למרות תמיכתו במושבות, לא בטח הברון במתיישבים “חובבי ציון” הברון התייחס ליהודי מזרח אירופה כאל “מסכנים” וראה אותם “פחות מוכשרים” מיהודי מערב אירופה. ביטוי לחוסר אמונו היה שאיכרי המושבות נאלצו לרשום את האדמות לא על שמם, אלא על שם נציגו של הברון, וזאת כדי להדגיש כי הכספים שניתנו לאיכר היו בבחינת הלוואה שיש להחזיר. כדי ליעל את המושבות, נשלח צבא של פקידים ויועצים לארגן את חיי המושבות. אנשי הברון השתלטו על כל תחומי החיים של המושבה. הייתה זו אפוטרופסות כלכלית ורוחנית לכל דבר. לשיטה זו היו צדדים חיוביים כמו הזרמת סכומי עתק למושבות, דבר שהעמידן על רגליהם ומנע את התמוטטותן. כמו כן הפיקוח של פקידי הברון אפשר מערכת שירותים מפותחת ואף עריכת ניסויים חקלאיים יקרים. אולם לשיטת האפוטרופסות היו צדדים שליליים שלעתים האפילו על היתרונות. בין הצדדים השליליים ראוי להזכיר:
א. הניכור העמוק שנוצר בין הפקידים הצרפתיים לבין איכרי המושבות. היה זה שוני תרבותי ואידיאולוגי. הפקיד הצרפתי חונך על ברכי התרבות הצרפתית והביט בלעג על האיכר “הפרימיטיבי”. הפקיד היה אמנם יהודי, אך לא היה ציוני. הוא היה מעוניין בדבר אחד – ניהול תקין של המושבה לשביעות רצונו של הברון.
ב. האיכרים היו משוללי יוזמה עצמאית משום שקיבלו הכנסה חודשית קבועה. התוצאה הייתה חמורה – האיכר פסק מלעבוד. את העבודה מסר לפועלים ערביים .
ג. מנגנון הפקידים היה מנופח ביותר.

תמיכת הברון במושבות העבריות בארץ ישראל במתכונת האפוטרופסות נמשכה 17 שנה והסתיימה בשנת 1900, כאשר העביר את המושבות להנהלת חברת יק”א- חברה להתיישבות יהודים, שנוסדה ב – 1891 ע”י הברון הירש.. בתקופה זו התפתחו המושבות וחלקן אף הביע לרווחיות כלכלית. הברון לא פסק מתמיכתו במוסדות קהילתיים שונים ברחבי הארץ. גם אחרי העברת המושבות ליק”א, המשיכו הברון ויורשיו לתרום למען הישוב היהודי באץ ישראל ולמעשה לא פסקה תמיכתם עד עצם היום הזה.
נס ציונה
נחלת ראובן, וראשיתה של המושבה נס ציונה-ראשיתה של המושבה נס ציונה בהתיישבותה של משפחה יחידה בואדי “אל חנין” ב 1883. אבי המשפחה ראובן לרר , רכש פרדס בין 2000 דונם מידי גרמני מכת הטמפלרים תמורת אחוזה שהייתה לו ליד אודסה. בן 52 היה לרר וחלומו היה להתפלל תפילת שחרית עם מנין ליד הכותל ולצאת לאחר מכן לעבודתו בנחלה שרכש. רק בבואו ארצה התברר לו,כי ואדי אל-חנין מרוחק מירושלים, וכי הישובים היחידים בסביבתו היו פתח-תקווה שנחרבה,וראשל”צ שנמצאה במרחק של 4 קילומטר מאדמתו והייתה רק בראשיתה.
משפ’ לרר חיה לבדה בסביבה ערבית כ-4 שנים. בעזרת בנו החל לרר בשיקום הפרדס,נטע פרדסים נוספים וגם זרע תבואות על יתרת השטח,הוא קרא למקום “נחלת ראובן”, השקיע בה את כל כספו אך לא ראה ברכה בעמלו ומשפחתו הגיעה לחרפת רעב.
ראובן לרר החליט לפצל חלק מאדמתו לחלקות קטנות של 30-40 דונם ולמכור אותם ליהודים המחיר נמוך כדי שבנחלת ראובן יהיה מניין לתפילה ו”חדר לילדיו” באותה תקופה נאסר על חלק מפועלי ראשל”צ לגור במושבה בגלל השתתפותם במרידה נגד הפקידות שם ב-1887 והם קנו מראובן לרר חלקות קטנות. אחד מהם,אהרון אייזנברג שהיה סתת ומזכיר אגודת הפועלים בראשל”צ קנה מלרר חלקה גדולה ומכר חלקות ממנה למתיישבים חדשים,בכך הונח הבסיס להתיישבותם של יחידים בנס-ציונה. נס-ציונה נועדה קודם לכן להיות מושבת פועלים שתהיה מבוססת על עיקרון חדש: ציבור הפועלים לרכוש את האדמה, ייטע עליה כרמים, יעבד אותם,וההכנסות יועברו לקופת הפועלים,לאחר מכן יזכה כל פועל שלא יוכל להמשיך לעבוד בהגרלה על אחד הכרמים. לשם כך נרכשו 170 דונם מראובן לרר,בחגיגה לרגל הנחת אבן פינה למושבה הונף לראשונה בארץ דגל כחול לבן(שהפך לאחר מכן לדגלה של ההסתדרות הציונית),ועליו רקומות המילים “נס-ציונה” אולם מאוחר יותר לא נמצא הכסף הציבורי שהיה דרוש להשלמת הקנייה.
ב1892 היו בנחלת ראובן 13 בתי-אב לשניים מהם היו בתים ויתר המשפחות התגוררו בצריפי עץ ובבתי חימר. אנשיה לא מצאו פרנסתם בחלקותיהם הקטנות והיו שקועים בחובות ועבדו בראשל”צ וברחובות.
עלייה שנייה
שנים 1904-1914
מי היו העולים?- אנשי העלייה השנייה היו ברובם צעירים בודדים, רווקים, שנולדו ברוסיה, ב”תחום המושב” המאוכלס בצפיפות והרווי עוני מרוד. נעוריהם עברו עליהם בתקופה, בה רבים מבני דורם פרצו את הגדר ופנו עורף לדת. הם הושפעו מהספרות היפה של התקופה, שנטעה בהם את הכמיהה העזה להיחלץ מאורח החיים המדכא של העיירה. חדורי מודעות פוליטית עמוקה, הושפעו אף הם, כמו הבילויים, מן המסורת המהפכנית הרוסית. השאיפה לגאולה לאומית בארץ ישראל התמזגה אצלם בשאיפה לתיקון עולם ע”י בנית חברה חדשה, שוויונית וצודקת. עצם עלייתם ארצה הייתה ביטוי למרד: מרד בחברה הכללית ומרד באורח החיים היהודי בגולה.
קשיי העולים-הפריחה הכלכלית של המושבות, בעיקר הותיקות שבהן, אילצה אותן להיעזר בידיים עובדות מהחוץ. בתחילת המאה היצע כוח העבודה היה מהכפרים הערביים, ששכנו סמוך למושבות. כשהגיע בני “העלייה השנייה” אל המושבות, הם לא נתקלו בבעיות תעסוקה מיוחדות. אולם לאחר כשנה שינו איכרי המושבות את יחסם כלפיהם וסירבו להעסיק אותם במשקיהם. לסירובם של האיכרים להעסיק פועלים יהודים היו מספר סיבות:
א. רמת החיים הנמוכה של הפלאחים (איכרים) הערבים, שנזקקו למעט והסתפקו בשכר עבודה נמוך.
ב. כושרם הגופני של הפלאחים, שהיו מורגלים בעבודת השדה, ותפוקתם היומית, שהייתה גבוהה יותר.
ג. צעירי “העלייה השנייה” היו שונים באופים ובהתנהגותם מאיכרי המושבות. הרוח האידיאליסטית, ההשקפות הקוסמופוליטיות – מהפכניות והתודעה הפוליטית המפותחת, שבהם הצטיינו העולים הצעירים, היו זרים ומשונים לאיכרים.
מתיישבי “העלייה הראשונה” היו מטריאליסטים בהשקפותיהם ומהצד הרוחני מדקדקים בקיום מצוות היהדות. הנון – קונפורמיזם והאתאיזם של אנשי “העלייה השניה” עוררו באיכרים מרירות רבה. (זוהי לדעת מרבית החוקרים העילה העיקרית לסירובם של איכרי המושבות להעסיק את בני “העלייה השנייה”.)
השגי העולים בא”י-בימי העלייה השניה קמו לראשונה בתולדות הישוב המפלגות. בראשית “העלייה השנייה”, בשנת 1905, התארגנו שתי מפלגות: “הפועל הצעיר” ו”פועלי ציון”, שביקשו לייצג את מעמד הפועלים בארץ. הסיבות להקמת המפלגות היו:
א. תודעה פוליטית מפותחת של העולים ומסורת של פעילות מפלגתית, שהביאו אתם מרוסיה.
ב. מצבם הכלכלי הקשה של העולים, אשר נבע בדרך כלל מחוסר תעסוקה קבועה במושבות.
ג. המצב החברתי הקשה של איש “העלייה השנייה” בארץ, שהתבטא בבידוד ובניכורו מחברת העולים הותיקים. מצב זה גרם, כפי הנראה, לחלק מהם לחפש מסגרת מאורגנת שתספק צרכים חברתיים, תמלא במקצת את מקום הקן המשפחתי ותסייע להתגבר על קשייהם.
להקמת מפלגות הפועלים הייתה משמעות היסטורית והשפעה נכבדה על התפתחותו של הישוב.
בקונגרס הציוני ה- 8, בשנת 1907, אימצה התנועה הציונית כקו פעולה את “הציונות הסינתטית” – מזיגה של “הציונות המדינית” נוסח הרצל ושל “הציונות המעשית” נוסח ציוני רוסיה שדגלו בהתיישבות בארץ. היה זה מפנה חשוב ואלי מכריע בתנועה הציונית שעד עתה הלכה בתם “הציונות המדינית” ברוח הרצל.
בעקבות המפנה, החלה ההסתדרות הציונית לקדם את העבודה המעשית בא”י. בשנת 1908 נפתח ביפו סניף של ההסתדרות הציונית בארץ (המשרד הארצישראלי). המשרד הארצישראלי, בהנהלתו הדינמית של הד”ר ארתור רופין, היווה גורם מרכזי, שהטביע את חותמו על המפעל הציוני בארץ. יוזמתו ומרצו של רופין ועבודתם המאומצת של עוזריו הנאמנים סייעה להגשים חלק נכבד מהחלטות ההסתדרות הציונית, שעניינן היה העבודה המעשית בארץ. ידו הייתה בכל פעולה שקידמה את הישוב הלאומי – בחקלאות, בתעשייה, בהתיישבות החקלאית ובהתיישבות העירונית.
בני “העלייה השנייה” יצרו את הקיבוץ והמושב – התיישבות מסוג מיוחד, המבוססת על קולקטיביות חברתית ושיתופיות על שבעלות על אמצעי היצור. יישובי “עלייה שנייה” היו סמל להתיישבות יהודית לאומית חדשה בא”י.
עד שנת 1914 נתקיימו בארץ 47 נקודות ישוב כפריות, מהן 25 שנוסדו לאחר שנת 1900. ההתיישבות החקלאית של בני “העלייה השניה” הייתה המשך של התיישבות בני “העלייה הראשונה”, אולם במהפכנותה שימשה בסיס איתן ומוצק יותר להתפתחות החיים הלאומיים – יהודיים בארץ ישראל. חידושי ההתיישבות החקלאית של בני “העלייה השנייה?” היו:
א. החקלאי המתיישב ובני משפחתו החלו להתפרנס אך ורק מעבודתם העצמית.
ב. בין המתיישבים וחברת ההתיישבות התהוו יחסים של שוויון זכויות.
ג. המתיישבים נעשו עצמאיים בארגון העבודה ובסידור המשק.
ד. המתיישבים היו עצמאיים בקביעת אופיו החברתי של הישוב.
מוצאם של העולים- רוסיה,תימן
הקיבוץ
קיבוץ חפציבה-
קיבוץ בעמק יזרעאל, לרגלי הר הגלבוע ובגבול בקעת בית-שאן, בשכנות לקיבוץ בית-אלפא. מסונף לתק”ם. נוסד ב- 1922 על-ידי קבוצת חלוצים מתנועת “תכלת לבן” מצ’כיה וגרמניה. קבוצה זו שהתה קודם בחפצי-בה הסמוכה לחדרה, שמקור שמה בא מישעיהו סב,4 : “לא יאמר לך עוד עזובה ולארצך לא יאמר שממה, כי לך יקרא חפצי-בה…”סובלנות ופתיחות איפיינו את חברי חפצי-בה הראשונים, על-כן לא-יפלא שקבלו בברכה לקיבוצם, קבוצות רבות בעלי מוצא שונה ורקע פוליטי מגוון. ובמשך השנים נקלטו בקיבוץ גרעינים של עולים שהגיעו מרומניה, פולין והונגריה, וכן גרעינים תנועתיים של ילידי הארץ.אוכלוסית הקיבוץ מגיעה לכ- 500 נפש.שטחו 8700 דונם. ענפי המשק העיקריים הם: פלחה, כותנה, מדגה, רפת, לול; מפעל ליצור פרופילים לצינורות פלסטיים – “פל-גל”, מפעל לתיקון מדי-מים – “מד-תקין”, מוסך, מתפרה “חן גמיש”, לינה כפרית ומסעדת דגים “דג-דגן”. בתחומי הקיבוץ נתגלתה ב- 1929 רצפת פסיפס של בית-כנסת עתיק מהמאה ה- 6, שריד של הישוב בית-אילפא. גן-יפני ניטע לרגלי הגלבוע על-ידי כת המקויה מיפן, וזאת בזכות הקשרים העמוקים שנוצרו בין חברי הכת, הלומדים עברית באולפן חפצי-בה ובין חברי הקיבוץ. (הכניסה לאתר רק ברשות המזכירות). לאחרונה ישנן מגמות בקרב חברי הקיבוץ, לשינוי המיבני של הקיבוץ, מגמות אלה עדיין בתהליכי דיון.לבקר בחפצי-בה כדאי בחורף ובאביב כשהגלבוע כולו פורח.

בנימין זאב (תיאודור) הרצל
קווים לדמותו- א. הרצל משאיר אחריו תנועה ציונית מסודרת עם מוסדות שחלקם הוא עצמו הקים:בנק אוצר ההתיישבות,קק”ל.
ב. מנהיג כריזמטי זכה לאהדה שכמותה לא זכה אף מנהיג יהודי לפניו, הצליח לגייס תומכים לרעיון שלו בזכות הקסם האישי שלו.
ג. מבחינה פוליטית-הרצל ידע לקרוא היטב את המפה הפוליטית, ידע שהאימפרייה העותומנית עומדת ליפול, הבין שהמעצמות מנסות להיבנות על קריסת האימפרייה העותומנית ולנגוס יותר שטחים מהימפרייה העותומנית. נפגש עם תורכים, גרמנים,אנגלים ואנשים בעלי השפעה.
ד. הרצל לא יצג מדינה,מעצמה או ממשלה, כולם מוכנים לדבר איתו,הרצל מצליח להחדיר את רעיונותיו לאנשים שאפילו לא היינו חושבים שיקשיבו לו
ה. הרצל הצליח לשכנע הרבה יהודים שהחלום ניתן להגשמה ושהדבר אפשרי.”אם תרצו אין זו אגדה”
קורות חייו- הרצל נולד בבודפשט שבהונגריה. בצעירותו עבר לוינה, שם סיים את לימודי המשפטים בתואר דוקטור. הרצל היה רחוק מהנושא היהודי, וסבר בשלב זה שאשר לפתור את בעיית היהודים ע”י השכלה והתבוללות בין העמים. אך כבר בוינה הוא נתקל בגילויי אנטישמיות ראשונים, הוא שאף להיות שופט אך נדחה ולכן פנה לכתיבה כעיתונאי סופר ומחזאי. בשנת 1891 הוא נשלח לצרפת ככתב פרלמנטרי של עיתון ידוע באוסטריה כדי לכתוב על בית הנבחרים הצרפתי. במסגרת עבודתו הוא רכש ניסיון בסדרי העבודה בבית הנבחרים, ניסיון שעזר לו לנהל את הקונגרסים הציוניים. במסגרת עבודתו הוא נוכח שבעיית האנטישמיות אינה מיוחדת למדינה אחת,אלא היא תופעה כללית וכוללת גם את צרפת, הראשונה שנתנה ליהודים אמנסיפציה. במיוחד התרשם הרצל ממשפט דרייפוס ומכך שהאשימו את כל היהודים בקראיות “מוות ליהודים!!”.בשלב מסויים שינה את דעתו והחליט שהפתרון לבעיית היהודים הוא יציאתם מן הגולה. הוא פונה לברון הירש שבאותה תקופה תרם סכומי כסף גדולים ליישוב יהודים בארגנטינה, אך הירש דחה אותו. הוא פנה אל רוטשילד מוינה במכתב אל הרוטשילדים שהיה נוסח ראשוני ל”מדינת היהודים”, אך גם רוטשילד דחה אותו. הוא פנה להמוני העם היהודי בהרצאות ובסיפורו על “מדינת היהודים”
פרשת אוגנדה
אחרי שתוכנית אל עריש ירדה , מועלת הצעה גדולה יותר-הצעת אוגנדה. הרצל מעלה את ההצעה לפני הקונגרס הציוני השישי, צ’מברלין שר החוץ הבריטי , מציע להרצל את ההצעה והיא עלתה לדיון בשנת 1903 (שנה לפני מות הרצל) , הרצל מעלה לדיון את השאלה – האם לשלוח קבוצה של אנשים מומחים שיבדקו את אוגנדה. הקונגרס לאור הדיונים על הצעת אוגנדה קיבל את השם “קונגרס אוגנדה”.
טענות המתנגדים לתוכנית אוגנדה:
*זהו פתרון זמני , ואם הם יקבלו את אוגנדה לא יהיה באפשרותם לקבל מהממשלות את ארץ ישראל, זה יחסום את האפשרות לקבל את א”י.
*זהו פתרון זמני בלבד אנו רוצים מולדת ולא מקלט זמני.
*התוכנית המדוברת בתוכנית באזל היא להתיישב בתוך א”י ובגלל לחצם של אנשים התוכנית משתנה.יש סטייה לא מאושרת מתוכנית באזל.
טענות התומכים בתוכנית אוגנדה:
*יהודי רוסיה, רומניה, וגליציה סובלים וממורמרים לכן צריך להתחשב בהם ולהבין את מצבם הקשה ולעזור להם בכל דרך, ואחר כך להיות ציוני, אוגנדה היא פתרון להצלת אותם יהודים ממזרח אירופה. במקלט זמני אין סטייה מתוכנית באזל.
*”מוטב ציונות ללא ציון מאשר ציון ללא ציונות”- הרעיון ליישב את היהודים ולהקים להם בית יותר חשוב מהציונות, ומלשבת בארץ ישראל.פתרון לבעיית הנאמנות הכפולה- רוצים את א”י בגלל הקשר של עם ישראל לארץ ישראל שזהו קשר דתי אך לאור המצב שיהיה גם מקום פיזי להתיישב בו.במשך הזמן נעבור לא”י ועד אז נשאף להגיע לשם. התומכים הם בעיקר אנשי יהדות מערב אירופה, אנשי הזרם המדיני. המתנגדים הם בעיקר יהודי מזרח אירופה, זה אבסורד מפני שיהודי מזרח אירופה הם הסובלים, אותם הרצל רוצה להציל, והם אלה שיתנגדו לתוכנית אוגנדה הועלתה הצעה- להצבעה לשלוח משלחת לבדיקת תוכנית אוגנדה ותוצאות ההצבעה :178 נגד 295 בעד 100 נמנעים
בקונגרס יש חילופי דעות חריפים מאוד, המתנגדים הם יהודי מזרח אירופה, אנשי חיבת ציון. סיבתם דתית וגם שמבחינתם אין ציונות ללא ציון, אין אפשרות להפריד את הציונות מציון, התומכים הם אלה המוכנים להתפשר כמו הרצל.
פרשת אוגנדה- מסקנות!
פרשת אוגנדה פיצלה את התנועה הציונית בצורה מאוד עמוקה משום שהמתנגדים לשליחת המשלחת לאוגנדה לקחו קשה את תוצאות ההצבעה, הם רואים את עצמם כמחויבים לתוכנית באזל. רואים את הבית הלאומי של היהודים בא”י , מבחינת חובבי ציון “אין ציונות ללא ציון” להיות ציוני משמע לחזור לא”י! כל פתרון אחר הוא לא רלוונטי ולא מתאים. הדעה של הרצל התקבלה למרות כל החששות שהיו לו אך כנראה בסופו של דבר למרות הפחדים של האנשים, אישיותו של הרצל השפיעה עליהם לשלוח את המשלחת לאוגנדה. הקונגרס הסתיים בזה שהמשלחת יוצאת לאוגנדה, ותוך כדי קבלת ההחלטה הרצל מת. הרצל סיים את חייו בידיעה שההצעה שלו התקבלה. לאחר מותו של הרצל חזרה המשלחת ושולחת דו”ח שאוגנדה איננה מתאימה להתיישבות. הוחלט שיותר לא מעלים שום הצעה שהיא איננה ארץ ישראל ומי שמגדיר עמו ציוני מחויב לתוכנית באזל.

הקונגרס הציוני
הקונגרס הראשון תוכנן במינכן שבגרמניה, אך רבים מיהודי גרמניה חששו מהתחזקות האנטישמיות ולכן הקונגרס התקיים בבאזל שבשוויץ. הרצל דאג למעמד רשמי מפואר עם פרסומת רבה לתחייתו של העם היהודי. הוא הקפיד להזמין לקונגרס נציגים מאומות העולם. לקונגרס באו 197 נציגי יהודים מ- 17 ארצות. בנאומו טען הרצל נגד מתנגדי הציונות המדינית. לדעתו העלייה בלי רשות השולטן תהיה איטית, ולא תוביל למדינה. תפקיד הקונגרס לנהל מו”מ כדי לקבל רשיון מהשולטן כדי להתיישב בא”י. החלטות הקונגרס נקראות “תוכנית באזל”. ניסוח המטרה הציונית הוא: “הקמת בית לעם ישראל בארץ ישראל בהסכמת המדינות”. כדי להגשים את המטרה יש לפעול בתחומים הבאים:

1) התיישבות בא”י,

2) חיזוק הרגש הלאומי היהודי בעולם ע”י פעולות חינוך

3) קבלת הסכמת הממשלות לתוכנית הציונית,

4) הקמת כלים ארגוניים בכל ארץ וארץ להנהגת מטרת הציונות. חבר בהסתדרות נחשב מי שמסכים לתוכנית ומשלם מס שנתי. החברים בוחרים בצירי הקונגרס, הקונגרס בוחר ועד
מרכזי, המונה 20-25 חברים, ומתוכם נבחר ועד פועל מצומצם המונה שבעה חברים. כיו”ר הועד נבחר הרצל. הרצל ייחס חשיבות גדולה לקונגרס זה וכתב ביומנו “בבאזל יסדתי את מדינת היהודים”. הרצל בחייו כינס את הקונגרס הציוני כל שנה. אחרי מות הרצל התכנס הקונגרס פעם בשנתיים, ואחרי מלחמת העולם הראשונה לעתים רחוקות יותר. אחרי הקונגרס הציוני הראשון המשיך הרצל בפעילות דיפלומטית אינטנסיבית. בסוף המאה ה- 19 הלכה וגברה התפוררות האימפריה התורכית. מעצמות העולם חיכו לרגע שבו יוכלו לתפוס חלק מהאימפריה. א”י, בהיותה גשר מחבר בין שלוש יבשות משכה את תשומת הלב, והמעצמות עשו מאמצים לחדור אליה בדרכים שונות. הרצל ניצל את התעניינות המעצמות כדי לקדם את מטרות התנועה הציונית, ובראש וראשונה לקבל רשיון על א”י. הרצל החל בפגישות עם התורכים, ובשנת 1898 נסע לקושטה שם נפגש עם השולטן התורכי. הרצל ידע שהתורכים זקוקים לכסף ולכן הציע עזרה כספית של יהודי העולם לתורכיה תמורת התיישבות יהודית בא”י. השולטן הסכים להתיישבות יהודית מפוזרת בכל האימפריה והרצל דחה זאת. כדי להשפיע על תורכיה הוא נפגש עם הקיסר הגרמני, מכיוון שלגרמניה הייתה השפעה כלכלית רבה על התורכים. הרצל נפגש שלוש פעמים עם הקיסר הגרמני, אך ללא תוצאות. הקיסר לא רצה לקלקל את יחסיו עם תורכיה. לאחר כשלון המו”מ המדיני נערכו שלושה קונגרסים: בשנים 1900,1899,1898 . בקונגרסים אלו אין התקדמות מדינית אך יש גידול התנועה הציונית כשלקונגרס הגיעו 385 נציגים. בקונגרס השני הקימו מכשיר כספי לתנועה הציונית בשם “אוצר ההתיישבות היהודית”. שלושת הקונגרסים היו דלי מעש ופרצו בהם מריבות. יהודי רוסיה האשימו את הרצל בדיקטטורה וברצון להתבוללות. בספרו לא התחייב הרצל על א”י כמקום המדינה, ואח”כ הסכים למקומות אחרים כתחליף זמני. הקונגרס החמישי נערך בשנת 1902 לאחר פגישות שהיו להרצל עם השולטן, חשבו שיש סיכוי לעסקה עם תורכיה, אבל לאחר מכן התברר שטעו

אלו החלטות הקונגרס:

1) הקמת בנק אנגלו פלסטין (היום בנק לאומי), בנק זה שימש זרוע מדינית של “אוצר התיישבות היהודים

2) הקמת קרן קימת לישראל, לפי הצעתו של פרופסור הרמן שפירא.