1.
כורש הכריז את הכרזתו בשנת 538 לפנה”ס.
בהכרזת כורש נאמרו הדברים הבאים:
א) כל כיבושיו של כורש באו מידי ה’.
ב) ה’ פקד על כורש לבנות לו מקדש בירושלים שביהודה.
ג) כורש אומר שהעם הנבחר של ה’ צריך לעלות לארץ ישראל.

2.
מפסוק זה משתקפת ההשקפה שאלוהים המחולל את ההיסטוריה העולמית, הוא שיצר את ההתרחשות שכורש ישלוט בעולם כדי לתת ליהודים אפשרות לשוב לארץ ישראל ולבנות את בית המקדש.

3.
אל לאומי – הפסוק מדבר רק על עם ישראל ועל זיקתם לירושלים, לכן נזכרת האלוהות כאלוהות לאומית.
אל אוניברסלי – בפסוק 2 מדובר בכורש, שאינו מעם ישראל, הנחשב לשליט העולם. לפיכך מוצגת האלוהות כאלוהות אוניברסלית.

4.

א) לא ברור למי מתכוונים כאשר אומרים “וכל הנשאר”.
ב) ישנן שתי דעות שונות לשני פרשנים:
* הדעה הראשונה היא של רש”י וראב”ע האומרת שזהו אדם שאין לו כסף לעלות לארץ ישראל.
*הדעה השניה היא של מ. זר כבוד שאומרת, שאנשים לא רצו לעלות לציון כי היה להם טוב בבבל והם ראו כבר את בית המקדש הראשון, שהיה יותר מפואר מהשני, אז הם כבר לא רצו לעלות לארץ ישראל בשביל לראות את השני.
ג) חגי אומר לזקני העם בפסוק 3 כי כל הנשאר מהם מגלות נבוכדנאצר ראה את בית המקדש הראשון ויודע שבית המקדש השני לא ישתווה לו. אמירה זו של חגי משתווה לדעה השניה של מ. זד כבוד.

5.

אפשר לזהות את ששבצר בשתי דרכים:
א) שנאצר בו יהויכין מלך יהודה.
ב) זרובבל בן שאלתיאל.
מבין שתי הדרכים הדרך הראשונה מועדפת.
הקבוצה שבאה אתו הייתה מורכבת מראשי המשפחות של השבטים יהודה ובנימין, מכוהנים, מלוויים (שרצו לחזור לעיסוקם לשרת בקודש), ומשאר יהודי הגולה שרצו לחזור לארץ ישראל.

פרק ג
1.
יהושוע בן יהוצדק היה המנהיג הדתי , (כהן גדול) בראשית שיבת ציון.
סבו שריה היה הכהן הגדול בבית המקדש הראשון, בסוף תקופת בית ראשון.
זרובבל בן שאלתיאל היה מנהיג מדיני בתחילת שיבת ציון.
אילן היוחסין שלו מכובד בי הוא צאצא לבית דוד ונכדו של המלך יהויכין.

2.
ביטויים:
*”מכונתו” – מקומו הישן, על יסודותיו הישנים.
*”כי באימה עליהם מעמי הארצות” – העמים הזרים שבארץ ישראל, בעיקר מן השומרונים.

3.
קורבנות:
*קורבן תמיד – קורבן עולה הנשרף כליל לה’, שמקריבים כל יום בבוקר ובין הערביים.
*קורבנות המועדים – הקורבנות של שבעת ימי הסוכות.
*קורבן ראש חודש – קורבן שנהגו להקריב בראשי חודשים.
*קורבן נדבה – קורבן רשות שמביא אדם כנדבה.

4.
אפשר לראות שניסו לדמות את בית המקדש השני לראשון בכך ש:
*חזרו על אותו סחר חליפים שעשה שלמה לבניית בית המקדש המפואר בירושלים – הביאו עצי בניה מלבנון דרך הים בתמורה למוצרי חקלאות של יהודה.
*בנו את יסודות המקדש בחודש השני כמו ששלמה עשה.

5.
למילה “קול” יש 3 משמעויות שונות:
*קול בכי גדול של רבים מזקני העם בגלל תחילת בנייתו הדלה של בית המקדש השני.
*קול שימחה גדול של רבים מצעירי העם שחוגגים את יסוד בית המקדש השני.
*קול גדול מעורב של העם הנשמע עד למרחוק.

6.
מעמדה המדיני של יהודה הוא שיהודה עדיין לא עצמאית כי צריך לקנות מכורש רשיון כדי לסחור.

פרק א

1.
שבי ציון סברו כי מבחינה מדינית עדיין לא הגיע הזמן לבנות את בית המקדש כי לא היה אישור לבנייתו.
סיבה אחרת היא כלכלית – מצבם הכלכלי של שבי ציון היה רע בגלל שנות הבצורת הקשות שפקדו את יהודה ולכן לא היה להם כסף לבנות את בית המקדש.

2.
ביטויים:
*”פחת” – מושל על פחוות יהודה מטעם השלטון הפרסי.
*”ספונים” – מכוסים בסיפון (תקרה).
*”דרכיכם” – מעשיכם , מעשי העם המציינים את המצב הכלכלי החמור בגלל הזנחת בניין המקדש.
*”והמשתכר משתכר אל צרור נקוב” – השכיר מקבל שכר כמו מישהו ששם את כספו בכיס (צרור) שיש בו חורים והכסף נופל וזה אומר שאין ערך לכסף השכיר בגלל יוקר המצרכים המצויים בצמצום.

3.
השקפת הנביא היא שצריך לבנות את בית המקדש כבניין קטן וצנוע מהעצים הפשוטים המצויים באזור ההר שבסביבה הקרובה שאינם מהודרים דיים כארזי הלבנון. נימוקו: ה’ מסתפק גם בבניין קטן וצנוע וזה בניגוד לדעת שבי ציון שאמרו שצריך לדחות את בניית בית המקדש עד שיהיה כסף לקניית עצי ארזים חזקים ומהודרים מלבנון.

4.
הקשר בין פסוק 9 ל 10-11 הוא קשר של סיבה ותוצאה:
בפסוק 9 מוזכרת הסיבה – חטא העם והזנחת בנייתו של בית המקדש ואילו בפסוקים 10-11 זהו עונש העם בשפל כלכלי.

5.
הדומה:
בשניהם מוזכרת הנוסחה “כה אמר ה’ צבאות , שימו לבבכם על דרכיכם”.
בשניהם נזכרת הזנחת הבנייה של בית המקדש ושהעם רק דואג לבתיהם ובשניהם מתואר השפל הכלכלי.
השונה:
רק בקטע השני נאמר לעם לבנות מיד את בית המקדש מעצי ההר שבסביבה הקרובה.
רק בקטע השני נזכר ההסבר הסיבתי למצב הכלכלי החמור ורק בקטע השני מפורט יותר השפל הכלכלי ונזכרים בו פגעי החקלאות , הבצורת והחורב.

פרק ב

1.
ביטויי העידוד :
*הנביא אומר לעם שבית המקדש השני יהיה יותר מפואר מהראשון.
*הנביא אומר שברגע שהם יגמרו לבנות את היסודות תשרור ברכה בכל יבול האדמה.
*הנביא אומר לזרובבל בן שאלתיאל מבית דוד שבעקבות התמוטטות האימפריה הפרסית תחודש מלכות בית דוד וזרובבל יהיה המלך.

2.
הדמיון הוא שבשניהם נאמר כי בית המקדש יהיה מלא כבוד מן המתנות היקרות שיביאו לו הגויים לפארו. הניגוד הוא שבפסוק 7 נאמר כי בארצות הגויים יהיו מלחמות ואילו בפסוק 9 נאמר כי בירושלים שלום.

3.

א) השאלה הראשונה היא : אם בן אדם נושא בבגדו בשר קודש שהוא בשר קורבנות קדוש המעביר קדושה לבגדו ואח”כ הבגד המקודש שלו נוגע בלחם , בתבשיל , ביין או בכל מאכל האם כנף הבגד המקודש יעביר את הקדושה אליהם? הכוהנים אומרים שלא.
השאלה השניה היא: אם אדם טמא נפש (שנגע במת) שכנף בגדו נטמע, יגע אח”כ בכנף בגדו הטמא “בכל אלה” כלומר במאכלים מהפסוק הקודם האם הם יטומאו?
הכוהנים אומרים שכן.
ב,ג) כאשר הנביא אומר “העם הזה והגוי הזה”, הוא מתכוון לשומרונים, שעבדו גם את אלוהי ישראל וגם את האלילים שלהם. לפי זה הוא אומר שכמו שכנף הבגד אינו מעביר קדושה אלא טומאה כך העמים בשומרון שרוצים להשתתף בבניית המקדש נחשבים לטמאים בשל היותם עובדי אלילים, והם יטמאו את כל סביבתם.
הפירוש השני הוא, ש”העם הזה והגוי הזה” יכולים להיחשב גם כתושבי יהודה ולכן כשם שכנף הבגד הטמא מטמא חפצים אחרים כך בני ישראל שיושבים ביהודה הם טמאים מבחינה פולחנית כי אין בית מקדש שיטהר אותם ובגלל שהם טמאים הם מטמאים גם את מעשי ידיהם ואת הקורבנות שהם מקריבים ורק שיבנה בית המקדש אז הם וכל מעשי ידיהם וכל קורבנותיהם יהיו טהורים ולכן צריך לבנות את בית המקדש כמה שיותר מהר.
4.
*סימני המצוקה הכלכלית הם:
החקלאים באו לערמת תבואה שהייתה אמורה להכיל 20 מידות ומצאו בה רק 10 מידות.
באו אל היקב שהיה צריך לשאוב ממנו 50 מידות יין היו שואבים רק 20 מידות.
בפסוק 17 נאמר שהיבול החקלאי הושחת בפגעי הטבע. “בשידפון ובירקון ובברד”.
*הנביא מתכוון שהעם יתבונן ויפיק לקח משינוי המצב לטובה מהתאריך שבו יוסד היכל ה והחל מתאריך זה יברך ה’ את יבול אדמתם.

5.
בפסוק 22 נזכרו מרידותיהם של העמים הכנועים לממלכת פרס באימפריה הפרסית. מרידות אלה יתחוללו מבחינה היסטורית במדי, בעילם , בבבל ובאסיה
בשנתיים הראשונות למלכות דריווש המקבילה לתקופת נבואתו של חגי. הנביא ציפה שבעקבות המרידות תתמוטט האימפריה הפרסית השולטת אף על יהודה ואז תשתחרר יהודה מעול פרס ועליה ימליך ה’ את זרובבל מבית דוד.

פרק ח

1.
“קינאתי לציון” – הפועל קינאתי הוא צורת עבר נבואי שפירושו הווה מזורז ומשמעו לעשות מעשה נקמה בגלל אהבה למישהו וכאן הכוונה שבגלל אהבתו של ה’ לציון מתעורר ה’ לעשות מעשה נקם באויביה של ירושלים כדי להגן עליה. בפסוק 3 הפותח בנוסחה “כה אמר ה'” ההבטחה היא שישוב ה’ וישכון בתוך ירושלים.

2.
בפסוקים אלו נאמרו הבטחות לריבוי אוכלוסיית ירושלים אם בדרך של תוחלת חיים של תושביה , אם בדרך של ריבוי ואם בדרך של עלית יהודי הגולה לירושלים והבטחות אלו לעתיד ניתן ללמוד על מצוקתה של ירושלים בהווה שהיא מועטת באוכלוסייתה.

3.
*האירוע הקובע והמבדיל בין שתי התקופות הוא השלמת בנייתם של יסודות בית המקדש והמשך בנית המקדש.
*לפני: בתחום הביטחוני – למי שיוצא מן העיר ולמי שבא אל העיר לא היה ביטחון ובעלי בריתם שנקראו צרי יהודה.
בתחום הכלכלי – לא יהיה ערך לשכר האדם ולשכר עבודת הבהמה בגלל יוקר המצרכים.
בתחום החברתי – התעוררו מריבות (ה’ עורר מריבות בין איש לרעהו) , לא היה שקט חברתי בעם.
אחרי: בתחום הביטחוני – ה’ יזרע שלום (בעם ועם האויבים).
בתחום הכלכלי – תחול ברכת אדמה וברכת שמיים.

4.
התנאי לישועה הוא לא רק בבניית המקדש אלא גם בהתנהגות מוסרית הנדרשת מן העם. גם בירמיה ה’ אומר שהעם צריך לשפר את דרכיו.

5.
צומות הזיכרון הם:
*הצום הרביעי – בחודש ברביעי , תמוז. בתשעה לחודש זה הובקעה העיר ירושלים בימי בית ראשון.
*הצום החמישי – בחודש החמישי , אב. בשבעה לחודש זה או בעשרה בו נשרף בית המקדש הראשון (צום תשעה באב).
*הצום השביעי – צום בחודש השביעי , תשרי. נקבע לזכר גדליה בן אחיקם שנרצח בחודש זה (צום גדליה).
*הצום העשירי – הצום בחודש העשירי , טבת. בו חל המצור על ירושלים (צום העשרה בטבת).
הצומות יהפכו לימי שמחה וששון ברגע שתושלם בניית המקדש השני וכאשר העם יתנהג בצורה מוסרית.