ספור “העיוורת” מההווי של עיירה יהודית בגולה. שם חיו יהודים בקרב הגויים, לפעמים כישוב נפרד וסגור ב”תחום
המושב” שלהם, ולפעמים בסמוך לישוב מקומי כבתוך גטו. סיפורה של חנה העיוורת נותן מבט חושפני על משפחה
יהודית, במקרה שלפנינו; אם ובתה, (העיוורת) ובעלה של חנה העיוורת. חיים בתוך נורמות חברתיות נוקשות, ושל
מנהגים עתיקים, כמו מוסד השידוכין, כמו יחס שלילי וזלזול אל האדם “הפגום” משהו (במקרה שלפנינו- העיוורון של
חנה) יחס מזלזל ומשפיל, אפילו בקרב האנשים הקרובים אליה ביותר, כמו האימא והבעל של חנה. זהו המוטו, הרעיון
המוביל של ספור “העיוורת” .

אקספוזיציה

מקום ההתרחשות:

בראשית הסיפור, בקצרה, האירועים מתרחשים בבית אמה של חנה העיוורת. בהמשך, כל רצף
האירועים מתרחשים בבית בעלהּ של חנה- רבי ישראל.
זמן ההתרחשות: לאחר שידוכיה ונישואיה של חנה לבעלה, כאשר מזמן כבר “הגיעה לפרקה”. (פירושו: הזמן המקובל
בקרב יהודים דתיים להשיא את בנותיהם, בגיל צעיר מאוד יחסית 16- 20). מי שעברה את הגיל המקובל, היה זה אך
טבעי שנוצר לחץ חברתי ומשפחתי גדול לשדך אותה כמעט בכל מחיר… ואם היא גם עיוורת, ובשל כך קשה היה למצוא
לה שידוך “טוב” ועל פי בחירתה, הלחץ ורגשות החמלה והכמיהה לראות אותה כבר נשואה, מתעצמים ובאים לידי
ביטוי בהתנהגותה ובמילותיה של האם אל בתה חנה.

גיבורת הספור:

חנה העיוורת, אישה המודעת לעצמה ולסובב אותה. אין לנו פירוט, או תיאור למראָהּ החיצוני. אנו
מקבלים רמזים לרוב (אפיון עקיף) על תכונותיה; נוחה להתרגז על כל דבר שקר שמספרים לה. דבר מובן מאליו, בשל
הכרתה בנטייה הטבעית, לנסות לתמרן אותה לרצונותיהם של אחרים, לנצל את עיוורונה, גם אם זה לטובתה, על פי
הבנתם. כמו האם והשדכן, המוכנים לשקר לה ממש ובלבד שתסכים סוף, סוף לשידוכים המוצעים לה, למרות שהאֵם
יודעת, שחנה שונאת ונוחה להתרגז מאוד כשמשקרים לה. ברור, לאם, שחנה תגלה בסופו של דבר את השקרים ותכעס
על כך. חנה תגלה את האמת על אף עיוורונה, כי היא יודעת וערה למתרחש סביבה, מצליחה לקלוט את המציאות
ומבינה דבר מתוך דבר, גם מבלי שיאמרו בפירוש, מה לפניה. כמו השלג הראשון שירד לפני הבית, או גילוי חפצי בעלה
ע”י מישוש. על פיהם היא מדמיינת איך הוא נראה, והיא מצליחה באופן יחסי למרות עיוורונה. יכולותיה והבנתה
(ראייתה) את המציאות על אף עיוורונה, זה מצביע על אופי מסוים.
המניע והסיבה: יחס החברה אל הפרט. יחס של זלזול וחוסר התחשבות בשל מה שנראה כאדם חסר דעה, או תבונה
לקויה, בשל פגם פיזי- חיצוני, כמו העיוורון של חנה. הניסיון הטבעי, “לעבוד” עליה, כדי לספק את רצון הזולת, בניגוד
למסר הדתי- מוסרי- יהודי: “לא לשים מכשול בפני עיוור”. זה נאמר אמנם בקשר לקיום מצוות הדת, אבל כלול בו גם
עיקרון מוסרי- חברתי: לא לנצל את חולשתו של זולתך למלא רצונותיך, גם אם זה “לטובתו” כביכול.

סיכום הספור:

מתחילת הספור אנו מודעים לקשייה של האם לשדך את חנה העיוורת. היא אומרת דבר והיפוכו, כאשר
היא נשבעת שבעלה לעתיד של חנה, הוא אלמן בן שלושים, אבל מיד מתקנת עצמה: “אולי שנה יותר ואולי פחות”, ואין
לו ילדים. היא נזכרת ברגזנותה של בתה לכל דבר שקר שיאמרו לה, ומיד חוזרת בה: “אשר גם מקום לא יתפסו בבית”,
כאילו זה מה שמטריד את חנה העיוורת. ובסופו של דבר ההשבעה העצמית של האם: “שכָכה אראה בנחמה”, בעברית
של היום זה כמו לומר: ש”ככה יהיה לי טוב”. כשהאֵם רואה בעליל, כי הבת מתעקשת לברר כמה שיותר פרטים על הבעל
שמשדכים לה, היא נושאת תפילה בייאוש שבתה אולי סוף, סוף תסכים לשידוך: “ושפתיה הצמוקות לחשו דבר- מה:
לחש שפתיים סתום של אם אומללה”.

נקודת הסיבוך:

לאחר נישואיה של חנה העיוורת לבעלה רבי ישראל, ולאחר ששהתה בבית הוריה לאחר החופה
והקידושין, כנהוג בקהילות אשכנז (המנהג הוא ש”הזוג הצעיר” בהתאם לסיכומים והתנאים בין המחותנים, שוהה
ואוכל על שולחנם של משפחת הכלה זמן מוסכם. תלוי ביכולת הכלכלית של משפחת הכלה) והיא כבר בחודשי הריון
מתקדמים. כי מכאן ואילך חנה תיאלץ להתמודד לבד עם בעל, שאינו מוכר לה מספיק. הכל סביבו מעורפל ומסתורי;
מה מקצועו? היא יודעת בבירור שאינו סוחר בטבק. איך הוא נראה?- היא מבחינה תוך כדי מישוש מגפיו, הליכתו
הכבדה ונקישות המטה (מקל) שבידו, שתוארו כיהודי גבה קומה, צנום והולך שחוח (כפוף) ואפילו את לבושו היא
מדמיינת לעצמה: “על ראשו יארמולקה (כיפה קטנה) בת זקונים (ישנה ובלויה) ורגליו מכבידות צעוד מתחת לקפוטה
(מעיל שחור) מטולאה וארוכת שוליים…” ועם המידע המצומצם הזה על בעלה, היא הולכת לגור איתו תחת קורת גג
אחת כאשתו העיוורת חסרת- הישע, בלי אימָהּ שתהיה לידה להתמודד איתו בחיי היום- יום הקשים, והיא בהריון.
מכאן בעצם מתחיל “הספור האמיתי” של חנה. מנקודה זו מתחיל הספור “להתגלגל” במהירות אל השיא, ואל
ההתפכחות וגילוי המציאות של חייה; החשיפה של האמת הפנימית והחיצונית בחייה עם בעלה.

השיא:

השיא בספור נבנה בהדרגתיות, כאשר לפני ההתפרצות הדרמתית של חנה וגילוי האמת, מצליח המספר “לעלות
על גל העיוורון” של חנה, כדי לתת רמזים ונקודות שבר ביחסיהם של בני הזוג. היא מגלה וחושפת פרטים על בעלה, ויחד
איתה אנו מתוודעים לחייה ולגילוי האמת. מבחינה זו אנו “עיוורים” כמוה ואיננו יודעים, כמוה, מי הוא זה בעלה, איפה
הם גרים ומה מקצועו. חוסר הידע הזה של הקוראים והגיבורה הראשית יוצר מתח ועניין. והרמזים הם:
ראשית: כבר בדרכם אל בית בעלה, היא שמה לב, שהעגלה עברה את תחום קצהו של הישוב והיא עולה במעלה ההר,
וממשיכה הלאה, והרי אימהּ אמרה לה שהוא גר בקצה הישוב ולא מעבר לו. מי גר מעבר לקצה
הישוב?…
שנית: בהגיעם אל הבית, הרוח חזקה, כלומר אין בתים מסביב, אין רחובות ליד. הבית כולו כמו בבית הערלים (שם כללי
שכינו היהודים את הגויים שלא נימולו) חלונותיו קטנים, המסדרון שונה, רחב ידיים כמו אצל הגויים, ותנור הבישול
בחדר הדירה, בשונה מאצל היהודים. בגלל שמירת הכשרות, התנור בבתי היהודים מצוי באחת הפינות, מופרדת (עם
חיץ) כמטבח. היא בודקת את הסכין. אולי הוא שוחט, או האם היא עשויה מעצם כמו אצל היהודים. חששה גדול מאי
הוודאות, עד שהיא מפקפקת אם הוא בכלל יהודי?
שלישית: אנשים באים לקרוא לו באמצע הלילה… והוא יוצא איתם? ה”תרוץ” שהוא מספר לה: כי “דודתו חלתה
באמצע הלילה ובאו לקרוא לו” מאוד מוזר, בלתי אמין ומופרך… ולכן היא לא מאמינה לו וכועסת מאוד. כעסה כה גדול,
עד שהיא אינה יכולה להירדם וכולה רועדת מרוגז, על זה שהוא מוסר לה מידע כוזב, כפי שעושים הרבה פעמים לילדים
קטנים, או לחסרי דעה, כדי להסיח דעתם. זה מראה על יחסו המזלזל בה כאדם וכאשתו, מנצל את עיוורונה לשקר לה,
או מה שחמור יותר: מחשיב אותה לאדם שתבונתו לקויה בגלל עיוורונה!
רביעית: היא מגלה שהבית פרוץ ואולי גן גדול נטוע מסביב לבית. לאחר שהבינה שהשלג הראשון ירד על הארץ. היא
מקרבת ודואגת לבנו הקטן, שמא הוא חולה, כאשר בסך הכל התלהב ממראה השלג. היא מנסה לדלות ממנו מידע על
הרעשים בחוץ. מי הם האנשים שהולכים בקבוצה, בצעדים מהירים? אלה לא קול צעדיהם של הגויים. אלו הלכים
בכבדות ובביטחון. לא כמו צעדיהם של יהודים; אצים רצים וממהרים, נדחקים במהירות לבל תשיגם יד זֵד, או שיני
כלב, או סתם אחד מבין הגויים שרוצה להתעמר (להתעלל) ביהודים. הליכתם כאילו שריפה פרצה, וכאשר היא דורשת
הסבר מבעלה, הוא נוהם אליה בגסות, בזלזול ובחוסר התחשבות: “אין לך צורך לדעת. שבי בבית ודי!” הרמזים
מצטברים ועימם המתח של חוסר הידיעה והמסתורין: הוא סופר פרוטות של כסף. סוחר בטבק אינו סופר פרוטות כמו
קבצן.
יש לו מטה (מקל) ארוך ועבה, שכול פעם שהוא יוצא איתו “לעסקיו”, הוא חוזר עם רפש ובוץ דבוקים בו ובנעליו. בכל
יציאה כזו “לעבודתו” בחזרה הוא תמיד נוטל ידיים. באלו מקרים בולטים וידועים, יהודי נוטל ידיו? לא רוחץ מבחינה
היגיינית, אלא נוטל ידיים לשם היטהרות: לאחר יציאה משירותים, לפני ארוחה וברכת המוציא (“המוציא לחם מן
הארץ”) ובסיום הארוחה, בקימה בבוקר וביציאה מבית הקברות… והנה קורה המקרה והוא מבשר לה שמגיפה פרצה
ביישוב, התוקפת את העוללים וחנה, אחר לידת בתה, נבהלת. ובכל פעם שהוא חוזר מהחוץ הוא מבשר לה על המוות
הרב בקרב התינוקות: “כזבובים הם נאספים, העוללים” (תינוקות) עד שהיא נרעשת, מה זה כ”כ “משמח אותו”: “על
מה הוא נוהם ככה בדבר הילדים המתים, היש לו תועלת מזה?” כך היא מהרהרת בינה לבין עצמה. כאן בחוש
אינטואיטיבי היא יודעת ומרגישה כמונו, שבעלה עוסק בקברנות. הוא היחיד היוצא ובא מהבית אל החוץ, וכאשר היא
מודעת לעובדה שבתה, גם היא כבר נגועה במחלה, היא דורשת מבעלה שיתוף פעולה ולגלות לה מה קורה עם הילדה.
כרגיל אצלו ביחסו האדיש, המזלזל ובחוסר התחשבות, הוא לא עונה לה. או אז היא מתנפלת עליו בשצף קצף ובהטחת
אשמה כבדה מאוד: “רוצח, הן עיניים לך, הגד לי מה יש לילדה” זהו הקטע הדרמתי ביותר בספור, ובו הגילוי הסופי של
האמת והמציאות של חנה העיוורת; נשואה לקברן עני, שבתה חולה ועתידה למות, ובעלה שאמור לסייע ולתמוך בה-
אדיש וחסר כל מידה של רגישות והתחשבות. כאן בא המהפך והשינוי. היא נעמדת על “רגליה האחוריות” להיאבק מול
בעלה, להתמודד עימו ולהתחשבן איתו על כל אותם ימים קרים וחסרי מנוח שחייתה במחיצתו. “לא לשתוק לו יותר”
ולהתמרד באופן סמלי אפילו: בכך שהיא לא תמסור את גופת התינוקת שמתה לקברן לקבורה. מהלך לא הגיוני, אפילו
מאֵם מסורה ודאגנית כמוה, אלא אם זהו ביטוי עז ומאתגּר נגד כל העוולות של בעלה כלפיה, אם נכונות החשדות שלה,
שבעלה הוא הקברן, הקובר את העוללים. זהו השיא בספור.

הפואנטה:

הפואנטה בספור, די צפויה ולא כ”כ מפתיעה. בכל הגילויים, יחד עם חנה העיוורת, אנו כבר מבינים, כמוה,
שבעלה קברן והיא חיה בבית הקברות. התיאור על ההתרוצצות שלה בין הקברים והמצבות הפזורים, תוך כדי רדיפה
אחר בעלה הקברן: “ישראל היכן היא התינוקת” רק מוסיף מימד דרמתי לפואנטה, אבל לא מוסיף להפתעה המקובלת
בפואנטה.

המסר החברתי:

כאמור המסר החברתי מצוי בביקורת של המספר על החברה יהודית בעיירה יהודית- דתית ומוסרנית.
מצד אחד אדיקות דתית עם מנהגים נוקשים של מסורות עתיקות, ומאידך יחס צבוע אל ה”פגום” והנחשל בחברה, כמו
עיוור, או כל בעל מום אחר. יחס שנובע מבערוּת ודעות קדומות. זאת בניגוד לציווי המקראי: “לא לשים מכשול בפני
עיוור” הם בכל זאת משתדלים “להכשיל” אותה בנישואין לא רצויים, שלא על פי בחירתה.

מערכת היחסים בין הדמויות:

מערכת היחסים בין הדמויות בולטת בעיקר בין הבעל, ר’ ישראל, לבין אשתו, חנה
העיוורת. אין יחס ותקשורת ביניהם. הוא בקושי מדבר איתה, וכשהוא מדבר, הוא בעיקר נוהם. בשל כך גם הילדים שלו
בקושי מדברים, כי אין מי שידבר אליהם. ואם הוא מדבר איתם, הוא עושה זאת בנהימה. אינו מתייחס אליה כמעט.
אינו מוסר לה שום מידע על מה שקורה בחוץ, רק כאשר מתים התינוקות: “כמו זבובים הם נאספים”, כך הוא מדווח לה
ומודיע לה, דווקא במקרה הזה, הוא מדבר איתה, דבר שמוסיף לה דאגה וחרדה על בתה יחידתה. היחס שלו אליה כאל
חסרת דעה והבנה. כך יחסה של האם אליה. משקרת לה על בעלה לעתיד, שהוא סוחר בטבק, ויש לו נחלה ממש, בו בזמן
ש”הנחלה” שלו זה בעצם בית קברות, ובלבד שתסכים להתחתן איתו. מספרת לה, שהוא כבן שלושים, בעוד הוא איש בא
בימים. יחס מחפיר כאילו והיא חסרת תבונה. כך גם המיילדת, חשבה שהיא חסרת הבנה, וכשהיא נוכחה לדעת שהיא
דואגת לבתה ומטפלת בה בתבונה רבה, היא פשוט לא מאמינה, וחושבת שבכל-זאת אולי היא רואה. לעומת זאת, יחסה
של חנה העיוורת אל שני ילדיו של בעלה, הוא יחס חם ואוהב ודואג. היא דואגת לבריאותם, שרה להם שירים והם נהנים
מחברתה ובאים להצטופף בין זרועותיה.

דרכי העיצוב ומוטיבים:

א. מוטיב העיוורון: המוטיב המרכזי בספור. חנה העיוורת, פעמים הרבה היא “רואה”, כלומר; מבינה דברים, שאנשים
רואים לא רואים ומבינים. כמו המיילדת, בעלה האטום והנוהם, ואימה, חסרת הרגישות, שאינה קולטת את מצוקתה
של בתה: להינשא בשידוכין כפויים ובלתי רצויים. חנה העיוורת, היא אדם רגיש ואישה חמימה לילדי בעלה למרות
עיוורונה, ואלו שמסביב לה, אישיותם קטנה, אטומי רגש ובינתם קצרה. ממש הפוכים ממנה.
ב. בית הקברות כ”נחלה” לעיוורת. מי שעיוור גם בית קברות יכול להיות לו לנחלה! (נחלה במובן של אדמת ירושה, עושר
של חווה גדולה, המצביע על איתנות כלכלית, וכדומה).
ג. ההדרגתיות בחשיפת האמת על בעלה וכל מה שסובב אותו, דבר שיוצר מתח ועניין.
ד. מוטיב הנקישה, או הדפיקה: רוב עולמה של חנה העיוורת נקלט ע”י חוש השמיעה ולכן מוטיב הדפיקה והנקישה בא
לידי ביטוי בסיפור בהזדמנויות ואירועים רבים. תחילה בבואם אל הבית של בעלה, העגלון שהביא אותה דופק על החלון
ולמשמע דפיקה זו העיוורת מסיקה על סוג החלונות של הבית. קול הרוח הנושב בחוץ לאחר מכן קול הדפיקה של מטה
בעלה, נקישת הילד על החלון כשיורד השלג הראשון, קול מטבעות הנחושת של פרוטות שמביא בעלה הביתה, קול
נשימתה של ילדתה התינוקת לפי זה היא קולטת ומעריכה את מצב בריאותה. בקיצור, קשה להסביר את סיפור העיוורת
ללא מוטיב הדפיקה.