4-5 – דיני מבער
בפסוק 4 מדובר על חבלה כלשהי שנעשית ע”י שור – נזקי שן ועין. בפסוק 5 מדובר על דיני שריפה.
החוק הראשון מספר על מצב שבו עדר בע”ח יוצא מתחום גידולו, ומשחית שם את השדה: הם הורסים ברגליהם ומלחככם את הדשא בשיניהם (מכאן השם). העדר אמור להיות מלווה בבעליו, ובמקרה שהבעלים לא נמצא האחריות עדיין עליו. הוא משלם קנס גדול – את מיטב שדהו וכרמו. הוא משלם את המיטב.
המקרה השני הוא של אש – האדם לא שולט. אם האש עוברת משדה לשדה משלמים רק עבור הנזק.
6-14 – דיני שומרים
סוג השומר גניבה אונסין
שומר חינם אם נמצא הגנב – משלם פי שניים, אחרת לא משלם. לא משלם אלא אם כן אשם.
שומר שכר צריך לשלם כפליים. לא משלם.
הלווה כנ”ל אונסין. אם בעל החפץ לא נמצא צריך לשלם, ואם כן – לא צריך לשלם.
השוכר לא משלם, כי דמי השכירות עולה על מחיר החפץ. לא משלם.
ישנם שלושה מקרים:
1. השומר נשבע לפני הדיינים שהוא לא שיתף פעולה, ואם נקבע כי הוא לא משקר הוא לא צריך לשלם.
2. החיה מתה ואין ראיות – צריך להישבע. “נעלמה ואין רואה” – נחטפה.
3. א. אונסין. ב. גנב. ג. טרפה. [טרפה זה אונסין עם סייג. במקרה של טרפה צריך להביא עדות. אם יש עדות השומר פטור.
15-16 – פיתוי בתולה
1. אישה לא בתולה – סיכוייה להינשא קלושים.
2. ברגע שאישה נולדת נקבע לה חיתון/שידוך מראש. זה היה כדי לשמור על ייחוס המשפחה.
ממזר- ילד שנולד לאישה נשואה לא מבעלה.
אם מישהי הייתה בשדה לבדה היא נחשבת כאחת ש”ביקשה את זה”.
בחורה שלא נמצא לה שידוך ושכבה עם מישהו – הוא מחויב לשאתה ולשלם לאביה מוהר. [יודעים שהיא פותתה ע”פ השמועה].
המקרה השני – בני הזוג ביימו פיתוי, אך האב לא מסכים לנישואים. במקרה כזה הגבר משלם מוהר בכל מקרה, והאב רוצח את הבת, מאחר שהיא חיללה את כבוד המשפחה, ולא יכולה להינשא יותר.
17-19 – חוקים שונים
“מכשפה לא תחיה
כל שכב עם בהמה מות יומת
זבח לה’ יחרם”.
בין שלושת החוקים האלו אין קשר פרט לעונש – מוות בכולם. המעשים האלו הם באותה דרגת חומרה ע”פ המחוקק, ונועדו לפגוע באל ובמעשה הבריאה. מאחר ששלושת המעשים הם יציאה כנגד האלוהות העונש הוא חמור – מוות.
יחרם – חרם במקרא שווה למוות. ברגע שמוציאים מישהו מן הקהילה הוא נחשב כמת.
מדובר על מכשפה ולא על מכשף כי עיסוק זה היה נפוץ בקרב הנשים, והיה נעשה בסתר. כישוף או הגדת עתידות היה אסור כי הוא תעתוע ואשליית האדם. מי שפונה אליהם הוא אדם על סף ייאוש, והמכשפה משכנעת אותו שהיא יכולה לשנות זאת באמצעות מילים. לפי הדת אסורה הגדת עתידות.
משכב עם בהמה – נוגד את העיקרון המקראי שמשכב הוא לשם רבייה, ולכן הוא אסור.
זבח לה’ – עבודת אלילים הוא ערעור על מעמדו של האל ויציאה כנגדו.
20-23 – דיני גרים
משמעות המונח גר בתקופה הקדומה הוא אדם זר למקום – “גרים הייתם בארץ מצרים”. גר הוא אדם נטול זכויות – אסור לו לרכוש אדמות, והמתים נקברו בשוליים. מכיוון שהגרים היו נטולי זכויות הם היו נתונים ללחץ מצד המקומיים. לחצו ועשקו אותם מאחר שלא היה להם מישהו שיגן עליהם. הם חיו בעקר ממתנות לעניים – לקט פיאה ושכחה. הם היו נוודים ונדדו ממקום למקום. במקרה והגר ישב תקופה ארוכה באותו מקום, והוא מתערה במקום, הוא מקבל מעמד של תושב – הוא בעצם קונה את מעמדו.
בתקופת בית 2 שונתה משמעות המושג – גר היה אז אדם שהתגייר. המונח שינה את משמעותו כי באותה תקופה הייתה בעיה של נישואיי תערובת. כדי למנוע את הכחדת העם התחיל תהליך של גיור. למרות זאת היו הגבלות על גרים: הם לא יכלו לשאת כוהנים, ולא יכלו לקבל מעמד שווה לזה של יהודי מולד – היו מקומות בבהמ”ק שהם לא יכלו להיכנס אליהם.
בפסוק 20 החוק הפך להיות מליצי – “ענה תענה” – צימוד, לשון נופל על לשון וחזרה לשם הדגשה. השימוש המליצי נובע מכך שהדברים לא יכלו להיאכף ע”י בימ”ש. הגורמים האלה נמצאים בשולי החברה, ופוחדים שמא מצבם יורע יותר, ולכן הניסוח פונה למצפונו של כל אדם.
מזכירים לאדם שהוא עצמו היה גר במצריים, במטרה לעורר את הזיכרון הקולקטיבי – המצפון האנושי. מוזכרים גם האלמנה והיתום כי גם הם נפגעו .
ע”פ החוק – אם יענו אותם ה’ ישמע, וזאת כי הם לא יתלוננו בבית הדין. העונש יהיה מידה כנגד מידה – המענה או העושק ימות בחרב, ואז גם אשתו תישאר אלמנה וילדיו יוותרו יתומים. איום זה הוא גדול, ואף איש לא ירצה להסתכן ולהיענש כך. באיום רב יותר הנסתר על הנגלה, וזאת משום שהצורה המסתורית יותר מפחידה.
24-27 – דיני לווה ומלווה
• ריבית – אדם משלם עבור הלוואה 33% משווי ההלוואה.
• נשך/ריבית קצוצה – כשהיא נוגסת, מעבר למותר. מקרה שבו אדם לוחץ על רעהו שיחזיר לו את ההלוואה. לא לגיטמי לפי חוקי המקרא.
• משכון – אדם שמשכן רכוש תמורת הלוואה. עם החזרת ההלוואה הוא מקבל את רכושו, ואם הוא לא החזיר את ההלוואה הוא הופך לעבד.
• עבוט – מכירת רכוש, שבו נותנים ערך עבור רכוש, שמוחזק בבית העבוט עד תקופה מסוימת.
החוק שונה מכל החוקים משום שהוא מדבר רק על ישראלים, והוא חוזר ואומר שעניי עירך קודמים. צריך לדאוג קודם לעמך.
ישנם מספר שלבים:
1. לא ללחוץ על האדם להחזיר את ההלוואה.
2. לא לשים עליו ריבית גבוהה מזו המקובלת בשוק.
3. אם האדם הגיע למצב שהוא צריך למכור את השמלה האחרונה שלו, זו שהוא לובש, צריך להחזיר לו אותה בלילה. זאת בקשה, וזאת גם הנימה.
בדברים כ”ד פסוקים 10-13 מסופר על אדם שהגיע למצב הקשה מכל. הוא חייב חובות, ונותן עבוט אישי. ע”פ החוק אסור לבוא אליו לביתו כדי שייתן את העבוט, כדי לשמור על כבודו בפני משפחתו וסביבתו. דברים אלה הם המלצה. גם שם מוזכר עניין השמלה האחרונה, ומודגשת העובדה שאסור לישון בשמלתו האחרונה של האדם, אלא להחזיר אותה לאדם. מי שיעשה את הדברים הללו- ה’ יברך אותו ואת בני משפחתו.
27-29
תיקון סופרים הוא תיקון שמופיע בכתוב עצמו, מאחר שבלעדיו תיתכן סכנה לפגיעה באל. ישנו מקרה יחידאי שבו לא שונה השורש ק.ל.ל לברך, והוא מופיע כאן. הסיבה שלא שינו את המילה היא מחשש שמישהו יבין שהכוונה ללברך במקום לקלל. האדם שמקלל את אלוהים – דינו מוות . אסור לקלל את אלוהים, וגם את המנהיג כי הוא נבחר האל. המנהיג האלוהי והגשמי נמצאים זה ליד זה, ואסור להטיל בהם דופי, או לקללם .
הפסוקים עוסקים גם במתנות כהונה – הכוהנים חיו על המתנות שניתנו להם מן העם, באירועים שונים. היה נהוג לתת מנחות מהיבול הראשון ומבכור בע”ח. כל שנה ניתנו הביכורים – היבולים הראשונים – לכוהנים. מהבהמות ניתנה הבהמה הבכורה (ז’קלין). מקור המנהג הוא מן עובדי האלילים. ע”פ המחוקק צריך לתת כל בכור פרט לאדם. למרות זאת גם אצל האדם אמורים כביכול להביא את הבן הראשון, ולכן 30 יום מהלידה מקיימים את טקס “פדיון הבן”, שבו מעניקים מנחה לבהמ”ק (או כיום – לבית הכנסת).
פסוק 30
הפרק מסתיים במשוואה – מטרת כל מסכת החוקים הייתה לייצור עם קדוש מבחינה רוחנית, וזאת כי: ה’ קדוש ולכן גם העם צריך להיות קדוש [ה’ קדוש=עם קדוש]. יוצרים עם קדוש כדי לקדשו גם מבחינה רוחנית וגם חומרנית, ולכן אסור לאכול נבלה, כי היא מטמאת את הגוף.
השאיפה ביהדות היא לייצור שלמות בין טוהרה גופנית לנפשית. בגלל זה יש דרישה לשמור על דיני טוהרה, ורק כך ניתן להתאחד עם המושלם וטהור מכולם – האלוהים.
פרק כ”ג
1-4 + 6-9 – דיני משפט
ביהמ”ש הוא אבן יסוד לחברה תקינה. כדי לקיים הליך משפטי הוגן והגון צריך עדים. העדים הם אלו שמוציאים את גזר הדין לפועל. אי לכך התורה מעמידה את מספר העדים על 2 ויותר, אך יש 3 גורמים שנאסר עליהם להעיד:
1. אישה.
2. מפריחי יונים (מהמרים).
3. משחקי קוביה – קלי דעת.
הכללים המחייבים את השופטים:
1. “לא תישא שמה שווא” – לא תישבע לשקר. הכוונה לרכילות, שעלולה לגרום לאדם לשים קץ לחייו. לא הכוונה לבית דין אלא על הפצת שמועות שווא – אסור להישבע לשקר בנושא רכילות.
2. “לא תישא ידך…” – אסור להיות עד שקר.
3. “לא תהיה אחרי רבים לרעת” – אסור ללכת אחרי דעת הרוב אם יש לך נימוקים צודקים לטובת דעתך.
4. “וצל לא תהצל לרובו” – אסור לשפוט אדם לפי מעמדו, צריך להתייחס לכל מקרה לגופו, ביחס למקרה ולא לאדם הנשפט.
5. “לא תטה משפט אביונך ברובו” – נשאלת השאלה האם זוהי חזרה או תוספת, ונמצא כי זוהי תוספת האומרת שאין לנצל לרעה.
6. “מדבר שקר תרחק, נקי וצדיק אל תהרוג” – צריך להתרחק מכל דבר שמזכיר שקר, להתרחק ולהוקיע את המעשה.
7. “ושוחד אל תיקח” – שוחד עלול להביא להרשעתו של אדם חף מפשע.
4-5 – דיני השבת אבדה
החוק מדבר על אנשים שיושבים בגבול. במקרה ופגעו ברכוש האויב. החוק עוסק בהחזרת אבידה למישהו לא מעמך. אם מוצאים רכוש של מישהו לא מעמך – מחזירים לו את רכושו.
פסוק 5 עוסק בשונא – בן עמך. כעיקרון יש נימוק לצער בעלי חיים . צריך לעזור לבעל החיים (עזב=עזר). כתוצאה מהעזרה לבעל החיים תתקרב לשונאך – כך אולי תפשיר השנאה. הרובד הסמוי הוא קירוב לבבות.
פסוק 19 – איסורי אכילה למינם
איסור אכילת בשר וחלב הוא ע”פ המחוקק מסיבות של צער בעלי חיים. זה היה אחד מהמנהגים הנפוצים בקרב עובדי האלילים. הפרשנים טוענים שזו דוגמא לאיסור על אכילת בשר וחלב. הרמב”ם טוען שזה מנימוק בריאותי.
