בשנת 1921 הגיע לארץ שר המושבות צ’רצ’יל. הערבים דרשו ממנו לבטל את הצהרת בלפור, וליצור מערכת שלטון יחסית לכמות האוכלוסיה, מה שיתן להם רוב עצום, ונדחו. בראשון למאי 1921, בהפגנה של יהודים ביפו, נוצר ויכוח בין “אחדות העבודה” ולבין הקומוניסטים. הערבים שראו זאת, ניצלו את המתח הפנימי והחלו להתפרע והציתו את כל הארץ. המופתי, חאג’ אמין אל חוסיני, הסיט את הערבים בדרשותיו שטען שהיהודים גוזלים את פרנסתם ואדמותיהם. נהרגו 43 יהודים בתוכם יוסף ברנר, הפרעות נמשכו 6 ימים, וכמעט ללא התערבות בריטית.
כתגובה, השלטון הבריטי, בראשות הרברט סמואל, הקפיא מיד את העליה (כדי להרגיע הרוחות – אך בתגובה התפטרו כל בעלי התפקידים היהודיים). צ’רצ’יל שב לארץ, והורה על הקמת ועדת חקירה בראשות השופט הייקראפט. הערבים ערכו תעמולה ודרשו לבטל את “בית לאומי יהודי”, לעצור את העליה, ולכונן משטר ערבי בארץ עם שאר עמי הסביבה.
הועדה אכן הגיעה למסקנה שהערבים אשמים, אך הקלה ראש בטענה שהכל נבע מפחדם.

צמצום הצהרת בלפור איכזב את היהודים, אבל עדיין נראה כמתאים לציונות, ואילו הערבים שציפו ליותר, הבינו שבעזרת אלימות ניתן להשיג את רצונם.

המנדט והנציבים הראשונים

חודש אחרי הספר הלבן, הוכרז המנדט רשמית. תפקידם היה להכין את הארץ להיות “בית לאומי” ליהודים.
עקרי המנדט היה הדגשת הקשר בין העם לארץ, התחיבות לעזרה בריטית בפיתוח הארץ, עליה והתישבות רצופה, הגוף המייצג יהיה הסוכנות היהודית ובארץ ידברו אנגלית, עברית וערבית.

חלק מעקרונות השלטון היה מינוי נציב עליון בארץ:
א. הרברט סמואל : 1922-1925. יהודי אוהד ציונות, בזמנו פורסם הספר הלבן הראשון, ונערכו פרעות תר”פ – תרפ”א.
ב. הלורד פלומר : 1925-1928. “יד הברזל”, שמר על איזון מלא בין יהודים לערבים, ודאג בעיקר לבטחון. הכיר ב”בית כנסת ישראל” כמוסד הלאומי של הישוב והגדיל את התקציב לחינוך עברי. אך דרש מהיהודים להסגיר את כל אמצעי ההגנה שלהם.
ג. ג’ין צ’נסלור : 1928-1931. ראה בהצהרת בלפור דבר מזיק לבריטניה, והבליג כלפי האלימות הערבית. בכך כופף את הצהרת בלפור.
ד. ארתור ווקופ: 1931-1938. אוהב יהודים, טען שרק שוויון מספרי יוביל לשוויון מעמדי, ותמך בעליה. היה קשר בינו לבין התנועה הציונית.

2. העלייה הרביעית : גורמים, אופי, התפתחות הערים והחקלאות, המשבר.

בעקבות המשבר הכלכלי ב1923- פסקה העליה השלישית, ושנה לאחר מכן, החלה העליה הרביעית. לעליה היו שני גלים: 1924-1926 ו- 1927-1929.
העליה הזאת שמכונה גם עלית הפולנים, בעיקר מכיוון שרוב העולים היו מפולין, וזאת ממס’ סיבות.
סנקציות כלכליות ונישול בפולין, בלווית פרעות פיזיות ביהודים, עורר בהם רצון לעזוב, שערי ארה”ב בדיוק נסגרו, וכיוון שרובם תמכו בציונות, המקום הטבעי ללכת אליו היה א”י.

זוהי היתה עליה ציונית של אנשים מהמעמד הבינוני, משפחות שלמות שרצו להמשיך את חייהם העירוניים בארץ. תעשינים, בעלי מלאכה עם מעט הון פרטי וללא דחף אידיאולוגי. הם הגיעו בעיקר מפולין אך גם מרוסיה, ליטא, ורומניה ומנו כ- 80 אלף. הם נהרו ברובם לערים (בעיקר ת”א) ורצו ליצור חברה חופשית שתאפשר להם לפרוח כלכלית, לא נמשכו לשיתופיות של העליה השלישית והשניה.
הם הקימו בערים מפעלים הקשורים לבניה, טקסטיל, עור, מוצרי מתכת ובניין. ה”עשירים” ביניהם פתחו מפעלים זעירים. בנוסף עסקו בתיווך אדמות, בתי מלון, מסעדנות וקיוסקים. מכך נוצר מצב שכל הבסיס העסקי בארץ היה צר מאד, ואכן, בסוף 1925, הלכה האוכלוסיה ונתמעטו בעלי ההון, החלה ספסרות קרקעות גדולה, ולרבים לא נשאר כסף כדי להקים בתיהם, ולחיות. הבניה נפסקה כמעט לחלוטין ב- 1926 והגיעה לשיאה ב1927, והירידה מהארץ היתה גדולה.
העיר ת”א גדלה מאד, וקלטה כמחצית ממס’ העולים. בשנת 1936 הגיעו מס’ התושבים ל40 אלף, וכ8 אלפים נוספים גרו באזור.
גם חיפה גדלה מאד ונוסדו בה השכונות “הדר הכרמל” ו”בת גלים”, והאוכלוסיה עלתה מ8 אלפים ל14 אלף.
בירושלים נבתה שכונת רחביה, ומס’ התושבים היהודיים היה 42 אלף, לראשונה רוב יהודי בעיר.

אך לא רק לערים הלכו העולים וחלקם הלכו לעבודה חקלאית. קק”ל קנתה אדמות רבות במטרה ליצור רצף ישובים. הוקמו הרצליה, כפ”ס, רעננה, בינימינה, פרדס חנה , נתניה ועוד.
עמק יזרעאל התמלא גם הוא בישובים חדשים, שיתופיים, קיבוצים ומושבים. ב1925 נוסדה בעמק עפולה. הישובים, בעיקר בשרון, עסקו בפרדסאות.

3. המפלגות והמאבק האידיאולוגי בארץ. (זרמים אידיאולוגיים, מפלגות חדשות, ז’בוטינסקי, אצ”ל)

היו שלושה זרמים אידיאולוגיים עיקריים בארץ.
א. “איחוד הקבוצות” – נוסד ב1925, ע”י חברי הפועל הצעיר, שרצו להשאר בקבוצות קטנות ומאוחדות. התנגדו להכנסת תעשיה לקיבוצים, והתנגדו למעורבות פוליטית.
ב. “הקיבוץ המאוחד” – הוקם ב1927, אנשי “אחדות העבודה” רצו קיבוץ גדול יותר עם פעילות פוליטית ותעשיתית. מרכזם בעין- חרוד.
ג. “הקיבוץ הארצי” – נוסד ב1927, חברי השומר הצעיר, סוציאליסטים קיצוניים, שדגלו במרכסיזם. מפלגתם מפ”מ.

בצד זרמים אידיאולוגיים אלו צמחו להם בפיטריות מפלגות חדשות, רובן בורגניות. הן היו מפוצלות ודאגו כל אחת למיעוט קטן באוכלוסיה, אכרים סוחרים וכו’. חולשתם היתה בפילוגם למרות שלכולן היה מצע אידיאולוגי זהה, התישבות חופשית ופיתוח הערים בצל הקפיטליזם. היחידה שצברה כח היתה “הציונים הכללים”.
מפלגות נוספות היו “התאחדות האיכרים” שדאגה לאיכרים מהסקטור הפרטי, ו”הפועל המזרחי” של יוצאי ההסתדרות המזרחי בגולה, הקימו ישובים עצמיים, מפני שסרבו להצטרף להסתדרות הכללית, מטרתם המיזוג בין דת להווי הפועל.(“בניין הארץ ברוח התורה על יסוד העבודה”)

ז’בוטינסקי היה בין מקימי ההגנה ותומכיה ב1920, וארגן אותה כנגד הערבים והפורעים. עד 1923 תמך בויצמן והמדיניות הפייסנית כלפי הספר הלבן, אך ב1923, יצא כנגדם והקים את “ההסתדרות הציונית הרויזיוניסטית”
עקרונותיה היו:
עליה המונית בפיקוח יהודי (בניגוד להגבלה עפ”י יכולת הארץ), הכללת שני עברי הירדן בארץ, הקמת צבא חמוש כדי להרתיע ערבים והכל תחת שלטון קפיטליסטי.
ב1921 הוקמה בלטביה תנועת בית”ר (ברית יוסף טרומפלדור) ז’בוטינסקי בראשה.

ז’בוטינסקי והרויזיוניסטים מפלגות הפועלים
1. ציונות מדינית.
2. ניתוק קשר עפ בריטניה מ1939.
3. שתי גדות לירדן
4. הבורגני העירוני הוא חלוץ
5. סוציאליזם אנטי-לאומני.
6. הסתדרות העובדים – בשביתותיה ובלחץ על השכיר יוצרת טפילים.
7. הרויזיוניסטים כונו פאשיסטים. 1. ציונות חברתית.
2. שיתוף פעולה עם בריטניה.
3. ממערב לירדן.
4. הפועל העברי הוא החלוץ האמיתי.
5. סוציאליזם הציונות האמיתי.
6. הסתדרות העובדים היא גג לפועלים.

7. “אדומים” קומוניסטים

ב1930 גורש ז’בוטינסקי ונאסרה עליו הכניסה לארץ, הפילוג החריף עם הקמת מפא”י. ב1931 בקונגרס הציוני, ז’בוטינסקי דרש להגדיר את מטרתם כמדינה יהודית בארץ, והם סרבו, בלהט הויכוח קרע את כרטיס החבר שלו.
בנוסף, ב1931, פרשו תומכי ז’בוטינסקי מ”ההגנה” שהיתה מתונה, והקימו את האצ”ל (אירגון צבאי לאומי) שדגל גם בהתקפות אלימות של יהודים.

ב1933 נרצח ארלוזורוב, סופר וממנהיגי מחנה הפועלים, שכיהן באותה עת כראש הסוכנות. היה אחראי להסכם ההעברה. כאשר חזר מחו”ל וטייל עם אשתו נרצח ביריות. הרוצחים לא נמצאו מעולם, והחשד נפל כמובן על הרויזיוניסטים, דבר שהגביר את המתיחות בין התנועות. שלושה אנשים הועמדו לדין, אבא אחי מאיר, סטוסקי ורוזנבלט, ואחרי משפט ממושך הם שוחררו. הרוצחים האמיתיים לא נמצאו מעולם.

העדרותו של ז’בוטינסקי מהארץ פגעה ביכולתו לפעול, הוא ניסה להגיע לעמק השווה עם בן-גוריון, והניסיון כשל. ב1935 פרש ז’בוטינסקי מההסתדרות הציונית והקים את ההסתדרות הציונית החדשה, אלו טענו שמפלגות הפועלים משפיעות על ההסתדרות הציונית, הם דרשו הגנה אקטיבית ושללו את “ההבלגה”.
הרויזיוניסטים היו בקשר עם מפלגות פאשיסטיות בעולם . ז’בוטינסקי נפתר ב1940.

4. מאורעות תרפ”ט (1929) ותוצאותיהם (מאורעות תרפ”ט, ועדת שאו ודו”ח סימפסון, הספר הלבן השני,
איגרת מקדונלד)

המאורעות אירעו בט’ באב, ה23 לאוגוסט 1929.
המאורעות פרצו אחרי שקט שנמשך שנים מס’, אך בהן התגבשה תנועה ערבית לאומית שתמכה בהפסקת העליה וההתישבות היהודית. בזמן המשבר הכלכלי, חששו הערבים מנישול כלכלי אך מכיון שהואטה העליה לא עשו דבר. כשחלף המשבר וחזר זרם העולים, עלה שוב המתח. הכותל באותה תקופה היה של הואקף המוסלמי, והערבים הצליחו לשכנע את הבריטים למנוע מהיהודים להתפלל בכותל ואף היו מבזים את רחבת הכותל. בט’ באב 1929 הפגינו חברי בית”ר בטענה ש”הכותל הוא כותלנו”. שוב בעידוד המופתי חאג’ אמין אל חוסיין, שאמר שהיהודים רוצים לכבוש את הר הבית, את הארץ, שני גדות הירדן ולהקים מדינה, יצאו הערבים להפגנה ולאחר מכן לפרוע ביהודים. זה התחיל ברציחתו של ילד יהודי, ולאחר מכן עלו הערבים בכל הארץ על ישובים יהודיים רצחו ובזזו. סה”כ נהרגו 133 יהודים ונפצעו 300, חלקם בגלל שסרבו לקבל הגנה מ”ההגנה”. המהומות היו בכל הארץ, בעיקר בירושלים, חברון, צפת וחיפה.

הנציב הבריטי באותו זמן היה צ’נסלור ששהה בחו”ל באותו זמן, כשחזר ראה את חוזר האונים הבריטי (לקח להם מס’ ימים להתארגן) והחליט להקים ועדה שתבדוק את המקרה. ועדת שאו חקרה והגיעה למסקנות הבאות:
שוב הערבים אשמים ללא התגרות, ושוב הסיבה היא פחדם מפני נישול מאדמותיהם, ולכן יש להגביל את העליה היהודית והפיקוח על מספריה יהיה בהתיעצות עם הערבים. יש להגדיל את כוחות הבטחון הבריטיים, לבטל את סמכויות ההסתדרות הציונית ולגרש מהארץ פועלים בלתי חוקיים.
מומחה בשם סימפסון נשלח לארץ, והמליץ להפסיק לחלוטין את העליה, מלבד יהודים עשירים, וכן לחלק את הקרקע בארץ לערבים.
היהודים כמחאה הכריזו יום שבתון לאומי, והוא התפשט לכל העולם.

עקב מסקנות הועדה והצעות המומחה פורסם הספר הלבן השני ע”ש פספילד בו נאמר:
המנדט מחויב כלפי היהודים והערבים, ולכן אם יש נישול ערבים ממקומות עבודה לטובת יהודים, יש לעצור את העליה עד שתפתר בעית האבטלה הערבית. מס’ העולים יקבע בהתיעצות עם הערבים ותינתן עדיפות לפיתוח הכפר הערבי ע”י הגבלת מכירת קרקעות ליהודים.

משמעות הספר הוא ירידה מוחלטת מכל התחיבויות הצהרת בלפור והמנדט. חיים ויצמן, יו”ר הסוכנות היהודית התפטר והאשים את בריטניה בבגידה, בנוסף התנצל על שתמך בהם בפני היהודים. המפלגות הבריטיות שחששו מתגובות יהודית בעולם, גינו את הספר, וב1931 שלח מקדונלד, ראש הממשלה הבריטי התנצלות רשמית ונסיגה מלאה מכל הספר הלבן. באיגרת בעצם נאמר: שבריטניה נאמנה להצהרת בלפור, שתמשיך בבנית הבית הלאומי בארץ, העליה היהודית תמשך ללא הגבלה (צורך באישורים) ומכירת הקרקעות לא תפסק.

ויצמן חזר להנהיג את הסוכנות רק ב1935 כי לא הצליח לחזור בו מהתפטרותו.

5. העליה החמישית (גורמים, אופי, התפתחות הערים והחקלאות, ישובי חומה ומגדל, עמק חפר והתישבות
האלף)

העליה החמישית 1932-1939. מכונה עלית היקים בגלל ריבוי יוצאי גרמניה בקרב העולים.

הגורמים לעליה היו:
המשך הנישול של יהודי פולין, בצל הפרעות שנמשכו שם, ומדיניות תומכת הגירה של הממשלה הובילה את יהודי פולים לכמעט חרפת רעב ולרצון לעזוב. עלית הנאצים לשלטון, ומכך החמרת מצבם של יהודי גרמניה, חברתי וכלכלית, ופרעות ליל הבדולח הובילו את היהודים לרצות לעזוב. בהסכם שנחתם עם הסוכנות היהודים נאמר שיהודים שיעזבו את גרמניה יורשו לקחת עימם ציוד גרמני שווה ערך לרכושם.

עלו בעיקר, כנאמר, מפולין, גרמניה, צ’כיה והונגריה אך גם מיון, תימן, ואפילו ארה”ב. עלו 186 אלף עולים, משפחות, שעסקו בעיקר במקצועות חופשיים וכן בנקאים, סוחרים ובעלי מלאכה, חלקם חסרי כל בגלל המשברים הכלכליים והנישול, לחלקם אף היתה הכשרה חלוצית.
ב1931 נתנו הבריטים חנינה לכל העולים הבלתי חוקיים בארץ, ובמפקד האוכלוסין נמנו 175 אלף יהודים (לעומת 50 אלף ב1922).

בשנת 1933 שהיתה מאד לא יציבה בשווקים בעולם, היתה בארץ דווקא יציבות רבה, בשנים הבאות עד פרוץ מה”ע I היתה תקופת זוהר בארץ. מס’ העולים נסק לבערך רבע מיליון, חלקם בעלי הון גרמניים שפתחו רבות את הארץ (לכן עלית היקים). הם היו שונים בנוף הישראלי, הם שמרו על יחודם (לבוש, שפה, תרבות) הם התנגדו לסוציאליזם. הם הוציאו עיתונים בגרמנית, וקם נגדם בארץ רעש כי היה נהוג לפרסם כאן רק בעברית.

דבר התרם מאד לעליה זאת היה הסכם ה”העברה”, בגלל בעיות יצוא קשות של גרמניה, חתמו הממשלה הנאצית וארלוזורוב הסכם, לפיו יועברו רכוש היהודים המהגרים מהארץ לידיים גרמניות, ובתמורה ישלחו סחורות, בעיקר מכונות תעשיה וחקלאות. ב1933 מוסד ההסכם ולפיו כל יהודי רשאי לקחת סכום קטן איתו, ותמורת הסחורות שתקבל הארץ, יקבל העולה סכום כסף כקצבה.
ההסכם הוביל לתוצאות חיוביות רבות, הון יהודי עצום ניצל מידי מנאצים, הארץ התפתחה ע”י התעשיה, היהודים בעלי הממון הורשו להכנס ללא רישיון ואת מכסת אישורי הכניסה ניצלו על חסרי רכוש.
כמובן שבעלי ההון היו מיעוט והרוב, חסרי ההון נאלצו ברובם לעשות הסבה מקצועית, ולקבל תמיכה. רבים הגיעו כתיירים “והחליטו” להשאר לכן הממשלה הבריטית החליטה מידי פעם להוריד את מס’ אישורי הכניסה.

מוסד נוסף שהעלה יהודים לארץ היה “עלית הנוער”, שאותו הקימה אשת רב מברלין, רחה פראייר ושליח תנועת החלוץ בארץ. הם הביאו צעירים בגפם והכשירו אותם לעבודה חקלאית, בעיקר בעקבות עלית הנאצים לשלטון. גם ארלוזורוב עזר בקליטתם, ואמנם הם נקלטו בארץ במס’ ישובים כגון חוות הנוער בבית שמן, במקוה ישראל, בבי”ס החקלאי כדורי, במושבים כמו נהלל ומוסד “אהבה” שבחיפה. את עלית הנוער ניהלה הנרייטה סולד, עולה מארה”ב. בשנות ה30 עלו לארץ 5000 בני נוער, שהבריטים, במטרה לעזור סיפקו להם סרטיפיקטים נוספים. אלו נקלטו בארץ והלכו מאוחר יותר להקים ישובים משל עצמם.

זרם העולים שהגיע לארץ פיתח כמובן את הערים. בעקבות השבתת נמל יפו (בעקבות המרד הערבי) נפתח נמל ת”א שסיפק תעסוקה לרבים. העיר גדלה ומנתה 130 אלף איש, כ40 אחוז מאוכלוסית הארץ. העולים הגרמנים שינו את אופי העיר, הלבוש האירופאי נהיה נפוץ יותר, המסעדנות גדלה והקיוסקים הפכו לבתי קפה ומסעדות, התרבות בתפתחה, וב1938 הוקמה תחנת הכח רידינג. גם חיפה התפתחה מאד והגיעה לראשונה לרוב יהודי בה. צינור נפט מעירק שבעקבותיו נפתחו בתי הזיקוק ועוד מפעלים רבים אחרים הגדיל מאד את העיר, פיתח את אזור הקריות וחיסל כמעט את האבטלה. 5600 מפעלים הוקמו ובהם הועסקו 30 אלף יהודים. בכך פסקה התלות בחקלאות. רמת הטכניון עלתה גם כן. אך בעקבות כל אלו היתה עליה של מחירי הקרקעות וספסרות, וכן עלית מחירי מוצרים שונים. כפתרון הוקמו האיגודים המקצועיים והקואופרטיבים.

6. המשך… (התישבות חקלאית, חומה ומגדל)

כמובן שלא רק הערים התפתחו וגם היתה עליה גדולה בהתפתחות ההתישבות החקלאית.
יש חלוקה לשלושה תחומים שונים:
1. התישבות עמק חפר: יצירת רצף ישובים בין חדרה לנתניה, שיפריד בין הישובים לבין ערביי השומרון, ורצף נוסף מחיפה דרומה. יהושוע חנקין רכש אדמות בעמק חפר, שהתגלה כפורה מאד. הוקמו עליו קיבוצים ומושבים רבים שהתבססו על חקלאות, בעיקר הדרים, דבר זה הגדיל מאד את יצוא ההדרים שנתגלה כענף קל מאד.
2. התישבות עולי גרמניה: מושבים שהוקמו למול הערבים, לאורך הגבול וליד הערים, בעיקר לתנועות נוער חלוציות ולעלית הנוער, חיו בנפרד משאר האוכלוסיה, נוער חלוצי אידיאולוגי וללא כל ידע, התבססו בעיקר הדרים ששגשגו באותה תקופה.
3. התישבות האלף: אחרי מאורעות תרפ”ט לעבות את ההתישבות היהודית, תוך סיפוק כח עבודה. התכנון היה לישב 1000 משפחות פועלים סביב המושבות הגדולות, בפועל יושבו רק חצי ואלו נאלצו להתמודד עם קשיים רבים.

צורת התישבות נוספת היתה ישובי חומה ומגדל. הרעיון מאחוריהם היה שכאשר יקבעו גבולות הארץ, אם יהיו יותר אזורים מיושבי יהודים, יקבלו היהודים נתח יותר גדול של הארץ. ולכן בעקבות ועדת פיל (קביעת גבולות הארץ) קמו 50 ישובי חומה ומגדל. להנהגה היהודית נודע שכבר שוקדים על הכנת המפה ולכן יש למהר ואין זמן לבנות ישובים רגילים. ולכן ההקמה נעשתה בחשכת לילה. החומרים הוכנו מראש, ביום הרצוי הוקמה חומה של שני לוחות עץ עם חצץ ביניהם, מס’ צריפים, עמדות הגנה, ומגדל שמירה. אלו היו מעין בסיסים צבאיים שבהם גם עבדו את האדמה. הישובים קמו בעמק הירדן, בגליל המערבי, גבול לבנון, חניתה, סביב חיפה ובמרכז הארץ. רוב הישובים היו קיבוצים, והתקימו בשיתוף ההגנה ובפיקוח ראשי הישוב. קלטו את העליה הלא חוקית ואת עלית הנוער, גם אחרי פרסום הספר הלבן ואף בזמן המלחמה.

7. הסוכנות, והמאבק בין ימין לשמאל.

הסוכנות היהודית המורחבת היא המשך ישיר לנציגות היהודית בארץ שהחלה עוד ב1919. מה שהתחיל כ”ועד הצירים”, שבו התגלו בעיות של חוסר יחס מצד הבריטים, והעדר נציגות של יהודי ארה”ב וברה”מ ותחלופת חברים גבוהה מידי, המשיך ב1920 והפך להיות ההנהלה הציונית. הבעיות שלהם היו חוסר שיתוף פעולה מצד הישוב בארץ, העדר מקורות כספיים ותמיכה מצד יהודי ארה”ב . ואז ב1929 הוחלט להקים את הסוכנות היהודית המורחבת, כפתרון לכל הבעיות. הוחלט לקרב אל התנועה הציונית יהודים שאינם ציוניים, וכך לפתור את בעיות הכלכלה ולשתף את יהודי ארה”ב. לסוכנות היו שני מרכזי פעילות אחד בלונדון והשני בארץ. צירוף הנציגים הלא ציוניים עזר להם להציג עצמם כגוף כל היהודים. הסוכנות היתה אחראית לכל פעולות ההתישבות. בסוכנות עצמה היתה חלוקה למחלקות. ראשה הראשון הייה חיים ויצמן, במחלקה המדינית ישבו משה שרת, גולדה מאיר וארלוזורוב (יו”ר המחלקה הראשון). ב1935 מונה בן גוריון ליו”ר הסוכנות אחרי שכיהן 14 שנה כראש הסתדרות העובדים.

מאורעות תרצ”ו-תרצ”ט הובילו להתדרדרות בארץ במס’ מישורים, אמנם המשיכה העליה (בזכות שמירה על מדיניות ההבלגה כלפי הערבים ושמירה על טוהר הנשק) אחד מנושאי המריבה היה המאבק בין גושי הימין והשמאל.

הימין – הגוש האזרחי כלל את הרויזיוניסטים, התאחדות האכרים (מושבות ותיקות), התאחדות בעלי התעשיה, ארגון הסוחרים, ומפלגת הציונים הכלליים. הם נאבקו למען משטר ליברלי דמוקרטי, יוזמה פרטית והון פרטי, וכמו כן חינוך ובריאות ללא פיקוח מפלגתי. חולשותיו העיקריות של הגוש היו בפילוגו, לתת סעיפים אידיאולוגיים (חלק רויזיוניסטים וחלק תומכו בפועלים) וכן ריחוקו מההתישבות ומהנוער.

השמאל – מחנה הפועלים היה למעשה מפא”י. ה”פועל הצעיר” ו”אחדות העבודה” הקימו ב1930 את מפא”י. התנועה לחמה למען הקמת בית לאומי סוציאליסטי, חברה שתתבסס על פועלים, הון לאומי, שיתוף פעולה עם מעמד בינוני והדתיים. המפלגה לחמה למען יעדים לאומיים ולכן היתה מאוחדת. נציגיה היו בן-גוריון, ארלוזורוב, משה שרת, גולדה, וברל כצנלסון. מנהיגי הגוש החזיקו עמדות מפתח ולכן קבעו את הלכי הדברים בארץ כולה, וזכו תמיד לרוב. מאחוריהם עמדו הסתדרות העובדים, ההגנה, הנוער, ההסתדרות הציונית וההתישבות העובדת.

מחנה השמאל היה ותרני, שדגל במדיניות ההבלגה, ואילו הימין דרשו הגנה אקטיבית, ניתוק הקשר עם אנגליה, “שתי גדות לירדן”. אחד הזרמים הקיצוניים של הימין היו “ברית הבריונים” של אבא אחי מאיר. שפעלו נגד הבריטים ונגד השמאלנים.

8. פרעות תרצ”ו- תרצ”ט וועדת פיל. (פרעות תרצ”ו – תרצ”ט, המרד הערבי, ועדת פיל, תוכנית החלוקה,
ועדת וודהד, ועידת השולחן העגול).

בין השנים 1936 – 1939 שרר אי שקט רב בארץ, הגורמים לכך היו הערבים, שראו את העליה ההמונית וראו בכך סכנה לעצם היותם רוב, ובנוסף חששו מאיבוד מקורות פרנסתם, הערבים שמכרו את קרקעותיהם ליהודים ראו בכך שהיהודים משתלטים על ארצם. יום אחד התגלתה הברחת נשק של ההגנה, והערבים חששו שהיהודים מתכונים לכבוד את הארץ בכח.

הערבים רצחו יהודי, וכתגובה לכך רצח ארגון ב’ (האצ”ל לעתיד) שני ערבים ליד פתח תקוה. ביפו פרצו מהומות ו16 יהודים נרצחו. הפרעות התפשטו ונהרגו סה”כ 80 יהודים ונפצעו כ400. הכנופיות פעלו בשיטת פגע וברח והיו מורכבות מפלאחים. מטרתם שיתוק התחבורה, תקיפת ישובים הרס מסילות ברזל ומטעים שונים. בנוסף הכריזו שביתה כללית כדי לשבור את הבריטים ואף להוכיח ליהודים כי הם חיוניים. השביתה לא נמשכה זמן רב וכשלה. שוב אורגנו הפרעות ע”י חאג’ אמין אל חוסייני. שאף ניסה לקרב את עמי הסביבה למאבק. כאן נשלחה ועדת פיל (ראה אחר כך).
המאבק הערבי התחדש בשנת 1937. מאות כנופיות פגעו באנשי ממשל בריטי וביהודים. תקפו תחנות משטרה, מסילות רכבת, ופקידים בריטיים. סה”כ נהרגו 520 יהודים. הממשל הבריטי החליט להגיב ביד קשה, והקים בדי דין צבאיים שהורשו לדון למות כל נושא נשק או מואשם ברצח, הטילו שלטון צבאי בארץ, ענישה כבדה ועקיפה, מעצרים נרחבים ופיקוח תחבורתי, וכן עזרה ליהודים. כמו כן החלו בבנית גדר צפונית ותחנות משטרה רבות.

בעקבות פרעות תרצ”ו נשלחה בארץ ועדה “ודעת פיל”. הם נשלחו לבדוק מה גורם לאי השקט, וכיצד מתנהל המנדט בכלל. הועדה שהתה בארץ חודשים וגבתה עדויות רבות והגיעה למסקנות הבאות:
אי אפשר עתה ולעולם ליצור בית לאומי משותף בגלל הבדלי המנטליות, לכן אין סיכוי למנדט הבריטי ויש לחלק את הארץ לשתי מדינות שונות עם מובלעת בריטית, ירושלים. ועד אז יש להגביל את עלית היהודית לכ12 אלף יהודים בשנה. הערבית התנגדו להצעה התנגדות נחרצת ואילו בקרב היהודים שרר ויכוח על ההצעה. חלק בראשות בן-גוריון וויצמן טענו שאין לותר על הצעה זו, מדינה יהודית עצמאית בא”י, ואילו הרוב טענו כנגד, באם כי חשבו שהדבר יגרום להפסקת ההתישבות, באם כי חששו שהויתורים גדולים מידי או כי בכך יכריזו על הערבים מלחמת עד. בנוסף טענו שהדבר משאיר את היהודים בנחיתות אסטרטגית. בקונגרס ה20 נדחתה ההצעה סופית, ואף הערבים התנגדו לה ולכן נפלה.

בעקבות הסירוב של שני העמים נשלחה ועדה נוספת בשם ועדת וודהד, הועדה שבאה לארץ ב1938 והגיע למסקנה שלא ניתן לישם את תוכניות ועדת פיל, כי יש נוכחות ערבית ענפה בשטח שאמור להיות יהודי, ולכן התוכנית בטלה.
הבריטים בנסיונם לאחות את השברים הזמינו לבריטניה את נציגי היהודים, נציגי הערבים בארץ ואת נציגי ארצות הסביבה לועידת השולחן העגול. הערבים היוו כמובן רוב מוחלט וסרבו לדון אפילו עם היהודים. הערבים דחו על הסף כל בקשת פשרה שהיא.

9. הספר הלבן השלישי והתגובות אליו (ספר לבן שלישי, תגובות, דפים מודפסים)

בתקופה זאת החלו כבר להריח את ניצני מה”ע הII באופק, והבריטים רצו את הערבים לצידם. הערבים לחצו על הבריטים בנושאי א”י והבריטים בניסיונם למצוא חן בעיני הערבים נקטו במדיניות פרו-ערבית. הם הורידו את מס’ אשרות הכניסה, החליפו את ווקופ (הפרו ציוני) במק-מייקל הפרו ערבי.

לבסוף פרסמו את הספר הלבן השלישי של מקדונלד. עיקרי היו שהמדינה שתקום בארץ תהיה דו לאומית, מדינה אחת בעלת רוב ערבי. העליה תעצר, בחמש השנים הבאות יעלו 75 אלף יהודים ומשם הלאה תותנה העליה באישור הערבים, וליהודים יאושר להתישב רק באזורים מועטים בארץ. הספר הלבן ביטא נסיגה מלאה מכל הצהרת בלפור והמנדט. היהודים נתקלו במצב שבו הם בסכנה קיומית בגלל עלית הנאצים בעולם, הספר הלבן שהיה עדיין טעון אישור לא אושר מעולם, אך למרות זאת יושם. היהודים היו חייבים להאבק בשתי חזיתות “יש להלחם בהיטלר כאילו אין ספר לבן ויש להלחם בספר הלבן כאילו אין היטלר”.

היהודים הגיבו בשלושה חזיתות שונות, הרחבת ההתישבות (ישובי חומה ומגדל למשל), הרחבת ההגנה ועליה בלתי חוקית.
עד 1936 ההגנה היתה פאסיבית, שמירה על הקיים, שריון כלי רכב, פינוי ישובים ולרוב קיוו שהבריטים ינהגו ביד קשה כלפי הפורעים אך כשראו שהבריטים אינם מנידים עפעף, החלה ב1937 ההגנה האקטיבית, במישור חוקי ובלתי חוקי.

במישור בלתי חוקי עלה שוב האצ”ל בהגנה האקטיבית, נוסדה הנודדת של יצחק שדה, קבוצה קטנה שתנוע בלילה ותתקיף ערבים. הנודדת היתה הצלחה אך התגלתה כקטנה מידי, ולכן הקים יצחק שדה את הפו”ש פלוגות השה. כח הגנה ארצי, שחדר לשטח האויב ותקף אותם, הטילו אימה על הערבים.

במישור החוקי הקימו את הנוטרים, שוטרים יהודים שאומנו ע”י הבריטים והשתמשו בנשק בריטי, בכך אף חיזקו את הקשר בין ההגנה לבריטים. בתוכם היתה גם יחידת “המשמרות הנעים” שתפקידם היה לפטרל ולסייר ואף ללוות יהודים.

הלורד וינגייט הגיע לארץ ב1936, והיה קצין מודיעים פרו-יהודי. הוא דגל בהקמת “פלוגות לילה”. קבוצות לוחמים שעסקו במערבים ניידים, פעלו בלילות והנחיתו מהלומות פתע על האויב. כקצין מודיעין ידע כמובן את ערכו של מודיעין טוב לפני כל פעולה. הוא קיבל אישור להקים צוותים משולבים יהודים וערבים. וינגייט עזב שלא מרצונו את הארץ ב1939.