בשנת 1848- "אביב העמים" פורצות מהפכות במטרה:

·        להפיל את שלטונם של המלכים, כמו בצרפת.

·        להביא לאיחוד לאומי, כמו בגרמניה.

·        להוביל לשחרור עמים מעול שלטון זר, כמו האיטלקים שהיו תחת שלטון האימפריה האוסטרית.

רוב ההישגים היו לזמן קצר, שכן במרבית המקרים המרידות נכשלו.
במחצית השנייה של המאה ה-19 בעקבות כשלון ההתקוממויות של "אביב-העמים", הלאומיות שנתה את פניה, ומתנועה שהדגישה רעיונות כמו: שחרור, סובלנות וליברליזם היא הופכת לתנועה שהדגישה את: העליונות של כל אומה, את הייחודיות והחשיבה מאוד את הכוחניות. לפניכם שתי דוגמאות למאבקים לאומיים.

המאבק לעצמאות יוון ("מאבק מלמטה"- מאבק על ידי העם)
היוונים נתונים היו תחת שלטון האימפריה העותומנית, החל מן המאה ה-16.הם שונים היו מן השליטים בדתם, בשפתם ובהשכלתם. היוונים הם נוצרים, דוברי יוונית ומשכילים יותר מן השליטים העותומניים.
המאבק הלאומי החל בתחילת המאה ה-19 בהקמתן של אגודות יווניות, כשהגדולה שבהן הייתה באודסה שברוסיה. האגודות שמו דגש על החייאת השפה והתרבות היוונית ועל דרישה לשחרור יוון מעול זר.
בשנת 1821 הכריז ראש האגודה באודסה על מרד לאומי יווני, אך מרד זה דוכא. שש שנים לאחר מכן, בשנת 1827, בעקבות הדיכוי של המרד התערבו כוחות אנגליה, צרפת ורוסיה לטובת המורדים ובקרב נברון הוכה הצי התורכי והאימפריה העותומנית נאלצה לוותר על השלטון ביוון.

המדינה החדשה שהוקמה- הלאס (יוון) כללה רק חלק קטן מן השטחים בהם ישבו היוונים ורק בשנים הבאות שוחררו שטחים נוספים לטובת יוון.
לרוב, מדינות אירופה דווקא ניסו למנוע מתנועות לאומיות להשיג את עצמאותן, אך במקרה של יוון נהגו בצורה שונה וסייעו ליוון להשיג עצמאות וזאת מהטעמים הבאים:

1.     בשל אינטרסים שהיו למעצמות כמו רוסיה ובריטניה בהחלשת האימפריה העותומאנית.

2.     בשל תמיכה רחבה של אנשי רוח ואמנים ברחבי אירופה בתנועה הלאומית היוונית (למשל הלורד ביירון, אשר בא להלחם ביון ואף מת שם).

בשנת 1832 הועלה לשלטון מלך ממוצא גרמני ביוון, שלא היה קשור לאף אחת מן המעצמות המעורבות.
שחרור יוון סלל את הדרך לתנועות לאומיות נוספות במאה ה-19.

המאבק לאיחוד איטליה (מאבק שהחל "מלמטה" אך בהדרגה משתנה "למאבק מלמעלה")

איטליה הייתה מפוצלת למספר ממלכות ונסיכויות (כולל מדינת האפיפיור), שהיו כפופות לשלטון זר צרפתי ואוסטרי.
בתחילת המאה ה-19החלה לצמוח התנועה הלאומית האיטלקית, שבאה לידי ביטוי בהקמתן של אגודות מהפכניות-חשאיות, שביקשו לשחררה מהשלטון הזר ושאפו להקים רפובליקה מאוחדת.

למאבק לשחרור ולאיחוד איטליה היו כמה שלבים:

1.     ראשית היה מדובר במאבק המשלב את הלאומיות עם הערכים ההומניסטיים והליברליים. בשנת 1848 ("אביב-העמים") פרצו התקוממויות ברחבי איטליה בהנהגת שני המהפכנים: ג'וספה מאציני וג'וספה גאריבלדי. הדרישה הייתה סילוק השלטון הזר והשגת חופש. רוב ההתקוממויות נכשלו, פרט לממלכת פיימונט-סרדיניה (צפון איטליה), שבה שלטו המלך עמנואל השני יחד עם ראש הממשלה הרוזן קמילו כאבור.

2.     הרוזן והמלך תמכו ברעיון האיחוד והבינו שהנסיכות פיימונט-סרדיניה בלבד לא תוכל לממש את איחוד איטליה בכוחות עצמה. לכן נעזרו האיטלקים בקיסר צרפת, נאפוליון השלישי, בכדי לסלק את האוסטרים מרוב שטחה של צפון איטליה ולהביא לאיחודה תחת הנהגת ממלכת פיימונט-סרדיניה. בשנת 1860 אושר האיחוד הרשמי של צפון איטליה והמלך ויטוריו עמנואל הומלך למלך של כל איטליה.

3.     בעזרת גאריבלדי, שהגיע עם אלף מתנדבים, המורדים החלו לשחרר שטחים בסיציליה (דרום איטליה) והעבירו אותם לממלכת פיימונט-סרדיניה. עד אשר בשנת 1870 הושלם איחוד איטליה ורומא נקבעה כבירתה.

ניתן לראות שהלאומיות האיטלקית החלה "מלמטה" כלאומיות ליברלית-דמוקרטית, אך בהדרגה הפכה לפחות דמוקרטית – למלוכנית. לבסוף איטליה אוחדה "מלמעלה" על ידי שליטי פיימונט-סרדיניה ורק לאחר האיחוד החל תהליך בניית האומה האיטלקית שכלל טיפוח של תודעה לאומית ופטריוטיזם.