בן גוריון היה גם ממקימי ארגון “השומר” להגנה עצמית.
לאט לאט גדל הצורך בהגנה משפטית על היישובים העבריים, לכן נסעו בן גוריון וחבריו יצחק בן צבי וישראל שחט ללמוד משפטים באוניברסיטת איסטנבול שבתורכיה. כשהגיע לחופשת לימודים לארץ פרצה מלחמת העולם הראשונה. ב-1915 הואשמו בן גוריון ובן צבי באי-נאמנות לתורכיה, והם הוגלו מהארץ לאלכסנדריה.משם יצאו שני החברים לניו-יורק, ארה”ב, שם הקימו את תנועת “החלוץ”. בשבת 1917 נשא דוד בן גוריון לאישה את פולה מונבז, פעילה ב- “פועלי ציון”. לזוג נולדו 3 ילדים: גאולה, עמוס ורננה. ב-1918, עם כיבוש א”י בידי הבריטים, הגיעו בן גוריון ובן צבי למצריים, ומשם לא”י כחברי הגדוד העברי בצבא הבריטי. עם שובו לארץ, בן גוריון ובן צבי התחילו לעורר תנועת התנדבות לגדודים העבריים, והיו בין ראשוני מתנדביה. כמו-כן, דוד התמסר לפעילות ציבורית והיה ממייסדי מפלגת “אחדות העבודה” ומבין ראשיה כל שנות קיומה. הוא היה גם נציג ההסתדרות של התנועה הציונית והישוב. בשנים 1920-1935 הוא היה מזכירה הכללי של הסתדרות העובדים בא”י, שהוא היה בין מקימה.
בקונגרס הציוני ה-19 בשנת 1935 דוד נבחר ליושב ראש הנהלת הסוכנות היהודית בירושלים, תפקיד בו כיהן עד שנבחר ב- 29 בנובמבר 1947, בערב הקמת המדינה, ליושב ראש מינהלת העם.

לבן גוריון היה מקום מרכזי באיחוד אחדות העבודה והפועל הצעיר למפלגת הפועלים של א”י ( מפא”י), שהייתה המפלגה הגדולה והשולטת בשלושת העשורים הראשונים של מדינת ישראל. בן גוריון עמד בראש

הפעולה המדינית והביטחונית להגשמת החלטת האו”ם על הקמת מדינת ישראל. הוא הכין את המדינה למלחמה מצד הערבים על הקמת המדינה ולהדיפת הצבאות של המדינות הערביות שפלישתם לא”י הייתה צפויה.
בשנת 1939, עם פרסום “הספר הלבן”, שבו הגבילו הבריטים עלייה לארץ והתיישבות הודים בה, בן גוריון קבע את קווי המאבק ע”י הגברת ההעפלה והקמת נקודות התיישבות גם במקומות אסורים מטעם השלטון הבריטי.
ב-1942 בן גוריון יזם את ,ועידת בולטימור” שאישרה את “תוכנית בולטימור”, שבה נוסחה התביעה להקמת ישות יהודית מדינית בא”י לראשונה.
בן גוריון גם לא נרתע מהחלטתו להכריז על הקמת מדינת ישראל בערב סיום המנדט הבריטי, ביום ו’, ה-14 במאי 1948 .

עם הקמת המדינה עמד בן גוריון בראש הממשלה הזמנית ולאחר מכן הוא כיהן כראש הממשלה וכשר הביטחון עד להתפטרותו מראשות הממשלה והצטרפותו לשדה בוקר שבנגב ,בקריאה לצעירים ללכת בעקבותיו ולאייש את הנגב. בראשית 1955 הוא חזר לכהן כשר הביטחון,

ובבחירות באותה שנה הוא נבחר מחדש לתפקיד ראש הממשלה, עד שפרש סופית מראשות הממשלה בשנת 1963, בהיותו בן 77.
על פעולותיו כמנהיג, כשר ביטחון וכראש ממשלת ישראל, אפרט בפרק מס’ 3.
בן גוריון פרש מהכנסת ומהחיים הפוליטים בשנת 1970, בגיל 84, והקדיש את זמנו לכתיבת זיכרונותיו. דוד בן גוריון נפטר ונקבר בשדה בוקר ליד קבר רעייתו, בחלקת הקבר אותה בחר בחייו.

ספריו: “זיכרונות” (1975-1973), “אגרות דוד בן גוריון” (1971-1974), “מכתבים אל פולה ואל הילדים” (תשי”ח), “בית אבי” (1966), “אידיאולוגיה ומדיניות ציונית” (תשל”ח), “ממעמד לעם” (1974), “מדינת ישראל המחודשת” (1975), “פגישות עם מנהיגים ערבים” (1975), “יומן מלחמה: מלחמת העצמאות, תש”ח- תש”ט ” (1982), “ייחוד ויעוד- דבריו אל צה”ל ועליו ” (1971), “מערכת סיני” (תש”ך), “דברים כהוויתם” (1965).

פרק שני: החזון
מבחינה צבאית, כלכלית וציונית.

עוד מילדותו, בה ספג את אהבת ציון וסודות השפה העברית, ידע
בן גוריון שעליו לפעול למען הציונות, א”י והיהדות.
הוא ידע, שפעולה קטנה לא תספיק, אומנם תעזור אבל לא למשך זמן.
אם נתבקש לתאר את חזונו של בן גוריון , נתחיל דווקא מהדברים הקטנים, ולא מהדברים שבזכותם התפרסם.
בן גוריון היה פעיל מגיל צעיר בהפצת השפה העברית בקרב הנוער.
הוא ראה בציונות תורה מעשית שיש ליישמה ע”י עלייה לא”י וכיבושה בעבודה עברית. פעולתו הציונית לא נחה לרגע, עד יום מותו.
במסגרת תפקידו כראש ממשלה, , בן גוריון נגע בתחומים שונים וחשובים לעם היהודי בא”י, כמו קליטת העלייה ההמונית, בניית כלכלת המדינה בתנאים קשים, וכמובן- התחום בו נגע בן גוריון הכי הרבה- קריאה להגשמה עצמית ולהתיישבות חלוצית- בעיקר בנגב.
את הנגב , שלא היה מיושב אז, ראה בן גוריון לא כמדבר צחיח ובלתי אפשרי למחייה, כמו רוב האנשים. הוא ראה בנגב הזדמנות לפיתוח א”י , גם מבחינה כלכלית. בשנת 1953, בן גוריון הלך להתיישב בשדה בוקר כוונתו העיקרית הייתה לשמש מופת לנוער ולהניעו ללכת בעקבותיו.
רעיון הפרחת הנגב והשתלטות על הים היו מאז ומתמיד אבני יסוד בחזונו הציוני של בן גוריון. לדבריו, ציוני הוא רק מי שמגשים את הציונות ויושב בארץ ישראל. לכן הוא פעל להתיישבות היהודים בכל א”י, וגם בנגב. הוא רצה “להשתלט” על כל ארץ ישראל- קשים ככל שיהיו התנאים, ולעודד רוח של חלוציות בקרב האנשים- להתיישבות בנגב.

פרק שלישי: גדולתו כמנהיג

גדולת בן גוריון התבטאה בעיקר בתכונותיו כמנהיג. את תכונותיו כמנהיג אראה בעזרת מספר סיפורים על חייו:

1. כאשר ביקר פעם בבית ספר בדימונה, שאל אותו אחד התלמידים באיזה יום היה “הכי שבע רצון בחייו”? תשובתו הייתה: “שביעות רצון? מה זה? לשם מה זה דרוש? אדם שהוא שבע-רצון איננו שואף, איננו חולם, איננו יוצר, איננו תובע. לא, לא היה לי אף לא רגע אחד של שביעות רצון” . ואכן, בן גוריון לא הסתפק לעולם בהישגי ההווה, ותמיד הוא הציב בפני העם יעדים חדשים וקרא להשיגם.

2. מנהיגותו התבטאה גם ביכולתו להתבונן במערבולת של אירועים, לברור את העיקר מן הטפל ולנצל הזדמנויות. בשעות גורליות, שבהן עלולות היו החלטות אחרות לשנות את מהלך הדברים, השכיל בן גוריון לבחור בדרך הנכונה וללכת בה על אף כל המכשולים. לכן נאמר עליו, כי הוא המתנה הגדולה שנתנה ההיסטוריה היהודית לדור שנאבק למען הקמת המדינה.

בבליוגרפיה:

רשימת אתרים:

1. www.knesset.gov.il/leXicon/heb/ben_gurion.htm
2. www.pmo.gov.il/memorial/ben_guryon.asp
3. www.jafi.org.il/education/50/heads/bg.htm
4. web.macam98.ac.il/~itami/sara/dvid.htm