולות שהיו עלולות לעורר דרישות טריטוריאליות נוספות מצד ברית המועצות. משום כך חוקרים רואים בהטלת הפצצה האטומית על יפן צעד ראשון במלחמה הקרה שהתפתחה לאחר מלחמת העולם השנייה בין ארה”ב לבריה”מ.

היפנים המשיכו להלחם בחזית מזרח אסיה בעקשנות למרות ההפצצות האוויריות הקשות של חיל האוויר האמריקני על ערים ביפן. הטייסים היפנים המתאבדים בקמיקאזה היו האויבים הקשים ביותר של הצי האמריקני- על כל אחד מהם הוטלה משימה להתרסק עם מטוס מלא בפצצות על אנייה אמריקנית.

אולם אלה לא הצליחו לשנות את פני המערכה, האמריקנים לחמו על כל אי ואי באוקיינוס השקט, כבשו את הפיליפינים בקרבות מרים והתקדמו לעבר יפן. המלחמה במזרח אסיה הוכרעה ב-6 לאוגוסט 1945, בבוקר יום זה ב-8:15 הטיל המפציץ האמריקני אנולה גייפצצת אטום, “ילד קטן” על הירושימה, עיר נמל ותעשייה ביפן. נפילתה של הפצצה עד להתרסקותה נמשכה דקה אחת בלבד- אולם ממדי ההרס שגרמה היו אדירים: יותר ממחצית העיר נהרסה, כ-100 אלף תושבים נהרגו מיד, 40 אלף מתו מפצעיהם תוך חודשים אחדים.

ב-9 לאוגוסט הטילה ארה”ב את “איש שמן” על נגסאקי. כ-40 אלף איש נהרגו, ונוסף על הנזק המיידי, גרמה הקרינה של הפצצה נזקים ארוכי טווח- מחלות סרטן ובעיות גנטיות. הטלת פצצות האטום, מצבו הקשה של הצבא היפני והצטרפות בריה”מ למלחמה בכיבוש מנצ’ורה הובילו לכניעת יפן ב-2 לספטמבר 1945. הודעת הקיסר ברדיו על הכניעה עוררה תגובות קשות ובכי מר. כ-500 אנשי צבא התאבדו ואזרחים ריטשו בטנם מול ארמון הקיסר. ארבעה חודשים לאחר סיום המלחמה באירופה הסתיימה גם המערכה במזרח אסיה, במהלכה נספו 20-15 מיליון סינים, כשני מיליון יפנים וכ-100 אלף אמריקנים. באירופה נהרגו 6 מיליון גרמנים ונרצחו 6 מיליון יהודים. מלה”ע השנייה נמשכה שש שנים ויום אחד(1.9.39-2.9.45). הטלת הפצצה שינתה את תפיסת המלחמה וההתרעה שהיו קיימים עד אז בעולם כולו, כתוצאה מכך החל מרוץ חימוש גרעיני שנמשך עד היום.