המצב הדתי בעם ישראל בתקופת השופטים היה מעורער למדי – בלשון

המעטה. העם איבד כל נאמנות ואמונה יציבה ב-ה’. בכל סיפור בספר

שופטים, אנו רואים כי העם חוטא לאלוהים בצורה כלשהי, וכמעט בכל

המקרים החטא הוא אחד – העם שוכח את ה’ אלוהיו וזונה (הולך) אחר אלוהי

עמים אחרים, בדר”כ הבעל והעשתורת. בכל המקרים העם נענש על חטאיו

ע”י אלוהים, אשר מחזק את העמים העוינים לישראל ואת מלכיהם, אשר

עולים על העם ומכבידים עליו מאוד, עד שהעם בוכה אל ה’ ומסכים לחזור

בתשובה, ו-ה’ ממנה לו שופט שיושיע אותו מפני אויביו. ברוב המקרים,

השופט ממשיך לשפוט את העם גם בעיתות שלום, עד ליום מותו. אותה

תבנית – חטא, עונש, תשובה וגאולה חוזרת על עצמה לאורך כל ספר שופטים,

ואביא דוגמא מן הכתוב, מסיפור עתניאל בן קנז (פרק ג’):

את הבעלים ואת האשרות” (פס’ ז’)

העונש: “ויחר אף ה’ בישראל וימכרם ביד כושן רשעתיים מלך ארם נהריים,

ויעבדו בני ישראל את כושן רשעתיים שמונה שנים” (פס’ ח’)

התשובה/בקשת העזרה: “ויזעקו בני ישראל אל ה’…” (פס’ ט’)

הגאולה: “…ויקם ה’ מושיע לבני ישראל ויושיעם…” (פס’ ט’)

הסבר – בני ישראל שכחו את ה’ אלוהיהם ועבדו אלילים על פניו. ה’ כעס

עליהם והכביד עליהם את עולו של כושן רשעתיים. בני ישראל בכו והתלוננו

אל ה’, וכנראה הביעו נכונות לחזור בתשובה, ו-ה’ מינה להם את עתניאל כדי

שיושיעם.

תקופת השופטים מבחינה לאומית (אחדות השבטים)

בתקופת השופטים, אחת הבעיות הקשות היתה אחדות השבטים. התקופה

עליה מסופר בספר שופטים היא אחד השלבים בתהליך הממושך של כיבוש

הארץ וההתנחלות בה. באותה תקופה השבטים עדין לא היו מאוחדים, ככתוב

בסוף ספר שופטים: “ויתהלכו משם בני ישראל בעת ההיא איש לשבטו

ולמשפחתו, ויצאו משם איש לנחלתו. בימים ההם אין מלך בישראל, איש

הישר בעיניו יעשה” (פרק כ”א, פס’ כ”ד-כ”ה). בתקופה ההיא כל איש חי

בשבטו שלו ובמחוז שניתן לשבטו ושם ניהל את רוב חייו. גם מלך לא היה

לישראל כולה, אלא לכל שבט היה מנהיג (או קבוצת מנהיגים) משלו.

הפילוג בין השבטים גרם רבות לסיכסוכים בין שבטים או בין נתינים של

שבטים שונים (את הסכסוכים בפירוט רב יותר אתאר בפרק “מריבות

פנימיות…”), וכמו כן, לא תמיד התאחדו כל השבטים למלחמה באויב או

בעיה שהציקו לאחד השבטים, דבר שהוריד מכוחו וגדולתו של עם ישראל –

הרי גוף חזק ומאוחד יותר קשה יותר לנצח או לשבור.

מריבות פנימיות בעם ישראל בתקופת השופטים
כפי שציינתי בפרק “תקופת השופטים מבחינה לאומית”, הפילוג בין השבטים גרם לסכסוכים רבים בין השבטים לבין עצמם. בפרק זה אתאר את הסכסוכים בפרוט ואסביר את סיבותיהם:
א. הסכסוך בין שבט בנימין לשאר שבטי ישראל – המלחמה הבין שבטית המרה נגד שבט בנימין התרחשה כתוצאה ממקרה מחריד שהתרחש בעירם של בני שבט בנימין, גבעה:
איש לוי מהר אפריים הלך להשיב את פילגשו, שעזבה אותו והלכה לבית אביה. בדרכו חזרה, ירד הערב, והוא החליט לחנות עם פילגשו ועוזרו בעיר גבעה בה ישבו בני בנימין. הלוי פגש איש זקן שחזר מעבודתו בשדה. האיש הציע להם ללון בביתו והם נענו ושהו אצלו באותו הלילה. בלילה, הקיפו אנשי העיר את הבית, ובדומה לאנשי סדום בימי לוט דרשו מהמארח שיוציא להם את אורחו לשם משכב זכר. לאחר שכנועים רבים, הסכימו אנשי העיר לקבל את פילגשו של של האיש, כדי להקטין את העוולה. הם התעללו בה כל הלילה ובבוקר מתה. הלוי לקחה לביתו, ניתח אותה ל-12 חתיכות ושלח חתיכה לכל אחד משבטי ישראל בדרשו נקם על המעשה. כל שבטי ישראל התאספו ושמעו את מפי הלוי את ספור המעשה הנורה, ולאחר מכן דרשו מבני בנימין למסור בידם את הפושעים. בני בנימין סרבו, ושבטי ישראל נלחמו בהם, נגפו פעמיים ובפעם השלישית נצחו את שבט בנימין, הרגו רבים מבניו ושרפו רבות מעריו. כמו כן, נדרו בני ישראל שלא לתת נשים משבטי ישראל לבנימין, אולם מחשש ששבט בנימין יכחד, מצאו תחבולות לתת להם נשים כגון הכאת יבש גלעד שלא התאספו עם שאר העם ונתינת נשותיהם (רק הבתולות) לבנימין.

ב. המריבה בין יותם (אנשי שכם) לאבימלך – אבימלך היה בנו של גדעון מפילגשו משכם. הוא דיבר אל אחי אימו שיתנו בידיו את השלטון על שכם, ואלה שכנעו את אנשי שכם שאבימלך קרוב אליהם ושטוב להם שימשול בהם לבדו. בני שכם השתכנעו, ונתנו לאבימלך 70 כסף בהם שכר אנשים ריקים ופוחזים שיהרגו את כל אחיו – וכך עשו. רק יותם, הצעיר באחיו ניצל מן הטבח. יותם בא אל אנשי שכם, וניסה להניעם מלהמליך את אבימלך בכך שמשל את אבימלך לאטד, אשר ממנו תצא אש ותכלה אותם. בני שכם לא שמעו לו, ויותם ברח להתחבא מפני אבימלך. כעבור 3 שנים, שלח ה’ רוח רעה בין אבימלך לאנשי שכם והם בגדו בו. אלוהים רצה לפתוח במלחמה בין בעלי שכם לאבימלך כדי שיפגעו שני הצדדים, וינקם דמם של בני ירבעל. החל מרד באבימלך שבראשו עמד געל בן עבד, ובמהלכו החריב אבימלך כמה מעריהם. כאשר בא אבימלך להחריב ולשרוף את מגדל שכם, זרקה אשה על ראשו גלגל (או חלק כלשהו) של עגלה ושברה את גולגלתו. אבימלך בקש מנושא כליו שיהרוג אותו פן יאמרו שמת ביד אשה, ונושא כליו הרגו בחרבו. כך באה אל סיומה תקופת שלטונו של אבימלך.

ג. הסכסוך בין יפתח (שבט גלעד) לשבט אפרים – לאחר נצחונו של יפתח על בני עמון, התלוננו בפניו בני אפרים (כפי שגם התלוננו בפני גדעון) על שלא קרא להם להילחם בבני עמון ואיימו ללחום בו ולשרוף את ביתו באש. יפתח הכחיש שלא קרא להם, וטען שהזעיק אותם אך הם לא באו. חילוקי הדיעות הובילו למלחמה בין אפרים לבין גלעד. יפתח גייס את כל אנשי גלעד והיכה את אפרים. ביום ההוא נפלו מאפרים 42,000 איש, ואנשי גלעד נחלו נצחון גדול.

חיי האזרח בתקופת השופטים
בחרתי לתאר את אורח חייו של האזרח בתקופת השופטים לפי נושאים שאת כל אחד מהם אבחן בנפרד, ואלו הנושאים:
במה עסק האזרח בתקופת השופטים? : האזרח בתקופת השופטים עסק בחקלאות ובעיקר בגידול חיטה [דוגמאות: “…וגדעון בנו חובט חיטים בגת…” (פרק ו’, פס’ י”א), “ויהי מימים בימי קציר חיטים…” (פרק ט”ו, פס’ א’)]. כמו כן עסקו האזרחים בגידול מקנה – צאן ובקר [דוגמא: “…ולא ישאירו מחיה בישראל, ושה ושור וחמור. כי הם ומקניהם יעלו…” (פרק ו’, פס’ ד’-ה’)]. יש להניח, אף שלא מצאתי לכך הוכחות, כי עסקו גם במלאכות קטנות כגון חייטות, נפחות, צייד וכד’, אולם כנראה שרוב האזרחים עסקו במלאכות הראשונות שציינתי.
אמונותיו הדתיות של האזרח בתקופת השופטים: אמונותיו הדתיות של האזרח העברי לא היו קבועות במיוחד. בתקופות השונות, עבדו האזרחים אלוהים שונים ומשונים, לפי העמים ששכנו בקרבם או ששלטו בהם. לרוב עבדו בני ישראל את הבעל והעשתורת, אלוהי הכנענים [דוגמא אחת מני רבות: “…ויעבדו את הבעלים ואת העשתרות…” (פרק י’, פס’ ו’)], אולם לעיתים עבדו את ה’, בדר”כ רק כדי שיושיעם מאויב או צרה [דוגמא: “ויסירו את אלוהי הניכר מקרבם ויעבדו את ה’…” (פרק י’, פס’ ט”ז)]. גם כשעבדו ב”י את ה’, לא הקפידו במילוי מצוותיו וטקסי הטהרה שלו, ולרוב קיימו את חוקיו רק “לצאת ידי חובה”. היה נהוג בתקופה ההיא לזבוח לאלוהים אותם עבדת, ובני ישראל לא יצאו מן הכלל, וזבחו לאלוהיהם באשר היו [דוגמאות: “…ויזבחו שם ל-ה'” (פרק ב’, פס’ ה’), “ויבן שם גדעון מזבח ל-ה’…” (פרק ו’, פס’ כ”ד)]
מנהגי הנישואין בקרב האזרחים בתקופת השופטים: בתקופת השופטים, מנהגי הנישואין היו רחוקים מאד מהנישואין כיום. נישואים מאהבה או מרצון כמעט שלא היו קיימים. לרוב נשאו בעיקר מרצון ההורים בגלל סיבות שונות – כלכליות, חברתיות ואחרות.. היה נהוג אז שההורים ישיאו את ילדיהם ובעיקר את בנותיהם, או בלשון העם אז “לתת” את בנותיהם [דוגמאות:”ויקחו את בנותיהם להם לנשים ואת בנותיהם נתנו לבניהם…” (פרק ג’, פס’ ו’), “…ויתן לו את עכסה בתו לאשה” (פרק א’, פס’ י”ג)]. ביגמיה ואפילו פוליגמיה (נשיאת נשים רבות) היו מותרות ונהוגות בתקופה ההיא, והיו אף גברים אשר נשאו את פילגשותיהם לנשים. נישואי תערובת בין שבטים ובין עמים לא נחשבו לדבר בלתי נאות, ובאופן כללי ההורים בחרו להשיא את ילדיהם למי שמצאו לנכון, ואפשר אפילו לומר “למרבה במחיר”.
התנהגות האזרחים הלוחמים לאויביהם בזמן מלחמה: בתחילה התלבטתי אם להכניס נושא זה לפרק, אולם לבסוף החלטתי להכניסו, משום שעלעם ישראל לא היה בתקופה ההיא צבא קבע, ובכל מלחמה גויסו אזרחים ללחום באויב. האזרחים הביאו את מנהגיהם היומיומיים לקרב, לכן חשבתי שנושא זה ישקף את התנהגותם ואורח חייהם היומיומי של האזרחים וישפוך אור על מאפייני התקופה כולה.
מן הכתוב עולה כי מושגיו של האזרח בקרב (ובכלל) בתקופת השופטים לגבי זכויות האדם, האשה וכד’ שונים מאד ממושגינו כיום. הלוחמים נהגו בברוטליות וחוסר אנושיות מחרידים ואפשר לומר שרמסו כל אשר עמד בדרכם. נהוג היה אז לקחת את נשות ובנות האויב הבתולות ולתתם לבני השבטים השונים [דוגמא משירת דבורה: “…יחלקו שלל – רחם רחמתיים לראש גבר…” (פרק ה’, פס’ ל’)]. את הגברים והילדים שחטו ללא רחם [דוגמא: “ואיש ישראל שבו אל בני בנימין ויכום לפי חרב…” (פרק כ’, פס’ מ”ח), “…לכו והיכיתם… לפי חרב הנשים והטף” (פרק כ”א, פס’ י’)].

לסיכום, אכתוב כי התקופה ההיא נראית לי כתקופה אשר קשה מאד היה לחיות בה. כנראה

דעתי כזו משום שאני חי בעולם מפותח ונאור הרבה יותר. ערכי המוסר אז ביחס להיום היו

ירודים באופן מזעזע ממש, ולפי הבנתי (המוטעית אולי) של ספר שופטים אני חושב שהתקופה

דמתה לתקופת ימי הביניים – חורבן, פשע ומוות שלטו בכל. האזרח נאלץ לעמוד בכל פעם

בפני כעסו של אל אחר או עם אחר וחי בסכנה ובפחד. המצב היה מצב של אנרכיה מוחלטת,

ללא שלטון מרכזי ואיש עושה כטוב בעיניו, ככתוב: “בימים ההם אין מלך בישראל, איש

הישר בעיניו יעשה”. אוכל לומר ללא ספק, שאני לא הייתי רוצה לחיות בתקופת השופטים.

אויבי עם ישראל בתקופת השופטים

בתחילת ספר שופטים מסופר כי השבטים מצאו וכבשו להם נחלות, אולם

מסופר גם כי השבטים לא הכריתו/השמידו את העמים שישבו בנחלותיהם –

ה’,מנסיונו, ידע שעם ישראל אינו נאמן במיוחד, ובקלות נוטה לזנות אחרי

עמים ודתות אחרים. לכן, החליט ה’ שבקרב עם ישראל, בקרבו של כל שבט
ישאיר חלק מהעם הזר. ה’ עשה זאת משתי סיבות עיקריות:
א. כדי לבחון את נאמנותו של העם (ישראל) ולראות אם יסטה מדרך הישר, יעבוד את אליליו וינהג במנהגיו של העם היושב בקרבו.
ב. כדי שיהיה לו אמצעי להעניש את העם אם יחטא – הוא יוכל לחזק את מלכי העמים הזרים הללו ולהכביד את עולם על ישראל.
דוגמאות מן הכתוב: “ויהי כי חזק ישראל, וישם את הכנעני למס, והורש לא הורישו” (פרק א’, פס’ כ”ח), “לא אגרש אותם מפניכם, והיו לכם לצדים, ואלוהיהם יהיו לכם למוקש” (פרק ב’, פס’ ג’)

תוספת: אויבי עם ישראל בעת ההיא היו: חמשת סרני פלישתים, הכנענים, החוים, הצידונים,

החיתים, האמורים, הפריזים, היבוסים, העמונים, העמלקים, ארם נהריים, מואב ומדין.

תפקידי השופטים והסיבות בגללן נתמנו

דבורה: לא ידוע מדוע מונתה דבורה לשופטת, אולם ידוע כי היא שמשה

כשופטת לאחר מות אהוד, בעת בה נענשו בני ישראל על חטאיהם בכך ש-ה’

נתן אותם ביד יבין, אשר לחץ עליהם מאוד במשך עשרים שנה. תפקידה של

דבורה היה לצוות בשם ה’ על ברק בן אבינועם לגייס את אנשי זבולון ונפתלי

ולצאת למלחמה על יבין ושר צבאו סיסרא, אולם בסופו של דבר, עקב בקשתו

של ברק הצטרפה אליו דבורה למלחמה. דבורה וברק ניצחו את יבין והארץ

שקטה 40 שנה.

אהוד בן גרא: אהוד נבחר ע”י ה’ להושיע את בני ישראל מיד עגלון מלך מואב,

אותו עבדו 18 שנה כעונש על כך שעשו את הרע בעיני ה’. תפקידו של אהוד

היה להרוג את עגלון במו ידיו, ולאחר מכן לאסוף את בני ישראל ולהובילם

למלחמה על מואב. ב”י גברו על מואב והארץ שקטה 80 שנה.

גדעון בן יואש: גדעון נשלח ע”י ה’ להושיע את ישראל מפני מדין, אותה שלח

ה’ על ישראל כעונש על עבודת האלילים ועל חטאיהם האחרים. ה’ בחר

לשופט את גדעון, שהיה בן למשפחה העניה ביותר בשבט מנשה, וכדי לשכנעו

לשפוט את ישראל, הראה לו מספר ניסים והוכיח לו שהוא יושיע את בני

ישראל. תפקידו של גדעון היה לבחור צבא שיעמוד במבחנים שונים ולהובילו

למתקפה לילית על מדין. כמו כן היה על גדעון להשיב את בני ישראל מדרכם

הרעה ולהחזירם בתשובה. גדעון וצבאו נצחו את מדין והרגו את שריה – עורב

וזאב, והארץ שקטה 40 שנה.

ברק בן אבינועם: ברק נשלח ע”י דבורה בשם ה’ להושיע את בני ישראל מידי

יבין מלך חצור. במקור אמור היה ברק לצאת למלחמה כמנהיג יחיד, אולם

הוא הציב את הצטרפותה של דבורה כתנאי ליציאתו, ובסוף היא ניאותה לו.

תפקידו של ברק היה לגייס את אנשי השבטים זבולון ונפתלי, שהיו השבטים

שסבלו ביותר מלחץ יבין, ולצאת עמם למלחמה על יבין וחצור. ברק ודבורה

גברו על חצור והארץ שקטה 40 שנה.

עתניאל בן קנז: ה’ מינה את עתניאל להושיע את בני ישראל מיד כושן

רשעתיים, אשר בידיו מכר ה’ את ישראל כעונש על כך ששכחו אותו ועבדו

את הבעלים והאשרות. תפקידו היה לצאת למלחמה על כושן רשעתיים,

להשיב את בני ישראל מחטאיהם ולהחזיר את עבודת ה’ לישראל. עתניאל

גבר על כושן רשעתיים מלך ארם נהריים והארץ שקטה 40 שנה.

שמגר בן ענת: לא מצויין מאילו סיבות מונה שמגר. כנראה מונה כדי להכות

בפלישתים, וכך עשה, והרג 600 מהם במלמד הבקר, והושיע את ישראל.

יפתח בן גלעד: את יפתח לא מינה ה’ כי אם זקני גלעד, אולם מצויין כי

אלוהים עמד לצידו. תפקידו היה להושיע את ישראל מעול עמון אשר נלחמה

בישראל. בתחילה ניסה יפתח לפתור את העניין בדרכי שלום והדברות, אולם

לאחר שמלך עמון לא נענה נאלץ יפתח לפתוח במלחמה על עמון, ניצח אותם