בשנת תרל”ט בחודש אלול (ספטמבר 1878) עלו המתיישבים הראשונים
למקום, שנקרא בפיהם “פתח תקווה” על פי הכתוב בהושע ב’, י”ז:
“ואת עמק עכור לפתח תקווה” ,וזאת היות שהתכוונו להתיישב באתר שזוהה
כעמק עכור, ועל שם תקוותם של המתיישבים כי חברתם ועבודתם תהיה לפתח תקווה להרחבת הישוב היהודי בארצנו הקדושה.

בתחילה כרו אנשי פתח תקווה את הבאר הראשונה ואדמות נוספות בשטח
של כ- 10,086 דונם נקנו מהאפנדי טאיאן.
באותה שנה גם הותקפה פתח תקווה לראשונה בידי ערביי הסביבה והמתיישבים הדפו אותם.

בשנת תר”ם נבחר ועד המושבה הראשון ובעקבות הצלחת המתיישבים נהרו
רבים למושבה והחל נסיון התיישבות של “הירקונים” על גדות הירקון. המושבה ואתר ההתיישבות נפגעו מהקדחת וננטשו בשלהי 1880.

בשנת תרמ”ב התיישבו חלק מעוזבי פתח תקווה ביהוד ועיבדו משם את
אדמות פתח תקווה ורבים מנוטשי פתח תקווה חזרו אליה ואיתם מתיישבים חדשים.
בשנת תרמ”ו התנפלו ערבי יהודיה על פתח תקווה בטענה שחלקות הקרקע
שמעבדים התושבים שייכות להם, אך גם התקפה זו נהדפה אבל השדות נפגעו.

בעשור הראשון לקיומה התבססה המושבה על גידולי הפלחה ונתמכה על ידי
תנועת “חובבי ציון”, בשנת תרמ”ז לקח הברון רוטשילד את פתח תקווה תחת חסותו וסייע בייבוש הביצות שבאיזורה. האגרונומים של הברון המליצו לטעת כרמים וכך עשו התושבים, ובמקום הוקם יקב ונבנו בית ספר ובית כנסת.

בסוף המאה ה19- חל משבר בענף ענבי היין ובשל כך מסר הברון ב1900-
את ניהול המושבות שהיו תחת חסותו ליק”א שהיתה איגוד לעידוד ההגירה והתיישבות מתוכננת של יהודים. בעקבות המשבר פנו תושבי פתח תקווה לענף הפרדסנות בשל עליית ערך ענף ההדרים.

הישוב קלט את חלוצי העליה השניה והונח בו היסוד למפלגות
“הפועל הצעיר” ו”אחדות העבודה”. סכסוכים קשים פרצו ביישוב בין הפועלים לאיכרים שומרי המצוות וב1906- הכריז ועד המושבה חרם על הפועלים.

ב1908- נוסד המושב העברי הראשון שאנשיו היו מבני החלוצים, ופתח
תקווה קלטה גם את יהודי תימן שעלו ארצה ויסדו ב1912- את “נחלת יהודה” שלאחר מכן שונה השם ל”מחנה יהודה”.

בימי מלחמת העולם הראשונה נפגעה כלכלת פתח תקווה פגיעה קשה מכיוון
שאי אפשר היה ליצא את פרי ההדר, וכאשר נכנסה תורכיה למלחמה הביאה לגזירות קשות שפגעו במשקי התושבים ובנוסף לכך נפגעו הגידולים החקלאים ממכת הארבה שפקדה את הארץ. עם גירוש תושבי תל אביב ויפו קלטה פתח תקווה את המגורשים, אך בשנת תרע”ח גורשו גם תושבי פתח תקווה ורק לאחר כיבוש הארץ בידי הבריטים חזרו לעיר.

בשנת 1921 התנפלו על העיר ערבים ובדווים וגרמו למות 4 תושבי המושבה
כעבור זמן מה נערכה סולחה בינהם לבין תושבי פתח תקווה. באותה שנה הוכרזה פתח תקווה כעל מועצה מקומית.

ב1922- נחנכה מסילת רכבת בין פתח תקווה לראש העין, הרכבת שימשה
מקור לפיתוח מקומות עבודה נוספים בישוב ופתח תקווה קלטה את חלוצי העליה השלישית שמצאו בה עבודה והקימו בה את אירגוניהם. ב1923- נסלל בה הכביש הראשון הוא רחוב פינסקר.

בין השנים 1922-1925 הוקמו בפתח תקווה מוסדות חינוך (בית ספר יסודי
ובית ספר תיכון) ומאוחר יותר נוסד בה איזור התעשיה הראשון קרית אריה.
גם מסביבה התפתחו והוקמו ישובים כמו גבעת השלושה ו”משק הפועלות”,
גת רימון, כפר גנים, כפר אברהם וכפר סירקין חלק מישובים אלה נבלעו בפתח תקווה.

בשנת 1937 הוכרזה פתח תקווה כעל עיר וב1938- נבנתה סמוך לה שכונת
בלינסון והוקם מושב היובל, שנקרא כך משום שהוקם ביובל ה50- של יסוד פתח תקווה.

בראשית מלחמת העולם השניה היה במושבה משבר כלכלי חמור בשל
הפסקת היצוא אך ב1941- חל שינוי לטובה ומפעלי התעשיה גויסו למאמץ המלחמתי.

ב1947- הוקמה בה שכונת נווה עוז ובתום מלחמת העצמאות הקיף האיזור
הבנוי של פתח תקווה 32,000 דונם. לאחר קום המדינה עברה העיר תהליך של פיתוח מואץ והפכה למרכז תעשייתי, אך לא איבדה את אופיה החקלאי.
פתח תקווה קלטה עולים חדשים ופתחה רשת של מוסדות חינוך ותרבות, שירותי בריאות ומפעלי תעשיה ובשל קרבתה לתל אביב היתה בה תנופת בניה גדולה.

אתרים בפתח תקווה

ככר המייסדים – בככר זו עמד הבנין הראשון בפתח תקווה, ובה נחפרה הבאר הראשונה.

חצר לחמן – חצר זו נמצאת ברח’ אוסישקין פינת רח’ חיים עוזר, ובה חודשה ההתיישבות בפתח תקווה ע”י פרומקין, ובה היה היקב שפעל עד שנות ה20-.

“שער הברון” – בצומת הרחובות ז’בוטינסקי, רוטשילד וברון הירש אנדרטה לזכר הברון רוטשילד שתמך במושבה.

המצבה לזכר הנופלים על הגנת פתח תקווה במאורעות תרפ”א – המצבה ממוקמת ברח’ חיים עוזר מול העירייה, וזוהי מצבה לזכרם של אבשלום גיסין, חיים צבי גרינשטיין, נתן רפפורט, וזאב אורלוב שנהרגו בקרב על הגנת פתח תקווה.

“יד לבנים” – היכל זכרון לבני פתח תקווה שנפלו במערכות ישראל הנמצא ברח’ ארלוזרוב ובו ספריה ומוזיאון לתולדות פתח תקווה.

מחנה יהודה – ברח’ מחנה יהודה, בית הבטון העומד כאן הוא מהבתים הראשונים שנבנו בשנת 1913.

חצר מיכאל שפירא – במקום בנין עשוי לבני חומר ואבני כורכר, ששמש בתולדות פתח תקווה כרפת, בית מגורים ומחסן.

בית לבני חומר – ברח’ פינסקר 17 בחצר,זהו מבנה של לבני חומר שנבנה בחופזה וקירותיו מצופים בעץ. בנין זה הושכר למתיישבים החדשים במושבה.

בית אברהם שפירא – נמצא ברח’ הרצל פינת רח’ שפירא, בית זה היה ביתו של השומר אברהם שפירא הנחשב לאחד ממניחי היסודות לשמירה עברית.
כיום משמש הבית כספריה.

תחנת הרכבת – בקצה רח’ פינסקר. היא נחנכה ב1922-. קטע מסילת הברזל מפתח תקווה לראש העין נסלל בידי אנשי “גדוד העבודה על שם יוסף טרומפלדור”.

תל מלבס – המקום בו שכן הכפר הערבי מלבס שעל אדמותיו נבנתה פתח תקווה, במקום קברים מהתקופה הרומית ושרידי ריצפת פסיפס.

גידול אוכלוסין
משך כ120- שנות קיומה של פתח תקווה, צמחה העיר התפתחה והפכה לאם ועיר בישראל. אוכלוסייתה שמנתה ב1882- 66 תושבים בלבד התפתחה כדלקמן :

1882 – 66 1965 – 68,000

1900 – 818 1970 – 83,200

1914 – 3800 1974 – 103,000

1922 – 3373 1977 – 112,000
1931 – 8500 1980 – 119,800

1948 – 21,580 1983 – 123,900

1956 – 46,000 1985 – 129,300

1961 – 54,000 1996 – כ170,000-

כלכלה ותעשייה
כבר בשנת 1928 עם סלילת הכביש לתל אביב החל בפתח תקווה תהליך של
עיור, שהתבטא בנטישת החקלאות כעיסוק כלכלי עיקרי ופיתוח תעשייה שהוקצא לה איזור מיוחד בקריית אריה שבמערב פתח תקווה (1934).
אוכלוסיית פתח תקווה גדלה בקצב מהיר כתוצאה מקליטת עולים רבים
ותיעוש מוגבר. תהליך התפתחות השטח הבנוי בפתח תקווה אופייני להתפתחות שחלה במושבות רבות בארץ שהפכו לערים. גרעין המושבה הוקף טבעות של שכונות פועלים ולאחר קום המדינה הוקמו בשולי פתח תקווה שיכוני עולים. כתוצאה מכך נוצר מערך עירוני מפוזר : איזורי מגורים, תעשייה וחקלאות משולבים זה בזה.
מאז שנות השישים קיימת מגמה של בניית בתים רבי קומות במקום המבנים
הישנים והנמוכים שאיפיינו את מרכז העיר. פתח תקווה היא מרכז תעשייתי בתחום אגד הערים של תל אביב. ענפי התעשייה העיקריים בעיר הם : טקסטיל, מתכת, מזון ועץ, המעסיקים למעלה מ50%- מהמועסקים בתעשיה בפתח תקווה. רוב המפעלים נמצאים במערב העיר באיזור התעשיה קריית אריה.
ב1971- מתוך סך כל מקומות העבודה 42% אויישו על ידי עובדים שאינם
גרים בפתח תקווה. מתוך סך כל המועסקים תושבי העיר – 46% הועסקו באיזורים שמחוצה לה.

ביביליוגרפיה