תשובות
1)כדי להוכיח שספר מלכים חובר בגלות בבל ,לא לפני שנת 561 לפה”ס דינור מביא מספר ראיות והן: א) פסוקיו האחרונים של ספר מלכים “והי 37 לגלות יהויכין מלך יהודה….נשא אויל מרדך מלך בבל בשנת מלכו את ראש יהויכין מלך יהודה מבית כלא…”(מל”ב כה 27-30 ) מעידים על כך שמלך בבל שיחרר את יהויכין ועל בן אנו יוצאים מתוך הנחה שהספר נכתב עד שנת 560-561 לפנ”ס = שנת 37 לגלות יהויכין מלך יהודה. ב) ברור שספר מלכים נכתב לפני כיבוש בבל ע”י כורש מכיוון שבספר אינו מוזכר הכיבוש על ידי כורש, אינה מוזכרת הצהרת כורש, ושיבת בבל. ג)דינור טוען שהספר נכתב בבבל מכיוון שהסופר ישב בבל לפי פסוק 27 שם כתוב “….בשנת מולכו…”.הביטוי בשנת מולכו מוזכר כאן בפעם היחידה, כלומר ביטוי יחידאי שכנראה מצביע על החודש שבין עלייתו לשלטון של המלך מרדוך ובין השנה החדשה. מכאן נובע כי דבר זה יכול להירשם רק על ידי האיש המתמצא בעומקם של מנהגי בבל. בנוסף לאחר שחרור יהויכין מרדוך נותן ליהויכין את הכבוד לאכול לפניו “…ואכל לחם תמיד לפניו כל ימי חייו…” (מל”ב כ”ה 27-30) אך עם זאת מרדוך ממשיך להקציב מזונות ליהויכין. “וארוחתו ארחת תמיד נתנה לו מאת ”
רק מי שיושב בבבל ומכיר את התנאים בבבל. על פי הנקודות הנ”ל הספר נחתם בין562-563ובין 538 לפה”ס.
2) שלושת היסודות אותם מוצא דינור בכל תהליך כתיבה של ספרות הסטוריוגרפית הם:
*נקודת המוצא לעבר- כלומר עפ”י העבר רואים בני הדור את עצמם ולכן הספרות ההיסטוריוגרפית מתחילה מנקודת מוצא מסוימת בעבר.
נקודה זו מתקשרת לספר מלכים “בחוויות” החורבן והגלות, כלומר חווית החורבן והגלות היא נקודת המוצא לעבר. החורבן והגלות מוזכרים לאורך כל ספר מלכים עשרות פעמים. עניין הגלות והחורבן
מלווה את המחבר בכל חזרה לעבר. לדוגמא: “והכרתי את ישראל מעל פני האדמה אשר נתתי להם, ואת הבית אשר הקדשתי שמי אשלח מעל פני…”(מל”א ט,7-9)
*היסוד השני הוא הלקח , כלומר לפי השינויים והתמורות שעברו על בני הדור, ורצונם ללמד את הלקח לדור הבא. יסוד זה בא גם לידי ביטוי בספר מלכים בצורך הדתי, כלומר בני הדור היו מנסים “לחנך” ע”י הזכרת שמירת הדת עשיית הישר בעיני ה’ וכדומה.
*היסוד השלישי אותו רואה דינור הוא הצורה בה מעבירים בני הדוק את זכרונותיהם ולקחם לדורות הבאים כלומר על ידי מצבות זיכרון, שירי גיבורים, טכסי חגים בסיפורי מאורעות וכיוצא באלו. יסוד זה מתקשר לספר מלכים בצורת מעין נוסחא סכמתית החוזרת על עצה וגורמת לקורא לשנן ולהחדיר אותה לזיכרון. לדוגמא ” ויעש הרע בעיני ה'”, “וילך בכל חטאות אביו”, ” ויעש הישר בעיני ה” ונוספים.
3) היגד זה תורם להבנת חיבורו ומשמעותו כך: הקדמונים(הסופרים) ראו אותו כספר נבואי, כאחד אשר דברי אלוהים מובאים ע”י נביאו. מפרשי הספר אומרים שהנביא מסביר באופן פשוט קשרים של סיבתיות אך הנביא אומר דברים יותר עמוקים ומסובכים. “…הילכו שניים יחדיו בלתי אם נועדו?…”. הכוונה הנראית בכתב שאנו רואים אנשים הולכים יחדיו אך אין אנו רואים שהם קבעו זאת קודם מתוך החלטה. או “…אם תהיה רעה בעיר וה’ לא עשהו.” בני האדם רואים רק את הרעה והמציאות הסמויה שאין בני אדם רואים היא שה’ לא עשה את הרעה…”, “…אם יתקע בשופר, העם לא יחרדו…”האם העם חרד מפני תקיעת השופר? לא, העם חרד משום שהוא יודע כי תקיעת השופר היא המציאות הגלויה אשר מכריזה על מציאות אחרת שאין בני האדם רואים אותה, המציאות הנסתרת בכל נבואה שהיא של הנביאים ניתן להבחין ב2- סוגי המציאות – המציאות הגלויה הנראית לעינינו והמציאות הסמויה- המרומזת בגלויה.
תפקידו של הנביא לפענח אותה ולגלות אותה לפני העם לפני כל הבאים לדרוש את ה’. ולכן ההיגד תורם להבנת הספר בכך שיש לחקור לתוך עומקם של דברים, להבין את המשמעות הנסתרת שעליה מרמז הנביא.
4).מדרש = דבר הנחקר על בוריו
דינור רואה את המילה “מדרש” כמשהו שיש לדרוש בו את רצון ה’, שיש בו רמז למאורעות הבאים… כלומר מחבר נביאים מתעניין רק ברצון ה’ במה שהוא דרש לו לפי סדר חשיבותו.
לפי כך המחבר מתעניין רק במעשי ידי ה’ ולא במעשה ידי האדם.
אך חשיבות ספר מלכים היא בהבנת סדר/השתלשלותה אירועים הנכונה ולכן מחבר הספר לא משתמש אך ורק ב”מדרש” אלא מוסיף שם עובדות על המלכים, זמנם, זמנם וביתם, ואף מוסיף הערכה של המלך ופועלו מבחינה דתית-נבואית.
5) מחבר ספר מלכים השתמש בכתיבתו במקורות ספרותיים(הוא לא השתמש בארכיונים מפני שגר בבל) שרובם הגדול הוא מספרי נביאים.
לפי האזכורים של ספרים כמו “דברי הימים למלכי ישראל ומלכי יהודה”, “דברי שלמה” ניתן להסיק שהכותב השתמש בהם.
מספר דברים שהכותב מזכיר אך אינו מפרט את מקורם הם סיפורי הנביאים, אליהו ואלישע, שכן ברור שהסיפורים לא נלקחו מספר דברי הימים למלכי יהודה אלא מספר על חיי הנביאים. כן גם הסיפורים על אחאב, מצור סנחריייב, מרד יהוא, תיקוני יאשיהו וסיפורים רבים שלא נכללים בד”ה למלכי יהודה. בנוסף המחבר משתמש בנבואות שנזכרות בספר דב”ה כמו “נבואת אחיה השילוני”, “דברי שמעיה הנביא”, “מדרש הנביא עדו”, “דברי יהוא בן חנניה”, חזון ישעיהו בן אמוץ”, “דברי חוזי” וספרים נוספים.
דברים רבים אשר נזכרים על בית המקדש, התיקונים והשינויים בו מאששים את הרעיון שהמחבר נעזר בחומר על בית המקדש שהיה בידו.
6)הקשר בין מקורות הספר למבנהו הם: מקורות הספר הם רבים כפי שמוסבר בשאלה הקודמת ולכן, דאג המחבר לקחת רק את הדברים החשובים לו, כלומר כל מה שנגע ברצון ה’, שיש רמז למאורעות שיבואו, ולא התעניין במעשה ובדברי האדם הטפלים.
השימוש הרחב במקורות הביא את הסופר עד לכדי סיכום הדברים.
מחבר ספר מלכים רצה לכתוב ספר היסטוריה כללי, בכדי שקורא ידע את סדר העניינים הנכון. המחבר שקד על איסוף הנתונים אשר נזכר ונאמר בהם רצון ה’, ובדק את אמיתותם. כל עובדה נבדקה על ידו והוא דאג אם לקצרה או לבארה כראוי. ובשביל ליצור מסגרת שלמה ונכונה הוסיף מידע על המלכים, זמנם וביתם.
הוא העריך את המלכים בצורה דתית נבואית ולמד על פעולותיו של המלך שלא הוזכרו במפורט, ולכן הקשר הוא של מקורות רבים ולכן מבנהו של הספר הוא כספר היסטוריה עם ענייני המרכז אך נושאי צד ואזכורים כחלק של ההיסטוריה.
